מסכת עירובין דף פ״א עמוד ב׳

ומודין בשאר כל אדם מפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני:

שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו:

עירובי תחומין חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו:

גמ' בד' פרקים דמתרץ ר' יוחנן לקמן דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה:

בד' פרקים אלו בפ' אותו ואת בנו בחולין (דף פג.) עיו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב ר"ה ועי"ט האחרון של חג וערב יוה"כ בגליל:

ואין ללוקח באותו השור אלא דינר שנתן לו דינר מבעוד יום בשוה דינר בשר:

אם מת השור אבד הלוקח מה שנתן:

אינו כן אין משחיטין אותו על כרחו ואם רצה טבח מחזיר לו את הדינר:

בארבעה פרקים כו' בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פג.) מפרש ערב יו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב יו"ט האחרון של חג וערב ר"ה ועיו"כ בגליל והא דלא חשיב עיו"ט ראשין של חג אומר ר"ת משום דכו"ע טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

לעולם כשלא משך מלתא דרב הונא דאוקמי כשמשך אתא לפרושי דהיינו משיכה שזיכה לו ע"ו אתר ומש"ה לא קאמר אלא דלא כדר ביה כלל:

דבר תורה מעות קונות פירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק"ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין נראה זה הטעם נכון כ"כ דמ"מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר"י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יג:) דריש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי במשיכה ואם היה קונה משיכה וכסף לר"ל אם כן לנכרי במה וכ"ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירני (דברים ב׳:כ״ח) שדות בכסף יקנו (ירמיהו ל״ב:מ״ד) ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר מ"מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב [ויקרא כה] אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי:

שמא יאמר חיטיך נשרפו בעלייה וא"ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוי דאורייתא היה להם לתקן דמבעי כסף ומשיכה ותירץ ר"י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב"ן תירץ דאם המשיכה לבדה לא תקנה אם כן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חיטיך בעלייה ואם תאמר א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיין דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב"ן היינו יכולין לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דאם כן לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו הכסף אחר משיכת הפירות כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה וי"ל דמעות נוח לשמרן ואין פורח בהצלתם כמו פירות דאין יכול להציל אלא בטורח גדול ועוד אומר ר"י דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן בפרק המפקיד (ב"מ דף מב.) דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כדמוכח התם גבי ההוא דאותיב זוזי בצריפתא דאורבני וא"ת והיכי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה הא הוי עלייהו שומר שכר ואם לא יציל ישלם דכי היכי דגבי זוזי הוי מוכר עלייהו שימר שכר כדמשמע בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) גבי ההוא גברא דיהיב זחי אשומשמי אוקירו שימשמי והדר ביה וא"ל שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא דכל כה"ג צא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' משמע דאי לא הוה אומר ליה שקול זוזך הוי עלייהו שומר שכר וה"נ גבי חיטין הוי נמי שומר שכר ואור"י דלעולם גבי זוזי נמי לא הוי שומר שכר והא דקאמר לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי ה"פ לא מיבעיא היכא דנותן לו שכר וקאמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכה"ג צריך לפרש באידך עובדא (שם ע"ב) דא"ל ליהוי הנך זוזי גבך פקדון דחשכה לי וא"ל הא ביתא קמו. ומסיק עלה לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' היינו ע"כ בנותן לו שכר קאמר ועוד י"ל דאע"ג דגבי זוזי הוי שומר שכר היינו משים דשרי להוציאם ואפ"ג דמפקיד מעות אצל בעה"ב תנן בהמפקיד (שם מג.) דלא ישתמש בהן מ"מ מוכד ישתמש בהן כיון דובר תורה מעות קונות אמם כחו ויכול להוציא אע"ג דתקין רבנן דלא קני אלא במשיכה:

ה"ג אמר ר' יהושע ב"ל כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים - וכ"נ כספרים דגרסי במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דרבי יהודה לחלוק בפרק כיסוי הדם (חוצין דף פח.) גבי דם הניתז ושעל גבי הסכין ופ"ק דגיטין (דף ז.) גבי המביא גט בספינה ואין להאריך כאן: [וע"ע תוס' ביצה ס: ד"ה ולא היא ותוס' סוכה מא. בד"ה שמא יגדל ותוס' גיטין ז: ד"ה אמר ותוס' שבועות מח. סד"ה נשבע ותוס' חולין פח. ד"ה רבנן]:

מתני' נותן אדם מעות לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר כו'. ואמרי' מ"ט דר' אליעזר והא לא משך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה השוה ר' אליעזר מדותיו בעירובין כאותן ששנינו בשחיטת חולין (פ') (בפרק כסוי הדם) בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ ואסקה ר' יוחנן לעולם בשלא משך ושלא זיכה ובד' פרקים אלו העמידו דבריהן על דין תורה דדבר תורה מעות קונות.

ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה [שמא] יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ומודים חכמים לר' יהודה בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו.

מאן שאר כל אדם אמר רב מן בעה"ב.

וכן אמר שמואל בעה"ב קני דלא שנו חלוקה אלא בנחתום ולא שנו בנחתום דלא קנו אלא מעה יהיב אבל יהיב כלי קני ולא שנו אלא דאמר ליה לנחתום זכי ליה אבל אמר ערב לי קניה:

פיסקא א"ר יהודה בד"א שאין מערבין לו אלא מדעתו בעירובי תחומין שפעמים שהיא חובה לו שאתה מתירו בצפון ואוסרו בדרום כנגד מה שהתרת והוא אין לו צורך אלא בדרום נמצאת עושה לו חובה לפיכך אין חבין לו אלא בפניו (אלא) [אבל] בעירובי חצרות אתה מתירו תוספת ואינך אוסרו בדבר לפיכך זכין לו אפילו שלא מדעתו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יהודה ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו והני מילי בעירוב אבל לא במחיצות ואקשינן למה הוצרך שמואל לומר הלכה כר' יהודה מכלל דחכמים פליגי עליה בהא.

והאמר ר' יהושע כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה [אינו] אלא לפרש דברי חכמים ומתני' במה היא ודחינן ולא פליגי והתנן ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע הלא המשנה זו לרבנן היא ושנו בעירובי חצרות צריך להודיע. ושנינן התם דקתני צריך להודיע בחצר שבין ב' מבואות שכשאתה מתירו במבוי אחד אתה אוסרו במבוי האחר. ונמצאת לו חובה. אבל חצר אחד במבוי אחד לא פליגי עליה.

איני והאמר רב חסדא אתה מדחה דברי ר' יהודה ריב"ל ור' יוחנן נמי הודה בריב"ל בהא כי כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש הוא.

גמרא מאן שאר כל אדם אמר רב בעל הבית וכן אמר שמואל בעל הבית דאמר שמואל לא שנו אלא נחתום אבל בעל הבית קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא דאמר ליה זכה לי אבל אמר ערוב לי קונה. ומסתברא דאע"ג דר' אליעזר מיקל וקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, שאני הכא דר' אליעזר שמותי הוא ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה. ועוד מדאמר שמואל לא שנו אלא נחתום ולא שאנו אלא מעה ולא שנו אלא דאמר ליה זכה לי (משום) [משמע] דכחכמים ס"ל. ואע"ג דשקלי וטרי אליביה דר' אליעזר ואמרינן והא לא משך וכו', לאו ראיה היא למפסק בהכין כר' אליעזר, דאיכא למימר דלא נאמרו דברים אלא לברר מהם דברי חכמים דאפילו בשזיכה לו על ידי אחר אסרי חכמים. כנ"ל. הא דאמרינן דבבעל הבית מודו חכמים, איכא למימר דטעמא משום דכל שאמר לבעל הבית זכה לי, הרי הוא כמאן דאמר ליה ערב לי וזכה לי על ידי אחר, הא לאו הכי היכי קאמר, דהא קיימא לן בכולהו עירובין דצריך לזכות אלא שליחא שווייא לכל מאי דצריך לתיקוני העירוב. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה ואקשינן הלכה מכלל דפליגי והאמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי במה אינו אלא לפרש. ואע"ג דתנן במתניתין נתוספו מוסיף ומזכה וצריך להודיע, התם בחצר שבין שני מבואות, דבההוא על כרחין אפילו ר' יהודה יודה שצריך להודיע דחוב הוא לו [גם] אליבא דר' יהודה, כדתניא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, א) עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, וההיא ר' יהודה תני לה וכדאמרינן בההוא פירקא (מה, א) גבי מי שישן בדרך, והלכך בחצר שבין שני מבואות אפילו ר' יהודה מודה בה, ובחצר שבמבוי אחד אפילו רבנן מודו דאין צריך להודיע. ורב שיזבי דאמר לעיל גבי ההיא דנתוספו זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה לית ליה דר' יהושע בן לוי וגברא אגברא לא רמינן. והרב אלפאסי ז"ל כתב למעלה גבי מתני' דנתוספו צריך לזכות וצריך להודיע, ואסיקנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי האחר אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע מאי טעמא דזכות הוא לו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל נראה כי הרב ז"ל מפרש הענין לדעת ר' יהושע בן לוי, והקשה עליו הוא ז"ל טובא, חדא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן דאמר במה לחלוק. ועוד דרב חסדא ושמואל סבירא להו כר' יוחנן ואמרי דפליגי רבנן ור' יהודה בהא מילתא ור' יהושע בן לוי יחיד אצל רבים הואי. ועוד כיון דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בשלש חצרות שעירבו שתיהן עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרות עמה, מה לי חצר שבין שני מבואות מה לי חצר של מבוי אחד, תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה ואינו צריך להודיע. אלו הן דברי הרב ז"ל. ובודאי שקושיא זו אחרונה קושיא, אבל כל מה שהקשה עליו בראשונה אינו קושיא לפסק הרב ז"ל, כי אפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בחצר שבמבוי אחד, מ"מ בחצר שבין שני מבואות לא פליגי אלא כולהו מודו בה דצריך להודיע. דהא ס"ל לר' יהודה דחוב הוא לו וכמ"ש למעלה. וכיון שכן לדידן דקיימא לן כר' יהודה וכדפסק שמואל חצר שבמבוי אחד אין צריך להודיע כר' יהודה, אבל במבוי שבין שתי חצרות לא פליג ר' יהודה, ובין לר' יהודה בין לרבנן דר' יהודה צריך להודיע. ונמצא פסק הרב ז"ל כשמואל ור' יוחנן ורב חסדא. ועוד שאף רבותנו הצרפתים ז"ל פוסקים בכל מקום משם רת"ם ז"ל דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, ומדקדק כן במגילה בפרק בתרא (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. ואף כאן כתבו במה שנחלקו [במה] אם לחלוק ואם לפרש דקיימא לן כר' יהושע בן לוי דבמה לפרש ואע"ג דנחלקו עליו ר' יוחנן ושמואל ורב חסדא הלכה כריב"ל לגבי כולהו. אלא שהיה לו לרב ז"ל לפסוק ודאי להקל אפילו בחצר שבין שתי מבואות, לדידן דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בחצר שבין שתי חצרות דעירבה עם שתיהן, דאלמא אפילו בשני מבואות הוה לי זכות כבחצר שבמבוי אחד. וגם מה שכתב הרב ז"ל בהלכות גבי נתמעט האוכל סוגיא דשמעתא אם ממין אחד אפילו כלה [מוסיף ומזכה] ואינו צריך להודיע, ואם משני מינין וכלה צריך להודיע כברייתא, ואם נתמעט אינו צריך להודיע כמתני'. נראה לי שגם זה כפי שיטת הפסק שלו, שפסק בחצר של שני מבואות שצריך להודיע. אבל לדידן דקיימא לן כר' יהודה דהכא וכר' שמעון דשלש חצרות, אפילו כלה ואפילו משני מינין אין צריך להודיע דזכות הוא לו. גם מה שנראה מתוך דבריו דבכלה כלומר: בשנתמעט צריך להוסיף, הן דברי תימה, דהא קיימא לן כר' יוסי דאמר (לעיל עירובין פ, א) דבסוף עירוב אפילו כל שהוא. וכבר אמרו בפירקין דמי שהוציאוהו דהלכה כר' יוסי גבי מי שישן בדרך (לעיל עירובין מה, א). ואלו פירש הרב ז"ל כלה שכלה לגמרי אין זה תוספת אלא מניח לכתחילה. ועוד דבגמרא לעיל משמע דכלה היינו נתמטמט וכמו שכתבתי למעלה. וגם זו אחת מתשובות שהשיב הראב"ד ז"ל על הרב אלאפסי ז"ל.

גמ׳ מ״ט דר׳ אליעזר דהא לא משך עשאו׳ כד׳ וכו׳ פירשתי׳ במקומ׳ בס״ד. והא תנן ומודי׳ חכמי׳ בשאר כל אדם והוינן בה מאן שאר כל אד׳ אמר רב כולי. פי׳ בעל הבי׳ שאינו עשוי למכו׳ לכל אד׳ והילכך כי נתן לו מעה וא״ל זכה לי אין דעתו שימכור לו אלא שיערב לו ושליחא שוי׳ כאלו אמר לו ערב לי וזכה לי ע״י אחר דאלו בערב לי בלחוד לא סגי ליה כל כמה דלא קנו ליה דהא קי״ל דבכלהו ערובין צריך לזכות. והא דאמרי׳ אבל אמר לו ערב לי קונה היינו נמי טעמא דכל אומר ערב לי שליחא שויה לכל מאי דצריך לתקוני בעירוב והרי זה כאומר לו ערב לי וזכה לי וכן פירש הראב״ד ז״ל. וכלו האי סוגיא אליבא דרבנן היא ושמעי׳ מינה דהלכתא כוותייהו דלא אמרינן בהא הלכה כדברי המקל בעירוב. לא שנו כו׳ פי׳ שנתן לו כלי בתורת חליפין עסקינן וקונה הככר בכל מקום שהוא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין אבל אם לא נתנו אלא בתורת משכון לא קונה כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין.

ומודים בשאר כל אדם ר״ל שלא לנחתום ולחנוני אלא לאחד מבעלי בתים שאם אמ׳ לו כן זכו לו מעותיו שכל שאמ׳ לו חברו הילך מעה וזכה לי בעירוב וזכהו בפתו זכה לו שמאחר שאין בעל הבית עשוי למכור פת ויין ודאי לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי שאף בחנוני עצמו אלו אמ׳ לו ערב לי קונה לו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. כלומר זה שאמרנו בחנוני ונחתום שמאחר שלא זכה לו אין זכויו כלום הוא מפני שאף בעירובי חצרות אין מערבין לו לאדם משלו אלא לדעתו ואעפ״י שמשל מערב מיהא זוכין לו שהרי אין כאן אלא זכות וזכים לאדם שלא בפניו משלו מיהא אין זכין לו שלא מדעתו הא אם משך הככר והניחו אצלו ודאי שליח עשאו. וכן יתבאר בגמרא שלא נחלקו אלא במעה אבל אם נתן לו כל אחד שיזכה לו בעירוב קונה מדין חליפין ומכיון שקנאו והודיעו שלעירוב הוא מתכוין גלוי הדעת הוא וזוכה לו שלא מדעת.

אמר ר׳ יהודה במה דברי׳ אמורים בעירובי תחומין וכו׳ ונחלקו בגמרא ר׳ יהושע ור׳ יוחנן שלדעת ר׳ יהושע כל מקום שאמ׳ ר׳ יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ונמצא שר׳ יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים כלומר זה שאמרו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו שהדבר נאמר בסתם בין במערבין לו משלו בין בשל מערב דוקא בעירובי תחומין שיש בו צד חובה שאעפ״י שמרויח ברוח זה מפסיד הוא בכל שאר הרוחות אבל בעירובי חצרות כל שהמערבים מזכים משלהם מיהא מערבין לו אף שלא מדעתו שזכין לאדם שלא בפניו הא בשלו מיהא לא עד שיודיעוהו כמו שביארנו. ומה שהוזכר למעלה בנתוספו דיורין שצריך להודיעם פירושו בחצר שבין שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו ואם עירבו לה בשאינה רגילה שלא לדעתה חוב הוא הוא לה ולדעת ר׳ יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק ואם כן לדעת ר׳ יהודה אף במערבין לו משלו אין צריך להודיע ואין צריך אפי׳ לומר לחנוני זכה לי וכבר אמר כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו ונמצא שבעירובי חצרות אף משלו מערבין לו שלא מדעתו הואיל ואין כאן אלא זכות מצד קניית הרשות אעפ״י שיש קצת חובה מצד פתו שכל שזכותו מפורסם אעפ״י שנמשך ממנו קצת חובה זכה אלא שאם לא ידע זה עד שנגלית החובה ונמנע מלקבל רשאי. וכן כתבוה קצת מפרשי׳ ומפני שידוע שר׳ יהושע ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכן שרב יהודה בשם שמואל ורב (זבי) [שיזבי] בשם רב חסדא סבורים כן ר״ל שר׳ יהודה בא לחלוק. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ נראה שסוברים בכאן שלא בא אלא לפרש ולעולם במערבין לו משלו צריך להודיע.

ומכל מקום קצת מפרשי׳ מהנדזים שלא להעמיד משנה זו בעירובי חצרות שהרי כל שהנחתום עמו בחצר מעות קונות לו על הדרך שכתבנו שפסקוה בפרק הזהב ופרשו ענין משנתנו בעירובי תחומין והוזכרו בה חנוני ונחתום שהרי בכל מערבין עירובי תחומין כמו שהתבאר. והענין הוא כגון שבני העיר רצו לערב לעיר אחרת ואמרו לו לחנוני או לנחתום להוליך להם פת או יין למקום פלוני וכל שירצה לקנות לצורך עירובו יהא הוא מזומן לשם והוא לא נעשה שליח לשם אלא שנעשה מזומן להם ליקח פתו ויינו והם מערבין לעצמם ברגלם או בפיהם ונתן זה מעה לחנוני שיזכה לו בעירובו ר״ל שיהא מונהו באחד מלוקחי פתו ולא אמ׳ לו שיערב לו או שיזכה לו על ידי אחר ולר׳ אליעזר הרי זה גלוי דעת אחר שהמעות קונות לו ממה שאמרו בה שמעמידהו על דין תורה. וחכמי׳ אומרי׳ לא זכו לו מעותיו ואין דעת הלוקח סומכת עליו והרי זה כמערב שלא מדעת. וכן יש מפרשי׳ הפרש שבין חנוני ונחתום לבעל הבית שחנוני ונחתום אין דעת בעל הבית סומכת עליו חושב הוא עליו שמא ימכרנו לאחרים הואיל ועשוי הוא למכור לכל אדם אבל בעל הבית דעתו סומכת עליו שאעפ״י שאמרו אין מעות קונות מכל מקום דוקא שאם רצה חוזר בו אבל כל שמשך אחר כן קנאו למפרע משעת נתינת מעות וכשאותו בעל הבית מעמיד לו ממכרו וזה עירב באותו [פת] בין נתינת מעות למשיכה כשמשכו משחשיכה כבר קנאו הלוקח לאותה פת מבעוד יום ונמצא שכבר עירב לעצמו אבל נחתום אעפ״י שמעמיד לו ממכרו הואיל ולא סמך עליו הרי הוא כעירב לו שלא לדעתו. ויש מפרשי׳ בזה שהפרשנו בין נחתום לבעל הבית שפירושו בבעל הבית המערב לבני העיר ומזכה להם את החבית או את הסל מלא ככרות ובא אחד ונתן לו מעה ליחשב לו למזון שתי סעודות ולא שיערב הוא עליו אלא שיערב הוא לעצמו בדבורו ואעפ״י כן כיון שבעל הבית זה מערב לבני העיר ומזכה להם את הסל על ידי אחר אעפ״י שלא זיכה לזה ממצותו נעשה כאומר לו זכה לי עירובי על ידי אותו הזוכה לאחרים שהרי לא הוציא עצמו מכללם ומתוך שזוכה לעצמו זוכה אף לזה. ומביאים ראיה לפי זה שאם לא כן מהו ששאלו מאי ניהו (שהו) [שאר] כל אדם וכל שאינו לא חנוני ולא נחתום הרי הוא בעל הבית שאף בשאר בני אדם יש הפרש בין קצתם לקצתם ועיקר הדברים כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שביארנו במשנה שבבעל הבית קנה עירוב וכן אף בנחתום אם אמר לו ערב לי וכן אף בזכה ובכלי אף בתורת חליפין לא סוף דבר בעירובי חצרות אלא אף בעירובי תחומין כן:

ארבעה פרקים בשנה הכל רגילין להרבות בסעודה ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה כמו שביארנו הטעם בכלם במסכת חולין. ולפיכך בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר״ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר עכשיו והוא שאם קבל מן הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל הימנו ואעפ״י שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי׳ היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומר לו טול דינר מבשר הנבלה. ואעפ״י שחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות מצד שלא יארע אונס למקחו של זה ברשותו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו כמו שיתבאר במקומו בזו החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הם עומדים בתקנת חכמים ואינו כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וצריך להחזיר לו דינרו. זיכה בעל השור לאחד בשר משור זה בדינר על ידי אחר בארבעה פרקים הללו שאי אפשר לו בלא בשר זכות הוא לו וקנאו ויכול לכופו לשחוט ואם מת מת ללוקח. בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו אם מת מת ברשות מוכר. וכבר כתבנוה כן במקומה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

מבוי שנטלה קורתו או לחיו בשבת נאסר אף לאותה שבת ואין אומרין בה שבת שהותרה הותרה כמו שהתבאר ואעפ״י שר׳ יהודה מיקל בזו וכבר אמרו כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו בעירוב אמרו ולא במחיצות וכבר ביארנוה:

בד"ה ד"ת מעות כו' דורש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי כו' עכ"ל עיקר דבריהם הכא לר"ל ולא ה"ל למנקט דרשה דר"י אלא דרשה דר"ל הא לנכרי בכסף ויש ליישב דדרשה דר"י הוזכר בהדיא שם בפ' הלוקח וממילא נשמע להיפך לר"ל ודו"ק:

בד"ה שמא יאמרו כו' והדר ביה וא"ל שקול זוזך כו' דאי לא הוה א"ל שקול זוזך הוה עלייהו ש"ש וה"נ גבי חיטין כו' עכ"ל לא אסקי אדעתייהו האי טעמא דהוי ש"ש על הזוזי משום דיכול להוציאם כמ"ש לקמן אלא משום כיון דמתחילה בתורת מכירה באו לידו ולא בתורת פקדון אע"ג דהדר ביה הוה עלייהו ש"ש ה"נ בחיטין אף אם המשיכה לא תקנה לא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כפי' ריב"ן משום דהוה עלייהו ש"ש כיון שבתורת מכירה באו לידו ולא בתורת פקדון ודו"ק: