מסכת עירובין דף ע״ב עמוד א׳

וחד אמר ביין אפי' רבנן מודו דלא סמכינן עליה בחצר דלא אמרי' מגו:

כי פליגי בפת ופליגי בין בשיתוף בין בעירוב דלר' מאיר אין סומכין על זה במקום זה:

מאי לאו כו' וקשיא למאן דאמר ביין לא פליגי:

או משתתפין במבוי בפת דמשתתפין דומיא דמערבין קתני:

הלכתא ומנהג ונהגו בפרק בתרא דתענית (דף כו:) מפורש הלכה דרשינן בפירקא הלכה כרבי מאיר מנהג מדרש לא דרשינן אורויי מורינן ליחיד הבא לימלך נהגו אורויי נמי לא מורינן ואי עבוד לא מחינן בהו:

מתני' בטרקלין אחד וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריך לערב עם שאר בני חצר:

ב"ש אומרים רשויותיהן חלוקין וצריך לכל חבורה ליתן פת בעירוב החצר דהוו להו כה' בתים וה"ה דאם באו להוציא מרשות זו לזו צריכין עירוב ביניהן:

וב"ה אומרים אין מחיצה זו חילוק רשות דמחיצה שפלה היא כדמפרש בגמ' הלכך עירוב אחד לכולן ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מזו לזו בלא עירוב שהטרקלין מחברן וכיון דביניהן א"צ עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן דאמרי' לקמן חמשה שגבו את עירובן כלומר ששרויין בחמשה בתים בחצר ועירבו ביניהן והוו להו חדא ואם באין לערב עם אחרים עירוב אחד לכולן:

נהגו העם כר' מאיר בפרק בתרא דתענית (דף כו:) מפרש דאורויי לא מורינן כוותיה ואי עבדינן לא מחינן בידייהו וא"ת מה מחאה שייך כאן אם מחמירין כר"מ לעשות עירוב ושיתוף וי"ל דלא הוי ברכה לבטלה אי נמי אם נמנעים על כך להביא סכין וחמין לצורך מילה אי נמי לכי הא דאמר במי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט.) גבי חצר שבין שני מבואות והיא רגילה באחד אם עירב רגיל לעצמו וזה שאינו רגיל לא עירב והיא נמי לא עירבה דוחה אותה אצל מי שאינה רגילה דכופין על מדת סדום והשתא אם עירב מי שאינו רגיל ולא שיתף והם דוחין אותה אצל מי שאינו רגיל כר"מ דבעי שיתוף לא מחינן בהו אי נמי אם עירבה עם שניהם ולא שיתפה אלא עם האחד דלרבנן הוו להו עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם ולר"מ עם אותו ששיתפה עמו מותרת דעם האחר לא נשתתפה ואין עירוב מועיל במקום שיתוף:

ומודין כשמקצתן שרויין בחדרים ועליות שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה והני חדרים ועליות איירי כגון שכל אחד פתוח לחצר כדפירש בקונט' דהנך ה' חבורות ששבתו בטרקלין כולהו יש להן פתח מן הטרקלין לחצר דאם לא היה לכל אחד פתח לחצר הוה אמרינן פנימי נותן עירובו ודיו או שני הפנימיים לר' יוחנן דסוף פרקין גבי עשרה בתים זה לפנים מזה ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בביתו או כעין אותן [הבחורים] הבאין ללמוד תורה ושרויין כל א' בחדר או בעלייה בפני עצמו אע"פ שחלוקין מבעל הבית בפתו אין אוסרין עליו ולא בעו עירוב בין יש להם פתח לרה"ר בין אין להם פתח לרה"ר דלא מיבעיא אם כולם אוכלין במקום אחד אף ע"פ שכל אחד ישן בחדרו קי"ל כמאן דאמר לקמן (עירובין דף עג.) מקום פיתא גורם אלא אפילו לשמואל דאמר מקום לינה גורם או אפילו אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרין זה על זה כיון שכולם משתמשין בתוך הבית בכל עיסקי תשמישתיה באפייה ובבישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאילו אוכלים וישנים במקום אחד אע"פ שיש להם פתח לצד רה"ר הכל נקראים על שם בעל הבית ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ומצי לסלוקינהו והוה ליה כה' שכירים וה' לקיטים דלא אמרי' להחמיר כדאמרינן לעיל (עירובין דף סו.) דאחד נותן עירובו ודיו ואפי' שרויין בחדרים ובעליות דאם בשרויין כולם בבית בזה לא הוה מסתפק אביי דקאמר מהו דאפילו היה הבית שלהם לא היו אוסרין זה על זה וכיון דגבי נכרי דדירתו לא שמה דירה לא אסרי אלא חשיבי כולהו כחד כל שכן גבי ישראל דדירתו שמה דירה דבטלה דירתם גבי דירתו של בע"ה ולא דמי למקצתן שרויין בחדרים ובעליות דהכא שיש כח לזה כמו לזה ואע"פ שהקילו בנכרי טפי מבישראל דכי מושיל דוכתא לישראל אחר דישראל נותן עירובו ודיו ואע"פ שאין הנכרי רוצה להשכיר ובע"כ של נכרי וכה"ג בביתו של ישראל לא שרי התם נמי טעמא משום דדירת נכרי לא חשיב כ"כ אבל מכל מקום יש ללמוד מדלא אסרי חמשה שכירים זה על זה גבי נכרי כל שכן גבי ישראל כדפרישית:

במחיצות המגיעות לתקרה והא דקתני מתני' דמודים היכא דמקצתן שרויין בחדרים ובעליות לא דמי דהכא איירי במחיצות עראי כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה:

וחכ"א מערבין או משתתפין אוקמוה משמיה דרב הכי קתני או מערבין בחצרות בפת או שכח אחד מהן ולא נשתתף ובטיל רשותו לר' מאיר אית ליה ביטול ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבוי ביין ושכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן ואסיקנא לכ"ע עירובי חצרות בפת דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' מאיר ורב ברונא אמר רב הלכה כאלעזר בן תדאי:

מתני' חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד פי' בירה אחת כו'.

אוקמיה רב נחמן מחלוקת ב"ש ובית הלל [בששבתו בבירה אחת] חלוקין וחלוקין במסיפס פי' פיסקא דארזי אבל אם הם חלוקים במחיצה י' טפחים ד"ה עירוב לכל חבורה איכא דאמרי אמר רב נחמן אף במסיפס מחלוקת פליגי בה ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד אמר מחלוקת במחיצות שאין מגיעות לתקרה כו'.

אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' מאיר כלומר: ומדרש דרשינן.

ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר ואורויי מורינין מדרש לא דרשינן.

ור' יוחנן אמר נהגו העם כר' מאיר ואפילו אורויי לא מורינן אלא אי עביד לא מוחינן. ותמיהא לי דהא אמר ר' יוחנן (שבת מו, א) הלכה כסתם משנה, וסתם מתניתין דלקמן דחמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כר' מאיר. ואע"ג דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב) דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאיכא אמורא אליבא דר' יוחנן דלית ליה הלכה כסתם משנה. מ"מ לא שתק גמרא מינה בשום מקום אלא אקשוייה קא מקשה, וכי לא משכח תירוץ קא מתרץ אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ואולי נאמר דר' יוחנן נמי לא תני התם פתוחות זו לזו ובהא כרב סבירא ליה, דמגרע גרעי חצרות הפתוחות זו לזו מחצר וחורבה, וערבו חצרות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה קאמר, ולפיכך אסורין במבוי ואתיא כרבנן וצ"ע. עוד צריך לי עיון עירבו בחצרות למה צריכין להשתתף במבוי, והלא מוציא מרשות משותפת לרשות משותפת, ומה הפרש בין זו למי שהיו שותפין בבתים וחצרות ומבוי שאין צריכין עירוב. ושמא נאמר שלא לשכח תורת שיתוף ואין כח חמש חצרות המעורבות בככר ככח חצרות המשותפות ממש בגופו של קרקע.

מתני' חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד. פירוש: טרקלין זה מתחילתו בית אחד גדול ועכשיו חלקוהו לחמשה, או במסיפס או במחיצה עשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא, וכל אחד ואחד מן החבורות יש להן פתח לחצר הטרקלין.

בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה אם באו לערב עם דיורין אחרים שיש בחצר הטרקלין, או בבאים לערב עם חצר אחרת מפני שחלוקתן עושה אותן כמו חלוקין לגמרי בבתים ודירות מוחלקות, ואע"פ שאין המחיצות מחיצות קבועות, ופי' רש"י ז"ל דה"ה בבאים להוציא ולהכניס מחבורה לחבורה.

וב"ה אומרים וכו' חבורה אחת הן כאילו לא נחלקו הטרקלין דמחיצה שפלה הוא ומחיצה שפלה כזו הטרקלין שהיה אחד הוא מחברן ומבטל כח המחיצות ההן, וכיון דכולן מותרין זה עם זה ואין צריכין עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן.

ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה מדקתני בזמן שמקצתן משמע לכאורה דצריכין עירוב דקתני לאו אותן ששרויין בחדרים בלבד קאמר, דא"כ ליתני בזמן ששרויין בחדרים כולן מאי שנא מקצתן דנקט. ותמיהה לי מפני מה צריכין עירוב האחרים שעומדין עדיין בתוך הטרקלין ולא נחלקו. וי"ל דאלו שחלקו רשות גמורה לעצמן גלו על האחרים שאע"פ שלא חלקו לגמרי במחיצות גמורות דעתן להתחלק לגמרי, ומעתה נגרע כחו של טרקלין מלחברן ולעשותן אחד. ועדיין אינו מחוור בעיני, דא"כ מאי קא מתמה בגמרא מאי עליות מאי חדרים אילימא חדרים חדרים ממש צריכא למימר, ומאי תימא דילמא הא קמ"ל דכל זמן שנחלקו מקצתן לגמרי ונעשו חדרים ממש כולן נעשו כמוחלקין בשביל אותן המקצת שנחלקו לגמרי וצריכא היא. ויש לי לומר דצריכין עירוב דקתני לאו כולן קאמר, אלא אותן מקצת בלבד ששרויין בחדרים, ומקצתן דנקט לרבותא נקטיה ולומר דכיון ששאר הטרקלין לא נתחלקה אלא במחיצות גרועות ונמוכות ואלו גם כן לא נתחלקו במחיצות קבועות אלא שמגיעות עד התקרה, סלקא דעתך אמינא אע"פ שנתחלקו במחיצה עד התקרה לא יהו צריכין עירוב בפני עצמן שעדיין הטרקלין מחברן, דהאחרים שלא נחלקו מוכיחין עליהם, קא משמע לן דמכל מקום כיון שאילו נחלקו במחיצות עד התקרה הרי הן כחדרים מוחלקין לגמרי וצריכין עירוב לעצמן. כנ"ל. והראב"ד ז"ל פירש: הטרקלין עליה יש על גבה על פני כל הבית, אלא שאין אדם דר בה. ועל זה נחלקו ב"ש וב"ה אם נחשוב אלו דקיטוניות שלמטה כבתים חלוקין, או נאמר כיון שלמעלה הבית אחד ותשמיש השוה לכולן העליה מצרפן. ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, פירוש: שמקצתן שרויין בעליות שלמעלה לפי שעכשיו אין עליה שמצרפתן הואיל ועליה עצמה חלוקה היא לדירה. ותמיהה לי טובא דאם איתא היכי שתיק תנא ולא הזכיר את העליה שעל גבה כיון שעיקר מחלוקתן אינה אלא מחמת העליה אם היא מצרפתן אם לאו. ועוד דבפרק חלון (עירובין עט, א) תניא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהן אסורין, ואמרינן עלה בגמרא הא עשרה שרי ואע"ג דמדליא תקרה טובא שמעת מינה מחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות, כלומר: ותיהוי תיובתא דמ"ד גבי חמש חבורות דטרקלין לא שמן מחיצות. ודחינן דלא, אלא הכא בבית שלשה עשר פחות משהו עסקינן. ואם איתא מאי קא מוכח מהתם להא, דהא הכא לכולי עלמא אי לאו עליה שהיא אחת ותשמיש לכולן היה צריכין עירוב כל אחד ואחד, והתם נמי לישני הכא במאי עסקינן בשאין עליה על גביו שתצרף אותו. ועוד דאם איתא מאי קאמר רב נחמן בר יצחק בגמרא הכי נמי מסתברא, כלומר: דבשאין מגיעות לתקרה פליגי, מדקתני ומודים בזמן ששרויין בחדרים ובעליות, מאי חדרים ומאי עליות, אי לימא חדרים חדרים ממש עליות עליות ממש פשיטא, אלא לאו כעין חדרים כעין עליות. ואם כדברי הרב ז"ל מאי קא דייק מינה לחילוק הקיטוניות שלמטה דשאני התם שנחלקה העליה שהיתה מצרפתן, ומעתה אין כאן מוכיח לטרקלין שאילו היו הטרקלין מוחלקין אפילו במחיצות שאין מגיעות לתקרה ואין עליה מצרפתן על גבן בהא אפילו ב"ה מודו, וכיון שכן עדיין אני אומר בשלא נחלקה העליה אפילו נחלקו הטרקלין למטה במחיצות המגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן לב"ה, ואם נחלקה העליה הרי הטרקלין מוחלקין שאין כאן מצרף. ומכל הטענות האלו לא נתכוונו לי דברי הרב ז"ל.

גמרא אמר רב נחמן במסיפס מחלוקת. מסתברא לי דלהאי האוקימתא לא אמר' ב"ש עירוב אחד לכל חבורה אלא בשמערבין אצל אחרים, אבל הם עצמן לטלטל מחבורה לחבורה כמעורבין דמי. שאם אין אתה אומר כן לדברי רב נחמן הרי הן אוסרין זה על זה ואסורין לטלטל כל חבורה וחבורה בתוך דירתו אלא בארבע אמות בלבד, לפי שכל אחד ואחד נפרץ במלואו למקום האסור לו אליבא דב"ש, ואם אתה אומר כן [היה לומר] כולן אסורין עד שיערבו וממילא שמעת מינה דצריכין עירוב לכל חבורה.

מיתיבי וחכמים אומרים פי׳ וקשייא למ״ד דכיון דכ״ע בעי׳ תרתי ואלו הכא חזי׳ לרבנן דלא בעי אלא שתוף אבל למ״ד בפת כ״ע לא פליגי הכא כך אמרו לו חכמי׳ לר׳ מאיר כשם שאתה מודה שאם מערבין בפת אין צריך להשתתף כך אנו אומרים שאם משתתפין ביין אין מערבין. אמר רב יהודה כו׳ מפורש במס׳ תעניות דלמ״ד הלכה דרשי׳ לה בפרקא ולמ״ד מנהג ארויי מורינן מדרש לא דרשי׳ לה בפרקא: ולמ״ד נהגו אפי׳ אורויי נמי לא מורינן אלא דאי עבוד לא מחי׳. והקשו בתוס׳ א״כ מאי אשמעי׳ הכא ר׳ יוחנן לומר נהגו פשיטא דלא מחינן דהא מחמירין ולמה לנו למחות בחומרא. ותירצו משום דאיכא ברכה לבטלה. א״נ אפי׳ הוצרכו להביא חמין לצורך מילה דרך מבוי ולא רצו לסמוך על ערוב במקום שתוף ואיכא דחויי מצוה לא מחי׳ להו. וא״ת והיאך אומר ר׳ יוחנן שאין הלכה כר׳ מאיר לגמרי דהא איהו דאמר הלכה כסתם משנה והתם מתני׳ דחמש חצרות הפתוחות זו לזו כדלקמן בפרקין לית ליה אוקמתא אלא ר׳ מאיר דאמר בעי׳ ערוב ובעי׳ שתוף וליכא למימר דר׳ יוחנן לא תני פתוחות זו לזו כדאמרינן לקמן אליבא דרב ואתיא סתמא אף לרבנן כדבעינן למימר התם בס״ד. דהא ליתא דהא טעמא דרב התם משום דסבר שאין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואלו ר׳ יוחנן ס״ל דסגי בחצר וחורבה לא גריעי חמש חצרות הפתוחות למבוי ופתותות זו לזו מדאמ׳ ר׳ יוחנן נהגו כר׳ מאיר והכין אורחא דתלמודא. ומתוך הדחק יש לי לומר כי אולי ר׳ יוחנן לא תני לה סתמא אלא כר׳ מאיר או כר׳ אלעזר בן תראי מתני לה וכאותה שתירצו במס׳ שבת ההיא ר׳ יוחנן בן חכינאי מתני לה. ולענין פסק נראין דברים כדברי הפוסקים ז״ל כמ״ד דבית כ״ע לא פליגי דפשטא דמתנייתא דקתני או מערבין או משתתפין לדידיה אתיא כפשוטה ולמ״ד לא פליגי אצטריכא לדחוקה דאו משתתפין בפת קאמר ורב גידל אמר רב דטרח לשנוייה בהכין דחויי הוא דקא מדחי׳ ולאו משום דסבי׳ להו הכין כדכתב הראב״ד ז״ל ואפי׳ תימא דרב גידל אמר רב דהכין ס״ל אנן אכלל דר׳ יהושע ב״ל סמכי׳ בהא דאמר הלכה כדברי המקל בעירוב הילכך כל שנשתתפו במבוי בפת אין צריך לערב חצרות זו עם זו ואפי׳ נשתתפו סתם. ולענין אם נשתתפו במבוי ביין או שערבו בחצרות בפת קי״ל כר׳ יוחנן דמקל טפי בדר׳ מאיר ואמר נהגו העם כר׳ מאיר וכן עיקר:

חמש חבורות כו׳ פי׳ טרקלין זה היה מתחלתו בית א׳ גדול ועכשו חלקוהו לה׳ בתי׳ או במפספס או במחיצה י׳ כדפליגי בה בש״ס ומיירי שכ״א מאלו החבורו׳ יש להם פתח לחצ׳ כדפרש״י ז״ל שאלו אין להם לחצר אלא פתח אחד פנימי נותן את עירובו ודיו דכלהו אידך הוו להו כבית שער. וכן פי׳ בתוס׳ ומפני שחלוקין בדיורין או בפתחים אומ׳ ב״ש שהם כמחולקין לגמרי וצריך עירוב לכ״א ואח׳ אם באין לערב עם חצרו׳ אחרו׳ או באין לערב בחצר עם דיורי׳ אחרים שיש בחצר וכדמפ׳ במתנייתא בש״ס וב״ה אומר דכיון שאין החלוק אלא במחיצות גרועו׳ עדיין הטרקלין מחברין ונדון כבית גדול אחד ודי להם בעירוב אחד. וכתב רש״י ז״ל דה״ה לענין אינהו גופייהו אם באין להוציא ולהכניס מחבורה לחבורה דלב״ה כחד׳ חבורה חשיבי ואינ׳ צריכין ערוב ביניה׳. וזה א״א לאומרו אלא למאן דמוקים מתני׳ דמחולקין במחיצה עשרה אבל למאן דמוקים לה במסיפס בעלמא מסתברא דלכ״ע מותרין הם אלו עם אלו כמו שהיו קודם חלוק הטרלקין. ולא עוד אלא שאם אי אתה אומר כן הרי הם אוסרין זה על זה ואסורין לטלטל כל חבורה וחבורה מהם אלא בד׳ אמות שהרי כל א׳ וא׳ פרוץ במלואו למקום האסור לו אליבא דב״ש וא״כ היה לו לתנא לומר כדברי ב״ש לומר שהם אסורין עד שיערבו דהא עדיפא טפי מלומר צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה דמאידך שמעי׳ לה אלא ודאי כדאמרן וכן פי׳ הרשב״א שיחי״ה וש״ם נפרש יותר בס״ד:

ומודים שאם היו וכו׳ פרישנא בש״ס דלא סוף דבר בחדרים ובעליות ממש אלא כעין חדרים וכעין עליות שהמחיצות הגרועות הללו סותמות לגמרי ומגיעות לתקרה ולכאור׳ היה נראה דלהכי קתני מקצתן שרויים בחדרים ובעליות לומר דכיון שמקצתן כן הרי גלו דעתם דחלוקה גמורה עבדו כלהו ואפילו באותם שחלוקין במחיצות עשרה או במסיפס צריכין ערוב לכ״א ואחד ומיהו א״א לפרש כן מדאמרינן בש״ס מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ועליות ממש פשיטא ומאי קמ״ל ואם איתא מאי פשטותא דהא טובא קמ״ל כי ע״י החלוקין בחדרים משוינן להו אפילו לאידך כמחולקין לגמרי אלא ודאי דמתני׳ לא קתני שצריכין עירוב לכל א׳ ואחד אלא לאותן שהן חלוקין בחדרים ובעליות והא דנקט לה במקצתן בלחוד רבותא קמ״ל שאע״פ שעדיין מקצת החבורות חלוקין במסיפס או במחיצה עשרה וגם אלו אינם אלא כעין חדרים ועליות במחיצות רעועות לא אמרינן שיהו החלוקין במסיפס או במחיצה עשרה הוכחה אף על אלו שאין חלוקין חלוק גמור:

גמרא מחלקת כו׳ פי׳ והם מחיצות גרועות של יריעות או של דבר אחר דאי במחיצו׳ גמורות היינו חדרים ועליות וכן פירשו בתוס׳: גרש״י ז״ל אמר ר׳ יהודה הסבר ופי׳ הוא ז״ל שעל ידי חורפיה קרי ליה הכי מלשון סברא: ור״ח ז״ל גורס הסבך כלומר אומן של סבכות:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הששי והוא שאמר חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרי׳ עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרי׳ עירוב אחד לכלם. פי׳ חמש לאו דוקא אלא שהן חבורות חלוקות שהן בטרקלין. וטרקלין פירושו בית גדול שבחצר ומפני שרוב חצרות אין בהם בתים גדולים כל כך שאכלוסים מתקבצים בדיורים כשמזדמן לפעמים שאחד מבני חצר מתעשר ולוקח מן האחרים שהם מצריכים לו ומוסיף בתחום ביתו (ובאנה) [ובונה] ביתו בדמים מרובים. ובנין נכבד קורא אותו טרקלין. ומכל מקום בית אחד הוא. וכבר ידעת שכל שדרין בבית אחד כחבורה אחת הן ונזדמן אחר כן ונתקבצו חבורות לדיורין חלוקים בטרקלין זה וחלקוהו במחיצות לחשבון החבורות וכל אחת מן החבורות יוצאה בפתח מיוחד לחצר. ומכל מקום אין מחיצות אלו נעשות לקבע ולהתקיים שעקרו (ביד) [בית] אחד הוא אלא כדרך שהעשירים מחלקים בית גדול לדיורים להרבות בשוכרים ומכל מקום סופו לפרק אותם מחיצות להשיבו כבראשונה. וסוברים בית שמאי שעכשיו נדון טרקלין זה כחמשה בתים כאלו נבנו שם חמשה בתים מתחלה ונעשית כל חבורה כבית מבתי החצר וכשמערבין חבורות שבטרקלין עם בתי החצר או עם בני חצר אחרת המתערבת עמה על יד פתח שביניהם כל חבורה מהם צריכה לערב. ובית הלל אומרי׳ עירוב אחד לכלן. ר״ל שאחד מהם נותן מפתו בעירוב שאר בתי החצר ונעשה כאלו כלם נתנוהו הואיל ועקרן בית אחד הוא ולא נתחלק לקיום וקבע תורת עראי הבנין מבטל כח המחיצות והרי הוא כבית אחד שבחצר וכשבאים לערב עם חצר אחרת ובאים להוליך עירובם לחצר אחרת אחד מוליך על ידי כלם וכל שכן אם מערבין עם בני אותה חצר או שבני חצר אחרת מביאין אצלם את עירובן שאין לכל החבורות אלא עירוב אחד והוא הדין שאם לא עירבה החצר שאין הם צריכים לערב זה עם זה. ונחלקו על משנה זו בגמרא שלדעת רב נחמן לא הקלו בית הלל בזו אלא שנחלקו הדיורים במסיפס שהיא מחיצה קלה אבל במחיצה עשרה עירוב לכל אחד ואחד ולא נפסקה כן אלא אף במחיצה עשרה כל שאין מגיעות לתקרה עירוב לכל חבורה אלא אם כן היא במסיפס. ויש אומרי׳ כן אף במסיפס ואם לא עירבה החצר צריכין לערב ביניהן וכל שכן אם מוליכין עירובם אצל חצר אחרת המתערבת עמהם צריכים עירוב לכל חבורה וחבורה וכל שאמרו עירוב אחד לכלן אם בא עירוב אצלם אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב על הדרך שיתבאר. ומה שאמרו חמשה שגבו עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום [אחר עירוב] אחד לכלן. ופי׳ הדברים חמשה בעלי בתים שבחצר שעירבו ביניהם שנעשו עכשיו כאחד אם באו לערב עם האחרים עירוב אחד לכלן הלכה היא שהרי לדעת בית הלל היא שהלכה כמותו על הצד שביארנו וכל מחיצה שהיא בתוך שלשה לתקרה הרי היא כמגעת לתקרה מתורת לבוד כמו שיתבאר בפרק חלון בשמועת בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן:

ונשוב לבאר המשנה והוא שאמר ומודים שאם היו מקצתם שרויים בחדרים ובעליות שצריכים עירוב לכל אחד ואחד. ופרשנו בגמרא כעין חדרים כלומר שמחיצותיהם מגיעות לתקרה וכל שכן אם התחלת הבנין לשם חדר לחלק בה משאר הבתים. וצריך אתה לידע אם נאמר כן על הדרים בחדרים לבד או על כל בני הטרקלין. וגדולי הדור נוטים לומ׳ שמקצתם שידורו בחדרים צריכים כל בני הטרקלין לערב ואפי׳ אותם שאין מחיצתם מגעת לתקרה שאלו שנחלק רשותם לגמרי מגלים על האחרים שכל המחיצות לכונת חלוק גמור נעשו ונסעדים בה מעט שאם לא כן למה אמרו מקצתם היה לו לומר אם היו שרויים בחדרים צריכים עירוב לכל אחד ואחד אלא ללמד שבדירת מקצתם הוצרכו כלם לעירוב. אלא שאף הם חוזרין לדון עליה אם כן כששאלו בגמרא מאי חדרים ומאי עליות אי לימא חדרי׳ ממש פשיטא וכו׳. ומאי פשיטא והא ודאי טובא אתא להשמועינן אלא שנראה שלא נאמר אלא על אותם הדרים בחדרים וזה שתפש בה לשון מקצת רבותא אשמעינן שאעפ״י ששאר בני הטרקלין אין מחיצותיהם מגיעות לתקרה ואף אלו אין להם מחיצות חזקות כל כך אלא שמכל מקום מגיעות לתקרה אין אומרי׳ שעדיין היא אחת אלא אלו שבחדרים מיהא מערבין לעצמן וכן נראה עיקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה נהגו העם כו' אם עירב רגיל כו' והשתא אם עירב מי שאינו רגיל ולא שיתף כו' עכ"ל ר"ל דגם מי שאינו רגיל עירב אלא שלא שיתף וק"ל:

בא"ד אם עירבה עם שניהם ולא שיתפה כו' עכ"ל ומיירי שהיא רגילה בשניהם וק"ל:

בד"ה ומודין כו' אע"פ שחלוקין מבעל הבית בפתו אינן אוסרין כו' עכ"ל ולא דמי לאחין עם אביהן דלקמן דאי לאו מקבלי פרס מאביהן היו אוסרין דהתם איירי שכ"א משתמש בביתו בכל דבר משא"כ הכא דמשתמשין כולן בביתו של בעה"ב ולתירוץ שני נמי הכא לאחרים אינו אלא כמשאיל להם רשותו אבל לבניו ודאי מקנה לכ"א ביתו ודו"ק: