חסר שלשים - שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות ט״ז:א׳) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד:

ויבכו בני ישראל - שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון:

צא שלשים ושלשה למפרע - והן עשרה דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר הוא:

שלש מצות - חדש וערלה וכלאים:

בכניסתן לארץ - שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו:

והוא הדין שינהגו - החדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מק"ו:

שאין איסורו איסור עולם - אלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם:

ואין איסורו איסור הנאה - דתנן (מנחות דף עא.) קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

ויש היתר לאיסורו - וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב:

כלאים שאיסורן איסור עולם - זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם:

ואסורין בהנאה - דכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש:

והוא הדין לערלה בשתים - אף הערלה באה בק"ו זה בשני הוכחות אע"פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו:

רבי אלעזר בר"ש - פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן:

קידושין 38 עמוד א

1אקרוב עומר והדר אכול.

2אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר! לא הוו צריכי,׃

3דכתיב ״(שמות טז״, לה) ״ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען״. אי אפשר לומר ״עד בואם אל ארץ נושבת״, שכבר נאמר ״אל קצה ארץ כנען״. וא"א לומר ״אל קצה ארץ כנען״, שהרי כבר נאמר: ״עד בואם אל ארץ נושבת״. הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן.

ברייתא

4תניא אידך: ״ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה״. וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! אלא לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים, טעמו בהם טעם מן.

ברייתא

5תניא אידך: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מת שנאמר: ״(דברים לד״, ה)״, וימת שם משה עבד ה'״, וכתיב: ״(דברים לד״, ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב ״(יהושע א״, א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' וכתיב ״(יהושע א״, ב) משה עבדי מת ועתה קום עבור׃

6וכתיב ״(יהושע א״, יא) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן וכתיב ״(יהושע ד״, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת משה׃

7ומנין שבשבעה באדר נולד משה שנאמר ״(דברים לא״, ב) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שאין ת"ל היום מה ת"ל היום מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר ״(שמות כג״, כו) את מספר ימיך אמלא׃

ברייתא

8תניא ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ׃

9והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל׃

10כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל והוא הדין לערלה בשתים׃

11רבי אלעזר ברבי שמעון אומר׃

תוספות

אקרוב עומר והדר אכול - בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני:

ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' - וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

עד בואם אל ארץ נושבת - פי' בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג וי"מ איפכא דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען:

צא מהן ל"ג למפרע - פי' בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל משה בז' בניסן ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר עמו שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיינו דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר"י מקרא אחרינא דכתיב ביהושע ויהי מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים היינו יום עשירי וקאמר להו למחר אלמא בי"א עברו וקרא קאמר בעשור לחדש וי"מ שהקב"ה דיבר עם יהושע ביום ל' דאבל משה שהוא ז' בניסן ואע"ג דאין שכינה שורה מתוך עצבות מ"מ מקצת היום ככולו וקאמר להו בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן לבד מאותו יום שעומד בו ויהושע אמר להם מקצה ג' ימים עם אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו ל"ב כי מחר יעשה ה' נפלאות דהיינו ל"ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב"ה חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראשית מ׳:י״ג) דהתם הוי בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו' לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל"א לאבל משה דהיינו ח' ניסן ואמר לו הקב"ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום ג' וזהו ביום ל"ב בסופו סמוך לתחלת יום ל"ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ומשני שש לנמכר ושבע לנרצע פי' שאם פגע בו יובל שנת ז' לרציעתו או למכירתו תשלחהו אלמא אע"ג שהיובל משמט מתחלתו קורא מקץ שבע שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג' מקצה שלשת ימים:

שאין איסורו איסור עולם - פי' בקונטרס אלא כל ט"ז בלבד ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר' יהודה דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר:

והוא הדין לערלה בשתים - פי' בקונטרס אע"ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר"ר י"ט פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם וכלאים אסור לגדלם ולזורעם והקשה לו רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה"ר משה מפונטייז"א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי ב"ד דפרי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י"ז בניסן ואם חסרו ב"ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב"ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר"י דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג' שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ולפי זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר.:

והוא הדין לערלה בשתים - ואם תאמר טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע"ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י"ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע"י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע"י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע"י אדם דהיינו החרישה והזריעה:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

ריטב"א

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם. פירש"י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי' ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה"ה לערלה בב' שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה"ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו:

והקשה עליו ר"ת ז"ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי' ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז"ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים:

ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אע"פ שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אע"פ שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים:

אבל אין - פירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור:

רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן:

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת קידושין דף ל״ח עמוד א׳

מסכת קידושין דף ל״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 11 קטעים ממוספרים, כ־324 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–82)עמוד

היעד שנמצא: קידושין דף ל״ח ע״א

פתיחה בקורא