מסכת עירובין דף כ׳ עמוד א׳

אמר ליה מותר דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו:

שתים מאי שתים זו אצל זו ומחיצה ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסין:

אסור לטלטל מתוכן לבין הפסין כדמפרש טעמא רב הונא:

ואפילו עירבו דרך הפתח שבמחיצה שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא למבוי אלא א"כ נשתתפו ה"נ משום דנתנו עירובן בין הפסין לשתף כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תקון ואורכו יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה צדדין:

עירבו מותרין דכיון דעירבו דרך פתח שביניהן וחד רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישינן:

דהדרן וערבן שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה שגלוי לכל שרשות אחת היא:

יבשו מים בשבת מהו לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור ואכל פסי ביראות קאי:

כלום נעשית מחיצה כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא משום מים:

דהדרן וערבן והכי פירושו שתים אסורות אפי' עירבו ואם עירבו כו' דהיינו כלומר דהדרן וערבן מותרות כשעירבו:

מחיצה אין כאן אע"ג דאביי אית ליה שבת הואיל והותרה הותרה מודה הכא משום דליכא מחיצות:

כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר והא דאמרינן בשבת בפרק הזורק (שבת ד' קא:) ספינות שנתקשרו מערב שבת והותרו וחזרו ונתקשרו בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין ובין אנוסין חזרו להיתרן הראשון במזיד לא חזרו לגמרי להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רשות היחיד דאורייתא אי נמי לא קאי אמזיד:

קמ"ל כאן וסבירא ליה ומיהו לר' יוחנן ודאי כאן ולא ס"ל כדאמרי' לקמן:

לא יעמוד אדם בפרק בתרא (ד' צט.) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרי' דלמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד כמו משתין ורק מרשות הרבים לרה"י דאסרינן לקמן ורש"י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלעם אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הן במקום א' ולפי זה היה מותר להוציא ראשו מרה"ר ולרוק כיון דפיו במקום אחר הוי מקום פטור והא דמבעיא לן בפרק בתרא (ד' צט.) הוא ברה"י ופי האמה ברה"ר מהו היינו משום דמי רגלים מיד כשנעקרו מגופו שוב אין נחים בפי האמה אבל מפ"ק דשבת (ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור וי"ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ולפי זה אסור להוציא ראשו ברה"ר ולרוק וא"ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת וי"ל דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק דהכא כשבולעם מיד חשיבי כנחין אע"ג דאינם נחים עד שיגיעו למעיו משום דמבטלי אגב גופו והוי עקירה והנחה בחד רשותא והכי נמי אמר רבא בפ' המוציא (שבת ד' פ.) הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי נמי שפיר מתניתין דאמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת כו' ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי הנך הא בעידנא דמיחייב עלייהו דהיינו בשעת הנחת גרון אכתי לא מיחייב אהוצאה עד שינוחו במעיו אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשיב כמונח:

ותוב בעא מיניה חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה אבל ב' חצירות נכנסות לבין הפסין אסור.

אמר רב הונא ואפי' עירבו חצרות זו עם זו גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין כו' (ורבה) [ורבא] אמר עירבו מותר ותניא כוותיה חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל בתוכה לבין הפסין וכו' ושתים אסור בד"א בשלא עירבו [אבל עירבו] מותר ורב הונא משני בהדרן ועירבן כלומר אלו ב' חצרות הנכנסות לבין הפסין הדרן מתערבן או כגון שביטל אחד מהן רשותו לחבירו והויין כחדא. אבל אי לא הדרן ומתערבו אסור וזו שנויה היא. והלכתא כרבא:

בעא מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מותר לטלטל בין הפסין או לא.

ופשיט ליה לא נעשו פסין מחיצות אלא בשביל המים יבשו המים בטלו המחיצות ואמר אביי באו מים בשבת לא קא מיבעיא לי דהא כל מחיצה שנעשית בשבת בין במזיד בין בשוגג שמה מחיצה הלכך כיון שבאו מים מותר. והא דאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור במזיד אתמר. והני מיא לא במזיד הביאום. אלא מימי המטר וכיוצא בהן באו מעצמן:

א"ר אלעזר הזורק מבין רה"ר לבין פסי ביראות חייב וכן העושה כמין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכו חייב דכרה"ר דמי ואע"ג דבקעי ביה [רבים דתנן] ואם היתה דרך הרבים מפסיקתה יסלקנה לצדדין וחכמים אומרים אין צריך ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוויהו כאן הודיעוך כוחן של מחיצות דאע"ג דבקעי ביה [רבים] כיון דקיימי מחיצתא כרה"י דמי:

פיסקא מותר להקריב לבאר כו' תנן התם בסוף המסכתא לא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה כו' [גבי] אדם הא תנן דבעי להכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

ואפילו ערבו פירש רש"י ז"ל: אפילו ערבו דרך הפתח שבחצר דהשתא הויין חדא ולא אסרין אהדדי, גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין לערב שתי החצירות יחד, שהרואה אותם מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע שיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא מן החצירות אלא א"כ נשתתפו, ה"נ נתנו עירובן בין הפסין כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצרות כי ליכא פתחא ביניהן ויהבו עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין, וההוא ודאי לא מהני, דכי תיקון רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תיקון וזה מפולש לארבעה צדדין. ופירוש דהדרן ערבן, שנפרצה מחיצה שביניהן פרצה גדולה בסופה שגלוי וניכר לכל שרשות אחת היא. ואינו מחוור בעיני, חדא דלשון דהדרן ערבן אינו מתיישב היטב לפי פירושו. ועוד דאי גזירה שמא יאמרו נשתתפו בין הפסין כדין שתי חצירות המשתתפות במבוי להתיר להם את המבוי, א"כ אפילו כי הדרן ונפרצה פרצה גדולה ביניהן מאי הוי, אכתי ניחוש שמא יאמרו במבוי דעלמא דהא בעינן עירוב ובעינן שיתוף דקיי"ל כר' מאיר (לקמן עירובין ע, ב). והראב"ד ז"ל פירש: גזירה שמא יאמרו שערבו את החצירות דרך הפתחים הפתוחים ואתי למשרי מבוי שפרצתו מרובה על העומד, דהא הוי ליה כמבוי לחצירות. ופירוש דהדרן ועירבן דרך פתח שביניהן דהו"ל כחצר אחת, אבל אם אין פתח ביניהן אינן יכולות לערב דרך הפסין משום גזירת מבוי שהפרוץ שלו מרובה על העומד. גם בזה קשיא לי קצת דהוה ליה למימר גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל במבוי שפרצתו מרובה על העומד. ומכל מקום מצאתי כפירושו בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: סברין מימר בשלא עירבו הא אם עירבו מותר. ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב הונא אפילו אם עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת. רב הונא כדעתיה דאיתפלגון מבוי שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל רב (אחא) [חונא] בשם רב אמר אם עירב דרך הפתחין העכו"ם אוסר עליהן. ע"כ בירושלמי.

כלום נעשית מחיצה אלא משום מים, אין שם מים מחיצה אין כאן והוי ליה כמבוי שנטלו קורותיו ולחייו דליתנייהו למחיצות. ומהא נמי שמעינן דרב הונא דאמר לעיל (עירובין יז, א) אנא דאמרי אפילו כר' יוסי התם ליתנייהו למחיצות, לאו דיחוייא היא אלא דוקא, דהא רבה על רב הונא סמיך בההיא וכדאמרינן בהדיא ובעי מיניה מרבה ואמר ליה שבת הואיל והותרה הותרה. ורבה הוא דאמר הכא אין כאן מים אין כאן מחיצה. כנ"ל.

קמ"ל כאן וסבירא ליה פירוש: כאן וסבירא ליה לר' אלעזר, אבל ר' יוחנן ודאי לא ס"ל דהא אמר (לעיל עירובין ו, ב) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אלמא כאן ולא סבירא ליה. והכין אמרינן עלה דההיא לקמן (עירובין כב, א).

חדא מכלל חבירתה איתמר כלומר: ההיא דהזורק לבין פסי ביראות אמר ומכלל זו איתמר ההיא דכאן הודיעוך כחן של מחיצות.

בעא מיני׳ אביי מרבה חצר שראש׳ א׳ נכנס בין פסי ביראו׳ מהו להיציא מתוכ׳ לבין הפסין או מבין הפסין לתוכו. פי׳ דברי׳ הראוי׳ לטלטל שם בין הפסין ממה שהתירו לצורך בהמת עולי רגלי׳ או לצורך בני אדם אם תמצא לומר שהתירו בו כלים בצורך אדם כדבעי׳ למימר קמן בס״ד. וקא מספקא ליה לאביי משום דפסי ביראות אין דיוריהן דיור גמור אלא לפי שעה ולהכי קא בעי מי אמרינן דתשמיש שעושין שם עולי רגלי׳ עראי לא חשיב לי׳ כתשמיש חצר של יחיד או של רבים שהוא אוסר על רשות חבירו אלא הרי הוא כרשות היחיד שאין בו דיורין לאחרים שאינו אוסר על חצר שלו או דילמא דתשמישן חשוב דיור ואוסר בחצר או בית הפתו׳ לחצר חבירו או לביתו שצריך שתוף והכ׳ לאו בר שתוף הוא עם בין הפסין כדבעי׳ למימר. א״ל מותר פי׳ דלא חשיב תשמיש עולי רגלי׳ דיורה היו שתי קצרות שפתחן פחות לבין הפסין מהו פי׳ שתי חצרות מתאימות שהכותל מפסיק ביניהן או אפילו זו מרוח מזרח וזו מרוח מערב מהו כלומר נהי דדיור עולי רגלים לא חשיב דיור לאיסור דיור שלהם שמשתמשין בין הפסין כאדם המשתמש בחצ׳ שלפני ביתו חשיב דיור ושניהם אוסרין זה על זה והוא בעי שיתוף ולא איפשר או דילמא אף תשמישן אינו חשוב דיור כיון שהוא מפולש לכנ צד ועשוי לתשמיש ביראות א״ל שתים אסור ואפי׳ ערבו פי׳ ואפי׳ היו החצרות מתאימות וערבו שניהם חצרותיהם דרך פתח שביניהם דהשתא אין א׳ מהם אוסר על חבירו כלום ואינו מדינא אלא משום גזיר׳. שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין פרש״י ז״ל כי הרואה אותם משתמשים בין הפסין אולי לא ידע כלום מן העירוב שערבו לחצרותיהן מבפנים וכסבור שתשמישן בין הפסין מפני עירוב או שיתוף שעשו ביניהם בבין הפסין ויאמרו כי מותר לחצרות היוצאות לבין הפסים שישתמש בין הפסים ע״י עירוב או שתוף וזה אינו דלא תקון רבנן עירוב אלא במבוי סתם אבל לא כזה מפולש מכל צדדיו פירש לפי שאע״פ שלפעמים מערבין רשות הרבים ע״י לחיים לרבי יהודא או צ״פ ולחי לרבנן ומשתתפין בו ומ״מ הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתו׳ להיו׳ ננעלות בלילה וליחדו להם כל צרכן וכיון שכן מועיל בו שתוף אבל בבין הפלוש שעומד מפולש ופתוח לכל ד׳ צורות לכל העול׳ אינו רשות מיוחד לבני החצירות שראשון נכנס שם כדי שיועיל שם שתוף בשתוף מבוי או בעירוב חצר. וא״ת והא גזירה לגזירה הוא שאפי׳ יבאו להתיר להשתמש מחצרו׳ שלא ערבו בין שתיהן לבין הפסין איסורא דרבנן הוא. י״ל דהא ודאי אתו למשרי הכי לאלתר וכולה חדא גזירה היא ורבא אמר אם ערבו ביניהם בעי׳ שאין אוסרין זה על זה הרי הם מותרין להשתמש בין הפסין ולהוציא ולהכנס ולא גזרינן למראית העולם שיהיו סבורין שלא עירבו בין גזירה לגזירה הוא:

א״ל אביי לרבה תניא דמסייע לך כו׳ וא״ת וכיון דידע אביי הא מתני׳ מאי הוא בעי מעיקרא וי״ל דלא הוה קים ליה שפיר בהא מתני׳ אי הויא בר סמכא או דלא קים ליה בפירושא ודכוות׳ בריש פ׳ שכתבנו ואמר תלמודא לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא ומפרקי׳ דאע״ג דפשוטה מסייע לרבה לא הוי תיובתיה דרב הונא דאמר לך רב הונא התם בהדדן ערבן פרש״י כי לסוף החצרו׳ באותו חצר שנכנס לכותל שביניהן לבין הפסין נעשי׳ שם פרצה בראש אותו כותל שנראה לעין שהחצרו׳ פרוצות ומפולשות זו לזו לגמרי ונראות שהן כאחת ואינן ראויות לאסור זו על זו ותו ליכא למגזר מידי וקשה קצת לפי׳ זה לישנא דהדדי עירבן וי״ל כי מפני שכבר יש בין החצרות פתח א׳ לפנים שנשתתפו והחצירות מתערבות בו ומתפלשות זו לזו קאמר השתא כי מלבד אותו הפתח הראשון שביניהם נתערבו בחצרות הדרין בחצרות וערבן זו בזו כפרצ׳ הנזכרת שיש פרצה בראש הכותל הנז׳ כזה לפי הלשון הוה נראה דתרתי בעי׳ שיהא פתח בין שתי החצרות להתערב ולהשתתף בו ושיש פרצה בסוף הכותל וברייתא דקתני ואם ערבו מותרות לפרצה הזאת האחרונה קורא עירבו לפנים כדאמר רב הונא ומיהו תירוצא הוא דמתרצי׳ ליה לרב הונא ודחקי׳ מתניתא כי היכי דלא תיהוי תיובתיה אבל אנן כאביי ורבה מוקמי׳ לה והויא כהלכתא והויא מתני׳ כפשוטה.

בע׳ מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו א״ל כלום נעשית מחיצה אלא משום מים אין כאן מים בטלו מחיצות איכא דמקשי והא רבה בעא מיניה מרב הונא בסוף פ״ק עירב דרך הפתח ונסתם דרך הפתח בשבת מהו וא״ל הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מיניה רבה ויש מתרצי׳ דהא אמרי׳ התם במסקנה כדאוקימנא לרב הונא כר׳ יוסי שלא אמר אלא היכא דאיתנהו למחיצות וכדמוכח נמי מעובדא דנפל לחייה וכדכתיב לעיל ומיהו עדיין קשה לפר״ת ז״ל שאמר דרב הונא אמר לה אע״ג דליתנהו למחיצות וההוא דאמרינן ע״כ לא קאמר ר׳ יוסי פירושא בעלמא הוא דעביד תלמודא לאוקמי דרב הונא אפי׳ כר׳ יוסי אבל נ״ל דלאו קשיא כלל דכולם סוגיא דהתם הוא או כשנשארו מחיצות או דיורין אבל הכא כיון דיבשו מים ליכא לא מחיצות: יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת מה פי׳ משמע דתרווייהו מיבעין ליה מהדין יבשו ומהדין באו והיינו דא״ל יבשו מים לא מיבעיא לי דאלמא לר׳ אבין הא נמי מיבעיא ליה ופי׳ באו מים אחר שיבשו באו מים בו מהו חרורין להתירן או לא באו מים לא מיבעיא לי דהא תניא כו׳ ולא איתמר עלה אמר רב נחמן כו׳ פי׳ מההיא ודאי תפשוט בעיא דבאו מים אבל לא כדבריך ופשטת לה לקולא להיתר טלטול דכיון דנקטת לה כפשטה ודאי בעית למימר דשמה מחיצה אפי׳ להתיר אלא יש לך למפשט מינה איסורא וכדרב נחמן ופריק כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר ומשום קנסא ובאו מים בשבת היינו שוגג ועדיף משוגג גבי בור היכי שרו רבנן פי׳ דהא ודאי אין הבור שבנתיים עושי פסי ביראות מחיצות דאורייתא אלא ודאי דכיוצא במחיצות כעין פסי ביראות מחיצות גמורות הן דאורייתא בכל מקום ומדרבנן הוא דאסור לטנטל כיון שהפרוץ מרובה על העומד וגבי פסי ביראות דעולי רגלים וכיוצא בה ודבר מצוה אוקמיה אדין תורה:

אי מהתם ה״א כו׳ פי׳ ה״א דר״א כאן ולא ס״ל דקאמר דהא הכי אמרי׳ לקמן לר״י בר זוגיה וכיון דכן קרוב הוא לומ׳ כן לר״א כיון דאמרוה כחדא קמ״ל כאן וס״ל פי׳ קמ״ל דלר״א מיהת כאן וס״ל הוא ואע״ג דלר״י הוה כאן ולא ס״ל כדלקמן ופרכי׳ ותרתי למה לי לר״א מנא לי׳ לימ׳ הא ולא בעי הך פי׳ לימא הא דהזורק לבין פסי ביראו׳ דהכא דהיא מימרא ולא סגי דלא ס״ל ולא בעי אידך דאמר בהדי ר׳ יוחנן ופרקי׳ חדא מכלל חברת׳ איתמר פי׳ דאיהו הוא דהזורק לבין פסי ביראות קאמר ואידך דלקמן אמרוה תלמידי׳ באוקימת׳ דמתני׳ מכללא דמימר׳ דהכא:

תנן הת׳ פי׳ לקמן במכילתין ואורח׳ דתלמודא בהכי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אא״כ מכניס ראשו ורובו למקום שהוא עומד שם פרש״י ז״ל שמא יבא להבי׳ הכלי למקו׳ שגופו עומד שם פי׳ ושמא יכניסנו להדיא הואיל והוא צריך להם אבל לא גזרי׳ כי שמא אחר שיעקור אות׳ על דעת לשתותן ברשות אחרת או שמא אחר שיגמר לשתות שם ימלוך להכניסם דבכי הא כיון שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ליכא אלא איסורא דרבנן וכ״ש אם הכניס אותה אחר ששתה בהם למעלה מעשרה טפחים דהוה ליה מחליף ברשויות דרבנן אלא ודאי כדאמרן: וא״ת ותיפוק לי שאפי׳ לא יכנס הכלי לרשות שעומד בה כיון דראשו וגופו בכאן הא גריר פיו אחר גופו: וי״ל דהא ליתא דבעי׳ כזה אין ראשו נגררין אחר גופו אלא ודאי הם נדונין כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות ואע״פ שאחר שתיה בפיו הם נכנסים בגופו שהוא ברשות היחיד מ״מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהם נגררין ובאין לגופו וכה״ג שרי אפי׳ לכתחילה ואפי׳ למי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן. והא דאמרי׳ לקמן שאם היה עומד ברשות אחת זרק או השתין ברשות אחרת שהוא חייב התם שגופו ופיו וראשו כלם עומדים ברשות אחת והא קמ״ל דמחשבתו משויא לה מקום לפי האמה ולפיו לחשבו עקיר׳ אבל כל שפיו וגופו עומדין ברשות אחרת שורת הדין כי מותר הוא לשתות משם אלמלא ויורה זו שפירש״י ז״ל ולא דמי למה שאמר כי במקום שאין בו ד׳ על ד׳ העומד בין שתי רשויות מותר להשתמש בו אם לא יחליפו ואם יחליפו אסור דהתם מחליף ע״י רשות דרבנן שהיא עומד בנתיים אבל בכאן מרשות היחיד לרשות הרבים הוא עוקר ומניח ואח״כ מתגורר הוא מאליו ומ״מ עדיין אף לשטה זו יש להסתפק אדם שעומד ברשות היחיד והוציא ראשו דרך חלון אם הוא מותר לרוק לרשות הרבים אם לאו דמ״מ כיון דגופו ברשות היחיד וראשו ברשות הרבים אפי׳ נימא דראשו לא גריר בתר גופו מ״מ הרי עוקר מרה״י שגופו שם ונותן לתוך פיו ואח״כ נותן מפיו לר״ה וכ״ש אם אתה חושב כי עקיר׳ הגוף מגופו הכל הוא דבר א׳ ומה שבפיו לא חשיבא הנחה דה״ל זורק מרה״י לר״ה ותדע דהא איבעיא לן בפ׳ בתרא אם עומד ברה״י ופי האתה ברשות הרבים מהו ולא אפשיטא לן אבל יש למצוא טעם היתר דלעולם לא מיבעיא אם הרוק כבר היה נעקר מגופו ועומד בפיו כדרך רוב הרוקים שהוא מותר לרוק אותו לר״ה ששם עומד גופו אלא אפי׳ בכיחו וניעו שהוא עוקר עתה מגופו ועובר דרך פיו כשהוא בפיו חשוב הנחה גמורה וכיון שהחלון גבוה מעשרה הרי הוא כעוקר ומניח מרשות היחיד למקום פטור ואא״כ ממקום פטור לרשות הרבים ואין בכך כלום שלא אסרו אלא להחליף ברשויות דאורייתא דרך מקום פטור:אבל כשיש לחוש שיכוין להכניס ולהוציא להדיא מרשות דאורייתא לרשות דאורייתא א״א לרוק אלא דרך פיו שעומד במקום פטור ולא דמי לאותה שבפ״ק דשבת גבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ דקנסוה גזרה דלמא אתי בהו לידי חיוב חטאת דהתם פעמים שהוציא ידו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים גמורה ולא נחה במקום פטור אבל הכא על כרחין נחה במקום פטור והא דאיבעיא לן בעומד פי האמה בר״ה אינו דומה לזו ושתי תשובות בדבר חדא דפי האמה בעלמא לא חשיב מקום באנפי נפשיה לחלוק רשות לעצמו כלל ונגרר הוא אחר הגוף לגמרי. ועוד אפי׳ יחלק רשות לעצמו אין דרך השתן להתעכב שם כלל כדי שתהא חשובה הנחה שם ואפי׳ היה עומד פי האמה במקום פטור אבל לא כשעומד פיו וראשו למטה מעשרה טפחים כך נראה להלכה אבל למעשה ראוי לחוש מ״מ לענין משנתינו שפיו וראשו עומדין ברשות אחרת והוא שותה שהעקירה הראשונה והנחה שבפיו ברשות אחת הם לגמרי זה היה מותר גמור לעולם אי לאו דחיישינן שמא יכניס או יוציא הכלי כדפרש״י ז״ל: וכן בגת פירשו בפרק בתרא וכן בגת לעניין מעשר שצריך לשתות ממנו עראי קודם שירד לבור וכל שתייה שהיא על הגת חשיבא עראי ולפי׳ מזגו בחמין מיהת ואשמעי׳ תנא שכל שגופו חוץ לגת וראשו בגת שתייה חוץ לגת חשיבא עד שיהו ראשו ורובו על הגת.

חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסים ופתוח לתוכם מטלטלין מתוכה לבין הפסים ומבין הפסים לתוכה שהרי אין דיורין בבין הפסים לאסור עליו אב׳ היו שתים זו בצד זו ומחיצה ביניהן ושתיהן פתוחות לבין הפסין אסורות ואפי׳ עירבו ביניהם גזרה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין עם החצרות ויחשבו שהיתר שלהם משום שתוף הוא ואינו כן שאעפ״י שהשתוף מתיר במבוי הוא מפני שהמבוי מיוחד לבני חצרות לתשמישם וכיון שנשתתפו בו הרי הוא כרשות אחת מיוחדת להם שהרי אם רצו סותמין אותו ואין בני רשות הרבים מעכבין אבל כאן הרי כל עוברי דרכים מעכבי׳ וכן שיבאו להתיר בשאינן פתוחות לשם או לאחר שייבשו המים מתורת השתוף. ואעפ״י שמכל מקום אין כאן אלא איסור חכמי׳. אין כאן גזרה לגזרה כמו שאמרו כולה חדא מילתא היא. ומכל מקום אם נפרצה מחיצה שבין שתי החצרות עד שלא נשאר בה רושם יסודות והוא הנקרא כאן הדרן וערבן הואיל ונדמית כחצר אחת לגמרי מותר ודוקא בשעירבו וכן אם מכר אחד לחברו מותר לגמרי. ודברים אלו כלם אעפ״י שלא הביאום גדולי הפוסקים הלכות פסוקות הן ולא עוד אלא שכל דיני פסי ביראות יש להן מקום בכל זמן במקום מצוה:

עשה פסין לביראות על הדרך שהזכרנו ויבשו המים בשבת אסור לטלטל בתוכן שמאחר שאין מחיצות אלו אלא בשביל מים בטלו המים בטלו מחיצות והרי הן כאלו נפרצו ואם באו גשמים וחזרו שם מים בשבת חזרו להיתרן וכן אם התחילו המים לבא בשבת ר״ל שלא היו שם מבערב מותר שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד הרי זה מחיצה אלא שבמזיד קונסין אותו שלא לטלטל לשם אלא שאם זרק לתוכה חייב הא בשוגג אפי׳ לטלטל שמה מחיצה וכל שכן אלו שכבר נעשו:

כבר ביארנו במשנה בפסין אלו שדרך הרבים מבטל בין מחיצותיהם ואם כן אף הזורק לתוכן פטור וכן העושה כעין פסי ביראות ברשות הרבים שמחיצות (כמקום) [במקום] בקיעת רבים אינן מחיצות. ואעפ״י שכאן אמרו חייב. לדעת ר׳ אלעזר נאמרה שאמר כאן הודיעך וסבירא ליה וכבר פסקנו כר׳ יוחנן שאמרו לדעתו כאן הודיעך ולא סבירא ליה. ומכאן מתמיהים גדולי הדור על גדולי המחברים שפסקו במחיצות כר׳ יוחנן שבקיעת רבים מבטלתן עד שאין מדינה נעשית רשות היחיד אלא בדלתות נעולות שנעילת דלת מונעת רגל רבים משם ועם זה פסקו שהזורק לבין הפסים חייב אף במקום בקיעת רבים והרי הוא כחצר שהרבים בוקעים בו. ומכל מקום יש גורסין למטה אף לר׳ יוחנן כאן (כ״ך) הודיעוך וסבירא ליה. ונמצא הענין כנגד מה שפסקנו במשנתנו שאין צריך לסלוק (צדדין) [לצדדין] וכן כתבנוה בראשון של שבת. ואעפ״י שאמ׳ ר׳ יוחנן בירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו׳ לא אמרה אלא שכל מבואותיה מפולשים ואין שם שלש מחיצות ואינו דומה לחצר שהרבים נכנסין ויוצאין בה אפי׳ זה כנגד זה שהיא רשות היחיד לשבת שהרי חצר ארבע מחצות יש לה. ומכל מקום כל שבשתי מחיצות בקיעת הרבים מבטלת מחיצות הא פסי ביראות שם ארבע מחיצות יש כאן וכדעת המיוחס לרבנן (ואדיה) [ואתי׳] דר׳ יוחנן כרבנן.

וגדולי המפרשי׳ תירצו בזו של חצר שמאחר שאינה נמסרת לרבים אינה רשות הרבים גמורה והרי אתה רואה מבוי המפולש וסרטיא מכאן ומכאן שאי אפשר לו בלא בקיעת רבים והכשרו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן ואלו ברשות הרבים צריך נעילת דלת. ויש שואלין בה אם כן לדעת ר׳ יהודה מיהא שאומר בשתי מחיצות גמורות שאין בקיעת הרבים מבטלת מהו שאמרו למטה דבעי רחבה לרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע לר׳ יהודה אם חייב עליו משום רשות הרבים והשיבו שחייב והקשו לו מחצר שנכנסין לה מכאן ויוצאין מכאן שהיא רשות היחיד. והיה לו לתרץ שאני (אתם) [התם] דרשות היחיד נינהו. תירצו גדולי המפרשי׳ שרחבה היה סבור שר׳ יהודה של משנתנו אף במחיצות מעלייתא סבור שרגל הרבים מבטלת וזו של שני בתים בשני צדי רשות הרבים שהוא אומר עושה לחי וכו׳ תרי תנאי נינהו ולר׳ יהודה של משנתנו הוא שואל בתל המתלקט והשיבוהו חייב למה שאתה סבור עליו שאף במחיצות מעלייתא הוא אומר שרגל רבים מבטלן ולדעת זה הקשה לו מחצר. ומכל מקום לדעת שניה של ר׳ יהודה אין בקיעת רבים מבטלת מחיצות גמורות אפי׳ שתים ומבטלת במחיצות פחותות אפי׳ בשם ארבע וכבר כתבנו פסק הדברים. ולדברי הכל מה שהוא רשות היחיד גמורה אין בקיעת רבים מבטלתו:

אף לדעת הגורסי׳ בר׳ יוחנן כאן ולא סבירא ליה יש שואלים ר׳ יוחנן דאמ׳ כמאן לא כר׳ יהודה שהרי ר׳ יהודה לא חלק אלא במחיצות גרועות אבל בגמורות אפי׳ בשתים מודה וירושלם מחיצותיה גמורות הם ולא כרבנן שנחלקו בשתי מחיצות דאלו רבנן מודו אף בשם ד׳ מחיצות ור׳ יוחנן אמרו כאן ולא סבירא ליה ועוד שהרי ירושלם ארבע מחיצות יש לה. ותירצו. שר׳ יוחנן סבירא ליה כר׳ יהודה בחדא ר״ל במחיצות שאין גמורות אף בארבע וכרבנן בחדא דדבר תורה ג׳ מחיצות בעינן וירושלם ליכא ג׳ מחיצות שכל מבואותיה מפולשים. הם ויש אומרים שהוא סובר כר׳ יהודה וירושלים אין לה שתי מחיצות שאין שם מחיצה בלא פתחים וכן שהיו בוקעין בהם שתי וערב ואפי׳ חצר שבקיעתה שתי וערב אינה רשות היחיד ואין הדברים נראין. ולענין פסק יש פוסקי׳ כשניהם לחומרא ששתי מחיצות שלימות או ארבע גרועות רגל רבים מבטלתן והוא עיקר הדברים:

לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד ולא ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שמאחר שהוא צריך למים שמא יכניסם למקום שהוא עומד ולא אמרו עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים אלא בחפצים שאינם צריכים לו ר״ל לצורך גופו אלא שמטלטל דרך טיול ומקרה אבל זה שבכאן חפצים הצריכים לו הם שהרי צמא הוא למים. וגדולי המחברים פירשו בצריכי׳ לו כגון שהיה שותה בכלים נאים ולדבריהם כל שאף לצורך גופו אם אינן נאים מותר בראשו לבד וכל שהם נאים אף שלא לשום צרך גופו אסור. ואין הדברים נראין. וכבר ביארנו בראשון של שבת:

בד"ה כי אתמר כו' חזרו להיתרן הראשון במזיד לא חזרו לגמרי כו' עכ"ל ובפרק הזורק כתבו התוספות והרא"ש בשם ר"ת לתרץ בע"א דהא דאמר רב נחמן דבמזיד לא הוי מחיצה אלא לזרוק ולא לטלטל היינו שע"י המחיצה נעשה רה"י אבל ספינות דבלאו הכי הוו רה"י כי נקשרו אפילו מזיד שרי לטלטל כו' עכ"ל ע"ש אבל [א] קשה לפירושו מתוך סוגיא דשמעתין ביבשו מים ובאו בשבת דבלאו הכי הוה רה"י כדאמרינן בסמוך דאי לאו בעלמא מחיצה היא גבי בור כו' ואית לן למימר דאפילו באו במזיד בשבת דמותר אפילו לטלטל כי התם גבי ספינות וצ"ע:

בגמרא אמר רבי אלעזר הזורק לבין פסי הביראות חייב פשיטא וכו' כצ"ל:

בפרש"י ד"ה תרי גווני וכו' הואיל ותחתיו אחד והוה כדיומד וכו' כצ"ל:

ד"ה מאי לאו וכו' דאף על גב דאין עוביו ארבע בגובה וכו' ס"א אחד בגובה כו':

ד"ה ובאו מים בשבת דהא תניא כל מחיצה וכו' כצ"ל בתוס' ד"ה כי אתמר וכו' וד"ה אי נמי כו' הד"א עד לא קאי אמזיד הס"ד ומ"ש התוס' קמ"ל כאן וכו' הוא תחלת דבור השני: