מסכת עירובין דף נ״ט עמוד ב׳

ואין לה אלא פתח א' ולאו מפולשת היא ולא דמי לדגלי מדבר:

אלא לאורכה דרך עיירות להיות פתחי פילושיהן לאורכם ורה"ר עוברת מפתח לפתח וחלוקה לאורכה הלכך אין בני עבר הלז רשאין לערב לבדן ובני עבר הלז לבדן משום דהני והני דרסי בהך רה"ר ויוצאין ונכנסין דרך פתחים לכאן ולכאן ורה"ר זו מחברתם שכולם מעורבין בה ואסרי אהדדי:

אבל לרחבה בני שני העברים לראש האחד לבד ובני שני העברים לראש השני לבד מערבין שהרי יכולין להסתלק אלו מאלו ולא יהא דרך לאלו על אלו ובוררין להן אלו פתח שאצלן ואלו פתח שאצלן:

פלוגתא דרבנן ור"ע בפרק הדר (לקמן עירובין דף עה.):

רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה כגון ב' חצירות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרה"ר והפנימית אין לה פתח לרה"ר אלא יוצאת דרך חיצונה ולא מיבעיא היכא דעירבו דיורין שבחיצונה לבדן ובני פנימית לא עירבו ביניהן לבדן להיות מותרין בתשמיש חצר לעצמו דהויא רגל אסורה במקומה דאסרה דריסת הרגל דידהו אחיצונה אפי' לרבנן דכיון דבחצר דגופייהו אסרי ליכא למכפינהו למיחד דשא דידהו וימחלו על דריסת הרגל שיש להן על החיצונה אלא אפי' עירבו זו לעצמה וזו לעצמה דהויא פנימית מותרת במקומה פליג ר"ע ואומר דריסת הרגל דידה אסרה אחיצונה ופנימית מותרת וחיצונה אסורה והכי נמי ניתסרו אהדדי:

דפנימית אחדא דשא ומשתמשא דכיון דמותרת במקומה כגון זו כופין על מדת סדום שלא יהא לה היום דריסת הרגל על החיצונה אלא תסגור דלת שביניהן ותשמש במקומה:

אבל הכא הרי רשות הרבים של אלו ושל אלו אחד הוא שאין בו חילוק באמצע אורכו ולא רמז של מחיצה לומר תיחוד דשא ותשמש את כולה במקומה והיכי מצית לסלק הני מהני:

מבוי נמי אסרי אהדדי דכיון דמעיקרא של יחיד הוה והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני:

כמאן דלא כר"ע וא"ת ולרבנן לארכה נמי יערבו לחצאין שיערבו מצד א' כל מבוי ומבוי בפני עצמו וליתיב כולה רה"ר לצד השני דהשתא בני כל מבוי ומבוי מותרין כל אחד וא' במקומו ולא יאסרו שלא במקומן וי"ל דלא דמי דשני חצירות זו לפנים מזו רגל הפנימי המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה על החיצונה דאחדא לדשא ומשתמשא ומסתלקא מלהשתמש בחיצונה דעיקר תשמיש דחצר החיצונה לבני חיצונה היה והויא פנימית בחיצונה שלא במקומה אבל הכא אף ע"ג דכל מבוי ומבוי מותר כל אחד ואחד במקומו מודו רבנן דאסרי רה"ר על צד האחד דהא מקומן הוא דרה"ר הוי להני כמו להני ולרחבה דמערבין מדמי השתא לב' חצירות משום דיש לאלו רה"ר ופתח וכן לאלו ואין צריכין להשתמש בני פתח זה בצד פתח האחר ובדאיכא דאמרי קאמר אפי' לרחבה אין מערבין דלא מצי להסתלק מר"ה כלל אע"ג דאית להו רה"ר כנגדו:

דפנימית אחדא דשא ומשתמשא ומה שפי' בקונט' שלא יהא לה דריסת הרגל על החיצונה לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת הרגל דא"כ היתה מסתלקת לגמרי מרה"ר דהא דרך חיצונה נפקא ואין לנו לסלקה מרה"ר כדאמרי' הכא מי מצי מסלקי להו רה"ר מהכא אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה קאמר וכן עשיית דקה דשמעתין לענין תשמיש לא לענין הילוך:

אבל הכא מי מצי מסלקי כו' פי' דוקא פנימית אחדא דשא מלהשתמש בחיצונה שאינה מקומה דעיקר חיצונה לבני חיצונה אבל רה"ר הוי להני כמו להני ובחנם פ"ה דברה"ר אין חילוק באמצע ארכו ולא רמז מחיצה לומר תיחוד דשא ותשמש:

מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי פי' בקונט' כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני וקשה לר"י דאמר בפ"ק (דף יד:) עושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי אלמא משתרי חצי מבוי בפני עצמו אע"פ שהורגלו לערב כל המבוי יחד ומיהו איכא לאוקמא לההיא בדליכא חצירות פתוחות למבוי מן הלחי ולהלן:

דעבוד דקה מחיצה גבוה ד' (ס"א י') טפחים כגון איצטבא בפני המבוי ובקונט' פירש פתח נמוך בראש כל מבוי וכפירושו נראה מדאמר בריש כל גגות (לקמן עירובין דף פט:) בנה עלייה ע"ג ביתו ועשה לפניה דקה הותר בכל הגגין כולן ולא יתכן לפרש שם אלא לשון פתח ומיהו בסוף פירקין פ"ה דקה מחיצה:

ולא שבק לה שיור משמע דאי שבק לה שיור הוה עביד שפיר ולא הוה פריך ליה אביי מידי וא"כ משמע כפי הקונט' דפי' במתני' דשל רבים והרי היא של רבים מהני ליה שיור וכן משמע לקמן (עירובין דף ס.) גבי מחוזא דמהני ליה שיור אע"ג דהיא של רבים כדמשמע בפ"ק (דף ו:) ומעיקרא נמי היתה של רבים דאי של יחיד לא היתה צריכה שיור והא דנקט במתני' של רבים ונעשית של יחיד לאשמועונ' דאע"ג דנעשית של יחיד בעיא שיור:

בעא מיניה כו' מרבה לא גרס מרבה בר אבוה דעליו לא היה אומר רב נחמן לא תציתו ליה דרבו היה:

תורת פתח עליו בסול' שבין ב' חצירות תורת מחיצה עליו להקל היה יכול למצוא נמי בסולם שבין ב' חצירות כגון שרצפו בסולמות:

כמאן דלא כר' עקיבא דאי ר' עקיבה האמ' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה עיקר דברי ר' עקיב' בפר' הדר עם הנכרי דתנן ר' עקיב' אוסרת את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה ובגמ' גרסי זו דברי ר' עקיבה דאמ' אפי' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה:

סליק כיצד מעברין

ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשה"ר עוברת כו' עד ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו ואם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה.

הא דתניא אין מערבין אותה לחצאין אמר רב פפא לא שנו אלא לארכה רה"ר מפסקתה אבל לרחבה מערבין אותה לחצאין דהא לא מפסקתה בה רה"ר רב פפא דאמר כמאן דלא כר' עקיבא דאמר בב' חצרות זו לפנים מזו ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה כי החיצונה אסורה שדריסת רגל הפנימית אוסרתה ודחינן אפי' תימא ר' עקיבא עד כאן לא קאמר ר' עקיבא אלא בב' חצרות זו לפנים מזו דפנימית לית לה פתחא אחרינא וכמאן בהא חצר דמי.

אבל הכא בעיר שעירבו לחצאין הני נפקי בהא פתחא והני נפקי בפתחא אחריתי.

איכא דאמרי אמר רב פפא כיון דרה"ר מפסקתה אפילו לרחבה אין מערבין אותה. נימא כר' עקיבא אמרה אפי' תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן בב' חצרות זו לפנים מזו אלא דפנימי' אחדא לדשא ומשתמשא אבל הכא מי מצי מסלקי רה"ר מהכא כיון דדרסי רבים לה אסרי לה אלא אי כולה אי מבוי מבוי בפני עצמו.

ואסיקנא כגון דעביד דקה פירוש כגון אצטבא בפני המבוי וכדרב חסדא דאמר אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי שכבר סילק עצמו מן המבוי כך מבוי אחד שעשה דקה לאותו מבוי אינו אוסר על מבואות אחרות.

היתה עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה.

עיר של ר' חייא עיר של רבים ונעשית של יחיד הואי ועירבה ר' חייא לכולא ולא שבק שיורא א"ל אביי אמאי עבד מר הכי א"ל דאמרו סבי דהוו בה רב חייא בר אשי הוה מערב לכולא ואמינא ש"מ עיר של יחיד ונעשית של רבים של יחיד היא.

א"ל לדידי אמרו לי סבי אשפה הוה לה מחד גיסא והשתא דאיפנאי הוו להו כב' פתחים ואסור. א"ל לאו אדעתאי.

מאן תנא דמיערבא רה"ר אמר רב הונא בריה דרב יהושע ר' יהודה היא. ולפי מה שכתבנו למעלה בפרק קמא (ו, א ד"ה כיצד) דר' יהודה לא התיר ברשות הרבים רחבה ט"ז אמה, אלא בשאינו יתר על שלש עשרה אמה ושליש כעין פסי ביראות, הכא נמי בשאינו רחב על שלש עשרה אמה ושליש היא, אלא שארכו לאורך רשות הרבים רחב ט"ז אמה אלא שאני איני רואה בו צד הכרח וכמו שכתבתי שם בשמעתין דכיצד מערבין רשות הרבים. הא דאוקימנא ברייתא כר' יהודה, היינו משום דקתני בה כיצד מערבין אותה עושה לחי מכאן ולחי או קורה מכאן, דהא ודאי ר' יהודה היא ולא רבנן, דאילו לרבנן אין מערבין רה"ר בכך, דרבנן שם שלש מחיצות בעי. ואלא מיהו בעושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי אפילו לרבנן. ואי נמי מדין לחי רחבה אמה מכאן ואמה מכאן כדאיתא בפרק פסין (לעיל עירובין יט, ב). ולדידן נמי דקיימא כר' יוחנן דירושלים בדלתות נעולות בלילה נפקא מתורת רה"ר ומיערבא. והא דאמרינן מאן תנא דמיערבא רה"ר, דמיערבא בכך קאמר, אבל לכ"ע מיערבא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאמרן.

איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא לארכה לא מערבין הא לרחבה מערבין אלא אפילו לרחבה נמי לא מערבין. ואסיקנא: דאפילו לרבנן דר' עקיבא לא מערבין, משום דלא מצי לסלוקה לרה"ר מהכא. ואיכא למידק אשמעתין טובא, דהכא משמע דרגל הרבים מעכבת מלערב, ואפילו דלתות ננעלות בלילה לא מהני בה כלל, דהא רב פפא אע"ג דעלה דברייתא דר' יהודה קאי מ"מ לענין הלכתא קאמר, וכללא קא כייל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והלכך לדידן דקיי"ל דכל שאין דלתות ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, אפילו בננעלות אינה מתערבת לחצאין, ואפילו לרחבה ומשום דריסת הרבים שבתוכה. ותדע לך דהא מייתי לה משתים חצרות זו לפנים מזו ושרגל הדרין בתוכה אוסרתה. וכיון שכן תיקשי לן ברייתא דקתני בפרקין קמא (ו, א) כיצד מערבין רה"ר, ואוקימנא במבואות המפולשין לרה"ר ואע"פ שהרבים עוברין בתוכן, ועד כאן לא דחינן לה התם מרה"ר גמורה אלא משום דקתני בה עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן, ואילו ברה"ר גמורה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, הא אילו (לא) היו דלתותיה ננעלות בלילה אפילו רה"ר שבתוכה מיערבא. ועוד דאמרינן בפרק קמא (יב, ב) עושה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי, ואקשינן פשיטא, ואסיקנא אימא יש לו חצי מבוי, ואקשינן תו הא נמי פשיטא, ופרקינן מהו דתימא לגזור דילמא אתי לאשתמושי בכוליה מבוי קמ"ל. דאלמא בכל מבוי קאמר ואפילו במבוי המפולש שבני המבוי עוברין בו מכאן ומכאן, שאילו היה הפרש בין מפולש לשאינו מפולש לא היה לו לומר פשיטא, אלא אדרבא היה לו להקדים ולומר במאי עסקינן אילימא במבוי מפולש אמאי ליתו הני וליסרו אהני, ואי במבוי שאינו מפולש פשיטא, ומדלא קאמר הכי משמע ודאי דבכל מבוי קאמר. ועוד דהא רב פפא אברייתא דר' יהודה קאי, ואילו לר' יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות לא חאיש לדריסת רגל הרבים ומיערבא, וכדאיתא בפרק פסין (כ, א) גמרא: אם היתה דרך הרבים מפסקתה. ותירץ הרמב"ן דהכא לא קתני אין מערבין חציה אלא אין מערבין אותה לחצאין, כלומר: שאין מערבין את כולה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלא או כולה כאחת בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי רה"ר, ובעיר שאין בה מבואות מפולשין לחוץ לעיר שכולה נתרת בהכשר רה"ר שלה וכמו שפירש רש"י ז"ל, או כולה מבוי בפני עצמו. דכיון שעירבו את העיר כולה בלחי וקורה לשני ראשי העיר, וכשבאו לערב את כולה בפת עירבו אותה לחצאין, אפילו חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רה"ר שלה ואפילו לרחבה, כיון שמטלטלין בכולה ואין לחיים וקורות הללו שבאמצע אלא להבדיל הצד האחד מן השני ויש להן דרך זה על זה, הוו להו כשתי חצרות זו לפנים מזו, וכיון דלא מצי מסלקי לה לרה"ר, מסרי אסריה אהדדין, שהרי לחיים החיצונים עושין את כולן כבני מבוי אחד והוה ליה כמבוי ששכח אחד מהן ולא עירב. אבל עם עירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינה מעורב, שלפנים כחצר ושחוצה לה כרה"ר, והוה ליה כשאר המבואות שלחיים וקורות מתירין אותן, ואין החיצונים בני רשות א' עמהם. ומבוי נמי דאקשינן ליסרו אהדדי מן הטענה הזאת היא, דכיון שעירבו את העיר כולה מבוי מבוי, והיתה העיר יכולה להתערב יחד ולא עשו כן אלא שכל מבוי מבוי עשה לעצמו לחי וקורה ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת, ויש להן דרך זה על זה שפתוחין זה לזה, הוו להו כשתי חצרות שיש להן דרך זה על זה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה דאסרה פנימית על החיצונה לר' עקיבא, וכאן לכ"ע, משום דלא מסלקי לה לרה"ר מהכא דהא ליתא דלת ביניהן ובני מבואות עוברין זה על זה. וקרוב לענין הזה פירוש רש"י ז"ל, שהוא ז"ל פירש: דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי והויא לה כמבוי ששכחה אחת מן החצרות ולא נשתתפה בו. וגבי מבוי פירש: דכיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחת אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה למבוי לא מהני ע"כ. ולא נתכוין הרב ז"ל לומר דכל שהוא מבוי אחד אין לחי וקורה מתיר את חציו, דהא אמרינן (לעיל עירובין יד, ב) עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. ועוד אמרו (לעיל עירובין ט, א) מבוי שרצפו בלחיים משתמש עד חודו הפנימי של חיצון, אלא לומר דכיון שהן אחד, אין מערבין כל אחד לעצמו. והרמב"ן נר"ו הביא ראיה לדברי עצמו מדגרסינן בירושלמי (ה"ה) אמתניתין עיר של יחיד ונעשית של רבים וכו' תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חציין, מיחלפא שיטתיה דר' יהודה, דתני ר' חייא כיצד מתירין רה"ר ר' יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וחכ"א לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן, והכא הוא אמר הכין, לא על הדא איתאמרת אלא על הדא, אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת, עליה תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חצאין. אמר ר' יוסה הדא אמרה בני המבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין, כיצד הוא עושה נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי. חמשה מבואות פתוחין למבוי נתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין, כיצד הוא עושה: נותן את הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי. ר' פנחס כדסליק להכא חמא כפתא דשקקא דגזוראי, אמר להן חלקתם עירובכם אמר ליה ר' יהודה ב"ר שלום לחזוק הבתים נעשית. נראה מבואר באמת כדבריו. וכלל גדול הוא שאין לך אוסר על חברו משום עירוב אלא ביכול לערב עמו ושכח ולא עירב, כגון רגל המותרת במקומה לר' עקיבא, ורגל האסורה לת"ק דאוסרת שלא במקומה כיון שיכולה לערב ולא עירבה. ובדין היה שאפילו עירבה כל אחת לעצמה תאסור על החיצונה, כיון שהיתה ראויה לערב ולא עירבה, אלא מן הטעם שאמרו בגמרא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא. אבל בני רה"ר ומבוי שחוץ ללחי וקורה או שחוץ לדלתות, אינו אוסר על בני מבוי שלפנים מן הלחי, שהרי אינן ראוין לערב בפת עמהן עכשיו. וגדולה מזו אמרו בסולם שאם רצו לערב מערבין, ואעפ"כ תורת מחיצה עליו ואין אוסרין, ואע"פ שיש לו דרך עליהן. ועם דברי הרב נר"ו עלה לנו תירוץ לשיור העיר שמתיר בעיר של רבים, ואדרבא היה לו לאסור מפני שרגלו מצויה בעיר ולא מצי מסלקי [ליה] מהכא אלא שלא אמרו שיאסור אלא מי שיכול לערב ולא עירב, אבל אלו כיון שהן בעיר של רבים והרי היא של רבים אינן יכולין לערב כולן ביחד ולפיכך אינן אוסרין.

אחדא דשא ומשתמשא פירש רש"י ז"ל: כגון זו כופין על מדת סדום שלא יהא לה היום דריסת הרגל על החיצונה, אלא תסגור הדלת שביניהן ותשתמש במקומה ע"כ. ולא שתסגור ממש אמר הרב ז"ל, שלקתה מדת הדין שהיא אין לה דרך לרה"ר אלא על החיצונה, אלא רואין אותה כאילו סלקה רגלה מכאן ליום זה ואחדא דשא, וכיון דאיהו מחויבת למיחד דשא מהני אפילו לחיצונה כאילו נסתלקה משם.

דעבוד דקה פירוש: איצטבא גדולה שלש טפחים ורחבה ד' כדאמרינן בסמוך וכן פירשו הגאונים ז"ל.

וסבר רב פפא דלארכ׳ אין מערבין לחצאין דכיון דכלהו בפתח א׳ וכלהו דרסי ברשות הרבים כחדא הרי הם מתחברים שם כי רשות הרבים מתחברי׳ כאלו דרים במבוי אחד ואסרי אהדדי וליכא למימר הכא טעמא דרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומם שהרי כל העיר הוא מקו׳ לכלם וכלם כבני מבוי אח׳ אלא כשנחלקי׳ לרחב העיר ואלו נכנסין ויוצאין בפתח שבדרום והאחרים נכנסין ויוצאין בפתח שבצפון הרי אין לאלו על אלו כלום וכאלו כל אחד דורס ברשות הרבים שלו ואינם אוסרין זה על זה והוו להו כשתי חצרות או כשתי מבואות שערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כי אע״פ שפתוחין זה על זה הרי אלו מותרין דהויא לה רגל המתרת במקומה שאינם אוסרת שלא במקומה וכדמפרש ואזיל ואומר רבי׳ שמשון ז״ל שאפילו רב פפא לא התיר שיערבו לחצאין ברחב׳ אלא בשעושין להם צורת פתח ביניהם ברחב רשות הרבים כדי שלא יהא כל א׳ וא׳ פרוץ במלואו למקום האסור לו הילכך צריך צורת פתח או משהו מכאן ומשהו מכאן:

ואמרי כמאן דלא כר׳ עקיבא דאי כר׳ עקיבא הא אמר לקמן גבי שתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאע״פ שערבה כל אחת לעצמם אוסרת על חברתה דרגל המותרת במקומה אוסר׳ שלא במקומה אפי׳ תימא כו׳ א״ד וכו׳ עד אחדא לדשא ומשתמשא. פרש״י ז״ל דכיון שהפנימית מותרת במקומה כופין אותה על מדת סדום שלא יהא לה סיום דריסת רגל על החיצונה ותסגור הדלת ותשמיש לעצמה אבל הכא הרי רשות הרבים של אלו ושל אלו אחד הוא שאין בו חלוק מחיצה באמצע ארכו לומר תיחוד דשא ותשמש והיכי מצית לחלוק הני מתני׳ עכ״ל ז״ל. ומסתברא כי מה שכתב רבי׳ ז״ל שהפנימית תסגור הדלת ותשמש לעצמה דלאו דוקא קאמר דהייאך אפשר לומר כן שהרי אין לה דרך לרשות הרבים אלא על החיצונה אלא ה״ק דכיון שהפנימית היא כרשו׳ המיוחד׳ בפני׳ לעצמה אין לחיצונה רגל עליה ואיבעיא אחדא לדשא באפה ואין לאחרים דריסת רגל עליה רואין אותה כאלו אחדא לדשא וסלקא נפשה מן החיצונה ביום הזה מה שא״א לדון כן ברשות הרבים שאין לומר רואין כאלו נסתלקה מצד רשות הרבים זה ונסתלקו אלו מכאן גם מה שכתב רבי׳ ז״ל דהכא גבי רשות הרבים אין בו חילוק מחיצה בחצי ארכו אע״פ שכבר פי׳ ר׳ שמשון ז״ל דצריך צורת פתח בנתים כדי שלא יהא פרוץ במלואו אין זה חשוב סלוק מחיצה כחלוק מחיצה דפנימית לדון לאלו כאלו נסתלקו מאלו עשו שם דלתות הננעלות בלילה הילכך קי״ל כי האי לישנא בתרא דרב פפא דעיר של יחיד ונעשית של רבים אין מערבין אותה לחצאין אפי׳ לרחבה וכפשוט׳ דמתנייתא ומתנייתא הלכתא היא דאע״ג דאוקימנא רישא כר׳ יהודה סיפא דברי הכל היא הילכך אע״פ שתקנו רה״ר בדלתות הננעלות בלילה אין מערבין אותה לחצאין ואפי׳ לרחבה ואפי׳ בשעושין צור׳ פתח בנתים וטעמא משום דאיכא דריסת רגל לרבים בכלה ולא מצי׳ לסלוקינהו וכדאמרינן בש״ס לרב פפא ואיכא למידק טובא דהא בברייתא דלעיל תניא בכמה דוכתי כיצד מערבין רשות הרבים וכו׳ וכל מה שתקנוה בלחי וקורה לרבי יהודה או בדלתות הננעלות בלילה לרבנן ואפי׳ בבא לערב חצי רשות הרבים וכדקתני במי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים ואפי׳ ברשות הרבים גמורה איכא תקנתא בדלתות הננעלות בלילה כדמוכח בפ״ק והא התם שהרבים עוברין בתוכה כל היום ואפ״ה מערבה ולא אסרי עלה רגלי רשות הרבים ועוד דהא אמרי׳ בפ״ק שהעושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי ואמרי׳ עלה דהא פשיטא ופרקי׳ מהו דתימא נגזור עלה דילמא אתי לאשתמושי בכלה מבוי קמ״ל וכיון דנקטי׳ עלה בהדיא פשיטא משמע דבכל מבוי שרי׳ ואפי׳ כשהוא מפולש דאי לא הוה לן למימר מעיקרא ה״ד במאי עסקי׳ אילימא במבוי מפולש היאך יש לו חצי מבוי דהא אתו הני ואסרי אהני ואי במבוי שאינו מפולש פשיטא ומדלא קאמר הכי משמע דבכל מבוי קאמר ואפילו במפולש שדרך הרבים דורסתו כל היום ותירץ רבי׳ הגדול ז״ל דודאי אלו רצו בני מדינה לערב חצי העיר לבד הכי נמי שמערבין דלא קתני הכא שאין מערבין אותה אלא כשאין מערבין אותה לחצאין והפרש גדול יש בין זה לזה דהתם שמכיון הכשירו כל רשות הרבים ועשאוה כחצר שאינה מעורבת בשנתנו בשני ראשיו ההכשר הצריך לר׳ יהודה או לרבנן אף כל העיר נכשר בכך ונעשה החצר אח׳ שאינה מעורב׳ או במבוי שאינו מעורב ואין צריך שום תקן באחד משאר המבואות מן העיר וכדפרישנא לעיל וכיון שכבר נעשו כל בני חצר ומבוי אחד שוב אי אפשר לחלק זכות אחד מהם מן העיר ואע״פ שיעשו לחי וקורה או צ״פ באמצע רשות הרבים לרחבה בחצי ארכה אינו כלום שאין הלחי ההוא בא להכשר ולעשותו כחצר אלא להבדיל בין אלו לאלו ושלא יהא זה פרוץ במלואו לחבירו וכיון שכן ויש להם דרך זה על זה הוו להו כב׳ חצרו׳ זו לפני׳ מזו וכיון דלא מצו מסלקי לרה״ר מהכא הרי הנשארים שלא ערבו עמהם אוסרים עליהם ואפי׳ בשביל אחד נאסרין במבוי מוכשר ששכח אחד מהם ולא עירב עמהם אבל כשלא תקנו בל העיר וכל רשות הרבים אלא שהכשירו חציו בלבד הרי מה שהכשירו ממנו הרי הוא כחצר המעורבת להם ומה שנשאר בחוץ הוא רשות הרבים גמורה ואין אלו עם אלו בני רשות אחת גם אינם ראוים לערב ביחד ואפילו רצו וכיון שכן אין החיצונים נאסרין עליהם כלל ואפי׳ שרגלם דורסת שם וכלל גדול הוא זה שאין לך אוסר על חבירו משום עירוב אלא ביכול לערב עמו ולא עירב כגון רגל האסורה במקומה לרבנן או אפילו רגל המותרת במקומה לר׳ עקיבא אבל כהכשירו חצי מבוי או חצי רשות הרבים או חצי בלבד שהנשארי׳ מבחוץ אינם יכולין לערב עמהם אינם אוסרים עליהם והיינו דמתנייתא דהכא קתני מעיקרא שמכשירין רשות הרבים כלו והדר קתני שאין מערבין חצאין הא אלו באו לערב חציה בתחלה והדר לערב חציה הרשות בידם ואולי לזה נתכוון רש״י ז״ל כשכתב לעיל גבי שאין מערבין לחצאין דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי כלו׳ כיון שכבר עירבו רה״ר כלו והוו להו בני צד חצר שוב אין מערבין לחצאין ובירו׳ דפרקין מבואר כדברי רבינו ז״ל דגרסי׳ התם אמתני׳ דעיר של יחיד ונעשית של רבים תני בשם ר׳ יהודה אין מערבין אותה לחצאין מחלפא שטתיה דרבי יהודה דתני ר׳ חייא כיצד מתירין רשות הרבים רבי יהודה אומר עושה לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וחכמים אומרים לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן וב״ה הוא אומר הכין לא הדא אתאמר׳ אלא על הדא אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת עליה אמר רבי יהודה אין מערבין אותם חצאין אמר רבי יוסי הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין כיצד הוא נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי ע״כ הרי הירו׳ מפורש מעצמו שהרי ההפרש שיש בין תרי מתניית׳ דר׳ יהוד׳ מפני שאלו הכשירו חצי רה״ר בלבד ואלו הכשירו כל המבוי:

וזה טעם נכון הוא ולפי שטה זו הא דקתני שאין מערבין חצאין בעיר של יחיד ונעשית של רבים לאו דוקא אלא ה״ה לעיר של רבים שהכשירו רשות הרבים שלה דשוב אין מערבין אותה לחצאין ומשום דבעי למתני שמערבין כלה ביחד דדוק׳ בעיר של יחיד ונעשי׳ של רבים נקט במדידה שאין מערבין אותה חצאין ומה שכתב רש״י ז״ל דכיון דמעיקרא קאסרי אהדדי נראה שאין רצונו לומר חדא היא מפני שהיתה בתחלתה של יחיד אלא מפני שהכשירוה ביחד לתקן רשות הרבים בשני ראשיו. ומיהו בסמוך גבי הא דפריך תלמודא מ״ש חצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי נמי אסרי אהדדי כתבי רש״י ז״ל מבוי נמי כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כלה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה ולא מהני ע״כ. ונרא׳ מלשונו זה דדוקא משום דהות עיר של יחיד שנעשית לרבים הא אלו היתה מתחלת׳ לרבים מערבין אותה לחצאין או מבוי מבוי אבל א״א לומר כן לפי מה שכתבנו. וע״ז שכתב רש״י ז״ל דאע״ג דאיכא לחי או קורה לא מהני הקשו בתוספו׳ דמשמע מתוך דבריו דלחי אינו מציל מידי חצר שאינה מעורבת דהא רשות הרבים דהכא כיון שכבר הכשירוהו בלחיים או בצורת פתח או בדלתו׳ כחצר שאינה מעורבת ומ״ש מה עושה לחי לחצר מבוי דיש לו חצי מבוי ואע״ג דאיכ׳ חצרות לאידך פלגא. ופי׳ הרב מאי״ברא ז״ל דטעמא לאו משום דלחי אינו מציל מדי חצר שאינה מעורב׳ ולמה יועיל לחי במבוי או כפי דברי רש״י ז״ל בעיר של רבים אלא ודאי טעמא דמילתא כך הוא דאפילו עיר של רבים אין מערבין אותה לחצאין אבל לענין לערב אותה מבוי מבוי מפני שהיא עיר של יחיד והורגלו כלם ביחד להיות מותרין זה בזה כשהכשירו כל העיר וערבו את כלה חזרה כל העיר כחצר אריכת׳ ואין לחי מועיל בחצי חצר להיתרא וצריך לערב את כלה אבל אלו הית׳ עיר של רבים שלא הורגלו לערב ביחד המבואו׳ מילתא באנפי נפשייהו דלא אגירי ברשות הרבים הילכך מותרין כל אחד ואחד מהם ע״י לחי שלו בלי שערבו כלם ביחד שהרי מידי רשות הרבים גמורה מועיל לחי וכ״ש מידי רשות הרבים זה המוכשר שהוא בחצר שאינה מעורבת וה״ל נעשה לחי לחצר מבוי שיש לו חצי מבוי לפי שיש למבוי תור׳ הכשר לחי ואפילו מרשות הרבים וכ״ש לחצר שאינה מעורבת עד כאן כתבו בתו׳ והנה עולה בזה תירוץ למה שהקשינו למעלה במה שמערבין רשות הרבים ואע״ג דאיכא עלה דריסת רגל הרבים דהתם עדיין יש לחי וצ״פ במבוי ולפי׳ נכשר חציו או כלו אבל הכא שכבר הכשירוה העיר כלה אין בה תורת לחי ולפי׳ א״א לערבה לחצאין וקרובים הדברים הללו לדברי הרמב״ן ז״ל אלא שטעמו מחוור יותר. ועם דברי רבי׳ ז״ל עולה תירץ למה שהקשו רבים עיר של רבים שעושין לה שיור והוא בא להתיר בעיר של רבים וזה היאך אפשר אדרבה היה לו לאסור מפני שרגל מצויה בעיר ולא מצי מסלקי ליה מהכא. והתירץ בזה עולה מדברי רבי׳ ז״ל שלא אמרו שיאסור אלא מי שיכול לערב ולא עירב אבל אלו כיון שהם בעיר של רבים שאמרו חכמים שלא יערבו עליהם שאין לך אוסר על חבירו מפני שלא עירב אלא כשיכול לערב עמו ולא עירב כדכתיב׳ לעיל:

הב״ע דעבוד דקה פרש״י ז״ל שעשו פתח נמוך שהוא רחב ד׳ בראש כל מבוי בחומ׳ העיר שיכולין לצא׳ משם מחוץ לעיר ואינם צריכים לצאת דרך פתחי העיר דכיון דכן גלו אדעתיה דאסתלקו כל חד מחבריה ולפי זה הא דאמרי׳ אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו פי׳ שעשה לחצרו פתח קטן שאינו יוצא למבוי אלא לצד אחר ועשה אותו כדי ליהנות פתחו ליכנס ולצאת בו והגאונים ז״ל פירשו דדקה היינו אצטבה גבוהה ג׳ טפחים ורחבה ד׳ טפחים וכיון שעשה מצבה על פתחו היוצ׳ למבוי נסתלק מן המבוי והכא נמי כיון שעשו מצבה בפתחי המבואות גלו אדעתייהו דאלו נסתלקו מאלו. ומיהו לרחבה של עיר לא מהניא מצבה ואצטבה דאצטבה ברשות הרבים לא חשיבא וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל לדיר אמרו לי ר״ש פי׳ דהוה ליה כאלו נסתם הפתח סהוא דהא קי״ל בפ״ק דבאשפה של רבים לא חיישי שמא תנטל אשפה.

סולם מכאן ופתח מכאן מהו פי׳ עיר של רבים שאין לה אלא פתח א׳ לדרום ולצד צפון יש בחומה סולם קבוע מכאן ומכאן לעלו׳ ולירד מי חשיב אותו סולם כפתח שני או לא אמר ליה הכי אמר רב סולם תורת פתח עליו. וצריכה העיר שיור כיון שהיא עיר של רבים שהרי יש לה שני פתחים אמר ליה רב נחמן לא תציתו כו׳ פי׳ שהולכין בו להקל ופעמים שיש עליו תורת פתח לסקל ופעמים שיש עליו תורת מחיצה להקל תורת מחיצה עליו להקל כדאמרן דעיר של רבים שיש בה סולם מצד אחד אינה צריכה שיור. ותורת פתח עליו לכתל שבין שני חצרות. פי׳ שתי חצרות הפתוחו׳ לרבים וכותל אחד ביניהם אם יש פתח ביניהם מערבין שנים או מערבין כאחד ואם אין פתח ביניהם מכאן ומכאן דינו כפתח לקולא שיכולין לערב עירוב אחד. ואקשי׳ ומי אמר רב נחמן הכי דסולם תור׳ מחיצה עליו לקולא והאמר כו׳ ואע״ג דקמייתא בשם רב אמרה והא אמרה בשם שמואל לא ניחא לן למימר דהא דשמואל היא דפליג אדרב ורב נחמן לא ס״ל אלא כההיא דרב ומ״ה שתקיה לרבה בר אבוה דלא ליציתו עליה. דהא ודאי אלו קאי שמואל כרבה בר אבוה לא הוה ליה לרב נאמן לומר לא תציתו ליה. דאמר שמואל וכו׳ פי׳ מרפסת הוא מקום דריסה מלשון ותרפס ברגליה ועושין אותו לפני העליי׳ ליכנס ולצאת בו וה״ל לעליו׳ כחצר שלפני הבתים ובחצר זה היו עליות שעולין להם דרך סולם ויש מרפסת לפני הסולם בראשו והמרפסת הזו כל העליות הן פתוחות לה ובני העליות עולין דרך סולם וכניסתן ויציאתן לרשות הרבים הוא דרך החצר ולפי׳ אם אינם מערבין עם בני החצר אוסרין עליהם שלא להוציא מבתי החצר לחצר. גרש״י ז״ל כך היא אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו בני המרפס׳ עם בני החצר אבל ערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ע״כ ואפ״ה כשאין שם דקה אוסרין על בני החצר ולא אמרי׳ רגל המותרת במקומם אינה אוסרת שלא במקומה דבני מרפסת ובני חצר משכי שייכי אהדדי מבני שתי חצרו׳ הפתוחות זו לזו אם יש שם דקה פרש״י ז״ל שעשו למטה בראש הסולם פתח קטן גובהה ד׳ טפחים שיכולין ליכנס ולצאת בו לרשות הרבים ואינם צריכין לדרוס בחצר ולפי׳ הגאונים ז״ל הוא שעשו אצטבא לפתחו של סולם: וקושיין דקא תני שאם אין שם דקה אוסרין עליהם. ואם איתא דסולם תור׳ מחיצה עליו לקולא לגבי האי סולם כאלו עשו מחיצה ביניהם שאין אוסרין עליו ופרקי׳ הב״ע דלא גבוה סולם עשרה ואסקי׳ דהב״ע בשהמרפסת מגופפת ומוקפת מחיצה אלא שנשאר לה עשר אמות לפתח דאלו ביותר מעשר כנפרץ במלואו חשיב אבל עד עשר חשוב פתח וכיון שכן כשיש שם דקה מבטל תורת פתח וכאלו נסתלקו משם אבל סולם אינו מועיל להיות מחיצה כיון שאינו גבוה עשרה: כותל שרצפו מסולמת. פי׳ לקמן במכלתין אמרי׳ דשתי חצרות שיש כותל ביניהן ונפרץ ביותר מעשרה שאין מערבין אלא אחד דחשיב כאלו נפרץ כלו. והשתא קא בעי אם הכתל קיים אלא שהעמידו בו סולמות מכאן ומנאן שהם סמוכות זו לזו עד רחב יותר מעשרה אם הם חשובין כפרצה או לא:

הוזכר עוד בסוגיא זו על עיר זו של יחיד ונעשית של רבים שמוכשרת כלה עד שדייה בעירוב אחד או אם היה רשות הרבים עוברת בתוכה ובדלתות ננעלות שמתערבת כלה כאחד ר״ל בלא שיור וכן בכל צד שמוכשרת כלה כאחד עד שדיה בעירוב אחד שאין מערבין אותה לחצאין ר״ל חציה שמצד זה בפני עצמו וחציה שמצד זה בפני עצמו עד שלא יערבו רשות הרבים שבנתים ושתהא רשות הרבים מפסקת בין שני החצאין אלא או כלה עם תקון רשות הרבים שבה או מבוי מבוי בפני עצמו כשאר עיירות של רבים. ולא סוף דבר לארכה ר״ל אם רשות הרבים הולכת ממזרח למערב שיערבו בני חצי העיר שכנגד הצפון לעצמם ובני העיר שכנגד הדרום לעצמם שהרי אלו ואלו דורסים תמיד ברשות הרבים זה ויוצאי׳ ונכנסין דרך פתחיה לכאן ולכאן ונמצאת רשות הרבים מחברתם ליכנס זה בשל זה הואיל וכלם מעורבים בה ונמצאו אוסרים אלו על אלו אלא אפי׳ לרחבה ר״ל שעירבו בני הצפון ובני הדרום כשיעור חצי העיר עם חצי רשות הרבים לצד מערב שהיה לנו לומר הואיל ונמצאו אלו דריסתן בחצי רשות הרבים שאצלם ואלו בשאצלם ואין עירוב מאלו לאלו עד שנאמר שיאסרו זה על זה שהרי ביררו אלו פתחם אעפ״י כן אוסרין זה על זה ואין מערבין אותה בדרך זה אעפ״י שעשו לחי וקורה להפסיק בין שני חצאי רשות הרבים להכשיר לכל אחד מהם שאם לא כן הרי נעשו הרשויות פרוצים במלואם לרשות האסור אלא אף בדרך זה אסור ולא סוף דבר לר׳ עקיבא שאמר בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים אבל הפנימית אין לה ברשות הרבי׳ אלא שיוצאה דרך החיצונה ושכחו ולא עירבו בין זו לזו אלא שערבה זו לעצמה וזו לעצמה שלדעת חכמים שהלכה כדבריהם זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה ור׳ עקיבא אוסר את החיצונות מפני שדריסת רגל הפנימית הרגילה לשם אוסרתה אעפ״י שמותרת במקומה ואף בזו הואיל ודריסה שמזו לזו מצויה ראוי לאסור אלא אף לדעת חכמי׳ כן שלא אמרו בפנימית וחיצונה כן אלא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא כלומר כיון שמותרת במקומה כופין על מדת סדום לסגור דלתיה בעדה שלא יהא לה היום דריסת רגל על החיצונה ולא סוף דבר שתסגור להדיא אלא שרואין אותה כאלו סלקה רגלה היום מדריסת החיצונה מדין מדת סדום ואף כשלא סגרה מועיל לחיצונה כאלו סגרה אבל בזו אין רגל הרבים מסלקת משם. ולמדת לענין פסק שאין מערבין עיר זו לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן שרגליהן של אלו אוסרין על אלו בין לארכה בין לרחבה:

ולענין ביאור השמועה יש שואלין בה שהרי נראה מסוגיא זו שדריסת רגל רבים מעכבת מלערב אף בדלתות שהרי רב פפא שאמר שאינה מתערבת לא לארכה ולא לרחבה לא על ברייתא של ר׳ יהודה לבד אמרה אלא אף לרבנן וכמו שביארנו שאף לדעתנו שאין מערבין רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות בלילה אף בזו ר״ל בננעלות בלילה אינה מתערבת לחצאין אף לרחבה ומפני רגל רבים שבתוכה ואם כן היאך אמרו בפרק ראשון שרשות הרבים מתערבת בדלתות ננעלות וודאי אף על מקצת העיר נאמר כן שהרי תחלה פרשוה שם במבואות המפולשים לרשות הרבים ולא הוצרכו להעמידה בכך אלא ממה שאמ׳ צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן הא כל שבדלתות אף ברשות הרבים שבתוכה כן שהיא כעין מבואות. ואף כשתאמר שאין דיוק זה מוכרח מכל מקום סתם נאמרה בין בכלה בין במקצתה וכן בעשה לחי לחצי מבוי שיש לו חצי מבוי ונאמרה סתם אפי׳ במפולש והיאך לא נאסרה מצד שבני מבוי עוברין מכאן ומכאן עד שראיתי לקצת חכמי הדור שהעמידו זו של חצי מבוי במבוי סתום שהפנימיים יכולים לערב בלא חיצוניים הואיל ואין לחיצוניים דריסת רגל על הפנימיים. וגדולי הדור משיבין עליה שאם כן כשאמרו עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי והקשו עליו פשיטא עד שתירץ אימא יש לו חצי מבוי ואף בזו הקשה הא נמי פשיטא ותירץ מהו דתימא ליגזר דילמא אתי לאשתמושי בכוליה קמ״ל. בזו האחרונה מיהא היאך אמ׳ לו להדיא פשיטא היה לו לברר תחלה שבסתום הוא עסוק והיה לו לומר אי במפולש ליתו הני וליסרו אהני ואי בסתום פשיטא ואף כשתרצה לומר שפשוט היה לו שבסתום אמרה אין זה כלום שהרי רב פפא בסוגיא זו אמילתא דר׳ יהודה קאי ואעפ״י שלענין פסק אתה מפרשה אף בדרבנן ועל הדרך שכתבנו מכל מקום הוא אמרה על שמועתו של ר׳ יהודה ואלו לר׳ יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות אינו חושש לדריסת רגל רבים וכמו שאמרו בפרק פסין אם היתה דרך הרבים מפסקתה וכו׳ אלא שאף הם מתרצים בשם גדולי רבותיהם שזהו שלא אמרו בכאן אין מערבין חציה אלא שאין מערבין את כלה לחצאין כלומר כל שמערבין את כלה אין מערבין אותה לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא או כלה כאחת בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי רשות הרבים ובעיר שאין בה מבואות המפולשים חוץ לעיר או כלה מבוי מבוי בפני עצמו שכיון שעירבו העיר כלה בלחי וקורה לשני ראשי העיר וכשבאו לערב כלה בפת עירבוה לחצאין אפי׳ חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רשות הרבים שלה ואפי׳ לרחבה כיון שמטלטלין בכלה ואין לחיים וקורות שבאמצע אלא להבדיל צדה האחד מן השני ויש להן דרך זה על זה הרי היא כשתי חצרות זו לפנים מזו וכיון שאין יכולים לסלק רשות הרבים מכאן אוסרין זה על זה שהרי לחיים החיצוניים עושין את כלם בני מבוי אחד והרי הוא כמבוי ששכח אחד מהם ולא עירב אבל כשעירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינו מעורב הרי הוא כשאר מבואות שלחיים וקורות מתירן ואין החיצוני׳ כבני רשות אחת עמהן. ומה שהקשו בסוגיא זו מבוי מבוי נמי ליסרו אהדדי כך הוא שכיון שעירבו את העיר כלה מבוי מבוי והיתה העיר כלה יכולה להתערב יחד ולא עשו כן אלא שכל מבוי ומבוי עשה לעצמו לחי וקורה ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת ויש להם דרך זה על זה שפתוחים זה לזה הרי הם כשתי חצרות שיש להן דרך זה על זה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שאוסרת פנימית על החיצונה לר׳ עקיבא ובזו אף לרבנן כמו שהתבאר שכל שהן אחד אין מערבין כל אחד לעצמו במקום שהרגל מצויה. וזהו שכתבו גדולי הרבנים במבוי מבוי כיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כלה והורגלו להיות אחד אוסרין זה על זה ואפי׳ איכא לחי וקורה למבוי לא מהני ולא שנתכונו לומר שכל שהוא מבוי אחד אין לחי וקורה מתיר חציו שהרי עושין לחי לחצי מבוי אלא שכל שהן אחד אין מערבין כל אחד לעצמו. ואף הם הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב עיר של יחיד ונעשית של רבים תני בשם ר׳ יהודה אין מערבין אותה חצאין מיחלפא שטתיה דתני ר׳ חייא כיצד מתירין רשות הרבים ר׳ יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וכה אמר הכן לא על הדא אלא על הדא אפי׳ עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת תני בשם ר׳ יהודה אין מערבין אותה חצאין אמ׳ ר׳ יוסה הדה אמרה בני המבוי שנתנו קורתן באמצע מבוי אלו מותרין ואלו אסורים כיצד הוא עושה נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי ר׳ פנחס כד סלק להכא חמא כפתא דשקקא דגזוראי אמ׳ להם חלקתם עירובכם אמ׳ ליה ר׳ יהודה בר׳ שלום לחזוק הבתים נעשית. נמצא כלל הדברים שאין אוסר על חברו משום עירוב אלא (בטל) [ביכול] לערב עמו בפת ושכח ולא עירב כגון רגל המותרת במקומה לר׳ עקיבא או רגל האסורה לתנא קמא שאוסרת שלא במקומה הואיל ויכולה לערב ולא עירבה שאף בעירבה כל אחת לעצמה היה בדין לאסור על החיצונה הואיל והיתה ראויה לערב ולא עירבה אלא שמדין מדת סדום הותרה כמו שביארנו אבל בני רשות הרבים ומבוי שחוץ ללחי וקורה או שחוץ לדלתות אינו אוסר על בני מבוי שלפנים מן הלחי שהרי אין ראויים לערב עמהם בפת. וגדולי הדור נשתמשו בתירוץ זה לשיור העיר שמתיר בעיר של רבים ואדרבה היה לו לאסור מפני שרגלה מצויה בעיר ואין יכולים לסלקם אלא שלא נאסר אלא במי שיכול לערב ולא עירב אבל אלו כיון שהם בעיר של רבים והרי הם של רבים אין יכולים לערב כלם ביחד ולפיכך אין אוסרין.

ומה שהקשו מבוי מבוי נמי ליסרו אהדדי על הדרך שכתבנו תירצוה בדעביד רקה כלומר שעשו בני כל מבוי ומבוי איצטבא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה בפתח מבוי שלהם שבזו נתגלה דעתם שרוצים הם להסתלק בני מבוי זה ממבוי זה וכמו שאמרו אחד מבני מבוי ששכחו בני מבוי ולא שתפוהו עמהם בעירובם שהיא אוסרת על כלם אם עשה רקה על פתחו ר״ל על פתח חצרו אינו אוסר על בני המבוי אעפ״י שלא נשתתף עמהם וכן הלכה וכל שכן אם הכשירו כל מבוי ומבוי בפני עצמו בלחיים וקורות:

קצת מפרשי׳ למדים מכאן במבוי גדול שמפולשין לתוכו מבואות אחרים ובא לערב אותו מבוי גדול בפת בלא האחרים שיכול לעשות כן והוא שיעשה רקה על פתחי אותן המבואות שהרי עכשיו נסתלקו הימנו והרי הוא כבטול רשות ומכל מקום דוקא בראש המבוי אבל אמצע מבוי אין רקה מועלת בו:

אף עיר של רבים ועדיין היא של רבים אם אין לעיר אלא פתח אחד ובצד אחד של עיר דנין בה כן ר״ל לערב את כלה ביחד או מבוי מבוי ובעשיית רקה אפי׳ היה לה פתח שני מצד אחר שבה אלא שהיתה שם אשפה שסותמתו הואיל ומכל מקום נסתמה אינה קרויה פתח ודנין בה כן הא כל שנסתלקה האשפה חזר הפתח לדינו ונמצאו בה שני פתחים ואין מערבין אותה אלא בשיור בין של רבים ועדיין היא של רבים בין רבים ונעשית של יחיד:

לא היה לה אלא פתח אחד מצד אחד וסלם מצד אחד ואע״פ שבכותל שבין שתי חצרות שאין שם חלון ארבעה על ארבעה אם היה ביניהם סלם מכאן ומכאן שבו נכנסים מזו לזו הרי הסלם כפתח לדון בהם שאם רצו מערבין עירוב אחד לשניהם ומשתמשין מזו לזו דרך סלם על התנאים שיתבארו בענין זה ואם רצו מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן כמו שיתבאר בזו מכל מקום תורת מחיצה עליו זיל הכא לקולא והכא לקולא:

גדולי המפרשים כתבו שזה שהחמרנו בשני פתחים פירושו בשהפתחים מכוונים זה כנגד זה עד שדרך רשות הרבים עוברת עליה דרך ישר אבל אם היו שני פתחיה פתוחים מצד אחד אינם נחשבים אלא כפתח אחד:

תוספות בד"ה מבוי מבוי כו' והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי כו' וקשה לר"י כו' עכ"ל והא דלא קשיא להו מהא דקאמר ללישנא קמא מערבין לרוחבה ואע"ג דהורגלו להיות אחד לא אסרי אהדדי והיינו ע"כ ע"י תיקון לחי וקורה די"ל כדקאמר לעיל גבי לרוחבה דאיכא לאסתלוקי כיון דהני נפקי בהאי פתחא והני בהאי פתחא משא"כ הכא מבוי מבוי דחד פתחא להו דהיינו רה"ר וקשיא להו שפיר מהא דעושה לחי לחצי מבוי דלית ליה רק חד פתח ודו"ק:

בד"ה דעבוד דקה מחיצה גבוה ד"ט כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ט"ס הוא וטעה המעתיק בין י' כו' עכ"ל וכ"כ הב"י בטור א"ח סי' שצ"ב אבל דוחק הוא למחוק כל הספרים דבגמרא לקמן ובר"פ כל גגות קאמר בהדיא דקה ארבעה ודו"ק: