מסכת עירובין דף נ״ד עמוד א׳

בטשה ביה בעטה בו:

תוריך חיי שתאריך ימים:

חטוף אכול אם יש לך ממון להנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה:

דעלמא דאזלינן מיניה גרסינן:

כהלולא דמי היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר:

אם יש לך ממון:

ואין למות התמהמה עיכוב כי פתאום האדם מת:

חוק מזון:

רבא הויא ליה מילתא לרב יוסף בהדיה תמצא פירוש הדברים שאירעו ביניהן בפר' הנודר מן הירק בנדרים מר שמואל מר פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן אללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף אללתא היכי מיקריא אמ' רב יוסף ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בה' המינים אמ' ליה אביי מי דמי הכו אקלא משמע אלא ה' המינין אללתא כל מילי דשמעא אהדרוה לקמיה דר' אבא אמ' להון הדא לא איבעיא לי דאללתא כל מילי משמע הדא היא דאיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי מי אמרי' כיון דפחתן לאו אללתא היא או דילמ' כיון דלא ידיע פחתיהו כי אללתא היא אמרוה קמיה דרב יוסף וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף שמע רבא ואתא לקמיה ביומא דכיפורי:

ברוריה (בנושא) [בטשא] בההוא תלמוד דהוה גריס בלחישה אמרה ליה כתיב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים נשמרת בלב ואם לאו אינה נשמרת.

א"ל רב שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומך קרי ותני כי היכי דתוריך חיי שנאמר כי חיים הם למוצאיהם בפיו. תנא תלמיד היה לר' אליעזר שנתחייב שרפה למקום ואמרו (המקום) הניחו לו אדם גדול שימש.

כתיב נעים כי תשמרם בבטנך אימתי דברי תורה נעימים בשעה שתשמרם בבטנך כיצד בעת שיכונו יחדו על שפתיו.

כתיב שמחה לאיש במענה פיו אימתי בעת שדבר בעתו מה טוב.

ר' יצחק אמר מהכא כי קרוב אליך הדבר מאד בשעה שבפיך ובלבבך לעשותו.

תאות לבו נתתה לו אם זכה ואם לא זכה ארשת שפתיו בל מנעת סלה.

תנא כל מקום שנאמר לנצח כגון ולא לנצח אקצוף סלה כגון אלהים יכוננה עד עולם סלה. ועד כגון ה' ימלוך לעולם ועד אין להם הפסק לעולם.

לעולם יהא אדם מוציא גרסתו בפה ושלא יגרוס בלחש דרך הערה אמרו ערוכה בכל ושמורה (זה) [אם] ערוכה במאתים וארבעי׳ ושמנה איברים שמורה היא בלב ואם לאו אינה שמורה בלב:

ואל יתרשל בלימודו שמא לא יפנה דרך הערה אמרו חטוף ואכול חטוף ושתי דהדין עלמא כהלולא דמי כלומר כחופת חתן שהולכת מהר וכן לא יניח דברי תורה אף לצורך סעודתו אלא אם כן לפי הצרך ההכרחי. דרך הערה דרשו חיתך ישבו בה. אם משים עצמו כחיה זו שמסרחת אכילתה תלמודו מתקיים:

גמ' א"ל רב לרב המנונא עיין לקמן דף סג ע"א תד"ה רב המנונא:

שם חש בראשו יעסוק בתורה עי' תורת חיים שבועות דף טו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות:

אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁל אָדָם, שְׁמוּרָה בַּלֵּב פירש מהרש"א ז"ל שהדיבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האברים יעויין שם וצריך עיון בזה. אך נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בשם הגאון מהר"ז ז"ל שהקנה ממשיך את הקול מן הלב, וכן המשכת המוח אל הלב תהיה על ידי הקנה שיש בו גידים דקים מובלעים בקנה ודרך אותם גידים תהיה המשכת המוח אל הלב יעויין שם. וידוע כי חיות וקיום כל האברים תהיה על ידי המשכת המוח אל הלב, ואם תתבטל המשכה זו רגע לא יתקיים האדם. נמצא הקנה כל האברים תלויים בו, כי על ידו תהיה המשכת המוח אל הלב שבזה תלוי קיום כל האיברים. ולזה אמר עֲרוּכָה בכל זה, הקנה שכל האברים תלוים בו מפני שבו תהיה המשכת המוח אל הלב, ולכן אִם עֲרוּכָה בקנה ששם הקול תהיה שמורה בלב. ועוד נראה לי בס"ד דידוע רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח מצות כידוע. גם אמרו רבותינו ז"ל (זהר חדש קכג:) 'שְׁמִי עִם י"ה שְסָ"ה, זִכְרִי עִם ו"ה רמ"ח' נמצא הרמ"ח הם מצד ו"ה. וידוע ו"ה הם סוד 'קול דיבור' ולכן צריך האדם ללמוד תורה בקול ודבור יחד, ואם ילמוד בלחש הרי כאן דבור דוקא וחסר קול, ולכן אינו מתקיים תלמודו, כי הקול הוא סוד וא"ו שהוא המשפיע דבור שהוא סוד ה"א. ולכן אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שהם כוללים קול ודבור שְׁמוּרָה בַּלֵּב. ונראה לי ' הזכירה ' [247] עם הכולל גימטריא רמ"ח. גם נראה לי קול דיבור [358] גימטריא שנ"ח רמז שאם יש קול ודבור אז יתגבר על השכחה הבאה מסטרא ד' נחש ' ותהיה שְׁמוּרָה אצלו.

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ. נראה לי בס"ד טעם לזה כי הגורס בלחש תנועת הדברים נרגשת ונעשית בשלשה איברים שהם הלשון והשינים והשפתים, דשלשתם מתנועעים ועוסקים, ולכן שכר עסק שלשה איברים אלו הגין עליו שישאר תלמודו בידו שלש שנים, אך מאחר דלא היה עוסק בחיך וגרון, כי עסקם של אלו נרגש הוא בקול, וכמו שנאמר (תהלים סט, ד) 'יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי' וכן (ישעיהו נח, א) 'קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ' וכיון דחסר עסק זה לא נתקיימה בידו ושכח אותו לסוף שלש שנים.

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. נראה לי בס"ד הזכיר ענין זה כאן לומר לך אפילו שזה נִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה הגין עליו זכות רבו להצילו, ואותו תַּלְמִיד שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ לא הועיל לו זכות רבו להצילו מן השכחה, ומזה תבין כמה חמור ענין זה.

פְּתַח פּוּמָךְ קָרִי, פְּתַח פּוּמָךְ תָּנִי כִּי הֵיכִי דְּתוֹרִיךְ חַיִּין וְתִתְקַיֵּם בְּיָדָךְ. קָרִי המקרא וְתָּנִי המשנה, ואף על גב דהמקרא כתוב, אין הנקודות והטעמים כתובים, וצריך לעשות לו בהם מציאות זו שיהיו משתמרים אצלו על ידי קריאתו בקול שיהיה זוכר אותם ללמוד אותם בלי טעות.

חֲטוֹף אֱכוֹל, חֲטוֹף אִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאַזְלִינָן מִינֵיהּ, לְבֵי הִלוּלָא דָּמִי. נראה לי בס"ד כונתו על ברור נצוצי הקדושה, ולכן שייך על זה לשון חטיפה, שיחטוף הניצוצות מהקליפה הן באכילה הן בשתיה, כי החכם שיודע בסוד ה' עושה בירור ותיקון באכילה ושתיה יותר מן התענית, ואל תאמר עתה שיש לי כח להתענות אעשה הבירור על ידי תענית ולעת זקנה שאין כח להתענות אעשה הבירור על ידי אכילה ושתיה, לזה אמר עָלְמָא דָּמִי לְבֵי הִלוּלָא ומי יודע כמה תחיה.

אִם יֵשׁ לְךָ, הֵיטֵב לָךְ נראה לי בס"ד הכונה אִם יֵשׁ לְךָ עושר הֵיטֵב לָךְ רצונו לומר תעשה בו מצות ומעשים טובים שטובתו תהיה לך, וכמו שאמר (בבא בתרא יא.) מונבז המלך אבותיו גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל תַּעֲנוּג, פירוש בשאול יש ימים ארוכים הרבה אך אין שם תענוג, ולכך לא יקברו עמו כסף וזהב ואם קברו לא יתענג בהם כלום ואם תאמר אקמץ בו עתה כדי לשומרו לעת זקנה שאין כח לעסוק במשא ומתן? לזה אמר וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ דאינך יודע אם תגיע לעת הזקנה, וְאִם תֹּאמַר אַנִּיחַ לְבָנַי וְלִבְנֹתַי חֹק, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדִיעַ [יַגִּיד] לָךְ כי בעודך בחיים הממון ברשותך והבנים ברשותך תוכל להתנהג בהם כרצונך, אך אחר שנפטר מי יודיע לך מה שבניך עושים בממון? דבני אדם דומין לעשבי השדה, זה מקבץ בשנים רבות, וזה מאבד בימים מועטים!

חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה נראה לי בס"ד מדבר בחולי הנפש, וחש בראשו הוא עון הגאוה שהיא בראש, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שהיא מביאתו לידי ענוה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה. חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ רמז לעון הדיבור כמו לשון הרע וכיוצא והדיבור מתחיל בגרון, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה דכתיב (משלי טו, ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים. חָשׁ בִּבְנֵי מֵעַיִם, רצונו לומר באיסור אכילה שיורדת לבני מעים, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שמכונית בשם אכילה דכתיב (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו, רצונו לומר איסור השייך באשתו בענין תשמיש כאיסור נדה או שלא כדרכה, וכיוצא בזה שיש שם השחתת זרע, והאשה נקראת עצם של הזכר, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ואסמכוה אקרא (בראשית ב, כג) זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שנקראת אשה ועושה בה פריה ורביה. חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ, רמז לאוצר הנשמות הנקרא גוף, שבזה מכוונים בכל יום בראשי תיבות ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב שהוא ראשי תיבות גו"ף וראשי תיבות בני"ו, והוא חש בחלק שיש לו באוצר הנקרא גוף, שלא תיקן שם את הראוי לו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שבה נתקן כל זה, ונקיט חמשה דברים כנגד חמשה חלקים של נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שהוא יגע ועוסק בהם.

אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" (משלי כב, יח) נראה לי בס"ד כל נועם הוא מצד הבינה בסוד נועם דשבת, והתורה ניתנה לנו מצד הבינה שיש בה חמשים שערים, והתורה נקראת 'טוב' ולפי זה חמשים פעמים טוב הוא מספר תת"ן [17×50=850] ונרמזים במלוי 'בטן' כזה בי" ת טי" ת נו" ן, שסוף המלוי אותיות תת"ן, ולכך בתורה ניצולים מן גהינם שיש בה תת"ן חדרים, וזהו תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ דייקא. אי נמי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, בבטן אותיות א ד ם יש אות ד' הרומז לארבע חלקי פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וְאֵימָתַי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ בזמן שֶׁ'יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ'. נראה לי בס"ד קודם אותיות שפ"ה יש אותיות רעד, שצריך האדם ללמוד בִּרְעָדָה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ל:) על הפסוק (תהלים ב, יא) וְגִילוּ בִּרְעָדָה, במקום גילה שם תהיה רעדה. ופרשתי במקום אחר במקום גִּילָהּ זו תורה המשמחת הלב שם תהיה רְעָדָה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת ל:) כל תלמיד היושב בפני רבו ואין שפתיו נוטפות מור תכוינה. ולזה אמר עַל שְׂפָתֶיךָ עַל דייקא ולא אמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו 'בִּשְׂפָתֶיךָ'. גם נראה לי בס"ד לפי דרשה זו להכי אמר 'יַחְדָּו' ללמדינו תנאי אחר לצורך השמירה וקיום התורה בלב, והוא שיהיה נזהר שלא יהיה פוסק בתוך לימודו בשיחה בטלה ודברי חול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג:) על הפסוק (איוב ל, ד) 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' ולזה אמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו בהתקשרות אחת מתחילה ועד סוף שלא יערב ויפסיק ביניהם בשיחה אחרת.