עד דהוי מומר לע"ג — דההוא ודאי חשוד לכל מילי דאמר מר חמורה ע"ג שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובע"ג משתעי קרא בהוריות (דף ח.):
אמר רב נחמן — איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל לענין ביטול רשות קאמר:
בשוק — בפרהסיא ואע"ג דמחלל בצנעא:
כיצד — אישראל קאי:
רשותי קנויה לך — או רשותי מבוטלת לך:
לזכות — בקנין סודר:
רב אשי אמר — לעולם מומר דקאמר רב הונא לכל מילי קחשיב ליה מומר וכרבנן ס"ל והאי תנא הוא דאלימא ליה שבת כע"ג:
אדם כי יקריב מכם פרט למומר — דאין מקבלין קרבנות דמכם משמע מקצתכם:
מכם — מדכתיב האי מיעוטא גבי ישראל ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן ש"מ בישראל הוא דחלק ומיעט מומר:
ולא באומות — שמקבלין קרבן מכולם כדתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל בהכל שוחטין (חולין דף יג:):
להביא בני אדם הדומין לבהמה — רשעים שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה מקבלין מהן קרבן:
מקבלין קרבנות — של נדבה מפושעי ישראל דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי דכתיב כי יקריב:
כדי שיחזרו בתשובה — דאי דחינן להו בידים תו לא הדרי:
והמנסך את היין — לע"ג:
אלא לאו הכי קאמר — מקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד:
חוץ מן המומר לנסך את היין או לחלל שבת — דכמומר לכל התורה דמי דאימעיט ליה מכם ולא כולכם:
מתני' ביתו אסור להכניס ולהוציא — מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו הלכך הוה ליה רשות ביתו רשות דידיה וחצר רשותא דידהו:
ושלהם — בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הן דהא בתים שלהן וחצר רשות אחת הן:
נתנו לו — הם רשות חצרן:
הוא מותר — להוציא מביתו לחצר:
והן אסורין — אפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת הן ובגמרא מפרש טעמא:
היו שנים — ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להן רשותן שניהן אוסרין זה על זה מפני שהוא של שניהן והבתים מיוחדין כל בית לבעליו ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו:
הרי זה אוסר — דמיהדר ומשקל רשותא הוא וחזר בו מביטולו:
גמ' הא חצירו — רשות שהיתה לו בחצירו שריא לבני החצר ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר כדקתני מתניתין להדיא:
אי דבטיל — רשותו לבני חצר:
ביתו אמאי אסור — הרי נתן להן ביתו ונסתלק:
ואי דלא בטיל — מידי רשות חצירו מאן שרייה:
וקסברי רבנן — תנא דמתני' דסתמא היא ופליגא אדר' אליעזר דאמר בפרק עושין פסין (לעיל עירובין דף כו:) ביתו אסור להכניס ולהוציא לו אבל להם מותר דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל:
דהוי אורח לגבייהו — כיון דמביתו לא מפיק אע"ג דמשתמש בחצר לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין:
והן אסורין — אפי' מביתו לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין:
חמשה — לאו דוקא:
שמע מינה מבטלין כו' — דמשמע נתנו לו רשות ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותן הוא מותר:
היו שנים — ששכחו ולא עירבו עם השאר ובטלו להן חבריהן רשותן אוסרין שניהן זה על זה:
פשיטא — דאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי:
לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריה — רשות עצמו ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן:
מהו דתימא לישתרו — דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו דמבטלי רשותא לחד מינייהו:
קמ"ל — דלא דמי דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי לבטולי רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו אפ"ה לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול דקמאי לא אהני וכי הדר מבטל האי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה:
נותן תנינא — ושלהם מותר לו ולהן ואי לאו דבטיל ליה אמאי משתרו:
נוטל תנינא — נתנו לו אלמא יחיד נוטל רשות:
