ואפילו עירבו - דרך הפתח שבמחיצה שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא למבוי אלא א"כ נשתתפו ה"נ משום דנתנו עירובן בין הפסין לשתף כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תקון ואורכו יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה צדדין:

עירבו מותרין - דכיון דעירבו דרך פתח שביניהן וחד רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישינן:

דהדרן וערבן - שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה שגלוי לכל שרשות אחת היא:

יבשו מים בשבת מהו - לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור ואכל פסי ביראות קאי:

כלום נעשית מחיצה - כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא משום מים:

יבשו מים בשבת - וחזרו ובאו גשמים בו ביום מאי מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן:

מיניה דמר - רבה שהיה רבו:

ובאו מים בשבת לא קמבעיא לי - דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה:

לא שנו - דשמה מחיצה:

אלא לזרוק - שהזורק מרה"ר לתוכה חייב דמדאורייתא ודאי מחיצה היא:

אבל לטלטל אסור - דרבנן גזור עליה:

אמזיד איתמר - וקנסא קנסוה אבל שוגג מותר והא דנעשית מאליה כל שכן דמותר:

הזורק - מרשות הרבים לבין הפסין של ביראות:

חייב - חטאת דרשות היחיד מעלייתא הוא:

אי לאו מחיצה - מדאורייתא היא לשוויה מיהא רשות היחיד לזריקה:

היכי שרו רבנן למלאות - ולהוציא מרה"י לרה"ר משום דוחק:

כעין פסי ביראות - ואין שם בור:

מפסקתן - שאין שם דרך אלא בין הפסין:

יסלקנה לצדדין - דאתי דריסת רבים ומבטלי מחיצות:

כאן הודיעוך - חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים:

מותר להקריב כו' - פרישנא לה לכולה מתניתין בריש פירקין:

אלא א"כ הכניס ראשו ורובו - דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו:

עירובין 20 עמוד א

1תרי גווני אילן? הכא נמי, תרי גווני גדר.

2בעא מיניה אביי מרבה: חצר שראשה נכנס לבין הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה? א"ל מותר.

3שתים, מאי? אמר ליה: אסור.

4אמר רב הונא: שתים אסורין, ואפילו עירבו. גזירה שמא יאמרו ״עירוב מועיל לבין הפסין״. רבא אמר: עירבו מותר.

5א"ל אביי לרבא: תניא דמסייע לך חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה, אבל שתים אסור. בד"א שלא עירבו, אבל עירבו מותרין.

6לימא תיהוי תיובתא דרב הונא?! אמר לך רב הונא: התם דהדרן וערבן.

7בעא מיניה אביי מרבה: יבשו מים בשבת מהו? א"ל כלום נעשית מחיצה אלא בשביל מים, מים אין כאן מחיצה אין כאן.

8בעי רבין: יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו? א"ל אביי: יבשו בשבת לא תיבעי לך, דבעי מיניה דמר ופשיט לי דאסיר.

9באו נמי לא תיבעי לך דהוה ליה מחיצה העשויה בשבת, ותניא: כל מחיצה העשויה בשבת, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון שמה מחיצה.

10ולאו אתמר עלה, אמר ר"נ לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל לא.

11כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר.

12אמר ר"א הזורק לבין פסי הביראות חייב. (א"ל) פשיטא, אי לאו מחיצה היא היכי משתרי ליה למלאות?!

13לא צריכא, דעבד כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכה חייב.

14הא נמי פשיטא! אי לאו דבעלמא מחיצה היא גבי בור היכי משתרי ליה לטלטלי? לא צריכא, אע"ג דקא בקעי בה רבים.

15ומאי קמ"ל דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, הא א"ר אלעזר חדא זימנא!

16דתנן, רבי יהודה אומר: אם היתה דרך רה"ר מפסקתן יסלקנה לצדדין, וחכ"א אינו צריך. רבי יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו: כאן הודיעך כחן של מחיצות.

17אי מהתם, הוה אמינא כאן ולא סבירא ליה. קא משמע לן כאן וסבירא ליה.

18ולימא הא, ולא בעי הך! חדא מכלל חבירתה איתמר.

19מותר להקריב לבאר וכו'. תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

תוספות

דהדרן וערבן - והכי פירושו שתים אסורות אפי' עירבו ואם עירבו כו' דהיינו כלומר דהדרן וערבן מותרות כשעירבו:

מחיצה אין כאן - אע"ג דאביי אית ליה שבת הואיל והותרה הותרה מודה הכא משום דליכא מחיצות:

כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר - והא דאמרינן בשבת בפרק הזורק (שבת ד' קא:) ספינות שנתקשרו מערב שבת והותרו וחזרו ונתקשרו בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין ובין אנוסין חזרו להיתרן הראשון במזיד לא חזרו לגמרי להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רשות היחיד דאורייתא אי נמי לא קאי אמזיד:

קמ"ל כאן וסבירא ליה - ומיהו לר' יוחנן ודאי כאן ולא ס"ל כדאמרי' לקמן:

לא יעמוד אדם - בפרק בתרא (ד' צט.) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרי' דלמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד כמו משתין ורק מרשות הרבים לרה"י דאסרינן לקמן ורש"י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלעם אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הן במקום א' ולפי זה היה מותר להוציא ראשו מרה"ר ולרוק כיון דפיו במקום אחר הוי מקום פטור והא דמבעיא לן בפרק בתרא (ד' צט.) הוא ברה"י ופי האמה ברה"ר מהו היינו משום דמי רגלים מיד כשנעקרו מגופו שוב אין נחים בפי האמה אבל מפ"ק דשבת (ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור וי"ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ולפי זה אסור להוציא ראשו ברה"ר ולרוק וא"ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת וי"ל דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק דהכא כשבולעם מיד חשיבי כנחין אע"ג דאינם נחים עד שיגיעו למעיו משום דמבטלי אגב גופו והוי עקירה והנחה בחד רשותא והכי נמי אמר רבא בפ' המוציא (שבת ד' פ.) הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי נמי שפיר מתניתין דאמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת כו' ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי הנך הא בעידנא דמיחייב עלייהו דהיינו בשעת הנחת גרון אכתי לא מיחייב אהוצאה עד שינוחו במעיו אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשיב כמונח:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רבנו חננאל

ותוב בעא מיניה חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה אבל ב' חצירות נכנסות לבין הפסין אסור.

אמר רב הונא ואפי' עירבו חצרות זו עם זו גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין כו' (ורבה) [ורבא] אמר עירבו מותר ותניא כוותיה חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל בתוכה לבין הפסין וכו' ושתים אסור בד"א בשלא עירבו [אבל עירבו] מותר ורב הונא משני בהדרן ועירבן כלומר אלו ב' חצרות הנכנסות לבין הפסין הדרן מתערבן או כגון שביטל אחד מהן רשותו לחבירו והויין כחדא. אבל אי לא הדרן ומתערבו אסור וזו שנויה היא. והלכתא כרבא:

בעא מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מותר לטלטל בין הפסין או לא.

ופשיט ליה לא נעשו פסין מחיצות אלא בשביל המים יבשו המים בטלו המחיצות ואמר אביי באו מים בשבת לא קא מיבעיא לי דהא כל מחיצה שנעשית בשבת בין במזיד בין בשוגג שמה מחיצה הלכך כיון שבאו מים מותר. והא דאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור במזיד אתמר. והני מיא לא במזיד הביאום. אלא מימי המטר וכיוצא בהן באו מעצמן:

א"ר אלעזר הזורק מבין רה"ר לבין פסי ביראות חייב וכן העושה כמין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכו חייב דכרה"ר דמי ואע"ג דבקעי ביה [רבים דתנן] ואם היתה דרך הרבים מפסיקתה יסלקנה לצדדין וחכמים אומרים אין צריך ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוויהו כאן הודיעוך כוחן של מחיצות דאע"ג דבקעי ביה [רבים] כיון דקיימי מחיצתא כרה"י דמי:

פיסקא מותר להקריב לבאר כו' - תנן התם בסוף המסכתא לא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה כו' [גבי] אדם הא תנן דבעי להכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת עירובין דף כ׳ עמוד א׳

מסכת עירובין דף כ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 19 קטעים ממוספרים, כ־310 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–105)עמוד

היעד שנמצא: עירובין דף כ׳ ע״א

פתיחה בקורא