מסכת עירובין דף מ״ח עמוד ב׳

בשני בתים דהשתא לא מיחברן חיצונות בהדדי:

חמשה שגבו עירובן שהיו דרין בחצר אחת וגבו מכל אחד את עירובו להתיר את חצירן להוציא מבתיהן לחצר:

בשני כלים בבית אחד:

הכי גרסינן כיון דעירבה אמצעית בהדי חיצונה הויא לה חדא וכי הדר' עירבה בהדי אידך שליחותה עבדה. שליחותה דחיצונה עבדה ואישתכח דכולהו כי הדדי עירבו וכולהו לישתרין ולא גרסינן ואידך מיהא לישתרי ואית דגרסי לה ומפרשי חיצונה שעירבה עמה מיהא תישתרי בחיצונה האחרת וזו תיאסר בה ואי אפשר לומר כן דכיון דשליחותה עבדה הוו להו כולהו חדא רשותא וכולהו שריין:

לרב ששת קשיא כיון דנתנו שתיהן עירובן באמצעית העירוב מביא דיוריהן לתוכה והוו להו כאילו דרין כולן באמצעית וכיון דעירובן נתון בשני בתים נמצא שלא עירבו שתים החיצונות זו עם זו והוי כחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב עם כולן יחד דכל החצר אסורה ואפילו עירב עם אחד מהן דהא גבי חמשה דחצר אחת תניא לעיל לבית הלל דבשני כלים הוא דהוי עירוב אבל בשני בתים לא ואע"פ שעירבו השנים יחד לעצמן והשלשה לעצמן והכא נמי כיון דלא מצטרפי דקתני שתים החיצונות אסורות זו עם זו אמצעית גופה תיתסר בדידה שכולן אוסרין עליה:

אם אמרו דיורין של זו בזו ע"י העירוב להקל להתירן יחד יאמרו שהעירוב מביא הדיורין לתוכה כדי לאסור עליה הא לא דיירי ממש בגוה דליבעי עירובן בבית אחד הלכך אע"ג דחיצונים לא עירבו אהדדי חיצון ואמצעי מיהא מצטרפי ולא אסרי אהדדי:

זו דברי רבי שמעון דהיא מותרת עמהן והן עמה:

אבל חכמים אומרים דלא שנא נתנו שתיהן עירובן באמצעית לא שנא נתנה אמצעית עירובן בזו ובזו היא אסורה עמהן והן מותרין עמה:

אבל בשני בתים לא והא דלא מוקי לה רב יהודה כרב ששת לאו דקסבר דאפילו בשני בתים הוי עירוב לב"ה דהא אפילו כלים קאמר רב יהודה לקמן דחולק עירובו אינו עירוב דעד כאן לא קאמרי ב"ה אלא דמלי' למנא ואייתר והא דלא מוקי כרב ששת משום דפריך בסמוך לרב ששת דנהוי כחמשה ששרוין בחצר אחת וקסבר דאמר דיורין להחמיר:

לרב יהודה דאמר כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו וכו' לרב ששת לא שייך למיפרך הכי דכיון שנתנו עירובן באמצעית ולא נתנו עירובן יחד אלא בשני בתים גלי אדעתייהו דלא ניחא להו לחיצונות להשתתף ביחד אבל כשנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו ליכא גלוי דעתייהו התם כולי האי אי נמי לרב יהודה כיון שנתנה עירובה בזו ובזו נעשה כאלו דרה בחיצונות בבתיהם ונעשית לכל אחת ואחת להיות שלוחה ולרב ששת אין האמצעית נעשית שליח דאדרבה כולן דיירין בה:

יאמרו דיורין להחמיר והא דאמר בפרק הדר (לקמן עירובין דף סו:) נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות משום דלא מצי מבטל לפנימית דאיכא חיצונה דאסרי עלייהו שאני התם דפשעה:

רשות אחת משתמשת לשתי רשויו' ואין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת כן גרס הקונטרס ומפרש הקונטר' שהחיצונות משתמשות באמצעית ופי' משתמשות כמו משמשת אבל אמצעית אסורה בשתיהן דזו מושכתה לכאן וזו מושכתה לכאן וב' דירות לא יהבינן לה כיון דחיצונות לא עירבו יחד רשויות חלוקות הן והא דקאמר שמואל אף זו דברי ר"ש פי' דר"ש דווקא בענין זה התיר והא דקאמר ואזדא שמואל לטעמיה משום דסבירא ליה הלכה כדברי המיקל בעירוב ואי סבירא ליה כרב דאמר אמצעית נמי שרי לר"ש בשתיהן לא היה אומר עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן וקשה דלפי' היה לו ליגרוס משמשות שב' רשויות משתמשות בה ועוד קשה דקאמרינן לעיל [עירובין מח ע"א] דה"ק להו ר"ש לרבנן מ"ש גבי חצירות דפליגיתו כו' ולרב מה ענין זה לזה והא רבנן לא גזרו כלל דהא שרו חיצונות באמצעית ומאי קמשני נמי התם אוושא דיורין ועוד דלא שמעינן ליה לשמואל בשום מקום דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא ריב"ל הוא דקאמר הכי לעיל ואדרבה שמואל הוא דאית ליה בפרק חלון (לקמן עירובין דף פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה בעירוב הלכה כמותו ובר פלוגתא דר"ש דהכא היינו ר' יהודה כדאמר לעיל ומיהו בהא י"ל כיון דלא נזכר כאן ר' יהודה בפי' ליתא בההיא כללא דפסיק שמואל לקמן אלא היכא שנזכר בהדיא ועוד לשון אף לא אתי שפיר כמו שהקשה בעצמו דהוי עדיף טפי אי לא הוה תני אף דבהאי לישנא איכא למטעי דמשמע דתרוייהו שרי ועוד לפי' נחלקו רב ושמואל בפירוש לשון המשנה שהיא מותרת עמהן והן מותרות עמה לכן נראה לר"ת דרשות אחת משתמשת לב' רשויות דאמצעית משתמשת בחיצונה דליכא למיגזר (בחיצונה) כולי האי שתוציא האמצעית כלי החיצונה מזו לזו אבל החיצונות אסורות עם האמצעית דילמא אתי להחליף כלים ששבתו בחיצונה זו לחיצונה זו אבל אין לפרש טעמא דרבנן דחיצונות אסורות באמצעית משום דחיצונות אוסרות זו על זו כיון דלא עירבו יחד או משום הכי אסורות החיצונות באמצעית משום דאין דיורי חיצונות באמצעית אבל אמצעית תשמש בחיצונות דעירובה מרגלתה בשתיהן ורב יהודה לטעמיה דמוקי לעיל כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ובזו דא"כ לא הוי אתי שפיר הא דאמר ר"ש לרבנן מ"ש התם דפליגיתו אלא ודאי טעמא משום דגזרינן וקאמר שמואל דאף זו דברי ר' שמעון דשרי חיצונות ואמצעית זו בזו אבל לרבנן שלשתן אסורות והשתא הוי שמואל לטעמיה דאמר עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן כרבנן דאמרי שלשתן אסורות דהיינו ר' יהודה ושמואל פסיק כר' יהודה בעירוב אבל לרב אינה אסורה עם שתיהן דאפילו לרבנן שרי לאמצעית להשתמש עמהן וקשה למהר"י דאסורה עם שתיהן משמע אבל הם מותרין עמה מדלא קתני אוסרת על שתיהן כמו בסיפא אע"ג דאיכא למימר דאשמעינן דאסורה עם שתיהן אע"ג דליכא למיגזר כולי האי וכ"ש דהם אסורות עמה דאיכא למיגזר טפי ומ"מ כיון דלא מתסרי להשתמש יחד אלא משום גזירה אינה אוסרת על שתיהן מכל מקום כיון דלא קאמר עירבה עם שתיהן אינה אוסרת על שתיהן דהוה משמע וכולן אסורות זו עם זו אלא נקט אסורה עם שתיהן משמע ודאי דאבל הם מותרין עמה ועוד קשה דבפרק כל גגות (לקמן עירובין דף צא.) אמר שמואל הלכה כר' שמעון דאמר גגות חצירות וקרפיפות רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן בין עירבו בין לא עירבו משום דרבי שמעון לטעמיה דהכא לא גזר ונראה לפרש דהא דקאמר שמואל דלרבנן שלשתן אסורות הוי מתרי טעמי חיצונות באמצעית משום גזירה שמא יוליכו כלי חיצונה זו לחיצונה אחרת ואמצעית בחיצונות ליכא למיגזר שמא תוליך האמצעית כלי חיצונה זו לאחרת דסתמא דמילתא כי משתמש איניש במאני דידיה קמשתמש ולא במאני דחבריה כדמפרש לקמן (עירובין דף עד.) גבי שתי חצירות וחורבה אחת ביניהן ואי משום שלא יוליכו [בני] החיצונות כליהן באמצעית הא ליכא למגזר דהוי גזירה לגזירה אלא טעמא דאסורה האמצעית בחיצונות שזו מושכתה לכאן וזו לכאן ור"ש פליג אתרוייהו והשתא הוי שמואל לטעמיה דפסיק לקמן כר' יהודה בעירוב ולכך קאמר אסורה עם שתיהן כרבנן דהיינו ר' יהודה וטעמא משום דזו מושכת' לכאן וזו לכאן כדפרישית אבל הם מותרות עמה דבהא סבר כר"ש דלא גזר וכדפסק בפרק כל גגות דהלכה כר"ש דבין עירבו ובין לא עירבו לא גזר:

רב ששת אמר אפי' תימא שנתנו עירובן אחת מהן באמצעית וכגון שנתנו בו בב' בתים כדתניא ה' שגבו עירובן כו' עד כאן לא אמרי ב"ה דהוי עירוב אלא בב' כלים בבית אחת דבית אחת מצרפן אבל בב' בתים דברי הכל עירוב ואמרי' לר' יהודה קשיא דדחי שנתנה האמצעית בעירוב בזו ובזו. אמאי כיון שעירבה האמצעית בהדי חדא מן החיצונות הויא להו תרווייהו חדא רשותא כי הדרא מערבא בהדי אידך שליחותא קא עבדא.

ולרב ששת נמי קשיא כיון שחלקה ונתנוהו בב' בתים מכל מקום הויין להו כב' בתים. ניהוי כה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחת מהן ולא עירב דאסרי אהדדי ופרקינן לרב יהודה לא קשיא כגון במערבא (באמצעית) [אמצעית] בהדי חיצונה ולא אזלא הא חיצונה בהדיה גלאי דעתא בהדי אמצעית לחודא היא דניחא לה לעירובי אבל בהדי אידך חיצונה לא לפיכך לא אמרינן שליחותא קא עבדא.

לרב ששת נמי לא קשיא אם באו הללו ג' אמות של זה בתוך ג' של זה מותרין החיצוני' והקילו עליהם משום דאוושא דיורין כמו שאמרנו נחמיר עליהן כמו ה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב כולם אסורים שיהו גם אלו אסורין אם חשבנום כחצר אחת להקל נחשבת כחצר אחת להחמיר.

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' שמעון אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת. פירש רש"י ז"ל: האמצעית משמשת שתי החיצונות שהן יכולים להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן לתוך שלהן, אבל האמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה בחיצונות. וטעמא דמילתא, משום דכי משתמשות החיצונות באמצעיות כיון שהן אסורות זו בזו לא חיישינן דילמא אתו לאשתמושי בכליהם זו עם זו, אבל אם נתיר לאמצעית להשתמש בכלים בחיצונות זימנין דאתיא לאשתמושי בהו בכלים ששבתו בחיצונות, דאמרו בני אמצעית שני כלים בחצר זה אסור וזה מותר. וכי אמרה רב יהודה קמיה דשמואל, אמר ליה אף זו שאמר רב דשרו רבנן אף הוא דברי רבי שמעון, [דלא שרי ר' שמעון] אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות לא, ולדברי חכמים שלשתן אסורות. וקא מייתי סייעתא לשמואל, מדתניא א"ר שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות וכו', זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת, זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה, וחכמים אומרים שלשתן אסורות. דאלמא ר"ש לא שרי אלא דוקא להביא החיצונות בתוך האמצעית ולהחזיר מותריהן, הא להכניס ולהוציא כלים ששבתו באמצעית לא, וחכמים אוסרים את שלשתן. הנה כי דברי ר' שמעון וחכמים מפורשין בברייתא כמו שאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. כלומר: היא אסורה עם שניהם אבל הם מותרין עמה. ושמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואילו היה ר' שמעון מתיר גם את האמצעית שמואל נמי היה מתיר את שלשתן, אלמא ר"ש לא שרי אמצעית בהדי חיצונות אלא חיצונות בלבד הוא דשרי בהדי אמצעית להוציא ולהכניס כלים ששבתו בתוכה, וכדתניא מביאה ואוכלת ומחזרת מותרה. וא"ת והא קתני במתני' הם מותרין עמה והיא מותרת עמהן. י"ל דהכי קאמר הן מותרין עמה להוציא לה כליהם, והיא מותרת עמהם להחזיר כלים ששבתו בתוכם אליהן. זה תורף פירושו של רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות דרשות אחת משתמשת עם שתי רשויות לא משמע משמשת לשתי רשויות, אלא אדרבא משמע שהיא משתמשת עמהם בכלים ששבתו בתוכה אבל הם אין משתמשות עמה בכלים ששבתו בתוכן. ועוד דלשון אף זו לא משמע לאיסור אלא להיתר. ועוד דמאי דקא מפרש דשמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ליתא, דהא לאו שמואל אמרה אלא ר' יהושע בן לוי אמרה (לעיל עירובין מו, א), ואדרבא על כרחין שמואל בהא כחכמים ס"ל, דהני חכמים היינו ר' יהודה וכדאמרינן לעיל מאן פליג עליה דר"ש ר' יהודה, ושמואל הא כייל ואמר (להלן עירובין פא, ב) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. על כן נראה כמו שפירשו כל הגאונים ז"ל וכל שאר המפרשים ז"ל, רב אמר זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות. לומר שהאמצעית מותרת עם שתיהן בכלים ששבתו בתוכה, דכיון שהחיצונות אסורות זו עם זו לא גזרינן דילמא אתיא אמצעית לאפוקי כלים ששבתו בחיצונות ומעייל להו מזו לזו ככלים ששבתו בתוכה, משום דכלים דחיצונות בכלים דידה לא מחלפי לה. אבל אין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת. שאילו תתיר את החיצונות להוציא ולהכניס כליהן באמצעית, כיון שזו משתמשת כאן בכלים וזו משתמשת כאן בכלים והאמצעית ג"כ מוציאה ומכנסת כלים מזו לזו, חיישינן דילמא משתלו אינהו נמי ומשתמשין זו עם זו. ושמואל אמר זו דברי ר' שמעון. פירוש: אמתני' מהדר, כלומר: ומתני' ר' שמעון, אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות דבכולהו גזרינן, ולא גרסינן אף. ואפילו לספרים דגרסי אף זו הכי מפרשינן: אף היתר זה שאמר רב אליבא דחכמים לא חכמים שרו הכי אלא ר"ש, אבל חכ"א שלשתן אסורות. ותניא כוותיה דרב יהודה אמר שמואל דקא מייתי, מדקתני וחכ"א שלשתן אסורות קא מייתי. והא דקתני בברייתא בדר"ש זו מחזרת מותרה, לאו למימרא דכלים דאמצעית לא, אלא היא אצטריכא ליה לר"ש לאשמועינן טפי דכלים דאמצעית בחיצונות ליכא למיגזר בהו כולי האי. ותדע לך דהא חכמים אליבא דרב בכלים דאמצעית שרו להו ולא אסרי אלא בכלים דחיצונות, אלמא טפי איכא למיגזר בכלים דחיצונות, ומאן דשרי בחיצונות כל שכן באמצעית, הלכך הא איצטריכא ליה לשמואל לאשמועינן טפי. ואזדא שמואל לטעמיה. דקסבר [דחכמים] דהיינו ר' יהודה אסר את שלשתן, ומשום כך אמר עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן והוא הדין שהן אסורות עמה, ושמואל כחכמים אזלא וכטעמיה אחרינא נמי דאמר (שם) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. כן נראה לי לפרש שיטה זו לפי דברי הגאונים ז"ל.

א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לרב יהוד׳ קשיא ולרב שש׳ קשיא. פי׳ לפום אוקמת׳ דרב יהוד׳ קשיא אסור׳ דמתני׳ למה אסורו׳ זו עם זו אבל בהתיר׳ דתני לא קשיא וכדמפרש ואזיל לרב יהודה קשיא כיון שנתנ׳ אמצעי׳ עירוב׳ באח׳ מהן הויא להו חדא וכי הדר ערבו בהדי אידך שליחותא קא עבדי פי׳ והרי הוא כאלו ערבו שתיהן עם החיצונ׳ בביתה והוו להו כלהו דיור אחת ותו לא צריכי כלל לעירובה קמא ולא בא אותו העירוב אלא למעבד כעין שליחות לאמצעית ויש שהיו גורסין שליחותא קא עבדא ואידך מהא תשתרי כלומר דאשתרי החיצונים הראשונה לשמש בחיצונה האחרונה וליתא להאי נוסחא כלל דכל היכא דאמרת שליחותא קא עבדא כלהו הוויין בחדא ממש וכן מחק אותה רש״י ז״ל והאי קושיא לא הוה איפשר לאקשויי עליה דרב ששת דלדידיה כיון שהלכו חיצונות לערב באמצעית והקפידו שלא לערב בבית אחד הא גילו אדעתייהו דלא ניחא להו לערובי בהדי הדדי מה שאין כן בדרב יהודה דליכא גלויי דעת דקפדן חיצונות אהדדי שהרי האמצעית הוא שהלכה עם כל אחת מהם. ועוד בשלמא בדרב יהודה כיון דעירובה אמצעית בחיצונה והויא טפלא לה וכאלו דרה בחיצונה איכא למימר דכי הדרא וערבה בהדי אידך הויא לה כאלו בני חיצונה עצמה באו לערב עם אידך חיצונה מה שאין כשעירב חיצונ׳ באמצעית. ולרב ששת קשיא התירא להוו כחמש׳ השרויין בחצר אחת ושכח אחת מהן ולא עירב דאסרי אהדדי פי׳ חמשה בעלי בתים שהיו שרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב עם כלם שאע״פ שעירוב עם מקצתם הרי הם כלם אסורין דכיון שכלם דרים בחצר אחד היו צריכין לעשות כלם עירוב אחת כדי שיהו כלם דיור אחד וכדאמרי׳ לעיל שאם הניחו עירובן בשני בתים אין עירובן עירוב והכא נמי אליבא דרב ששת כיון שנתנו כלם עירובן באמצעית אע״פ שבשני בתים הם. מ״מ הרי קבעו להם דיור אחד באמצעית והוה להו כשני או שלשה בעלי בתים שדרין בחצר אחד כל אחד בביתו: וכשם שהם חשובין שדרות בחצר האמצעית היו צריכות לעשות עירוב אחד בבית אחד וכיון שלא עשו כן אלא שעירבו שתים לעצמן ושתים לעצמן הרי הן אסורות זו על זו וכלן אסורות והא לא קשיא אלא לרב ששת דאלו לרב יהודה כיון שלא נתנו כולם באמצעות הרי לא נעשו חיצונות מעולם בני חצר אחת כדי שתאסור זו על זו בעירוב שעשתה עם האמצעית שאין לומר כן אלא בבני חצר אחת. ובסמוך פריכי׳ דהא אפי׳ לרב ששת לא קשיא דאיהו סבר כי העירוב שנתנו חיצונות באמצעית אינו דיור גמור ואם אמרו חכמים דמשום עירובו בעלמא דעבדי בעלי חצר בבית אחד או בעלי חצרות בחצר אחת יהא חשוב דיור להקל ולעשותן כאלו סמוכו׳ כלן בשלחן אחד כשערבו כלם ביחד אינו חשוב דיור גמור להחמיר מפני זה שיהו נדונים כבני חצר ממש לאסור אלו על אלו כשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן:

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת לשתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשו׳ לרשות אחת כי אמריתה קמיה אמר לי אף זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. פרש״י ז״ל רשות אחת דהיינו אמצעית משמשות לשתי רשויות דהיינו החיצונות ואין החיצונות מתירות לאמצעי לומר שהם מותרים עמה להוציא ולהכניס כליהם לאמצעית אבל האמצעית אסורה להכניס ולהוציא לחיצונות כלים ששבתו בתוך חצרה ופי׳ הוא ז״ל הטעם דכיון דשתי החיצונות לא ערבו יחד לעשות רשותן רשות אחת והן רשויות חלוקות ואסורות זו עם זו אין כח באמצעית להשתמש לא בזו ולא בזו כי זו מושכתה לכאן ועושה אותה לעצמה וזו מושכתה לכאן ושתי דיורות לא יהבינן לה ע״כ ואין טעם זה נכון אף לפי שטה זו אבל הטע׳ הנכון דכי משתמשות חיצונות באמצעית כל אחת בכלים שלה ליכא למיחש להכי. אבל אם אנו מתירין לאמצעית עם כל אחת מהן בכלים שלה בחיצונות אתיא לאשתמושי בה ובכלים ששבתו בחיצונות לאחר שבאו הכלים לרשותה דאמרי בני אמצעית היאך אפשר לשני כלים בחצר אחת שיהא זה אסור וזה מותר:

וחזרו והקשו ולרב יהודה אף כשנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו כי עירבה לה בחדא הויין להו חדא כי הדרא ועירבה בהדי אידך שליחותא קא עבדא כלומר אף שליחות חיצונה מעורבת עמה ונמצא עירוב אמצעית וחיצונה עם החיצונה שבקצה השני ואין גורסין חדא מיהא תשתרי אלא כלן יהו מותרות שאין זה אלא כעירבה אחת עם חברתה או בחמשה שגבו את עירובן והוליכו עירובן למקום אחד שעירוב אחד לכלן. ותירץ לו דמדלא עירב חיצונות אהדדי גלוי אדעתיהו דלא ניחא ליה לאיערובי בהו ולא אמרו בחמשה שגבו עירובן אחד מוליך על ידי כלן אלא בחמשה שהם בני חצר אחת אבל בשלש חצרות שעירבה אמצעית עם החיצונות לא שכל שעירבה חיצונה עם אמצעית ולא עירבה עם החיצונה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה ודעת כל אחת מן החיצונות להשתמש עם האמצעית לבד הואיל ולא נמלכו שתיהן כאחת ליתן עירובן באמצעית. ואף לרב ששת חזרו והקשו הואיל ומודה שהחיצונות אסורות זו על זו אף הם יחזרו לאסור את האמצעית כדין חמשה ששרויים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב שאוסר על כלם כמו שיתבאר. ותירץ לו אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר כלומר אם אמרו לעשות הרבה חצרות כחצר אחת על ידי עירוב להקל ולהתירם זה עם זה הואיל ופתוחות ביניהם אעפ״י שכל אחת פתוחה לרשות הרבים. יאמרו כן להחמיר לעשותן כבני חצר אחת ממש להיות מי שלא עירב אוסר על האחרים שעירבו אחר שאין עיקר דריסתה עליהם שהרי פתוחה היא לרשות הרבים:

ולענין פסק מכל מקום הלכה כר׳ שמעון ולענין מחלקתם של רב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת. ואם כן כל שנתנו חיצונות עירובן באמצעית בבית אחד וכלי אחד אעפ״י שלא עירבו חיצונות זו עם זו כלן מותרות זו בזו:

נתנוהו בשני בתים שבאמצעית מותרת עם שניהם ושניהם עמה והחיצונות אסורות זו בזו. וכן נתנוהו בבית אחד ושני כלים אם הכלי האחד מחזיק את הכל אבל אם היה הכלי מלא ונתן את המותר בכלי אחר דינו כבית אחד בכלי אחד:

נתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו וחיצונות לא עירבו זו עם זו אמצעית מותרת עמהן והן עמה וחיצונות אסורות זו עם זו שאף רב ששת סובר כרב יהודה אלא שמוסיף על דבריו. ויש פוסקי׳ כרב יהודה ואין דבריהם נראין. ולא עוד אלא שנראה לי שרב יהודה ורב ששת לא נחלקו כלל ומר אמ׳ חדא ומר אמ׳ חדא ולא פליגי וכן עיקר:

ולענין מחלקתם של ר׳ שמעון וחכמים יש בסוגיא זו בלבול נסחאות עד שממקצת גרסאות יצא לך פי׳ אחר בדברי ר׳ שמעון שהלכה כמותו כנגד מה שפסקנו והרי צריך להעירך בזה והוא שגדולי הרבנים גורסי׳ זו דברי ר׳ שמעון אבל חכמי׳ אומרי׳ רשות אחת משתמש לשתי רשויות וכו׳ כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף זו דברי ר׳ שמעון אבל חכמי׳ אומרי׳ שלשתן אסורות. ופי׳ הדברי׳ לשטתן אמצעית משמשת לשתי החיצונות עד שבני החיצונות יכולין להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן אבל אמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה לחצונות שאין שתי רשויות טפלים לרשות אחת להתיר טלטול ממנה לשתיהן או שמא טעם הדברים שתשמיש חיצונות באמצעית הואיל ואסורות זו בזו אינו גורם להשתמש החיצונות מזו לזו אבל תשמיש אמצעית בחיצונות גורם להשתמש בכלים ששבתו בחיצונות מזו לזו ואמר ליה שמואל אף זו דברי ר׳ שמעון כלומר שאף ר׳ שמעון אינו מתיר אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות לא. ולדברי חכמי׳ שלשתן אסורות והביאוה מברייתא שאמרה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים עם האמצעית זו מביאה מתוך ביתה ר״ל אמצעית ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת זו מחזרת מותרת לתוך ביתה וזו מחזרת מותרת לתוך ביתה וחכמי׳ אומרי׳ שלשתן אסורות. אלמא אף ר׳ שמעון לא התיר אלא מחיצונות לפנימית. ואזדא שמואל לטעמיה דאמ׳ חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. כלומר אבל הם מותרות עמה ואם כן מה שאמרו במשנתנו היא מותרת עמהן פירושו בכלים ששבתו בתוכן והביאם לתוכה שמותר להם להחזירן ונמצא לדעתם שאף לר׳ שמעון שהלכה כמותו אמצעית בחיצונות מיהא אסורה וכנגד מה שפסקנו. ומכל מקום גירסת הגאונים רשות אחת משתמשת עמהן להוציא כלים ששבתו בתוכה אבל הן אין משתמשות עמה ככלים ששבתו בתוכן. וכן אין גורסין אף זו אלא זו דברי ר׳ שמעון ופי׳ הדברי׳ לדעת רב זו דברי ר׳ שמעון כלומר להתיר החיצונות באמצעית ואמצעית בחיצונות אבל חכמי׳ אומרי׳ רשות אחת וכו׳ כלומר מהאמצעית מותרת עם שתיהן שמאחר שהחיצונות אסורות זו בזו אין חוששין שמא יוציא בעל אמצעית מאחת מן החיצונות לחברתה דרך חצרו אבל חיצונות באמצעית אסורות שמאחר ששתיהן משתמשות באמצעית יבאו להשתמש מזו לזו. ושמואל פירש משנתנו בדרך אחר כלומר זו דברי ר׳ שמעון כלומר זה שהכשרנו חיצונות באמצעית ואמצעית בחיצונות אבל לחכמי׳ שלשתן אסורות ונמצא שאין מחלוקת בין רב ושמואל בדברי ר׳ שמעון כלל שכלם שוים שר׳ שמעון התיר בין חיצונות לאמצעית בין אמצעית לחיצונות וברייתא שהביאו לסיוע מדברי חכמים הביאוה שאמ׳ בה בהדיא וחכמי׳ אומרי׳ שלשתן אסורות. ומה שאמרו בה מביאה מתוך ביתה ר״ל לאמצעית וזו מביאה וכו׳ שהוא נאמר כל תשמיש חיצונות באמצעית וכו׳ מפני שזו הוצרך ללמד בה יותר. ומכל מקום כל שכן אמצעית בחיצונות. ואזדא שמואל לטעמיה שהוא סובר שחכמי׳ אלו. ר׳ יהודה וכמו שאמרו למעלה מאן פליג עליה דר׳ שמעון ר׳ יהודה והרי הוא אמ׳ דרך כלל כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו והוא שאמר חצר שבין שני מבואות עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן והוא הדין שהן אסורות עמה כחכמים. ומכל מקום הלכה כר׳ שמעון ואמצעית מותרת עם חיצונות וחיצונות מותרות עם אמצעית על הדרך שכתבנו. ויש גורסין חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שתיהן מותרת עם שניהם מפני שהם גורסי׳ כשטת הרבנים וידוע להם שהלכה כר׳ שמעון ומתוך כך כלל ואמר מותרת עם שניהם ר״ל אף אמצעית בחיצונות וכל שכן חיצונות באמצעית:

נמצא לענין פסק חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שתיהן היא מותרת עמהן והם עמה אלא שהמבואות אסורים זה על זה ר״ל להשתמש מזה לזה דרך חצר ואם לא עירבה עם אחד מהם (והם) [ורק] עירבו כל אחד לעצמם הרי זו אוסרת על שניהם שנמנית היא עם כל אחד מהמבואות לאסור עליהן כדין היה ביניהם אחד ששכח ולא עירב. ומכל מקום אם היתה חצר זו רגילה לצאת ולבא עם האחד ולא עם האחר זו שרגילה בו נאסר על ידה שהיא כדין גוף (המביא) [המבוי] והרי היא כשכח אחד מהם ולא עירב אבל זו שאינה רגילה בו אינו נאסר על ידה [הואיל] ואינה רגילה בו כלל ואם עירבה עם אחד מהם אפי׳ עם אותו שאינה רגילה אינה אוסרת על האחר אעפ״י שהיתה רגילה בו שכבר סלקה עצמה ממנו בעירובה עם האחר ואין צריך לומר אם עירבה עם הרגיל שאינה אוסרת האחר שהרי אף בלא עירבה כלל אינה אוסרת אלא על הרגיל עירב אחד מן המבואות לעצמו אפי׳ אותו שחצר זה רגילה בו והיא לא עירבה וכן האחר שאינה רגילה בו עירב לעצמו דוחין אותה היום אצל אותו שאינה רגילה בו שתהא היום משמשת תשמישה התדיר במבוי זה שאינה רגילה בו כדי שלא ליאסר על הרגיל וכגון זה כופין על מדת סדום:

בתוס' בד"ה רשות א' כו' דליכא למיגזר בחיצונה כולי האי שמא כו' אבל ב' החיצונות כו' עכ"ל נראה הכא לפרש בפשיטות דבב' החיצונות ליכא למיגזר כולי האי דכיון דלא עירבו בהדדי לא יטעה להוציא כלי חיצונה זו לחיצונה זו אבל מאמצעית שעירבה עם החיצונה יטעה להוציא ממנה כלים ששבתו בחיצונה זו לחיצונה אחרת אבל לקמן בפי' מהר"י הוסיפו לומר דלכך לא גזרו שלא תוליך האמצעית כלי חיצונה זו לחיצונה אחרת דסתמא דמלתא דכי משתמש איניש במאני דידיה משתמש כו' וק"ק לפי זה דאם כן חיצונות באמצעית אמאי גזרו ויש ליישב דודאי לפירושו נמי הוא כמו שכתבנו דחיצונות באמצעית אסורות משום דעירבו עמה ויטעו להוציא כלי חיצונה זו מן האמצעית לחיצונה אחרת משא"כ אמצעית בחיצונות דליכא למטעי להוציא מחיצונה זו לחיצונה אחרת אלא דקשיא ליה למהר"י דאכתי כיון דאמצעית משתמשת בחיצונות ומותר לה להוציא כליה מחיצונה זו לחיצונה זו שמא תוליך עמה גם כלי החיצונה ואהא קאמר דכי משתמש איניש במאני כו' ודו"ק:

בא"ד מדלא קתני אוסרת על שניהן כו' אע"ג דאיכא למימר כו' ומ"מ כיון דלא מתסרי להשתמש יחד כו' עכ"ל שיעור דבריהם כן הוא דאי הוה קתני אוסרת על שניהן כמו בסיפא ודאי איכא למשמע מיניה דהן נמי אסורין עמה אבל כיון דלא תני הכי וכמ"ש ל מן דלא מצי למתני הכי ומשום דאינה אוסרת על שניהן שיהיה כל א' מהמבואות ליאסר באנפי נפשה א"כ ליכא למשמע מיניה נמי דהן אסורין עמה וקאמרי אע"ג דאיכא למימר כו' שפיר שמעינן מיניה נמי דהן אסורין עמה במכ"ש דלא מצי למתני דאוסרת על שניהן דהוה שמעינן מיניה נמי דהן אסורין עמה כיון דלא כו' אלא משום גזירה אינה אוסרת על שניהם באנפי נפשייהו דמ"מ אכתי ה"מ למתני אינה אוסרת על שניהן באנפי נפשייהו דהוה משמע שפיר וכולן מותרות זה עם זה ולא ה"ל לסמוך אכ"ש ומדלא תניא הכי אלא אסורה עם שניהן משמע דהן מותרין עמה וק"ל:

בא"ד ולכך אסורה עם שניהן כו' וטעמא משום דזו מושכתה כו' והם מותרות עמה דבהא סבר כר"ש דלא גזר כו' וק"ק דהויא סברת שמואל הפוכה מסברת חכמים אליבא דרב דשמואל פסק דאמצעית בחיצונות אסורה משום דזו מושכתה כו' וחיצונות באמצעית שרי כר"ש דלא גזר ורב אליבא דחכמים סבר בהיפך דאמצעית בחיצונות שרי וחיצונות באמצעית אסורות משום גזירה וכעין זה הקשו התוס' בסברות הפוכות מחכמים לרב בס"פ בכל מערבין בד"ה מודים חכמים לר"א כו' ע"ש ודוחק הוא לומר דמהר"י מפרש מלתיה דרב כפרש"י דהשתא הויא מלתא דרב כסברת שמואל ולא חש לכל הקושיות שהקשה ר"ת ודו"ק: