באמירה - בלא קנין שהקידושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקני ובאותן התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר:

אמר קרא בעולת בעל - כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:

כעורה זו - בתמיה וכי אינה מקובלת עליך שאתה מחזר ללמדה ממקום אחר:

עד דמקדש - בכסף והדר בעיל כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה:

א"כ - דהכי קאמר קרא דבעינן כסף וביאה ובלאו ביאה לא מקדשה:

נערה מאורסה דבסקילה כו' - הלכך ע"כ כי יקח הוו קידושין לעצמן ובעלה הוו קידושין לעצמן בלא כסף ומשכחת סקילה בקידושי כסף בלא ביאה:

בעולה היא - וסקילה בבתולה כתיבא (דברים כ״ב:כ״ג) כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' ודרשינן (כתובות דף מח:) בתולה ולא בעולה שהבעולה בחנק כשאר אשת איש:

שלא כדרכה - דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב (ויקרא כ׳:י״ג) משכבי אשה שתי משכבות וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי בתולה היא:

א"ל אביי - ליכא לאוקמי הכי דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה תו לא הויא בסקילה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי גבי באו עליה עשרה שלא כדרכה ואמרו כולן בסקילה אלא באחר שאינו בעלה אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא כדרכה דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן:

ועדיין היא בתולה - שבאו כולן עליה שלא כדרכה:

הראשון בסקילה - לקמן יליף טעמא בשמעתין:

משכחת לה - דבסקילה:

שקידשה בשטר - וההיא לא בעיא ביאה:

דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס - בלא ביאה הלכך אם לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודה מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני:

לאחרת - אשתו:

א"כ - דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה לכתוב ובעל מאי ובעלה זו ולא אמה העבריה:

ולרבא דאמר - לקמן בפ' שני גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם לא הוו קידושין הואיל ואין ראויין לביאה שאינו ידוע איזו אשתו ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת ואמר רבא בר אהינא אסברה לי חכם אחד ששמו בר אהינא לימדני טעם זה מן המקרא כי יקח ובעלה קיחת כסף הראויה לבעילה הוא דהויא קיחה מנא ליה הא דדרשי' ליה לכדרבי ולמעוטי אמה:

א"כ - דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא יליף מינה לכתוב או בעלה:

מאי ובעלה - משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינא:

האי סברא - דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:

רישוי: CC0

קידושין ט עמוד ב

1יציאה בעינן לשמה אף הוייה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה?

2בתר דבעיא הדר פשטה: הוייה ליציאה מקשינן, דאמר קרא ״(דברים כד״, ב) ״ויצאה״ ״והיתה״.

3איתמר: כתבו לשמה, ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי: מקודשת. רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת. אמר רב פפא: אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי. אימא טעמא דידהו דכתיב: ״ויצאה״ ״והיתה״ מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה, אף הוייה נמי לשמה ושלא מדעתה.

4ואימא טעמא דידי: ״ויצאה״ ״והיתה״ מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה, אף הוייה בעינן דעת מקנה.

5מיתיבי: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן. מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש! לא, שטרי פסיקתא. וכדרב גידל אמר רב,׃

6דאמר רב גידל אמר רב: ״כמה אתה נותן לבנך״? ״כך וכך״, ״לבתך״? ״כך וכך״, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה.

7ובביאה. מנא לן? אמר ר' אבהו א"ר יוחנן: דאמר קרא ״(דברים כב״, כב) בעולת בעל״ מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. א"ל ר' זירא לר' אבהו ואמרי לה ר"ל לרבי יוחנן: כעורה זו ששנה רבי (דברים כד, א) ״ובעלה מלמד שנקנית בביאה?

8אי מהתם, הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, קמ"ל׃

9מתקיף לה ר' אבא בר ממל: אם כן, נערה המאורסה, דאמר רחמנא בסקילה, היכי משכחת לה?

10אי דאקדיש והדר בעיל בעולה היא, אי דאקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא! אמרוה רבנן קמיה דאביי: משכחת לה, כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה.

11א"ל אביי: עד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר, אבל בעל דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה!

12מאי היא? דתניא: באו עליה י' אנשים, ועדיין היא בתולה כולן בסקילה. רבי אומר, אומר אני: הראשון בסקילה, וכולן בחנק.

13אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה כגון שקדשה בשטר, הואיל וגומר ומוציא, גומר ומכניס.

14ור' יוחנן, האי ״ובעלה״, מאי עביד ליה? ההוא מיבעי ליה זו נקנית בביאה, ואין אמה העבריה נקנית בביאה.

15ס"ד אמינא תיתי בק"ו מיבמה: ומה יבמה שאין נקנית בכסף, נקנית בביאה, זו, שנקנית בכסף, אינו דין שנקנית בביאה?

16מה ליבמה, שכן זקוקה ועומדת. ס"ד אמינא: הואיל וכתב (שמות כא, י) ״אם אחרת יקח לו״, הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת מיקניא בביאה אף אמה העבריה מיקניא בביאה, קמ"ל׃

17ורבי, האי סברא מנא ליה? א"כ לכתוב רחמנא ״ובעל״, מאי ״ובעלה״ שמע מינה תרתי.

18ולרבא דאמר: בר אהינא אסברה לי: (דברים כד, א) ״כי יקח איש אשה ובעלה״ קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין. מאי איכא למימר?

19אם כן נכתוב קרא ״או בעלה״, מאי ״ובעלה״ שמע מינה כולהו.

20ורבי, האי בעולת בעל, מאי עביד ליה? האי מיבעי ליה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה.

21ומי אית ליה לרבי האי סברא? והתניא: באו עליה י' אנשים ועדיין היא בתולה כולם בסקילה. רבי אומר: אומר אני הראשון בסקילה, וכולם בחנק!

תוספות

הן הן הדברים הנקנים באמירה - תימה דבפרק שני דייני גזירות (כתובות קט.) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולמה תשב ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הן דברים הנקנין באמירה וי"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח בב"ד ולמיקם בדינא ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים עמדו וקדשו אז נקנים באמירה ומדקדק מדקתני עמדו וההוא דשני דייני גזירות מיירי בשלא קדשו מתוך הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו אין ראיה מלשון עמדו דאורחיה דגמרא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה (והגדילה) ועמדה ונשאת ביבמות פ' ב"ש (יבמות דף קח.) ור"ת פי' דהא דאמר נקנים באמירה בנישואין ראשונים דוקא שהאב משיא את בתו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם מיירי בשניים וכן היה אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשהאב פוסק אבל אחיה ואמה לא:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

אימא טעמא דידי מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה. כלומר אף דעת מקנה. אבל דעת קונה נמי בעינן דומיא דגיטין דבעינן דעת הבעל, כך ראיתי בפירושי הרמב"ן נר"ו, וכן הוא ודאי כדבריו מדאקשינן לרבא ורבינא מאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, אלמא שטרי ארוסין ממש אין כותבין אותן לרב פפא ורב שרביא אלא מדעת שניהם. ומכל מקום צריך תלמוד דכיון שאינהו מגיטין ילפי, וגיטין הא לא בעו אלא דעת מקנה בלחוד, והכא דבעל קונה למה בעינן דעתו דדעת שניהם בגיטין לא אשכחן. ויש לומר דאי משום היקישא דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה די, אלא משום דכתיב בו כי יקח ודרשינן ולא שתקיח את עצמה, על כרחין בעינן דעתו, הואיל ובעינן דעתה, דאי לא, הוי ליה כמקחת את עצמה. כך נראה לי.

ולענין פסק הלכה - ר"א ור' אלפסי פסקו כרב פפא ורב שרביא. משום דפשטא דמתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ונשואין מסייעא להו. ואע"ג דשנינן לה ואוקימנא בשטרי פסיקתא. לא סמכינן אשנויי, וכן הביא הרב אלפסי ראיה מהא דגרסינן בפרק הנושא את האשה (כתובות קב, ב) על הא דרב גידל אמר רב א"ל רבינא לרב אשי דברם הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, כלומר אם כתבן בשטר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי, ואם אמר פרעתי שאינו נאמן, או דלמא אע"פ שכתבן כמי שלא נכתבו דשעבודא לא קבילו עלייהו ויכול לומר נמי פרעתי. אמר ליה לא ניתנו ליכתב. ואקשינן עליה תא שמע אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שינהם, מאילאו בשטר פסיקתא, אלמא ככתובין הן, דאי סלקא דעתך ללא ניתנו ליכתב אמאי צריך דעת, דמאי איכפת להו. ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא, אלמא רב אשי כרב פפא ורב שרביא סבירא ליה, דהא על כרחך למאי דסבירא ליה דלא ניתנו ליכתב מוקי מתניתין כוותייהו. והר"ז הלוי כתב דאדרבא מההיא משמע דרב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה, וההוא תא שמע סייעתא היא דמייתינן מינה לרב אשי, דהא דאמרינן ניתנו ליכתב הכי פירושו ניתנו ליכתב לעדים מעצמן בלא דעת שניהם או לא, כלומר אם יש לו דין שטר או לא, ואהדר ליה לא ניתנו ליכתב בלא דעת שניהם, לפי שאם כתבן כמלוה בשטר דמי וגובין מן המשועבדים, וסייעניה מדתנן אין כותבין שטר ארוסין ונשואין מאי לאו שטר פסיקתא, ודחינוה לא בשטרי ארוסין ממש, אבל שטרי פסיקתא כותבין, ודלא כרב אשי, אלמא רב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה. ואינו מחוור. דאם כן לא הוי ליה למימר לא ניתנו ליכתב, דמשמע כלל כלל לא, מדלא אמר אין כותבין, ועוד מדאקשינן מהא דתנן בנותיהן נזונות מכנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים, ואוקימנא בשקנו מידו, ומאי קושיא מתניתין בשכתבו מדעתו. ואמאי אצטריך לאוקמה בשקנו מידו. ומקצת מרבני צרפת פסוק הלכתא כרבא ורבינא, ואמרו דרבינא בתרא הוא, ורב אשי ורבינא הלכה כרבינא. ותמיהא לי דהא משמע דתרי רבינא הוו, חד קשיש דהוה בימי רבא, וכדאמרינן בכמה מקומות בתלמוד אמר ליה רבינא לרבא, וחד בימי רב אשי ותלמידו [הוי], ואי אפשר דהיינו רבינא דהוה בימי רבא, דההוא קשיש מיניה טובא, דהא ביום שמת רבא נולד רב אשי (לקמן קידושין עב, ב), ורבינא דהכא היינו רבינא דבימי רבא. ועוד תדע דאם איתא, מאי קא בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, דהא לדידיה מיפשט פשיטא ליה הכא דמתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין בשטר פסיקתא היא, ואם כן על כרחך לא ניתנו ליכתב לפי פירושו של הר"ז הלוי ז"ל, ולפי פירוש הרב אלפסי ניתנו ליכתב, ומכל מקום חדא מינייהו הוי ליה לרבינא למפשט מינה למאי דסבירא ליה הכא. והרב בעל ההלכות פסק כרבא ורבינא בסוף הלכות קדושין, וכן פסק רב נטרונאי גאון ז"ל כמו שנמצא בתשובות, ויש לחוש להן, וכן כתב ר"ח ז"ל, ויש מי שאומר הלכתא כרבא ורבינא, וצריך עיון עכ"ל. והיכא דשויא שליח כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות הי"ח) שהוא כותבו מדעת השליח, והרמב"ן נר"ו כתב דאינו כותבו אלא מדעתה כדקיימא לן (גיטין סו, א) גבי גט דאפילו באומר אמרו גט פסול או בטל, והכא נמי מהתם גמרינן, מה התם דעת מקנה בעיא ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפילו באומרת אמרו.

הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קא משמע לן - ואם תאמר ור' מנא ליה דלא נימא הכי. ויש לומר דר' סבירא ליה כמאן דאמר (ב"מ צד, ב. סנהדרין סו, א) משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרטו לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך בכלאים, ור' יוחנן סבר כמאן דאמר משמע שניהם כאחד.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת קידושין דף ט׳ עמוד ב׳

מסכת קידושין דף ט׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 21 קטעים ממוספרים, כ־461 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–82)עמוד

היעד שנמצא: קידושין דף ט׳ ע״ב

פתיחה בקורא