אף זו דברי ר' שמעון — אפילו להשתמש שתיהן עמה ר' שמעון הוא דשרי דהא אפילו אמצעית בשתיהן נמי שרי אבל לרבנן פליגי בכולה ואמרו שלשתן אסורין זו עם זו ל"א אף זו דברי ר"ש ר' שמעון גופיה לא שרי אלא חיצונות באמצעית וקשיא לי הא תנן במתניתין היא מותרת עמהן ועוד מאי אף הכי איבעי ליה למימר זו דברי ר"ש אף משמע דבתרוייהו שרי ולשון אחרון זה שמעתי וכן עיקר והיא מותרת עמהן דמתניתין מתרץ לך שמואל דבהיתר שימוש שבאמצעית קאמר דומיא דהוא מותר עמהן דרישא ואיידי דתנא רישא הוא מותר עמהן תני נמי סיפא ואף זו הכי משמע אף ר' שמעון המיקל אוסר בזו דאין אמצעית מותרת בחיצונות אף איסור זה ר"ש נמי אמרו כרבנן ואלישנא קמא קשיא מאי ואזדא שמואל לטעמיה אי נמי הוה אמר כרב הוה מצי נמי למימר לרבנן עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן דאין ב' רשויות משתמשות לרשות אחת:
תניא כוותיה דשמואל — דאפילו ר"ש לא התיר אמצעית בחיצונות כדקתני זו מביאה מתוך ביתה כו' ואילו אמצעית בחיצונות לא קאמר:
למה הדבר דומה — אשלשה ששבתו בדרך קאי:
זו מביאה — באמצעית ואוכלת וזו מביאה באמצעית ואוכלת:
ואזדא שמואל לטעמיה — דאמר אף לר"ש אין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת:
חצר שבין שני מבואות — פתוחה לשניהן:
ה"ג עירבה עם שניהן אסורה עם שניהן — אפילו לרבי שמעון והיינו שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואי הוה שרי ר"ש בהא לא הוה אמר שמואל אסורה עם שניהן:
לא עירבה עם שניהן — לא עירבה לא עם זו ולא עם זו:
אוסרת על שניהן — מלהוציא מחצרותיהן למבוי וכגון שרגילה כל ימות החול לצאת ולבא בשניהן דרך פתחים דריסת הרגל שיש לה אוסרתן כדמפרש דאי לא הויא רגילה אלא בחד לא אסרה אאידך ואע"ג דרגילה עם שניהן זו היא תקנתה מערבת עם האחד וגליא דעתה שנסתלקה מן האחר ומותר האחד לעצמו:
היתה באחד רגילה — לצאת ולבא כל שעה ובאחד אינה רגילה ולא עירבה לא עם זו ולא עם זו זה שרגילה בו אסור שחצר זו אוסרת עליו דמיניה הוא והרי לא עירבה והאחר מותר שאינה הימנו:
הותר רגילה לעצמו — דהא סלקא נפשה מיניה:
וזה שאינה רגילה בו לא עירב — אפילו בפני עצמו:
והיא נמי לא עירבה — לא עם זה ולא עם זה:
דוחין אותה אצל שאינה רגילה — שלא לאסור על זה שעירב הואיל והאי לא מפסדא מידי דהא לא עירב:
מדת סדום — דאפילו מידי דלא חסר ביה לא מהני לחבריה והכא על כרחיה דחינן ליה גביה:
מדת סדום — שלי שלי:
המקפיד על עירובו — אם יאכל אחד מבני חבורה את הפת שנתן הוא:
עירוב שמו — שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחברו אלא שותפות נוחה ועריבה:
אנשי וורדינא — ציקנין היו:
החולק — בשני כלים אינו עירוב משום האי טעמא גופיה דמה שמו עירוב שמו:
שמניחין בו עירוב — ארבעה שגבו עירובן ונתנוהו בבית חמישי אין צריך להניח שם פיתו:
דמלא למנא ואייתר — שלא יכול הכלי להחזיק כל העירוב ולא חילקו מדעת וכי קאמר שמואל כגון שחילקו מדעת:
ותרתי למה לי — לשמואל הואיל ותרוייהו חד טעמא דקפיד וחולק:
דמיפלג פלגיה — ובטל שמיה דעירוב משמע מעורב:
שמניחין בו עירוב — ארבעה שגבו עירובן ונתנוהו בבית חמישי אין צריך להניח שם פיתו:
לאו משום דכיון דמנח ליה — לבעל הבית ריפתא בסלא דידיה שהוא אוכל ממנו כמאן דמנח בכלי עם העירוב דמי:
דכולהו הכא דיירי — משום פיתן הויא להו דירתן וכ"ש בעל הבית שהוא דר שם ממש בתוכו ואפילו אין לו פת בכל הבית שפיר דמי:
עירוב — שהוא מצרפן טעמא משום קנין שמקנה להו בעל הבית רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת היא:
ומפני מה אין מערבין במעה — ליתן כל אחד ואחד מעה ומעותיו יקנו לו רשות חבירו:
לאיקלקולי — להשתכח תורת עירוב:
משום דירה — שדעתו של אדם על פיתו והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה אחת והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה:
הדי גרסינן איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן — למאן דאמר משום קנין יכולין ליקנות בסודר כדרך שאר קנין ואין יכולין לקנות בפת שאין בו שוה פרוטה ואפילו הויא מזון ב' סעודות ואין יכול לעשות הקטן שליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקנה ואקנויי הוא ולמ"ד משום דירה לא מהני קנין סודר ומערבין באוכל שאין בו שוה פרוטה וקטן גובה את העירוב דפת משויא להו חדא דירה וקטן לאו מידי עביד:
