מסכת עירובין דף י״א עמוד ב׳

ר"ל לית ליה וכיון דאסיקנא דבפתח מן הצד פליגי אמרי איני והאמר ר"ל משום ר' יהודה בן חנינא פיאה מתרת לענין כלאים אבל לא לשבת.

ור' יוחנן אמר כשם שאינן מחיצו' לשבת כך אינן מחיצות לכלאים - בשלמא ר"ל לא קשיא הא דידיה הא דרביה אלא ר' יוחנן הכא אמר מתרת לכלאים והכא אמר אפילו לכלאים אינה מתרת בשלמא אי אמרת הכא דקאמר מתרת לכלאים בשעשה צורת הפתח על גבן והכא עשה מן הצד לפיכך זה שעל גבן מתרת וזה שמן הצד אינה מתרת.

אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד קשיא - ושנינן לעולם תרווייהו מן הצד והא דאמר [דמתרת לכלאים] בפתח שהוא בעשר. והא דאמר אינה מתרת ביותר מעשר. והיינו דא"ל ר' יוחנן לר"ל לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אע"פ שהיה בקי בהלכות כלאים ומצאו יושב בין האילנות כו' ואסיקנא אלא לאו מן הצד וש"מ עשר מותר יתר מי' אסור: ירושלמי (בפירקין הל"ט) ר"ל בשם רבי יהודה בן חנינא נעץ ד' קנים בד' זויות הכרם. וקשר גמי מלמעלה מציל משום פיאה.

א"ר יוחנן כמחיצות שבת כך מחיצות כלאים.

א"ר יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי והראהו שדה אחת (וחוותתה) [ובית חבירתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר. אמר כזו כך מחיצות שבת ואסיקנא א"ר אבהו כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן הא להורות אסירי.

תניא היו שם קנין דוקרנין פי' נעוצין ועשה להן פיאה מלמעלה אפי' ביתר מעשר מותר:

גופא אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד פי' בלא תקרה ולא משקוף אלא מזוזות בלבד לא עשה כלום ויש שמפרש פתחא מן הצד כגון קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזויות ונתן קנה על גביהן צדו אחד על הקנה וצדו אחד על הקונדס שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח שהרי לא עשה לה מזוזות אלא הקונדס נתן במקום מזוזות: תנא קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן ואמר רב חסדא צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפי' של קשין. וא"ר ינאי צריכה היכר ציר והיא (אבקתין) [אבקתא] פי' ידות כדמתרגמינן שתי ידות תרתין צירין וכתיב הדלת תסוב על צירה והוא החלל החקוק על המשקוף להכניס בו ציר הדלת כדגרסינן (במכות כג) בענין הרצועה שמלקין בה.

אלא אמר רבא אבקתא אית בה - פי' נקבין שמקויצין בהן הרצועה כי בעו מרפו בה מפקי לה. וכי בעו (מלקט) [מיקטר] בה לפום גבראי: איבעיא להו צריכין ליגע או לא. פי' הקנים העשויין במזוזות צריכין ליגע בקנה שעל גביהן הנתון במשקוף או כיון שהקנים הללו הוו יתר מי' טפחים ולמעלה והקנה שהוא במשקוף אינן נוגעין בו אלא הוא [מונח] על אחרים גבוהין מאלו והם מופרדין זה מזה יתר מד' אמות או קרובים פחות מד' טפחים מאי אמר רב נחמן אין צריכין ליגע.

עבד רב נחמן עובדא כשמעתיה שעשה צורת הפתח שלא היו מגיעין ב' הקנים העשויין כמזוזות על הקנה העליון העשוי במשקוף.

ואמר רב ששת לגדא שמעי' (זו) [זיל] שדינהו ושדנהו חבשוה עבדי דרב נחמן לגדא. קם רב ששת אבבא קרא גדא פוק ושבקוה ונפק.

אשכח רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר משנה בצורת הפתח - אין תנינא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה עשרה טפחים שחייבת. הנה כיפה זו כגון שיש ברגליה י' טפחים ומשם ולמעלה עוקם הבנין כמו קשת ועולה והאבנים (שבשאי) [שבראשי] כיפה אע"פ כי אינן מגיעות לרגליה שהן המזוזות נקרא פתח ושער לדברי הכל חייבת במזוזה (וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה) שמעינן מינה שאע"פ שאינן מגיעות המזוזות למשקוף שער מעליא הוא כרב נחמן. א"ל רב ששת אי משכחת להו לאלו שחלקו עלי לא תימא להו הא מתניתא. כלומר אני אחזור בי מעצמי.

אמר אביי הכל מודים אם כיפה זו רחבה ד' טפחים ואין ברגליה ג' ולא כלום היא דכל פחות מג' כלבוד דמי. (ואפילו סבר ליכא). וכן יש ברגליה ג' ואינה רחבה ד' ולא כלום היא דכל פחות מד' לא הוי מקום.

כי פליגי דיש ברגליה ג' ורחבה ד' ואין גבוה עשרה ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה.

ר' מאיר סבר הואיל ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה רואין אותו כאלו הוא חקוק ויש בה ברגליה עשרה וחייבת במזוזה כי פתח מעליא הוא. ורבנן סברי הואיל ואינו חקוק לא אמרינן רואין כאילו הוא חקוק השתא מיהא אין ברגליה עשרה:

פיסקא הכשר מבוי ב"ש אומרים לחי וקורה כו' - ואמרינן מתניתין דקא תני לחי וקורה. ובה"א או לחי או קורה קס"ד דמתניתין במבוי מפולש לרה"ר לפיכך אמרינן כמאן כת"ק דברייתא דקתני עושה צורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן ולא כחנניה דתני לב"ש דתניא דלת מיכן ודלת מיכן ולב"ה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן.

ופרקינן א"ר יהודה הכי קאמר הכשר מבוי סתום בג' רוחותיה כיצד מערבין בו בש"א לחי וקורה ובה"א או לחי או קורה כו' דייקינן מדקתני במתני' הכשר מבוי לטלטל בו בש"א לחי וקורה הויא לה מחיצה רביעית כדתנן ועוד א"ר יהודה מערבין למבוי המפולש כו' ואמר רבה התם לא תימא טעמא משום דסבר ב' מחיצות דאורייתא אלא משום דסבר פי תקרה יורד וסותם ולחי משום היכר. הלכך לב"ש ליתא לרה"י שמותר לטלטל בה עד דאיכא ד' מחיצות אבל ג' מבוי הוא ואע"פ שאין מטלטלין בו שאינה רה"י גמורה כרה"י דמי ואסור לזרוק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו: ולב"ה ג' מחיצות דאורייתא לטלטל וכשם שלחי משום היכר כך קורה משום היכר ובשתי מחיצות נמי מבוי הוא מיהו לזרוק בו מרה"ר אסור כדאמרינן דהוא כרה"י ולטלטל בו עד שיהו ג' וכדתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין ערבו בין לא ערבו הזורק בתוכו חייב.

ר' אליעזר אומר לחיין וקורה קאמר ולב"ש חולק או לב"ה חולק ולחיים בלא קורה קאמר ולא אפשיטא בהדיא.