בוני התלמוד

    מסכת עירובין דף י״ז עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    דאית ליה קובריןשיש לו יורשין:

    באיסרטיאדרך כבושה:

    מפניהוואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם:

    במת מוטל על המיצרשמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפניהו לכל רוח שירצה:

    שמלח סדומית יש כו'ואמור רבנן (ברכות דף מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים:

    כי קורטא בכוראבכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן:

    כייל מלחא מאימדד מלח לחמרים צריך ליטול ידיו או לא:

    כל שכןדצריך:

    אכסניאחיל הבא למלך ישראל להלחם על אויביהם וישראלים הם:

    דמאיספק מעושר ספק אינו מעושר דרוב עמי הארץ מעשרין הן וחומרא דרבנן היא וגבי הנך אקילו רבנן:

    לוקין על עירובי תחומיןדכתיב אל יצא איש ממקומו ומהכא ילפינן תחומין בפ' מי שהוציאוהו (לקמן עירובין דף נא.):

    (שבאל)לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דס"ד אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה וההיא אב מלאכה היא וממיתין עליה:

    וכל לאו שניתן לאזהרתשלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מיקטיל אפי' הכי לא לקי דלאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות:

    אל יצא כתיבואין כאן לשון הוצאת משוי:

    מתני' עושין פסין לביראותשברשות הרבים וביראות עצמן רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכול למלאות מהן ועושים פסין אלו להכין להן היקף שיהו הפסין הללו עושין את סביבות הבור רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס בהמתו וישקנה:

    דיומדיןעמודין הנראין כשנים שעשוי כמרזב שלנו וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה דופנו אחד למזרח וצידו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צידו אחד למזרח וצידו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים:

    פשוטיןבאמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה ובגמרא מפרש באיזה בור בעי ר' מאיר פשוטין דהא מודה ר' מאיר שיכול להניח י' אמות ריוח בינתים כדמפרש ואזיל:

    וביניהם שתי רבקות וכו'דהיינו עשר אמות כדמפרש בגמרא ואם פחות כ"ש שהוא יפה:

    קשורותחומרא הוא למעט מריוח שבינתים:

    ולא מותרותבגמרא פריך היינו קשורות:

    אחת נכנסת ואחת יוצאתקולא הוא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות:

    מותר להקריבפסים לבאר ולעשות ההיקף קצר:

    ובלבד שתהאמשפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא דילמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    עירובין 17 עמוד ב

    1דאית ליה קוברין, דתניא: איזהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין. קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה.

    2ומת מצוה קנה מקומו? והתניא: המוציא מת מוטל בסרטיא מפניהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא.

    3שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור. שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר. היו שתיהן נירות, שתיהן זרועות, שתיהן בורות מפניהו לכל רוח שירצה.

    4אמר רב ביבי הכא במת מוטל על המיצר עסקינן מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפניהו לכל רוח שירצה:

    5ופטורין מרחיצת ידים: אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה׃

    6אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים׃

    7אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא ״א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כייל מילחא מאי ״א"ל [הא] לא מיבעיא:

    8ומדמאי: דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי ובית הלל אומרים מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי:

    9ומלערב: אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין׃

    10דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה׃

    11מתקיף לה רבי יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף רב אחא בר יעקב אלא מעתה דכתיב ״(ויקרא יט״, לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי׃

    12רבי יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו׃

    13אמר רב אשי מי כתיב ״אל יוציא (שמות טז״, כט) אל יצא כתיב:

    14הדרן עלך מבוי׃

    מתני׳ · משנה

    15עושין פסין לביראות׃

    16ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה ר"מ אומר: שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדים וארבעה פשוטין׃

    17גובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה ועוביים כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי ר"מ׃

    18ר' יהודה אומר של ארבע, קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאת.

    19מותר להקריב לבאר, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה.

    20מותר׃

    תוספות

    מים אחרונים חובהעכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה:

    ואת אכסניא דמאיפ"ה וישראלים הם מיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותם דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו:

    אמר רב הונא תנא בית שמאי אומריםלא שייך כאן להקשות וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דקמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה דב"ש הוא וכה"ג אמרי' בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.):

    אל תפנו אל האובות הכי נמי דלא לקיוא"ת אין הכי נמי דהא לאו שאין בו מעשה הוא וי"ל דפריך למ"ד לוקין עליו אי נמי עקימת שפתיו הוי מעשה:

    לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"דפ"ה כמו אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי' מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקשה מכח דבעי למימר דאתי קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס"ל תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי שהוציאוהו (לקמן עירובין דף נא.) מאל יצא ואם בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ"ד דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש"ס דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) דא"ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו.) א"ל רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת דבפר' כיצד צולין (פסחים דף פה:) אמרי' המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ובפרק קמא דהוריות (דף ד.) יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו ונראה לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר' יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אע"ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאתי נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק (שבת דף צי:) מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי כדפרישית בשבת (דף ב. ד"ה פשט) והא דמשמע הכא דאי הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא אע"ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה (ב"ק דף עד:) גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש:

    מתני' עושין ארבעה דיומדיןוהא דאמר לעיל (עירובין דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח:

    וארבעה פשוטיןוליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה דלגבי עולי רגלים הקילו ואוקמא אדאורייתא: [ואפשר דדוקא בפשוטין דרחבי' אמה לא אמרי' מדאוריי' דלא אתי אוירא ומבטל ליה דהא גבי עמודי החצר פירש בריש מס' דאתי אוירא ומבטל להו מדאוריי'. ת"י]

    [וביניהן כמלא שתי רבקותלא סגי בהך פלוגתא ואצטריך דלעיל דמהני פשוטין לר"מ ולא אמרי' אתי אוירא ומבטל ליה. ת"י]:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברין ואע"פ שאינן מת מצוה. ואיזו הוא מת מצוה כל שאין לו קוברין. אבל קורא ואחריו עונין אותו אין זה מת מצוה.

    ופטורין מרחיצת ידיםאמר אביי לא שנו אלא מים הראשוני' אבל מים אחרונים חובה.

    מפני שיש מלח סדומית ומסמא את העינים ומשתכחא קורטא בכורא ואפילו מדד מלחא צריך נ"י. ופטורין מדמאי שהם אכסניא ודומים כעניים.

    ותנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וכן א' ב"הופטורין מלערב. ואוקימנא בעירובי חצירות. ואקשינן ויש חצירות במחנה ופרקינן כדתניא מה בין שיירא למחנה אלא אהלים שבשיירא חייבין בעירוב אהלים שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר (שאר) [שיירא] שאין להם אהלי' הרי הן כשרויין שבחצר.

    אבל בעירובי תחומין אפי' במחנה חייבין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ואקשינן וכי לוקין על לאו שבאל (ולאו) [ולא] אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וגו' הכי נמי דלא לקי הכי קשיא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד [הוא] וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

    מתקיף ליה רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. פי' בהוצאת חפץ אזהרת מיתת ב"ד ביציאת תחומין אין שם מיתה:

    הדרן עלך מבוי.

    עושין פסין לביראות ד' דיומדין רואין כח' דברי ר' יהודה כו':

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עירובין דף י״ז עמוד ב׳

    מסכת עירובין דף י״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־313 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    דאית ליה קוברין שיש לו יורשין:

    באיסרטיא דרך כבושה:

    מפניהו ואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם:

    במת מוטל על המיצר שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפניהו לכל רוח שירצה:

    שמלח סדומית יש כו' ואמור רבנן (ברכות דף מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים:

    כי קורטא בכורא בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן:

    כייל מלחא מאי מדד מלח לחמרים צריך ליטול ידיו או לא:

    כל שכן דצריך:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    מים אחרונים חובה עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה:

    ואת אכסניא דמאי פ"ה וישראלים הם מיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותם דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו:

    אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים לא שייך כאן להקשות וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דקמ"ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה דב"ש הוא וכה"ג אמרי' בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.):

    אל תפנו אל האובות הכי נמי דלא לקי וא"ת אין הכי נמי דהא לאו שאין בו מעשה הוא וי"ל דפריך למ"ד לוקין עליו אי נמי עקימת שפתיו הוי מעשה:

    לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פ"ה כמו אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי' מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקשה מכח דבעי למימר דאתי קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס"ל תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי שהוציאוהו (לקמן עירובין דף נא.) מאל יצא ואם בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ"ד דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש"ס דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) דא"ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו.) א"ל רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת דבפר' כיצד צולין (פסחים דף פה:) אמרי' המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ובפרק קמא דהוריות (דף ד.) יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו ונראה לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר' יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אע"ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אע"ג דאתי נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק (שבת דף צי:) מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי כדפרישית בשבת (דף ב. ד"ה פשט) והא דמשמע הכא דאי הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא אע"ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה (ב"ק דף עד:) גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש:

    מתני' עושין ארבעה דיומדין והא דאמר לעיל (עירובין דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח:

    וארבעה פשוטין וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה דלגבי עולי רגלים הקילו ואוקמא אדאורייתא: [ואפשר דדוקא בפשוטין דרחבי' אמה לא אמרי' מדאוריי' דלא אתי אוירא ומבטל ליה דהא גבי עמודי החצר פירש בריש מס' דאתי אוירא ומבטל להו מדאוריי'. ת"י]

    [וביניהן כמלא שתי רבקות לא סגי בהך פלוגתא ואצטריך דלעיל דמהני פשוטין לר"מ ולא אמרי' אתי אוירא ומבטל ליה. ת"י]:

    Tosafot on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברין ואע"פ שאינן מת מצוה. ואיזו הוא מת מצוה כל שאין לו קוברין. אבל קורא ואחריו עונין אותו אין זה מת מצוה.

    ופטורין מרחיצת ידים אמר אביי לא שנו אלא מים הראשוני' אבל מים אחרונים חובה.

    מפני שיש מלח סדומית ומסמא את העינים ומשתכחא קורטא בכורא ואפילו מדד מלחא צריך נ"י. ופטורין מדמאי שהם אכסניא ודומים כעניים.

    ותנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וכן א' ב"ה ופטורין מלערב. ואוקימנא בעירובי חצירות. ואקשינן ויש חצירות במחנה ופרקינן כדתניא מה בין שיירא למחנה אלא אהלים שבשיירא חייבין בעירוב אהלים שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר (שאר) [שיירא] שאין להם אהלי' הרי הן כשרויין שבחצר.

    אבל בעירובי תחומין אפי' במחנה חייבין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ואקשינן וכי לוקין על לאו שבאל (ולאו) [ולא] אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וגו' הכי נמי דלא לקי הכי קשיא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד [הוא] וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

    מתקיף ליה רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. פי' בהוצאת חפץ אזהרת מיתת ב"ד ביציאת תחומין אין שם מיתה:

    הדרן עלך מבוי.

    עושין פסין לביראות ד' דיומדין רואין כח' דברי ר' יהודה כו':

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    ומלערב אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גרסינן בירושלמי (ה"י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע"כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב' דמכלתין (ה"ד) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי' לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דעירובין (ה"ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ"ו (הי"ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר' משה כהן ז"ל (בהגהות הרמ"ק להל' עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג"כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא.

    ור' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. פירש רש"י ז"ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע"כ לשונו. והרב אלפסי ז"ל ג"כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר' יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים. ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר' יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א"כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע"ג דנפקא לן בשבת (צו, ב) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (ב, א ד"ה יציאות) הארכתי בס"ד. אלא ר' יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ"ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר' ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן.

    אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (להלן עירובין נא, א) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר. ובגמרא דבני מערבא (להלן פ"ג, ה"ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ז, ה"א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה. ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט, א) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג, ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין (להלן עירובין לו, א) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו, ב) אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (להלן עירובין נא, א) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר. ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי. ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' (אילעא) [אליעזר] בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה (כז, ב) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב"ב עט, ב וש"נ) הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (צג, ב). והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל.

    מתני' עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. ואף ע"ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (להלן עירובין כ, א), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (עירובין טו, ב) ובסוכה (טו, ב) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב"ד ז"ל. א"נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה עושין), ולעיל בפרק קמא (עירובין טו, ב) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא.

    מתני' מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים. נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (עירובין כ, ב) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני' שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה"ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ונראה שהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הכ"ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים.

    Rashba on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    אבל מים האחרונים חובה פי׳ חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב׳ מצו׳ מדרבנן כמו במי׳ ראשונים וכדאמרי׳ והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס׳ כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ״ש במסכת ידים דידי׳ מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה׳ אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת״ל יתב׳. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע״פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:

    אמר רב הונא תנא ב״ש אומר כו׳ ואם תאמר וכי רב הונ׳ דבית שמאי אתא לאשמועינן וי״ל דהא קמ״ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב״ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב״ה. אמרי דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי׳ בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי׳ דהוי דאורייתא דתני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי׳ אל יצא איש ממקומו וק״ל היכי מוקים רבי ינאי מתני׳ כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי״ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו׳ וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי״ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא״ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני׳ ונקט רבי חייא תנא ברא וי״ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא״ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני׳ כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י״ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס״ל:

    אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר׳ יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. פירש״י ז״ל דס״ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע״ג דליכא קטל׳ ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב״ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי׳ ואין כאן לשון הוצאת משוי ע״כ והקשו עליו בתוס׳ דמשמע מלישנא דמר״ן ז״ל דר׳ יונתן הוה ס״ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי׳ לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס״ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א״כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא׳ משוי דוקא וה״ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע״ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס״ד. והנכון כמו שפירשו בתוס׳ דר׳ יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב״ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי׳ על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר׳ חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס״ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז״ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג׳ פרסאות אבל מג׳ פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג׳ פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי׳ דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר״ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י״ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי״ף ז״ל והראב״ד ז״ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד׳ דפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי׳ דכתי׳ אל יצא איש ממקומו וגמרי׳ מקום ממקום כו׳ אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב״ד ז״ל דהא דתני רבי חייא ור׳ ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי׳ אליבא דרבנן היא ועל ג׳ פרסאו׳ דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר׳ ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי׳ בעירובי תחומין ותוך ג׳ פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד׳ דילן וכדמוכח בפ׳ כלל גדול דאמרי׳ דידע לה שבת במאי ופרקי׳ דידע לה בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר׳ עקיבא בהבערה ואליבא דר׳ יוסי ובפ׳ בכל מערבין דאמרי׳ ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי׳ גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא׳ דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה״ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג״ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי׳ ג״ש לאלפים אמה ואפי׳ לשטתם ולשטת הירוש׳ אין לנו מן התורה אלא חוץ לג׳ פרסאות אלא ודאי קרא וג״ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר׳ עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי״ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי׳ חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני׳ כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי:

    פרק שני עושין פסין הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ׳ היכי מכשרי׳ הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור׳ מן התור׳ ואפי׳ ברשו׳ הרבים כדאי׳ לקמן בפרקי׳ אלא שחז״ל לא התירו אלא לעולי רגלי׳ ולטלטל ולצורך בהמת׳ בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו׳ הרבי׳ לתוכ׳ חייב: ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית׳ אפי׳ פרוץ מרוב׳ על העומד כשר כיון שיש במקו׳ אחר שיעור רחב מחיצ׳ ודאמרי׳ לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ׳ אגמרי׳ למשה מסיני שכן עתידין חכמי׳ לתקן ואשכחן כיוצ׳ בו בפ״ק דמכילתין דאמרי׳ כי אתאי הלכת׳ לרובו ולמיעטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי׳ נינהו דלית לן מדאוריי׳ אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ״ק הכי אמרי׳ דאתאי הילכת׳ לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי׳ וכדר׳ יצחק ר״ל כמו שפי׳ לנו רבי יצחק כי זהו מן התור׳ והנכון יותר כשיטת התוס׳ כי מחיצו׳ הלכ׳ למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי׳ תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו׳ שלימו׳ בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א׳ חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול׳ ובאו חכמי׳ ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי׳ למימר קמן:

    שמנה נראי׳ כשנים עשר פי׳ כי הד׳ שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני׳ דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר׳ מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג׳ או ד׳ שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו׳ ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק״ל טובא אמאי לא אמרי׳ דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי׳ עומד כפרוץ משתי ואפי׳ היה רחבן של פשוטין ו׳ פשי׳ גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד׳ טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע״פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד׳ טפחים לרשב״ג או ג׳ טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש״י ז״ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי:

    אחת נכנסת ואחת יוצאת פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה״ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי׳ לצורך הבהמה דחיישי׳ דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי׳ חוץ לפסין שהי׳ ר״ה או כרמלי׳ וי״א שזה השיעו׳ נתנו לכל דבר ואפי׳ לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי׳ לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע״פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי׳ בדב׳ ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי׳ ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי׳ בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב״ד ז״ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי׳ פחות ממנ׳ להחמי׳ אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי׳ בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר״ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי׳ התם אלא פירושו כמה שהן:

    Ritva on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain

    מאירי

    מת מצוה פרשו בכאן שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ופרשו גדולי המחברי׳ אחרים עונין לו שיש לו יורשים וכן נראה ביבמות. ומכאן למדו רבים שאלו האורחים הבאים מארץ אחרת ואין להם יורשים כאן שבכלל מת מצוה הם וכהן מטמא להם. ומכל מקום נראין הדברים שכל שמזומן על ידי ישראל לקברו אין זה מת מצוה:

    מאחר שביארנו בחיוב מים אחרונים שהיא מפני מלח סדומית לא סוף דבר אחר אכילה אלא אף מדד מלח או נגע בה צריך ליטול ועכשיו מיהא בטלה לה תורת מלח זה ולא הוזקקנו לנטילה מצדה. וכבר ביארנו עניני הנטילה והלכותיה במסכת ברכות [בסופו בקונט׳ בית יד]:

    כבר ביארנו במסכת שבת שיציאת חוץ לתחום אפי׳ לשלש פרסאות אין בה מיתת בית דין ולוקין עליה ואעפ״י שלאו שלה מאל יצא איש ממקומו וידוע שאף ההוצאה נכללה בו ואחר שהיציאה וההוצאה שניהם בפסוק אחד יראה לומ׳ שהוצאה שהיא חמורה עיקר ונמצא עיקר הלאו ניתן לאזהרת מיתה הרי אמרו מי כתיב אל יוציא אל יצא כתי׳ ונמצא עיקר הפסוק ליציאה חוץ לתחום ולוקין עליו ומכל מקום דוקא בשלש פרסאות אבל אלפים אמה אינן אלא מדרבנן ומה שאמרו תחומין דאורייתא ופירושו באלפים אמה ר׳ עקיבא היא ואין הלכה כמותו. ומכל מקום בני מחנה צריכין לערב אף לאלפים אמה הואיל ועיקר התחומין ר״ל שלש פרסאות [מן התורה. ויש פוסקים דגם שלש פרסאות] דרבנן וכבר ביארנו קצת ראיותיהם בראשון של יום טוב וכמו שנבאר עוד בה בפרק שלישי. ולדעתם בני מחנה פטורים אף בעירובי תחומין. וקצת גאונים החמירו לפסוק כר׳ עקיבא אף באלפים אמה ממה שאמרו בפרק מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ומכאן החמירו בזו שאמרו אף עבד ושפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שאין עושין בה מעשה אלא בעד אחד כשר והדברי׳ (מחוברים) [מסתברים] כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי הפוסקי׳. ואף גדולי המחברי׳ כתבוה כן אלא שגדולי הדור כתבו משמם בתשובה שאינם מן התורה אלא אם מהלכים ברשות הרבים (במחנה) [כמחנה] ישראל וזה תמה שאם אמרו כמחנה ישראל לענין שיעור לא אמרוה שיהו לגמרי כן ועוד שהרי מחנה ישראל רשות היחיד היא ומחנה לויה הוא שהיה רשות הרבים כמו שהתבאר בפרק הזורק. ואף הם כתבו בתשובת שאלה שאין איסור תחומין בימים ובנהרות בין שיש בעומק המים מעט בין שיש בהם הרבה ולא נסתפקו בתחומין למעלה מעשרה אלא ביבשה ויש לפקפק בדברים אלו כמו שיתבאר בע״ה:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    עושין פסין וכו׳ כונת הפרק אמנם הוא בביאור החלק הרביעי ר״ל בענין הרשויות ומעט מן החלק השני בענין עירובי חצרות ורבו יסוב על שלשה ענינים: הראשון בענין מה שהקלו לעולי רגלים בפסי ביראות.

    והשני בענין גנה וקרפף ודיר וסהר והשלישי בענין עירובי חצרות במי ששכח אחד מן החצר ולא עירב עמהם על איזה צד אוסר. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר עושין פסין לביראות וכו׳ וביראות אלו פירושו מים נובעין מלשון באר והוא שאמר לשון ביראות ולא לשון בורות שהיה במשמע מים מכונסים. וביראות אלו הם ברשות הרבים או בבקעה שהיא כרמלית והביראות עמוקות עשרה ורחבות ארבעה והם רשות היחיד ואם ימלא בלא הכשר פסין נמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ונמצא נמנע מהשקאת בהמתו וכתי׳ למען ינוח ולא (יאנוח) [ינוח] ומתוך כך עשו להם תקנה זו שיקיפו את הבאר בפסין אלו ויהא כל מה שבתוך הפסים נחשב רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו לשם ותשתה ודיינו שיהא ריוח ליכנס הבהמה לשם ראשה ורובה (אין) [ואין] גוזרין שמא תמשך לאחוריה לרשות הרבים ויוציא הלה את מימיו אצלה. ושיעור הכנסת ראשה ורובה הוא שתי אמות ואמר בתקון זה שצריך ארבעה דיומדין והדיומד הוא נראה כשנים ומונח בקרן זוית שטחו האחד לרוח זה ברחב אמה וכן בארבע הפאות ונמצאו ארבעה הדיומדין נראין כשמנה. ור׳ מאיר מזקיק עוד פסין פשוטין בין הדיומדין בשיעור אמה רוחב ונמצא כאן היקף שנים עשר אמה.

    ואמר אחר כן על הדיומדין ועל הפשוטים שכלם גבהם עשרה ורחבם ששה שאף הדיומד רוחב כל דופן ממנו ששה. ואעפ״י שבפסי חצר דיינו ברחב ארבעה. טעם הדבר מפני שיש שם שלש מחיצות שלימות. ועביין כל שהו שאין לנו אצל העובי כלום. וזו היא צורת הבאר והדיומדין והפסין. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש [בקר]. פי׳ רבק הוא כעין עול שמכניסי׳ בו פרו׳ הרבה בשעת דישה ובלשון לעז קורין אותו קוצלי. ופי׳ הענין הוא שמתירין ביניהן ר״ל בין כל שני הדיומדין שבהן אויר שיהו יכולות לעבור באותו אויר שש פרות ושיעורן ברחב כל אחת מן הסתם אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר עשר אמות.

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה לאו שניתן כו' דאתיא נמי לאיסור הוצאה ואע"ג דהוצאה נפקא כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה ד' דיומדין כו' הכי אגמרי' רחמנא כו' היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כו' עכ"ל ר"ל דמה"ט דאיכא הכא שם ד' מחיצות לא הוי איסורא דאורייתא אע"ג דפרוץ מרובה מיהו איסורא דרבנן איכא בפרוץ מרובה אע"ג דאיכא שם ד' מחיצות אלא דהכא בעולי רגלים הקילו כיון דלית ביה אלא איסור דרבנן כמ"ש התוספות בהדיא בסמוך בד"ה אפי' י' כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' אלא מעתה דכתי' אל תפנו אל האובות בס' המצות להרמב"ם ל"ת י' הגירס' כאן אל תפנו אל האלילים:

    מתני' ורוחבן ששה ועוביין כו' עיין סוכה דף ד' ע"ב תוד"ה דיומד:

    Gilyon HaShas on Eruvin 17b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף י״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־313 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״דאית ליה קוברין, דתניא: איזהו מת מצוה?…״

    2. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״ומת מצוה קנה מקומו? והתניא: המוציא מת…״

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור.…״

    4. קטע 419 מילים

      נפתחת ב״אמר רב ביבי הכא במת מוטל על…״

      חכמים: רב ביבי.

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״ופטורין מרחיצת ידים: אמר אביי לא שנו…״

      חכמים: אביי.

    6. קטע 618 מילים

      נפתחת ב״אמר רב חייא בר אשי: מפני מה…״

      חכמים: רב חייא בר אשי.

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא ״א"ל רב…״

      חכמים: רב אחא, רב אשי, אביי, רבא.

    8. קטע 834 מילים

      נפתחת ב״ומדמאי: דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת…״

      חכמים: רב הונא.

    9. קטע 914 מילים

      נפתחת ב״ומלערב: אמרי דבי רבי ינאי לא שנו…״

      חכמים: רבי ינאי.

    10. קטע 109 מילים

      נפתחת ב״דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין…״

      חכמים: רבי חייא.

    11. קטע 1129 מילים

      נפתחת ב״מתקיף לה רבי יונתן וכי לוקין על…״

      חכמים: רבי יונתן, רב אחא בר יעקב.

    12. קטע 1220 מילים

      נפתחת ב״רבי יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן…״

      חכמים: רבי יונתן.

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא…״

      חכמים: רב אשי.

    14. קטע 143 מילים

      נפתחת ב״הדרן עלך מבוי…״

    15. קטע 154 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ עושין פסין לביראות…״

    16. קטע 1617 מילים

      נפתחת ב״ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה…״

    17. קטע 1718 מילים

      נפתחת ב״גובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה ועוביים כל…״

    18. קטע 1812 מילים

      נפתחת ב״ר' יהודה אומר של ארבע, קשורות ולא…״

    19. קטע 1910 מילים

      נפתחת ב״מותר להקריב לבאר, ובלבד שתהא פרה ראשה…״

    20. קטע 201 מילים

      נפתחת ב״מותר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: עירובין דף י״ז ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026