מסכת עירובין דף פ״ה עמוד א׳

בור שבין שתי חצירות הפרודות זו מזו ומפסיק ביניהן כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו והבור באותו הפסק מופלגת מכותל זה ארבעה כו' דאי לאו הכי דמופלג הוי תשמישו בנחת והוי כמו שהבור חציה בחצר זו וחציה בחצר זו שרשות שניהן שולטת בה ותנן במתני' בור שבין שתי חצירות אין ממלאין הימנה בשבת שזה אוסר על זה עד שיערבו או עד שיעשו מחיצה תלויה בבור כך השיב ר"י:

זה מוציא זיז כל שהוא מכתלו עד לבור וממלא דרך חלונו וכן זה דכיון דמופלגת ד' לא שלטי ביה לאסור זה על זה ומשום שיהא רשות לשניהן במבוי נמי ליכא שאין דיוריהן פתוחין לחצר לצאת ולבא ברגל ואין תשמישתן בכך אלא דרך אויר ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא משום היכר בעלמא שלא ישתמשו ברשות אחרת של שנים בלא עירוב משום הכי מתקני הכא פורתא ודכוותה אתמר במסכת שבת בפרק הזורק (שבת דף ק:) ספינה רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא ומוקימנן לה התם דאינו אלא היכר בעלמא דלא לייתי לטלטולי מכרמלית אחרת לרה"י וים לגבי מילוי ס"ל דלאו כרמלית היא אלא קרקעיתא אבל אוירא דמיא מקום פטור הוא דמיא כמאן דליתנהו דמו:

אפילו קניא דלא מינכר כולי האי שרי:

והא דרב יהודה דבעי תיקון כל שהוא:

דשמואל היא משמואל רביה גמר לה דצריך תיקון קצת:

דאי דרב דהוה נמי רביה מיניה לא גמר לה דהא אין אדם אוסר על חבירו בתשמיש מופלג כזה שצריך לזרוק דלי באויר ד' טפחים ואפילו קניא לא צריך:

ודשמואל מהיכא מאיזו מימרא דשמואל סלקא דעתיה דאביי למשמע דרב יהודה משמואל גמר לה סלקא דעתך השתא דכי שמעה אביי להא דרב יהודה מילתא באנפי נפשיה שמעה אמר רב יהודה בור שבין שתי חצירות מופלגת ארבעה מכאן ומכאן זה מוציא קנה כל שהוא וממלא וכו' ולא שמעה בהדיא הא דשמואל דאי עלה דהא דשמואל דזיז כל שהוא שמעה אביי להא דרב יהודה מאי תיבעי לן דשמואל מהיכא הכא אשמעינן שמואל בהדיא דבעי תיקון:

צריך סולם קבוע ואי לא בני רה"ר אסרי עליה דרך אויר שאין גג זה ראוי לתשמישן אא"כ זורקין עליו שום דבר דסתם רה"ר איכא חפופי סמוך לכתלים ומתרחקים על כרחן:

בור שבין שתי חצירות מופלגת מכותל זה ד' כו' פירש בקונטרס שיש בין שתי חצירות כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו והבור באותו הפסק זה מוציא זיז כל שהוא עד לבור וממלא דרך חלונו וכן זה דכיון דמופלגת ד' לא שלטי ביה לאסור זה על זה ומשום שיהא רשות לשניהם במבוי נמי ליכא שאין דיורין פתוחין לו לצאת ולבא ברגל ואין משתמשין בו אלא דרך אויר ובדין הוא דאפילו זיז נמי לא ניבעי אלא משום היכר בעלמא שלא ישתמשו ברשות אחרת של שנים בלא עירוב מש"ה מתקני הכא פורתא ולרב לא צריך שום תיקון דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ורש"י הקשה בעצמו בסמוך דגבי שני בתים ושלש חורבות ביניהם דאמצעי אסור ומוקי להו דקיימי כי חצובא דכי היכי דאמצעי בכולו אסור לשניהם משום שכל אחד משתמש בד' הסמוכים לו בלא אויר הכי נמי יאסרו זה על זה מבוי קטן דכיון דכל אחד יכול להשתמש בארבעה הסמוכים לו וכיון שהמבוי אסור היאך יכול לשלשל ולמלאות מן הבור לחצר דרך אויר המבוי האסור ותירץ דלא דמי דאילו חורבה משתמשין בה נמי בסמוך אבל הכא במבוי ליכא שום תשמיש אלא מילוי והוא ע"י הפלגת אויר ד' ור"י מפרש כגון שזה הבור מושך כל אורך החצירות ומפסיק בין ד' הסמוכים לחצר זו לארבעה הסמוכים לחצר אחרת דחשיב כל חד רשותא לנפשיה אי נמי אור"י כגון שאותו הפסק שבין שתי החצירות שהבור עומד שם אינו רה"י אלא רה"ר או כרמלית ומחיצות הבור גבוהים עשרה דכשממלאים מן הבור לחצר מביאין דרך מלמעלה מי' דהוי מקום פטור כדאמרינן בשמעתין בשני בתים משני צידי רשות הרבים דמותר לזרוק מזה לזה:

דילמא כדרב פפא בכומתא וסודרא מעיקרא סלקא דעתיה דאיירי במשאות כבדים דאותן אין רגילין להתקרב לכתנים דמשתמשין בגג ע"י זריקה כגון אותם שמפשילין משאות במקלות על כתפיהם וכשרוצים לכתף מכתפים על הגג ויש הפסק ד' מן האויר ולגג ומשני בכומתא וסודרא שהוא דבר קל ורגילין להתקרב לכותל ולא הוי דרך אויר:

שני בתים ושלש חורבות ביניהם פירש בקונטרס שאין לחורבות בעלים אלא בני הבתים האלה משמע דסבר דאם יש להם בעלים דאוסרין אותן הבעלים על בני הבתים אע"ג דאינם אוסרין את החצר ואת המבוי שפתוחין להם דקי"ל כרבי יהודה דבית התבן אינו אוסר ובפירקין נמי פסקינן כר"ש דאמר דירה בלא בעלים לא שמה דירה מכל מקום בתוכה מיהא אסור לטלטל ובסוף הדר (לעיל עירובין דף עד.) פירש כן בהדיא גבי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה פירש והרי רשות אחרת היא שיש לה בעלים ובמבוי לא נשתתפה שאינה אוסרת כדתניא לעיל אינה אוסרת אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה והא דשרינן הכא להשתמש בסמוך לו אע"ג שיש לחבירו כמו כן חלק בה אינו אוסר על זה כיון שגם לזה יש חלק בה דשניהם שותפים בשלשתן ואינם אוסרין זה על זה את הסמוכים כיון דהוי לזה תשמישו בנחת ולחבירו בקשה ובשתי גזוזטראות דסוף פרקין עשו לתחתונה סילקו נפשייהו מעליונה ואין אוסרין את העליונה אף על פי שעשו אותה בשותפות ויש להם חלק בה ואין נראה לר"י לעשות דירה בלא בעלים דירה לחצאין לאסור לטלטל בתוכו ואור"י דהא דאמרינן בסוף הדר דילמא אתי. לאפוקי מאני דבתים לחורבה מיירי בחורבה הפתוחה לבית ומיירי שאותו בית פתוח לצד אחר ואינו רגיל במבוי ולכך. אין המבוי ניתר בלחי וקורה משום בית אלא משום חורבה ומיירי שפיר הכא בחורבות שיש להם בעלים וכיון דלא דיירי בהו לא אסרי:

אמר רב יהודה אמר שמואל בור שבין ב' חצירות מופלג מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה והבור באמצע הסימטא. זה מוציא זיז כל שהוא וממלא וזה מוצא זיז כל שהוא וממלא. ורב יהודה דידיה אמר אפי' קניא דיי לו. אמר אביי הא דרב יהודה דשמואל היא דאי דרב הא אמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ואפי' קניא לא צריך ודייק מהא דאמר שמואל זה מוציא זיז כל שהוא וממלא טעמא דאפיק זיז הא לא אפיק זיז אסור למלאות מ"ט חבירו שיש לו רשות באויר הא סמטא אוסר עליו ש"מ אדם אוסר על חבירו דרך אויר. ודייקינן לרב מהא דאמר ב' חצרות וג' חורבות ביניהן זה משתמש לו בסמוך לו ע"י זריקה וזה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה. ואמצעי שניהן אסורין כו'. ש"מ כיון שכל אחד מהן משתמש בסמוך לו אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. א"ל ר' אלעזר לרב והא מר הוא דאמר כלומר אתה אמרת כל לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהן אסורין בו והני חורבות כי לזה בזריקה ולזה בשלשול נינהו. א"ל מי סברת דעבדין כשורה פי' כשורה בסדר אחת [לא] בחצובה דעבדין כמין כף יווני והאמצעית היא בין ב' החצרות ושתים החיצונות נמשכות ויוצאות מחוץ לחצרות ואין משתמשות החצרו' הללו בתוך ב' החורבות הללו אלא ע"י זריקה מיהו זריקה מן החצר על החורבה תבא מלמעלה למטה וזריקה מן החורבה לחצר היא ממטה ולמעלה לפיכך זריקה של חצר היא בנחת וקרובה היא לשלשול לפיכך נותנין לזה [שבנחת] וזריקה של חורבה בקשה היא.

בור שבין שתי חצרות ומופלגת מכותל זה ארבעה וכו' יש מי שפירשה: בבור שעשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, וכאותה ששנינו במשנתינו (להלן עירובין פו, א) בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים. ודוקא במופלגת ארבעה דאיכא אויר חשוב בין הבור והכותל הוא שצריך זיז להתירו, הא פחות מארבעה אינו חשוב ואינו אוסר דרך אותו אויר. והיינו דרב יהודה דאמר אפילו קניא, כלומר: שאם מיעט את האויר בקנה אחד ממלא משם לפי שלא נשאר בינו ובין הכותל מקום ארבעה. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דאם איתא דדוקא כשנחלק במחיצה, לא הוה שתיק רב יהודה מיניה כיון שאי אפשר לזיז להתירו אלא דוקא בשעשו לה מחיצה. ובשלמא אם נאמרה בגמרא אחר משנת בור שבין שתי חצרות, הייתי אומר דעל אותה משנה נאמרה בגמרא, ודבר למד מענינו הוא דבמחיצה קאמר. אבל השתא על כרחין לא אפשר בלאו הכין צריך שיזכיר בפירוש שעשו לה מחיצה גבוה י' טפחים. ועוד דהא דר"י דאמר אפילו קניא משמע ודאי דהאי קניא לאו משום מיעט הוא, דאי לא הו"ל למימר ורב יהודה אמר אם מיעטו בקניא שרי דהאי אפילו ההיכא קאי. ורש"י ז"ל פירש: שאינו מוחלק במחיצה וכגון שהבור במבוי קטן ואין דיורין פתוחין באותו הפסק, זה מוציא זיז וממלא וזה מוציא זיז וממלא, דכיון דמופלגת ארבעה לא שלטי ביה לאסור זה על זה, דאין תשמישן אלא דרך אויר. דבשלמא אלו לא היתה מופלגת ארבעה היו שתי הרשויות שולטות בה והיתה צריכה מחיצה, כאותה ששנינו (שם) בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, אבל במופלגת לא שלטי בה לאסור. ואי משום שיהא רשות לשניהם במבוי נמי ליכא שאין דיורין פתוחין לו. ובדין היה שאפילו זיז לא היה צריך אלא להיכירא בעלמא שלא ישתמשו בחצר אחרת של שנים בלא עירוב. וכההיא דספינה שבים דסוף פרק הזורק (שבת ק, ב) דאמר רב הונא מוציא זיז כל שהוא וממלא, וקא מפרש התם דזיז משום היכירא בעלמא, והכא נמי דכוותה הוא.

וזיז כל שהוא דקאמר יש לי לומר דדוקא כל שהוא קאמר, כלומר שאין בו ארבעה על ארבעה, הא בשיש בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כחלון גופיה דאף הוא רשות היחיד הוא. ואי נמי איכא למימר נמי דכיון דמדינא זיז נמי לא בעי אלא להיכירא בעלמא, אף בזיז ארבעה איכא היכירא, דכיון דחזו דלא ממלא מן החלון אלא ע"י זיז, מידע ידעי דלהיכירא בעלמא הוא דעבדינן. והראשון נראה לי עיקר מדלא קאמר זה מוציא אפילו זיז כל שהוא וזה מוציא אפילו זיז כל שהוא.

ורב יהודה דידיה אמר אפילו קניא אסיקנא דרב יהודה טעמא דשמואל אתא לאשמועינן, דלאו דוקא זיז אלא אפילו קניא, דאפילו בקניא איכא היכירא. והא דאצטריך רב יהודה לאשמועינן אף ע"ג דשמואל גופיה אמר זיז כל שהוא, משום דאיכא כל שהוא דלאו דוקא אלא לאפוקי משיעורא רבה, וכאותה שאמרו בפרק חלון (עירובין פ, א) מאי כל שהוא טפח. והכא נמי הוה אמינא דכל שהוא טפח ולאפוקי זיז ארבעה, קמ"ל דכל שהוא אפילו קניא. כנ"ל.

ואסיקנא דטעמא דשמואל משום דסבירא ליה דאדם אוסר על חברו דרך אויר. ורב פליג עליה וסבירא ליה דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. ואפילו זיז ואפילו קנה לא צריך. וקשיא לי והא אף ע"פ שמופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה ושניהם משתמשים בה דרך זריקה, ליסרו אהדדי לכ"ע, דהא כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורוחב ארבעה שניהן אסורין בו, ואע"פ שאין משתמשין בו אלא דרך זריקה. וי"ל דשאני התם דכיון שהדיורין פתוחין שם ואויר חצרם ממש הוא ששולט בו בכי הא לכולי עלמא אסור. וא"ת א"כ מאי קא מקשה לרב מההיא שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דילמא שאני התם דבני רשות הרבים מהלכין ממש בתוך הרשות. וי"ל דהתם נמי כיון שאין להם לבני רשות הרבים רשות להניח חפציהם בתוך הרשות הרי זה כתשמיש אויר בלבד. ומיהו אכתי קשיא לי דהא גבי אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו קתני במד"א בסמוכה אבל במופלגת לחצר לא, דאמרינן עלה לעיל (עירובין פד, א) מאי לחצר אילימא לחצר ממש דהיתירא לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא, אלא לחצר דאסורה, אלמא מילתא פשיטא לכולהו דאע"ג דמופלגת מן המרפסת ארבעה אפ"ה בני המרפסת אוסרין על בני החצר דרך אויר. וראיתי בתוס' למעלה (שם ד"ה הכא) גבי ההיא דמאי לחצר דההוא הכי נמי מסתברא דאמרינן התם, היינו דוקא אליבא דשמואל גופיה, משום דס"ל דאדם אוסר על חברו דרך אויר, אבל לרב דאמר אין אדם אוסר דרך אויר ליכא למימר הכי נמי מסתברא, דלדידיה ודאי לחצר דוקא מותרין ולמרפסת אסורין. ועוד יש לי לומר דההוא הכי נמי מסתברא אפילו לרב איתיה, ושני התם דאותו תל ואותו עמוד משותף ממש בין החצר והמרפסת, דאי לא לא אסרי ליה בני מרפסת על בני חצר, וכדאמרינן בשלהי פירקין (פח, א) יש דין גזל בשבת כיצד חורבה מחזיר לבעלים, כלומר: ואין האחרים המשתמשין בחורבה אוסרין אותה בתשמישה על בעל החורבה. אלא ודאי הכא בשעשו בשותפות ומשתמשין הן בחול מן החצר לעמוד, והלכך לאו תשמיש אויר בלחוד הוא אלא תשמיש גמור, וכמו שדחו אותה דגג סמוך לרשות הרבים דילמא כרב פפא דאמר כשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא.

ואמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אב במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים עליונה מותרת. נראה דלא גריס רש"י אפילו גבוה עשרה טפחים, אלא נראה דהכי גריס: אבל במופלגת עליונה מותרת ודילמא שאני התם דכיון שלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול. פירש רש"י ז"ל: כיון דלעליונה בשלשול ולתחתונה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול כלזה בפתח ולזה בזריקה דמי, אבל בזריקת גובה ושלשול אי נמי בזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול אפילו לרב אסור. והיינו (נמי) דכי אקשינן [נמי] לר' אלעזר (בע"ב) מההיא דשלש חורבות והא מר הוא דאמר לזה בזריקה ולזה בשלשול שתיהן אסורות לא פריך ליה כיון שלזה בזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול כלזה בזריקה ולזה בפתח דמו. וקשיא לי דהא קתני אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה ובין מלמטה, ובשלמא בשעשו לה מלמעלה איכא זריקת גובה וזריקת הפלגה, אבל עשו לה מלמטה מאי זריקת גובה איכא. וי"ל דלהאי אוקימתא לא קאי רב אלא בשעשו לה מלמעלה, אבל למסקנא דאסיקנא דרב סבירא ליה דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר, קאי בין אלמעלה בין אלמטה.

וזיז כל שהוא דקאמר שמואל י״א דלאו דוקא דכ״ש אם הוא גדול יותר דהוי היכרא טפי וכן נרא׳ מלשון רש״י ז״ל ויש שפירשו דדוק׳ נקט זיז כל שהוא דאלו יש בו רחב ד׳ הרי הוא כחלון עצמו וכאלו מוצי׳ מרשות שניהם לרשות היחיד וליכא היכר׳ ודיקא נמי דלא קאמר מוציא ממנו אפי׳ זיז כל שהוא:

ורב יהודה אמר אפי׳ קניא וא״ת ומה הוסיף רב יהודה בזה על דברי שמואל תירץ מורי הרשב״א דאנן דילמא הוה ס״ד דזיז כל שהוא היינו שיש בו טפח דחשיב קצת ועביד היכרא וכאותה שאמר בפרק חלון וכמה כל שהוא קמ״ל דאפי׳ קניא בעלמא וכל שהוא ממש קאמר ואינו מחוור בעיני דכיון דשינה לשונו מזיז דקניא משמע שהשנוי הוא בגופם ולא בשעורם לכך נראה לי דזיז כל שהוא משמע דבר קבוע כעין סתם זיז ורב יהודה פירש אפי׳ קניא שנתנו שם עראי לפי שעה כסתם קניא א״ל אביי כו׳ פי׳ אין אדם אוסר לחבירו בדבר שאין תשמישו אלא בדרך אויר כלומר בהפלגת אויר ד׳ טפחים כי הכא שמפלגת החלון מן הכתל ד׳ אבל בזריקת גובה אויר ודאי אוסר כשאינה מופלגת ואפי׳ לזה בשלשול ולזה בזריקה אוסר לרב אלא ודאי כדאמרן ופשוט הוא אלא שראיתי לא׳ מן הגדולים שהוקשה לו כתל שבין שתי חצרו׳ גבוה עשרה ורחב ד׳ ששניהם אסורין ואע״פ שהם משתמשים בו דרך זריקה ולפום חורפיה לא דק בה מרן דהתם זריקת גניבה והכא זריקת הפלגה וכדמוכח׳ סוגיין כלה דשמואל מאי היא פרש״י ז״ל כי כשנאמרו דברי רב יהודה לפני אביי ורב יוסף לא נאמרו עם דברי שמואל אלא באנפי נפשייהו בלחוד.

אילמא מהא וכו׳ פי׳ וקס״ד דטעמא משום דאסרי עלייהו בני רשות הרבים בתשמישם פרש״י ז״ל ואע״ג דאיכא זריקת אויר דהא איכא חפופי ד׳ סמוך לכתלים ומתרחקים על כרחם אלמא אדם אוסר על חבירו דרך אויר ומהדרינן ודילמא התם כדרב פפא דכיון דמכתפי עלה בכומת׳ וסודרא תשמיש נוח והגון הוא ולא תשיב תשמיש אויר:

אלא מהא וכו׳ ואלו לרב אין צריך כלום דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלימא וכו׳ ואמר רב וכו׳. פירש דכיון דמופלגת ד׳ טפחים ה״ל תחתונה שבעליונה בדרך זריקת הפלג׳ אויר ואין אדם אוסר בכך על חבירו ודילמא שאני התם כו׳ פירשנו לעיל הפי׳ הנכון שפרש״י ז״ל דה״ק דכיון דלבני תחתונה בזריקת גובה וזריקת הפלגת אויר וגם בשלשולו לעליונה בשלשול לחודיה ה״ל לזה כפתח ולזה בזריקה דמי:

אלא מהא דאמר רבה כו׳ והראי׳ שאנו מביאין מכאן לומר דרב סבר אין אדם אוסר על חבירו בדרך אויר הוא מן המסקנא דאוקימיא משום דעבידא כחצובא דאי עבידא כשור׳ אפילו אמצעי מות׳ לפי שתשמיש שניהם בדרך אויר הוא והיינו דאמרי׳ ויתיב בר ברונא וכלה גרסי׳ לה בווין עד סיפא והא דקאמר ב׳ בתי׳ וג׳ חורבות ביניהם מיירי בשאין הבתים פתוחים שם אלא שמשתמשין בהן מן הבתים האלו דרך חלונות ופרש״י ז״ל כי החורבו׳ האלו מחיצותיהן פרוצות זו לזו ואין בהם דיורין ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלה שמשתמשין בהם דרך חלונות ודקדקו בתוספו׳ כי נר׳ מדבריו שאלו היה להם בעלים היה אסור לאלו להשתמש בהם בשבת כלל כשם שאסור להוציא מרשות חבירו לרשותו כל זמן שלא ערבו דאע״ג דחורבא אינה אוסרת דגריעא מבית התבן דקי״ל שאינו אוסר מ״מ אסורה היא ויש מביאין ראיה לדברי רש״י ז״ל דהא קי״ל שאפי׳ הלך לשבות אצל ביתו בעיר אינו אוסר ולא מסתברא שתהא ביתו מותרת להם אלמ׳ פעמים אינו אוסר מפני שאין בה דיורין ואעפ״כ היא אסורה וזו אינה ראיה דהתם נמי דילמ׳ כשם שאינו אוסר קאמר כך אין ביתו אסורה כיון שאין בה דיורין היום ועוד הביאו ראיה מדאמרינן פרק הדר דלר׳ מאיר אע״ג דעובד כוכבי׳ ומזלות כי ליתיה אינו אוסר ביתו אסור להוציא ולהכניס וגם זו אינה ראיה דההיא אליבא דר״מ דס״ל דדירה בלא בעלים שמה דירה אלא דבעובדי כוכבים ומזלות האלו היכא דליתיה מפני שהיא כדיר של בהמה שלא יאסור וביתו אסורה דסוף סוף דירה הוא אבל אנן דקי״ל כר׳ יוסי ור׳ שמעון דדירה בלא בעלים לא שמה דירה שאינו אוסר כך אינה אסורה בין בעובד כוכבים ומזלות בין בישראל ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הדר גבי מבוי ורבי יוחנן אמר אפילו בית וחרבה ושקלינן וטרינן עליה ואמרינן דרבי יוחנן לא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה מפני השתוף דאלמא אסור להכניס ולהוציא כלי ביתו לחורבתו של חבירו וזו ראיה מחוורת אבל ר״י ז״ל דחה אותם דהתם בשיש לבעל החורבה בית סמוך לה והוא משתמש בה ולפיכך היא אסורה וא״ת וא״כ תיפוק לי שמכשירין המבוי בלתי וקורה משום אותו בית והיינו דשמואל דאמר אפילו בית אחד וחצר אחת י״ל בשהיתה בית פתוח למבוי אחד ואינו רגיל לצאת ולבא בפתח שבחורבה ולעולם חורבה בעלמא וכן כל שאינו אוסר בחצר או במבוי מפני שאין בו דירה כך אינו אוסר להם שלא אסרו חכמים אלא רשות חבירו שיש בו דירה ובירושלמי יש בכאן קצת סיוע לסברא זו של ר״י ז״ל דבכל ההיא דפרק הדר דש״ס דילן נדחקת מאד לפר״י ז״ל ויש מקשים על דברי רש״י ז״ל מדאמרינן בשלהי פ׳ הדר עשרה בתים זו לפנים מזו אינו אוסר ונותן את ערובו אלא הפנימי בלבד ואידך הוו להו כבי׳ שער שאינו אוסר וע״י עירובי הפנימי משתמשין בשאר הבתים דאלמא כשם שאין בית שער אוסר כך אינו אסור להם ולאו קשיא היא כלל דשאני התם שנתנו כלם בערובו של פנימי כיון שהם לו כבית שער.

זה משתמש בסמוך לו ע״י זריקה פרש״י ז״ל משום דלדידיה תשמישו בחול בשלשול לחוד כיון שהוא סמוך לו ולגבי חצרו אין משתמש שם אלא בזריקת הפלגה שהרי מופלגת ממנו הרבה וה״ל לדידיה בנחת ולחבירו בקשה וכאלו לזה בפתח ולחברו בזריקה והיינו דפריך ליה ר׳ אליעזר בסמוך משום דשרי בהא והא את הוא דאמרת לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אוסרין וא״כ הא דקאמר זה משתמש בסמוך לו ע״י זריקה ברבותא נקט שמשתמש בכל אותה חורבה ואפי׳ בצד שהוא רחוק ומופלג ממנו ולא דמי לבור שבין שתי חצרות ומופלגו׳ מכתל זה בד׳ דסתם אינו משתמש בבור כלל אלא בזריקה ומבוי שלפניו מקום אחר הוא אבל הכא כיון שהותרה לו החורבה כשורה כלומר שהשלש חרבות בשורה אחת שנמצאת האמצע מופלגות משניהם ואין משתמשין בה בזריקת אויר וה״ל לזה בזריקה ולזה בזריקה וש״מ דלרב כך הוא זריקת אויר דהפלגה כזריקת אויר בגובה למיסר אהדדי וא״כ היא הנותנת שיהא כל אחד אסור אפי׳ בסמוך לו דאע״ג דלדידיה בשלשול ולחברי׳ בזריקת אויר הא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים ואף על גב דההוא בזריקת גובה איתמרא מאמצעי אסור דייק לן דזריקא משך כזריקת גובה והראיה דהיינו קושיא דר׳ אליעזר מדאהדר ליה רב מי סברת דעביד׳ כשורה לא בחצובה כלומר דלדידי זריקת משך אויר אינה אוסרת כלל וכל דעבידי כשורה אפילו אמצעי מותר והא דאמר אמצעי אסור׳ דעבידה כחצובה שהאמצעי סמוך לשניהם ומשתמשין בו בשלשול ולפי׳ אוסרין זה על זה ומדקא דייקי׳ לעיל דס״ל לרב שאין אדם אוסר על חבירו בדרך אויר דהפלגה ופירושא דעבידא כחצובה לומר שהם כעין שלשת רגלי קנקן שני׳ כשור׳ ואחת למטה בין שניהם כעין סגול כגון זה והבתים האלו ראיתי לאחד מרבותי שיחי׳ שמצייר אותה שהם תחת החורב׳ הג׳ כגון זה ולפי צורה זו אף החורבות השתים הם מופלגות מכל אחד מהם ודין אחד מהם משתמש בה אלא בדרך אויר וקשיא ליה דא״כ למה אין שניהם משתמשים בהם לרב דאמר אדם אוסר על חבירו דרך אויר שהוא דבור המופלגות מכתל זה בד׳ ומכתל זה בד׳ ותירץ הוא נראה דמיירי בשחרבה שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחד׳ לשמעון ולא אמר רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלא באויר משותף כההיא דבור וחורבה אמצעית ואויר רשות הרבים אבל באויר שהוא מיוחד בהם ודאי אוסר אפי׳ לרב ע״כ ולא ירדתי לסוף דעתו כי המימרא פשוטה היא לפנינו כי השני בתים עומדים משני צדי החרבה האמצעית ונמצאו שתיהן סמוכות לאמצעי והאחד סמוך לחרבה שבצדו ומופלג מן החרבה שהיא סמוכ׳ לבית חבירו וכדקאמר זה משתמש בסמוך לו בשלשול כמו שפירשנו למעלה וחבירו משתמש שם בזריקה ולפיכך הוא אוסר על חבירו ואין חברו אוסר עליו כגון זה ואע״פ שהג׳ בתים בנתים מ״מ השלש׳ חרבו׳ בחצבה הם והם נראין לי פשוט וכן נראה מפרש״י ז״ל והא דפרכינן לעיל והא לזה בשלשול ולזה בזריקה הא לאו דוקא לזה בזריקה לחוד דהא אין חבירו משתמש בסמוך לו אלא בשלשול וזריקת אויר אלא דס״ל שאין הפרש לרב בין שתי כחות לכח א׳ כיון שאינו כפתח לא׳ מהם וכדפרישנ׳ לעיל:

[בור שבין שתי חצרות מופלגת מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה זה מוציא זיז כל שהוא וממלא וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא וכו׳]. למטה יתבאר שבור בין שתי חצרות ועובי הכותל באמצע ונמצא חצי הבור לחצר זה וחצי הבור לחצר הסמוכה לו שאין ממלאין ממנו בשבת מפני שנמצאו כל אחד ממלא מרשות חברו ואסור עד שיעשו לבור מחיצה והמחיצה חולקת המים ונמצא כל אחד ממלא בחלקו על הדרך שיתבאר אבל בור שבין שתי חצרות ומופלג מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה נחלקו בו בסוגיא זו רב ושמואל. ומצד שנתבלבלו הרבה מפרשים בענינה אני צריך לבארה לך דרך קצרה והוא שחצרות אלו שביל קטן מפסיק ביניהן ר״ל בין שני כותלי החצרות והבור באותו השביל ואין דיורין פתוחים לאותו השביל והבור אינו מוחלק במחיצת עשרה ואלו לא היה הבור מופלג מן הכותלים ארבעה היו שתי הרשויות שולטות בו והיו אוסרים זה על זה עד שיערבו אם הם ראויים לערב כגון שהחצרות דבוקות זו בזו מצד אחר ופתח ביניהן או שיעשו מחיצה עשרה כדין בור [שבין] שתי חצרות שהזכרנו אלא שמאחר שמופלג מהם ארבעה אין הרשויות שולטות בו ואם מצד שיש לשניהם רשות באותו שביל דרך אויר הואיל ומכל מקום אין דיורין פתוחים לו אינם אוסרין זה על זה שאין כאן עירוב רשויות מצד דריסת רגל אלא מצד שמדרך אויר והיה ראוי להתיר להיות זה ממלא מחלונו וזה ממלא מחלונו ואעפ״י כן הצריך שמואל להיות זה מוציא זיז כל שהוא מכותלו עד לבור וממלא דרך בו מחלונו ולא הוצרכנו לזיז אלא דרך היכר שלא יבאו במקום אחר להשתמש ברשות המשותף לשנים בלא עירוב.

ויש מפרשים שזיז כל שהוא דוקא ולמעט שאם היה בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כחורי רשות היחיד והרי הוא כחלון עצמו. ואין נראה כן שכל שאינו אלא להיכר בעלמא כל שאינו ממלא מחלונו דיו ולא נאמר זיז כל שהוא אלא דרך רבותא. והוא שפירש רב יהודה אפי׳ קניא ר״ל קנה בעלמא שלא תאמר כל שהו לאו דוקא כעין מה שאמרו מאי כל שהו טפח אלא כל שהו דוקא אפי׳ קנה בעלמא. ומכל מקום הם מפרשים בהוצאת זיז מפני שהוא מקום פטור הואיל ואין בו ארבעה ולדעת זה דוקא בכל שהו. למדת שלדעת שמואל רשות המשותף אף לתשמיש אויר לבד אוסר מדרבנן. ויתבאר בסוגיא זו דוקא ברשויות דרבנן שצריך להחמיר בהן דרך חזוק אבל ברשויות של תורה אין תשמיש אויר אוסר אף לדעתו שהרי מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו כמו שהתבאר שמאחר שאין כאן שיעור מקום הנחה הרי הוא אויר בעלמא וא״צ שום תיקון. ולפי דרכך למדת שלשיטתנו שלא פרשנוה מצד מקום פטור זה שהביאו עליה בסוף הסוגיא זו של רב דימי לא הביאוה אלא לדמיון שכל שאין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כתשמיש אויר. ולדעת רב אין צורך להוצאת זיז כלל שאין אדם אוסר על חברו דרך אויר ר״ל הואיל ואינו משתמש אלא באוירו לא ברשויות של תורה ולא ברשות סופרים והלכה כרב והילכך זה ממלא מחלונו בין שהוא במבוי ואין דיורין פתוחים לו בין שהוא ברשות הרבים ודוקא בשחולייתה גבוהה עשרה טפחים כמו שאמרו בפרק אחרון שבור ברשות הרבים חוליתה עשרה טפחים חלון שעל גבה ממלאין ממנה בשבת:

זהו פסק שמועה זו דרך קצרה אלא שלענין ביאור שאלו בשמועת גג הסמוך לרשות הרבים הנזכרת למעלה אם מסכמת לדעת שמואל לומר שכל שאין שם סולם קבוע בני רשות הרבים אוסרים ואעפ״י שאין להם תשמיש ממש בגג שסתם רשות הרבים גפופים סמוכים לכותלים ומתרחקים על כרחם ואין להם תשמיש בגג אלא דרך אויר בזריקת איזה דבר ונדחית ממה שפירשוה למעלה בתשמיש ממש כגון רבים מכתפים עליו ואחר כך חקרו על דעת רב אם שמועת שתי גזוזטראות הנזכרת למעלה מסכמת לדבריו במה שנאמר בו לא שאנו אלא בסמוכה והוא סבור לפרש בה מפני שהתחתונה סמוכה ר״ל מכוונת כנגד העליונה לגמרי או בתוך ארבעה התחתונה נראית כמשותפת במחיצות של עליונה לגמרי הואיל ומכוונת להם ומתוך שהיא נראית כמשותפת במחיצות אוסרת אבל במופלגת ממנה ארבעה טפחים אפי׳ המחיצה גבוהה עשרה שנמצא תשמיש העליונה בשלשול אעפ״י כן עליונה מותרת לאמר שמאחר שאין תחתונה כנגדה ואינה נראית כמשותפת במחיצות אעפ״י שמכל מקום נראית כמשותפת באויר שתחת המחיצות או של מקום זריקתה אין שתוף שיש לה באויר אוסר ונדחית לומר שלא מטעם זה אלא שלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול ר״ל מלבד ההפלגה על הדרך שביארנו.

והוציאו דעתו של רב משמועת שני בתים לשני בעלים ושלש חורבות ביניהם שזה משתמש בסמוך לו על ידי זריקה וזה משתמש בסמוך לו על ידי זריקה ואמצעי אסור. ולא נתברר דעתו של רב משמועה זו אלא על פי מה שהעלו ביאורה בסוף השמועה והוא שמתחלה היינו סבורים בה שהם עשויות כשורה ר״ל בית בצפון ובית בדרום וביניהן שלש חורבות רצופות כגון זו# ואמצעית אסורה מצד שהיא כרשות שניהם אחר שאין שם דיורין והסמוכות מותרות כמיוחדו׳ להם אפי׳ היו של אחרים. כך פרשו בתוספות שלהם וכן עיקר.

גמ' דלמא שאני הכא כיון דלזה בזריקה ושלשול כו' עכ"ל יש לדקדק לפי תירוץ התוס' שכתבו לעיל בשם ר"י דלפום הסברא דהשתא דאוסר דרך אויר אין חילוק בין זריקת גובה לזריקת אויר תקשי ליה דכיון דבמופלגת שרי משום דלזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול לחוד מה"ט נמי בסמוכה שרי דה"ל לזו בזריקה ושלשול ולזו בשלשול לחוד וי"ל דלפום סברא דהשתא מוקי לה כאביי דמוקי הך ברייתא לעיל אליבא דשמואל כגון דקיימי בתוך י' דאסרין אהדדי דהשתא לא הוה זריקת גובה בסמוכה ודו"ק:

תוס' בד"ה בור שבין כו' אלא משום היכר בעלמא שלא ישתמש ברשות אחרת של שנים בלא עירוב כו' כצ"ל:

בא"ד א"נ אר"י כגון כו' אינו רה"י אלא רה"ר או כרמלית כו' עכ"ל דברה"י לא הוה דרך מלמעלה מקום פטור דרה"י עולה עד לרקיע וה"ל ב' רשויות שולטות בו ואוסרין זה על זה וק"ל:

בד"ה שני בתים כו' מיירי בחורבה הפתוח לבית ומיירי שאותו בית פתוח לצד אחר כו' עכ"ל מה שהוצרכו לכל זה עיין ברא"ש:

גמ' א"ל אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא לעיל דף ז ע"א יבמות דף יח ע"א כתובות דף יב ע"ב: