מסכת עירובין דף ס״ב עמוד ב׳

אמר מר הרי הוא כדיר של בהמה דנכרי לא אסר מידי וכי דייר ישראל גביה קאמר ר' מאיר דישראל אוסר על ביתו של עכו"ם אבל עכו"ם אינו אוסר על ביתו של ישראל והתנן כו':

הא דליתיה לעכו"ם לא אסר ואם יש שם ישראל אחר אוסר על ביתו של עכו"ם ואפי' ליתא לישראל:

ה"ג לעולם קסבר דירה בלא בעלים לאו שמה דירה:

וישראל דכי איתיה אסר משום דירה דדירת ישראל שמה דירה:

כי ליתיה גזרו רבנן משום כי איתיה אבל עכו"ם דאפילו כי איתיה לאו שמה דירה אלא משום שמא ילמד כו':

דאתי ביומיה שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבא מטלטלי נמי אחר שיבא ולא מסקי אדעתייהו: ל"א הכי גרסינן ואם יש שם ישראל אחר שדר ישראל עם ישראל אחר בבית אחד הרי זה העכו"ם אוסר עליו דהכי שכיח דדייר ורישא דקתני הרי הוא כדיר של בהמה בישראל הדר יחידי עמו דלא שכיח דדייר ואתא ר' אליעזר למימר עד שיהו דרין בשני בתים ומשום הכי מותבינן לר"מ וביחידי לא אסר והתנן כו' ואי אפשר לומר כן דהא משנינן הא דאיתיה הא דליתיה וכיון דבליתיה מוקמינן לה כי יש שם ישראל אחר דר עם חבירו בבית מאי טעמא אסר עכו"ם ועוד דבתוספת' (פ"ה) הכי גרסינן ואם יש שם ישראל אחר הרי זה אוסר מפני שהוא כחצירו ואי האי אוסר בעכו"ם קאמר מאי מפני שהוא כחצירו ועוד הא טעמא משום שמא ילמד הוא:

הלכה דדרשינן לה בפירקא ברבים:

מנהג בפירקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן לה בבא לישאל ומאן דאמר נהגו אורוי נמי לא מורינן אבל אי עבדי לא מחינן בידייהו:

ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב במסכת תענית בפ' שלשה פרקים (תענית דף כו:) מפרש דהלכה דרשינן בפרקא ומנהגא בפרקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן ומ"ד נהגו אורויי נמי לא מורינן אבל אי עבדי לא מחינן בידייהו ואע"ג דבכל דוכתא קיימא לן כר' יוחנן לגבי שמואל בהא קי"ל כשמואל דאמר הלכה אפילו בפירקא דריש לה דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב כדפסיק ריב"ל לעיל וקי"ל כוותיה לגבי ר"י ואפי' כביעתא בכותחא חשבי ליה אביי ורב יוסף להא דראב"י ורבא נמי מודה לאביי גבי עובדא דהמן בר ריסתק אי לא משום דביטלת תורת עירוב מאותו מבוי ואומר ר"י דאותן ישראלים הדרים יחידים בכרכים המוקפים חומה שיש להם מחיצות גמורות ודלתותיהן נעולות בלילה שרי לטלטל בכולה בשבת כיון דליכא ישראל אחר דאסר עליה:

מהו לאורויי במקום רביה אומר ר"י כל הני הוראות כגון שבא מעשה לפניו ומורה לעשות כן אבל אם שואלין לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא:

אפילו ביעתא בכותחא מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאותן אין צריכין היתר דאין לך עם הארץ שלא ידע שמותרות בחלב אלא כששוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה (דף ו:) ואם תאמר אמאי מותר לאוכלן בחלב מ"ש מביצת נבילה דאסרינן אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במס' עדיות (פ"ה מ"א) ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה דאורייתא החמירו אבל בבשר עוף בחלב דרבנן הקילו ואם תאמר אם כן מאי אפילו דקאמרינן אפילו ביעתא בכותחא דאטו מי פשיט היתר טפי משאר דברים הא פלוגתא היא דלמ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא אסירי מידי דהוה אביצת נבילה ואומר ר"י דלהכי קאמר אפי' שאע"פ שכל העולם נוהגין בו היתר ובפ"ק דביצה (דף ו:) נמי פשיטא ליה להש"ס דשרייא גבי הא דאמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה דקאמרינן למאי אילימא דשרי לאוכלה בחלב הא במעי אמו אסורה והא תניא השוחט את התרנגולת כו' משמע דפשיטא ליה דלא הוה פליג רב ולפירוש. רבינו תם אתי שפיר שפי' דבביצת נבילה החמירו משום דנבילה דבר האסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דכל חד וחד באפי נפשיה שרי:

כגון מגלת תענית פירש בקונטרס דכתיבא ומנחא אלין ימים האסורין להתענות וא"א לומר הכי דאפרושי מאיסורא שרי במקום רביה כדאמרינן לקמן אין חכמה ואין תבונה כו' אלא בימים המותרים איירי אי שרי לאורויי וכי ההוא דמקצתן הוו דלא למספד בהון דמורי הי מינייהו שרי ולפניו אסור ולאחריו מותר ובזמן שהיה מגלת תענית נוהגת קאמרינן כי האידנא בטלה מגלת תענית כדפסיק בפ"ק דר"ה (דף יט:):

רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא כדמפרש הקונטרס שלא היה שם מקומו של רב הונא ובפומבדיתא היתה מקומו וצ"ל דתלמיד חבר דרב הונא הוה כמו רב המנונא דאורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא דמפרש בסמוך משום דתלמיד חבר דיליה היה אבל תלמיד גמור אין יכול להורות אפילו שלא במקום רביה כדאמרינן בשני דרב הונא לא אורי רב המנונא בחרתא דארגז אע"פ שהיה מקומו של רב הונא בפומבדיתא ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות או אפילו טפי אסור ואינו חייב מיתה דפריך עלה מאותו תלמיד שנתחייב מיתה על שהורה ברחוק שלש פרסאות מר"א אבל אם לא נתחייב מיתה לא הוה קשיא מידי אפילו איכא איסורא במילתיה ורבינא דסר סכינא בבבל משמע שהיה רחוק הרבה מרב אשי והיה אסור שם אם היה תלמידו גמור כו' והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ה:) תנחום בריה דר' אמי איקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטין בפסח אמרו ליה לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותנא תלמיד לא יורה הלכה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל צריך לומר דתלמיד חבר הוה ומש"ה חוץ לג' פרסאות שרי והא דאמרינן בפניו אסור וחייב מיתה כל תוך שלש פרסאות חשיב בפניו כדמשמע באותו תלמיד שהורה לפני ר"א דאם היה תוך שלש פרסאות בדין היה חייב מיתה ומסתמא נמי לא בפניו ממש היה וכן בני אהרן מסתמא לא הורו בפני משה ממש ועיקר שיעור דגמרינן שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל מבני אהרן גמרינן לה והתם חייבי מיתה הוו ואומר ר"י דווקא בדבר שנראה חידוש לשואל ואפילו ביעתא בכותחא ומגלת תענית בכי האי גוונא איירי ולא נקטינהו אלא לאשמועינן דאפילו בהני שהתלמיד בעצמו יודע שאינו טועה אסור להורות אבל דבר שהשואל יודע שידוע מנהגו של דבר זה כגון נותן טעם לפגם וכיוצא בו דכשמורה לו היתר אין דומה לו דבר חידוש שרי ורבינא דסר סכינא בבבל כעין דבר חידוש הוא שנוטל שררה כדאמרינן (חולין דף יז:) לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם:

אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב ורב הונא אמ' מנהג כר' אליעזר בן יעקב ור' יוחנן אמ' נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב ובמסכת תעניות בפרק בשלשה פרקים פירשוה מאן דאמ' הלכה דרשי' לה בפירקא ומאן דאמ' מנהג לא דרשינן כי אתו לקמן מורינן להו ומאן דאמ' נהגו אפילו אורויי נמי לא מורינן להו ואי עבוד לא מהדרינן להו:

אמ' ליה ביעתא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא בשניה דרב הונא ולא אורי ליה בפסחי' בפר' ואלו עוברין בפסח גרסי כי כותח הבבלי יש בו קומניתא דאומא ומילחא ונסיובי והביצה מותרת לאכלה בחלב שאינה בכלל בשר ואפי' אם שחט עופות ומצא בתוכן ביצים מותרות לאכלן בחלב ובלבד שתהא הביצה גמורה כמו שאמרו השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ונמנע רב חסדא בימי רב הונא מלהורות אפי' הביצה בחלב שהיתר גמור הוא לאכלה:

גופה חצרו של עכו"ם הרי הוא כדיר של בהמה מותר להכניס מתוכה לבתים ומן הבתים לתוכה ואם יש שם ישראל אוסר דברי ר' מאיר אוקימנא בזמן דליכא ההוא עכו"ם בחצר ולא חיישינן דלמא אתי ואי במקום קרוב הוא דיכול למיתא ביומיה חיישינן ולא שרי ר' מאיר ר' אלעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה תנא אכסנאי לעולם אינו אוסר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב רב הונא א' מנהג כר' אליעזר בן יעקב ר' יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב א"ל אביי לרב יוסף כיון דאמר הלכה כר' אליעזר בן יעקב וקי"ל משנת ר' אליעזר קב ונקי כלומר מעט ומנוקה ואין צריך לנפותו ולנקותו מהו לאורויי קמיה רביה א"ל ביעתא בכותחא בעי מינה דרב חסדא בשני דרב הונא רביה. פי' השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בכותח שיש בו ניסיובי דחלבא דלאו כבשר הן. או דלמא כבשר הן ואסור ולא פשיט לי כלומר אסור להורות אפי' כמו זה הדבר שהוא ברור בפני רבו:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ורב הונא אמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב. ומפורש בשלשה פרקים בתענית (כו, ב) דמ"ד הלכה מדרש דרשינן ליה בפירקין, ומאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן הא אורויי מורינן, ומ"ד נהגו אפילו אורויי לא מורינן ואי עביד לא מחינן. ומיהו הכא קיימא לן כמ"ד הלכה, ואע"ג דקיימא לן בעלמא (לעיל עירובין מז, ב) דכל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, שאני הכא דהא אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב וקיימא לן (יבמות מט, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי מהו לאורויי במקום רבו, אלמא פשיטא להו דהלכה כר' אליעזר בן יעקב וכביעתא בכותחא עבדי לה. ועוד דלקמן (עירובין סג, ב) נמי גבי מבואה דהוה דאיר ביה המן בר רסתק, משמע דאביי ורבא סבירא להו כר' אליעזר בן יעקב. וכן רב ור' חייא כוותיה ס"ל כדמוכח לקמן (עירובין סה, ב) גבי עובדא דגוי וישראל בפנימית וישראל בחיצונה דמשמע התם דלכולהו פנימי במקומו מותר. וכן פסקו כולהו רבוותא ז"ל.

ביעתא בכותחא פירוש: ביצים גמורות במעי אמן כדאיתא בפרק קמא דביצה (ו, ב), דאילו ביצה שנולדה לא צריכא לאורויי. וא"ת ומאי שנא מביצת נבילה שאפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה [דאלמא כאמה משוי לה]. תירץ הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דהתם דאיסורא דאורייתא החמירו בה רבנן. ורת"ם ז"ל הוסיף בה דשאני הכא דכל חד וחד באנפיה נפשה שרי אקילו ביה רבנן.

ביעת׳ בכותח׳ כו׳ פר״י ז״ל דלא ביעת׳ ממש דהא לא צריכ׳ הורא׳ כלל אלא ביצי׳ גמורו׳ במעי אמן והא דחשבינן לה להלכה פסוקה ופשוט׳ משו׳ דליכ׳ מאן דפליג עלה. ודבר פשוט היה להם שאין בהם משו׳ בשר בחלב והא דגזור בה רבנן לענין ביצת נבל׳. שאפי׳ כיוצא בה נמכרת בשוק אסור׳ סתם באיסור נבלה שהוא מן התור׳ גזרו אטו ביצים של אשכול שהם איסור תורה מה שאין כן בבשר בני עוף בחלב האיסור דרבנן ואפילו למאן דסבר שהוא מן התורה הקלו בו לגבי ביצים אלו שלא לגזור בהם משום דבשר בחלב חדוש הוא כדאי׳ בפרק כל הבשר וכבר הארכתי בזה במס׳ חולין ובמסכ׳ י״ט:

מגלת תענית דכתיבא ומנחה קמיה פי׳ נקט מגלת תענית מפני ששאר ספרים לא היו נכתבין בימי חכמי התלמוד ופר״י ז״ל דלא מתסר דלא בששואלין ממנו הלכה למעשה אלא כשאין שואלין ממנו אלא פסק הלכה בלבד שלא לעשות מעשה באותה שעה מותר דהא לא חשיבא הוראה והכין משמע בפ״ק דהוריות:

ישראל שאסר על חבריו בחצר מצד שלא עירב עמהם יתבאר במסכתא זו שאם הלך לשבות בבית אחר שלו אף בתוך העיר שאינו אוסר אלא אותה שדר בה ואף אם הלך לשבות באותה העיר אצל בתו ומכל מקום דוקא בתו שמן הסתם לכל השבת קובע דירתו עמה אבל אצל בנו לא משל הדיוט נבח בך כלבא עול כלבתא פוק. הלך לשבות בעיר אחרת נחלקו בו ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי שלדעת ר׳ מאיר כל שהוא במקום קרוב שאפשר לו לבא בשבת אוסר הא כל שהלך למקום רחוק אינו אוסר ולר׳ יהודה אינו אוסר הואיל ואינו כאן ולדעת ר׳ יוסי ישראל אינו אוסר הואיל וביאתו בשבת אינו מצויה שהרי יש בה חלול שבת אבל עכו״ם אוסר. ופרשו בה רוב מפרשי׳ שדעת ר׳ יוסי דוקא כשהוא במקום קרוב שאפשר לבא ביום שבת שהרי אף לדעת ר׳ מאיר שהוא מחמיר יותר אינו אוסר בעכו״ם אלא באפשר לבא ביומו כמו שהתבאר בסוגיא זו. וגדולי הדור פוסקי׳ כר׳ יהודה שאף בהלך במקום קרוב אינו אוסר הואיל ומכל מקום אינו בכאן עכשיו. ולמדת שזה שהחמירו בסוגיא זו על ישראל האוסר בשאינו לשם יותר מעכו״ם האוסר כשאינו [לשם] וכמו שאמרו כאן ישראל דכי איתיה מדינא אסר כי ליתיה גזרו ביה רבנן. עכו״ם דכי איתיה נמי גזרה שמא ילמד ממעשיו הוא. כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר. לדעת ר׳ מאיר היא שנויה הא לענין פסק אף ישראל בשאינו שם אינו אוסר הואיל ואי אפשר לו לבא בשבת כמו שביארנו. ולמדת שחצרו של עכו״ם שאין ישראל דר שם אעפ״י שבתים הרבה פתוחים לה אין דירת עכו״ם חשובה דירה לדון דירותיהן חלוקות זו מזו ליחשב כל אחת רשות בפני עצמה ואם נכנס שם ישראל מותר לו להוציא מן הבתים לחצר ומחצר לבתים ומן הבתים מזו לזו ואינו נקרא מוציא מרשות מיוחדת לרשות השוה לכלם וכן הדין לישראל אחד שדר שם עד שיהו שני ישראלים דרים שם על הדרך שהתבאר הא כל ששני ישראלים דרים שם הן בבתיהם הן ששכרום מן העכו״ם צריכין לערב ולשכור רשות העכו״ם הנשארים שם על הדרך שביארנו. וכן למדת שכל שהעכו״ם במקום שאי אפשר לו לבא היום אינו אוסר ומכל מקום כל שבא בשבת אוסר וכן ישראל שהלך לשבות אצל בתו או הסיע דירתו מלבו בפי׳ לאותה שבת ונמלך וחזר לביתו הרי הוא חוזר ואוסר על הדרך שביארנו בעכו״ם ויש חולקין בזו ובמקומות שבמסכתא זו יתרחבו הדברים בענינים אלו בע״ה:

לעולם אל יורה אדם הלכה בפני רבו אפילו בדברים הברורים דרך צחות אמרו אפי׳ ביעתא בכתחא ר״ל ביצים גמורות במעי אמן אלא שלא נולדו ונשאל עליהן אם יכול לאכלן בכתח שיש בו חלב והדבר ברור שהביצים הגמורות אינן כבשר ואעפ״י כן במקום רבו מיהא לא יורה. ולא סוף דבר בענין התלוי בסברא אלא אפי׳ בפסק המפורש בתלמוד כבר אמרו אפי׳ מגלת תענית דמנחא וקיימא ולא הוזכרה מגלת תענית אלא שבאותו זמן לא היה להם תלמוד כתו׳ אלא מגלת תענית והוא הוא לשון מגלה הנזכר בה. ולא סוף דבר תלמיד במקום רבו אלא אף בכל מקום שיש גדול הימנו אלא שברבו אם הורה בפניו ר״ל כל שהוא לו בתוך שלש פרסאות כמחנה ישראל חייב מיתה מנדב ואביהוא שהורו הלכה בפני רבן שהיה להם בתוך שלש פרסאות. ואעפ״י שמכל מקום הם טעו בהוראתם מכל מקום אין חיוב מיתה בטעותם ולא נחתם גזר דינם אלא על הורתם בפני רבם ושלא בפניו ר״ל חוץ לשלש פרסאות אין בו חיוב מיתה אלא שמכל מקום אסור לו אלא אם כן הוא תלמיד חבר שהגיע להוראה. ומה שאמרו בסוגיא זו על תלמיד שהורה בפני רבו ורחוק ממנו שלש פרסאות ואעפ״י כן נתחייב מיתה פירושו שמקומו היה רחוק מרבו שלש פרסאות ומכל מקום בשעת ההוראה קרוב לו היה ולא הזכיר את מקומו אלא לכוין את הדברים שיהיו נתנים להאמן. ולא סוף דבר להוראת אחרים אלא אף להוראת עצמו ובגדול הימנו שאינו דבר מותר אלא אם כן במקומו ממש ולעצמו מיהא מותר אלא אם כן היה האחר מופלג בחכמה ובזקנה. וכמו שאמרו כאן שאני רב אחא דמיפלג (פליג) כלומר שהיה מופלג בחכמה ובזקנה. וכן אם התחילו לכבדו ולהזכירו באותו ענין שמאחר ששאלוהו אם יחוש לכבוד פלוני אין לו להקל להורות אף לעצמו אחר שהזכירוהו לו כמו שאמרו ג״כ שאני התם ואתחיל בכבודו ר״ל שאמרו לא ליחוש ליה לסבא וכו׳ ולהפריש מאיסור אפי׳ תלמיד במקום רבו והוא שאמרו רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקטיר חמרא בצניתא בשבתא ר״ל בדקל ואסור משום משתמש במחובר (רמז) [רמי] ביה קלא ולא אשגח בי׳ אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה כי האי גונא מי הוי כאפקירותא. אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ובדיקת סכין לטבח הרי הוא בכלל הוראה ואין ראוי לחבר לבדקה לטבח במקום רבו:

בפרש"י בד"ה אמר מר הרי הוא כדיר כו' וכי דייר ישראל גביה כו' אבל נכרי אינו אוסר כו' עכ"ל דמרישא דמלתיה דר"מ דקאמר הרי הוא כדיר של בהמה ודאי דלא קשיא ליה מידי דאיירי בשאין ישראל דר שם כפרש"י הכא וכמ"ש התוספות לעיל אבל מסיפא דייק ליה דקתני ואם יש ישראל אוסר מפני שהוא כחצרו משמע דישראל אוסר על ביתו של נכרי אבל הנכרי אינו אוסר עליו ומתני' ליכא לאוקמא בכה"ג דישראל אוסר על ביתו של נכרי דלישנא דמתני' ה"ז אוסר עליו משמע על הישראל גופיה דעל הנכרי לא שייך אלא על ביתו וק"ל:

תוס' בד"ה ר' יוחנן כו' לגבי ר' יוחנן ואפילו כביעתא בכותחא כו' הד"א כצ"ל:

תוס' ד"ה ר"ח אורי וכו' אבל תלמיד גמור. עי' בס' בני חייא בלקוטים שבסוף הספר:

גמרא, מגילת תענית דכתיבא ומנחי, מהו לאורויי באתרא דרבי' ודאי אם רואה באחד שהוא רוצה להתענות באלו ימים שאסורין להתענות לא קמבעי' לי' דהא לאפרושי מאיסורא שרי גם במקום רבו, אלא דהאיבעי' במי ששואל הדין אי מותר להתענות, דבזה י"ל דאסור להורות לו אף לאיסור דאין כאן אפרושי מאיסורא דאף אם לא יורה לו לא יקל לעצמו מספק או ילך למורה אחר, ובתוס' לא פירש כן, [אב"ה דהם פירשו דקאי על ימים המותרים להתענות, דאי בימים שאסורים הוי אפרושי מאיסורא, ודבריהם מוקשים די"ל כנ"ל]: