מסכת עירובין דף נ״ז עמוד ב׳

הא מני ר"מ היא הך סיפא סתמא היא ולאו מסקנא דמלתא דרבנן היא:

ואי מהא מסיפא דמיירי בשתי עיירות התם הוא דקאמר ר"מ דאף על גב דאיכא קרפף לכל חדא אמרי' חדא היא:

משום דדחיקא תשמישתייהו דהואיל וקרובות אין להן נויי העיר בב' קרפיפות עד דאיכא טפי הלכך עשה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתיה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה:

אימא לא ניתיב לה קרפף כלל קמ"ל:

טעמא דאיכא אמצעי דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד:

לא משולשין ממש בשורה אחת אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין שני החיצונים:

כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן כלומר הא דקתני במתניתין אם יש בין ב' החיצונים קמ"א לא כדס"ד מעיקרא שאין ביניהן יותר אלא מתניתין דמרחקי מהדדי טובא וה"ק אם יש אויר בין ב' החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ"א לכאן ומאה וארבעים ואחת לכאן דהיינו ב' קרפיפות לשניהן רואין כאילו הוא נתון ביניהן והרי כולן אחת והיוצא מאחת מהן לילך דרך אחת מחברותיה מודד מחומת חברתה אבל אם רבה אויר יותר מכאן לא אמרינן רואין:

וכמה יהא רחוק אמצעי מהן דאמרינן רואין:

הא ליכא אמצעי לא תיובתא דרב הונא וא"ת לחייא בר רב נמי קשה דהא אוקי סיפא כר"מ ולא בעי אמצעי וי"ל דלדידיה איכא לפרש דהך סיפא דג' כפרים אתיא כרבנן ובא להשמיענו דעושים בורגנין הרבה זה אחר זה כל אחד תוך ע' אמה ושיריים של חבירו ליחשב הכל אחד כמו שכאן עושה אמצעי שלשתן להיות אחד:

אלא כל שאילו מטיל כו' ובין ב' החיצונות היינו בין החיצונות לאמצעית ויש קמ"א ושליש לכאן וקמ"א ושליש לכאן כמו שפ"ה וא"ת מעיקרא נמי דקא ס"ד משולשין ממש יפרש נמי כן דבין אמצעית לחיצונות קאמר ולא יקשה לרב הונא וי"ל דבמשולשין ממש אין שייך לפרש כן דא"כ לא ה"ל למתני בין ב' החיצונות אלא הל"ל אם יש בין זה לזה קמ"א ושליש אבל כי לא איירי במשולשין ממש לא מצי למתני בין זה לזה כיון שאין האמצעי שם ביניהן ונראה דלחייא בר רב נמי צ"ל דלאו משולשין ממש דאי משולשין ממש קאמר אמאי נקט בין שנים החיצונות קמ"א אמה ושליש וכולל אויר שמכאן ומכאן בבת אחת הל"ל אם יש בין זה לזה ע' אמה ושיריים ואם כן דמודה חייא בר רב למסקנא זו אין ראייה מכאן דהלכה כרב הונא:

התם ליכא למימר מלי פי' התם לבני אמצעי הקשת אין מודדין להם מן היתר וליכא למימר מלי בענין זה כאילו בתיהם שבקשת נתונים ביתר דא"כ מפסידין לצד אחר דאם הוי היתר למזרח מפסידין למערב וה"נ לא אמרינן מלי להיות רואין בני אמצעית כאילו עומדין בין החיצונות למדוד להם משם אלפים ודוקא לחיצונה דאמר מלי כשבאין בני חיצונה זו לילך דרך חיצונה האחרת שמודדין לכל אחת מפתח חברתה וה"נ בני ראש קשת האחד שבאו לילך לצד ראש הקשת האחר דאמר מלי ומודדין להם אלפים מראש הקשת האחר אפילו יש בין שני ראשי הקשת יותר מארבע אלפים ובלבד שלא יהא בין יתר לקשת יותר מאלפים כמו בין אמצעית לחיצונות דהכא דלא שרי אלא עד אלפים ועי"ל דהתם לא אמרי' מלי כיון דאיכא יותר מאלפים דאביי לטעמיה דאמר כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא וביתר מאלפים לא אמרינן מלי הכא איכא למימר מלי דאוקימנא דליכא אלא אלפים בין האמצעית לחיצונה ועוד י"ל דהתם ליכא למימר מלי כיון דהאויר שביתר אין יכול להחזיק בני הקשת והוא הדין הכא אם היה אמצעית גדולה יותר מן האויר שבין ב' החיצונות דליכא למימר מלי:

הגיע להר מבליעו וא"ת אמאי לא כייל להו בהדי הדדי הגיע להר או לגדר מבליעו וי"ל משום סיפא דתני שמעתי שמקדרין בהרים לכך תני הר בפני עצמו אע"ג דקידור שייך נמי בגיא וגדר ואם נאמר דגיא וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהן הוה ניחא:

ואקשינן לרב הונא ממתניתין דתנן וחכ"א אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות ופריק הכי קתני אין נותנין תורת קרפף אלא לשתי עיירות ולעולם שתי קרפיפות לשתיהן הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אם יש בין שנים החיצונים [ק"מ] אמה [ואחת] ושליש כו' [נימא] תהוי תיובתא סיפא לחייא בר רב ודחינן הכי סיפא ר"מ היא מדקתני נותנין שלשה כפרים המשולשין פירוש השרויין כמין קשת שנים זה כנגד זה והשלישי ממוצע בין שתיהן עולה למעלה מהן אם יש בין שנים החיצונים כו' דייקינן מינה טעמא דאיכא אמצעי והוא שלישי לפיכך צריך כדי ב' קרפיפות מכלל דלשני כפרים לא יהבינן להו אלא קרפף אחד תיובתיה דרב הונא ודחי ולאו אמר רבא לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה [אלא] ק"מ אמה ואחת ושליש ויראו כשהן משולשין עשה האמצעי שלשתן להיות כאחד.

א"ל רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לאמצעי א"ל אלפים.

והא את הוא דאמרת בעיר העשויה כקשת כרבה בר רב הונא מסתברא אפילו יתר מאלפים [ומשני] הכי השתא התם בעיר העשוי' כקשת איכא מן (הראש) [הקשת] עד מקום החץ בתים הכא ליכא בתים. ועוד א"ל כמה יהא בין שנים החיצונים א"ל כל שאילו מכניס האמצעי ביניהן ואין ביניהן אלא ממאה וארבעים אמה ואחת ושליש ולמטה נמצא הדבר תלוי באמצעי אם הוא משוך הרבה או מעט הכל לפי (במשך) [משך] האמצעי.

איני והאמר רב הונא עיר העשויה כקשת [וכו' התם] ליכא למימר מליא כי מקום החץ אינו ממלא אבל הכא בכפר האמצעי איכא למימר מלייה א"ל רב ספרא לרבא הני איקטיספון וארדשיר דאינון תרתי אתרא וסמיכא להדדי ודיגלת מפסקא להו בינייהו דהוא יתר מק"מ אמה ואחת ושליש היכי משחינן לבני איקטיספון תחומא אאידך גיסא דארדשיר ולבני ארדשיר מאידך גיסא דאקטיספון נפק אחוי ליה הנהו אטמהתא דמיבלען בדיגלת בתוך שבעים אמה ושיריים. פי' אטמהתא יריכות ביניין כמו מערות ועומדין בתוך המים כאילו עיבור להטמתוותא:

מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה.

אי ר' מאיר היא הא תנא ליה רישא איכא למידק, דילמא הדר תנא ליה למסתם כר' מאיר כי היכי דליהוי מחלוקת ואחר כך סתם, ודכוותה יש במסכת נדה במשנת המפלת. יש לומר דהא לאו סתמא הוא למיסתם בה כר' מאיר, דהא איכא נמי סתמא אחרינא כרבנן דהויא סתמא בתרא, דהיינו וכן שלשה כפרים המשולשין דאתיא לרבנן לדעת חייא בר רב, וכדאקשי מינה לרב הונא בסמוך.

תנן וכן שלשה כפרים וכו' ואע"ג דחייא בר רב אוקי סיפא דהיינו אם יש לזו שבעים אמה ושירים וכו' כר' מאיר, ועלה קתני וכן שלשה כפרים, אפילו הכי על כרחו סבירא ליה (דהיינו) [דהאי] סיפא דסיפא אתיא כרבנן, משום דהוה סבירא ליה דמשולשין בשורה קאמר, ואפילו הכי קתני אם יש בין שנים החיצונים קמ"א אמה ושליש דוקא דאיכא אמצעית והוא משולש מכוון ממש הא לאו הכי לא, אלמא רבנן היא. ומיהו אפילו לחייא בר רב לאו דוקא שיהא בין שנים החיצונים ממש קמ"א אמה ושליש בלבד ושתהא מדת האמצעי עולה מן החשבון האוירין קאמר. וכן פי' הראב"ד ז"ל.

כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא קמ"א אמה ושליש. יש מי שפירש: בין זה לזה בין אחד מן החיצונים לאמצעי. ולפירוש זה בין שנים החיצונים קתני במתניתין, כל שנים מהן ראוין לקרות חיצונים, דכשאתה מסתכל לצפון שנים הצפוניים חיצוניים לאותו שבדרום, וכן הדרומיים חיצוניים לאותו שבצפון. ואינו מחוור דא"כ אפילו למאי דסבירא לחייא בר רב נמי דמשולשין בשורה קאמר, לישני ליה מאי חיצונים בין כל חיצון לאמצעי, ואם תאמר דאי משולשין בשורה לא מיקרו אמצעי ושחוצה ממנו חיצונים, אבל השתא דמשולשין בחיצונה הוי האמצעי נמי חיצון ושלשתן חיצונים נינהו, אכתי לא ניחא, דכשאתה נותן ביניהן קמ"א אינן חיצונין, ואע"ג דהשתא מיהא חיצונין אין אתה נותן להם קמ"א כדקיימי השתא אלא לכשאתה רואה אותן כאילו הן משולשין בשורה. ומיהו אפשר היה לי לתרץ דאין הכי נמי דמעיקרא נמי הוה מצי למימר ליה מאי חיצונים כל שנים מהם, אלא דאגב אורחיה אתא לאוקמוה בקושטא, דלאו דחויי קא דחי ליה אלא קושטא קאמר, דבר מן דין רב חנינא הכי מוקי לה. ומיהו מחוורתא דבין החיצונים ממש קאמר שלא יהא ביניהן אויר אלא קמ"א אמה ושליש, דדי לן למימר רואין את האמצעי כאילו הוא ביניהן, אבל שנקל ונתן לו קרפף באמצע מהשתא ואיהו קאי בברא לא אמרינן. וזה יותר נכון ומחוור, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ולענין פסק הלכה: יש מי שאומר דהלכה כר' מאיר, וקא יהיב טעמא משום דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו לחדא יהבינן קרפף. ועוד דאמרינן בנדרים (נו, ב) הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה ואסור ליכנס לעיבורה דכתיב (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו, מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש, והא כתיב (שם ו, א) ויריחו סוגרת ומסוגרת, אלא לאו בעיבורה. אלמא אפילו לעיר אחת נותנין עיבור. ויש מי שפוסק כרבנן מדשקלו וטרו אליביה חייא בר רב ורב הונא, וההיא דנדרים בתוך עיבורה ממש תוך בורגנין הסמוכין לה המעוברים עמה. ולענין פלוגתא דחייא בר רב ורב הונא, קיימא לן כרב הונא, חדא דקשיש ועדיפא מיניה כדמוכח בפרק (שני) [שלישי] דערכין (טז, ב) שהיה מוכיחו. ועוד דפשטא דמתניתין כוותיה אזלא, דאם יש לזו שבעים אמה ושירים משמע ודאי דהואי סיומא דמילתא דחכמים. והא דמותיב ליה חייא בר רב משלשה כפרים, ואוקמוה איהו בכל שאילו מכניס אמצעי ביניהם, לאו דחויא היא, דהא ר' חנינא מוקי לה הכין. ומיהו מדאמר ליה רב ספרא לרבא בסמוך הכי בני אקטיספין וכו' והא איכא דגלת דמפסיקא יותר מקמ"א ושליש. מהא ליכא ראיה דקמ"א ושליש בעינן אלא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דאפילו אם תמצא לומר דהלכה כר' מאיר אכתי טפי איכא. ואלא מיהו מהנך דאמרן ראיה יש דהלכה כרב הונא. וא"ת אם כן מאי קאמר נפק אחוי ליה הנך אטמתא דשורא דמבלען בדיגלת בתוך שבעים ושירים, דאלמא דוקא שבעים ושירים הא טפי לא, דאי לא לימא דמבלען בתוך קמ"א ושירים. י"ל דמבלען הן וקרפיפן בתוך שבעים ושירים לקטיספון וקרפיפן, ותוך שבעים ושירים לארדשיר וקרפיפן קאמר. וכי האי גוונא נמי תניא בפרק פסין (כא, ב) גבי הא דאמר ליה רב חסדא למר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי קאי אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי וכו', נפק אחוו ליה הנהו מתוותא דמבלען בתוך שבעים אמה ושירים. ולדעת רב הונא כל חדא ממתוותאה וקרפיפה מבלעא בתוך שבעים ושירים דקרפיפה דחברתה קאמר. ויש מי שאומר דאטמתא דשורא דינן כבית וכעין גדודין הן ואין נותנין להם קרפף, והרי הקטיספון וארדשיר כערים יחידות, ומשום הכי דוקא מבלען בתוך שבעים ושירים הא טפי לא. ומתוותא דפרק פסין רש"י ז"ל פי' עיירות חרבות אלא שר"ח ז"ל פי' כפרים. ובשם רבנו ת"ם ז"ל אמרו דאפילו בין עיר לבית נותנין קרפיפות, מדתניא בריש סוכה (ג, ב) גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין עושין אותה עיבור בין שתי עיירות, והיכי דמי דרחוקות שתי העיירות יתר משבעים אמה ושירים לחייא בר רב אי נמי יתר מקמ"א ושליש לרב הונא, ומשום הכי צריך בית לעברן ולעשותן אחת, וקמ"ל דכל שאין לה ד' על ד' אינו בית ואינו ראוי לעיבור. למה לי למימר בין שתי עיירות, לימא ואין עושין אותו עיבור לעיר. ועל כן פי' רת"ם ז"ל דהכי קאמר: ואין נותנין לו דין עיבור שבין שתי עיירות, כלומר: דאילו היה לו ד' אמות על ד' אמות היה נעשה חיבור לעיר להיותה כשתי עיירות לרבנן שנותנין קרפף לשתי עיירות ואין נותנין קרפף לעיר אחת, לרב הונא כדאית ליה [ולר' חייא בר רב כדאית ליה]. אבל השתא דאין לו ד' על ד' אינו חשוב, ואין לו דין ליתן לו חיבור לעיר ליתן לשתיהן תורת קרפף. (וכמי) [ויש מי] שאומר שאין נותנין קרפף לעולם אלא לעיר דוקא, דמקיר העיר דרשינן. והתם בסוכה לא גרסינן בין שתי עיירות אלא ה"ג: ואין עושין אותו עיבור לעיר, וכן גורס בירושלמי התם: ואין עושין אותו חיבור לעיר. וכתב הראב"ד ז"ל דכשנותנין קרפף לעיר היינו מקיר העיר אבל אין נותנין קרפף לעיבורה של עיר.

מתני' ולא ימדוד אלא כנגד לבו. נתנו חכמים שיעור מקום מסוים למדידתו, כדי שלא יהא האחד מודד כנגד ראשו והאחד כנגד מרגלותיו, ונמצא ממעט בתחומין.

הגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למידתו והוא הדין להר. וכן מקדרין בגיא וגדר כדרך שמקדרין בהר וכדתניא בגמרא. ויש לתמוה למאי חלק אותם ולא עירב ותני להו בחדא.

אי ר״מ הא תנא ליה רישא וליכא למימר דקתני סיפא למסתמה כר״מ וליעשות׳ מחלוק׳ ואח״כ סתם כדאמרי׳ במסכ׳ נדה פרק המפל׳ דא״כ היכי סתם בתר הכי כרבנן דהא דקתני וכן ג׳ כפרי׳ סתמא כרבנן היא אליבא דחיי׳ בר רב וכדמקשי׳ מינ׳ לרב הונא בסמוך:

טעמא דאיכא אמצעי הא ליכא אמצעי לא פי׳ ואי לרב הונא אפי׳ ליכא אמצעי נמי דהא אין בין שתיהן אלא שיעור שתי קרפפו׳ וא״ת לחייא ב״ר נמי היכי ניחא שהרי כיון שאין בין שתיהן אלא קמ״א ושליש בשתיהן ביניהן האמצעי לא ישאר בין כל אח׳ ואחת שיעור קרפף שלם ואלו לחייא בר רב נותנין קרפף שלם בין שתיהן. וי״ל דכי קתני אם יש בין שתים החיצונו׳ קמ״א ושליש באויר הנשאר פנוי בין שתיהן קאמר:

אמר לך רב הונא פי׳ לא שיהו שלשתן כשורה אלא שהאמצעי׳ עומדת מן הצד וה״ק דכיון שאלו מכניס אמצעי לביניהם ואין בין זה לזה אלא ק״מ ושליש רואין אותם כאלו הן משולשין ממש ודנין את שלשתן כעיר אחת: ומאי בין זה לזה דקאמר פרש״י ז״ל בין החיצון לאמצעי. ואע״ג דבמתני׳ קתני בין שתי החצונים ל״ק דלאמצעי נמי חיצון קרי ליה וכן פי׳ בתוס׳ והוצרכו לפרש כן דאי בין החצונות ממש קאמר אכתי קשיא לרב הונא דהא ליכא בין השתים אלא קרפף אחד. וא״ת א״כ למה ליה לתרוצי בדר׳ חנינא לוקמה כפשוטה במשולשין ממש כשורה ומאי בין שתים החצונו׳ דקתני בין החצון לאמצעי. י״ל דהא ליתא דכל היכא שהם משולשי׳ כשורה ליכ׳ למקרי את האמצעי בלשון חיצון כלל אבל עכשיו שהאמצעי אינו באמצע אלא שהוא עומד מנגד מבחוץ שפיר מצי קרי ליה חצון. אי נמי דאה״נ אלא דניחא ליה למנקט הא דרבי חנינא דאשמעינן רבותא דאמרי׳ רואין. ומיהו אין זה מחוור דא״כ כל שנים מהם ראויים לקרות חצונים וכששנה התנא בין שני החצונים משמע דאתא למעוטי אמצעי ואלו לפי׳ זה אין כאן אמצעי כלל ולפי׳ פירשו אחרים דבין זה לזה היינו בין החצונים ממש ודקאמרת דא״כ טפי מקמ״א ושליש ה״ל למנקט. י״ל דתנא דמתני׳ ס״ל דאין לומר כן רואין אלא בשיעור זה. דכשתאמר רואין יהא קרפף אחד בין כל שתים מהם ולא נתנו חכמים שתי קרפפות אלא בעיירו׳ העומדו׳ בשורה וכן דעת הראב״ד ז״ל וכן פירשו רבותי והקשו בתוספות לחייא בר רב למה ליה למתני כמה יש בין שתים החצונים ליתני ואין בין זה לזה אלא ע׳ אמה ושיריים כיון דחוקים לה כמשולשין ותרצו דלדידיה נמי לאו במשולשין ממש מיירי ודין רואין אתא לאשמועינן דכשאין בין החצונים ממש אנא קמ״א הטל אמצעי ביניהם אלא דחייא בר רב בין החצונים דקתני בין החצונים ממש ולרב הונא בין חצון לאמצעי ואין זה מחוור לפי לשון הש״ס אלא ודאי לרב חייא משלישין בשורה קאמר וכפרש״י ז״ל ובדין הוא דמצי למתני אם יש בין זה לזה ע׳ אמה ושיירים אלא דחדא מינייהו נקט.

א״ל רבא לאביי כמה יהא בין חצון לאמצעי פי׳ לאמצעי העומד מכנגד מבחוץ דנימא רואין א״ל אלפים אמה פי׳ כשיעור תחומין שיוכל ללכת בשבת מזו לזו א״ל והא את הוא דאמרת וכו׳ התם ליכא למימר מילי פרש״י ז״ל דהתם בדרב הונא ליכא למימר מלא אויר שביניהם אין לך במה למלאתו והקשו בתוס׳ שזה קשה להבין שהרי יוכל למלאתו מבתי הקשת לפי מה שפירשנו לעיל בפרקין לא קשיא דהכי פי׳ דבדרב הונא כיון שהעיר מיושבת כבר כמין קשת אין דרך למלאת עד בין אויר שברגלי הקשת כלום ואם יבאו להוסיף לא יוסיפו שם אלא בראשי הקשת מה שאין כן בג׳ כפרים כי יוכלו להוסיף בראש כל כפר וכפר עד שיגיעו כפרים זה בזה ור״י ז״ל פירש התם ליכא למימר מלייה שאם אתה אומר שנראה בתי הקשת כאלו הם ביתר ונמדוד להם מן היתר א״כ יפסידו כשירצו ללכת לאחורי הקשת שנמדוד להם מן היתר ואם נאמר שנראה בתי הקשת כאלו הם כאן וכאן להקל הוי חוכא וטלולא אבל גבי ג׳ כפרים איכא למימר מנייה לומר כאלו אמצעי בין שתיהן לגבי מדת החצונים מיהת שאינם מפסידים כלום אלא הרי הם מרויחים שניתן להם שני קרפפות דאלו לגבי דאמצעי אין אנו אומרים רואין למדוד לומר מבין שני החצונים כיון שהוא מפסיד בדבר לרוח האחד ואין פי׳ זה מחוור דהא ודאי כיון דקתני שהאמצעי עשה את שלשתן אח׳ אף לגבי אמצעי קתני שמודדין לו מן החצונים ואינו מפסיד כלום דכל היכא דאמרת רואין להרוחה קאתי ולא להפסיד כלום ממה שיש בו כמו שהוא עכשיו ואין כאן חוכא של כלום א״ל רב חסדא וכו׳ והא דנקט קמ״א אינה ראיה דס״ל כרב הונא אלא קושטא דמילתא נקט דאפילו לרב הונא דמיקל ליכא שיעורא ולעשות שתיהן כאחת וכי אחוי ליה רבא אטמתא דמבלעי בדגלת אטמתא דמבלעי בע׳ אמה ושיריים לאו משום דרבא סבר ליה כרב חייא אלא דאיהו נמי קושטא דמילתא אחוי ליה דלא מבעיא כרב הונא אלא אפי׳ לרב חייא איכא שיעור עבורא דהנהו אטמתא מבלע בתוך ע׳ אמה ושיריים לכל אחת מהן וליכא אלא שיעור עיבור קרפף אחד בין שתיהן וזה ברור פי׳ אטמתא ירכות מחומת העיר.

ולענין הפסק קי״ל כרבנן דרבים נינהו וסוגיא דאמוראי אליבא דידהו ולא אשכחן בהא מילתא הלכה כדברי המקל בעירוב לפסוק כרבי מאיר וקי״ל נמי הלכה כרב הונא הכא שהוא מקל ועוד דהא קשיש ועדיף מיניה דחיי׳ בר רב כדמוכח בפרק שני דערכין שהיה מוכיח ועוד דפשיטא דסיפא דמתני׳ כוותיה רהטא דתשלום מימרא דרבנן היא ולא כרבי מאיר כדשנייא רב חייא ודר׳ אידי ודר׳ חנינא כוותיה לפי שטת רש״י ז״ל זהו הנראה לי אבל יש מן הפוסקי׳ שפוסקים כר׳ מאיר מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב:

מתני׳ אין מודדין פי׳ כל שבא למדוד בקרקע ממש הא עדיף טפי והיא המדידה הנכונה אבל מי שמודד בחבל שהוא גבוה מן הקרקע שאינו רוצה לטרוח למדוד בקרקע נתנו חכמי׳ מקו׳ מסויים שלא יתן המודד החבל אלא כנגד לבו כדי שלא יהא האחר מודד כנגד ראשו והאחר כנגד מרגלותיו ונמצא ממעט בתחומין. היה מודד והגיע לגיא או להר מבליעו. פי׳ שאינו מכניס במדה כלום ממדרונם אלא שנותן החבל למטה מן ההר משפתו לשפתו כאלו היא ארץ חלקה וכן משפת הגיא לשפת הגיא והוא שיכול להבליעו בחבל אחד של חמשים אמה:

וחוזר למדתו כו׳ בש״ס מפרש מאי וחוזר למדתו שאם אינו יכול להבליעו במקום שהיה מודד כי הוא רחב הרבה לשם ויכול להבליעו במקום אחר שהולך שם ומבליע ובלבד שלא יצא חוץ לתחום שכנגד העיר שהרואה אותו שמודד חוץ לעיר מכנגד יהיה סבור כי מדת תחומין באה שם ואלו אנן קי״ל שאין נותנין תחומין אלא כנגד העיר כפי מה שהיא ארוכה או קצרה אם אינו יכול להבליע כלל בזו אמר רבי דוסתאי משום רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרי׳ וכבר פירשתיה בפרקין דלעיל. אין מודדין אלא מן המומחה. ופירשו הגאונים ז״ל שהוא מלשון ומחה אל כתף ים כנרת והוא מלשון הגעה כלומר שאין מתחילין למדוד אלא ממקו׳ שיוכל להגיע מכאן עד סוף התחום ולא נצטרך להניח מקום המדידה ולילך למקו׳ אחר כדי להבליעו לגיא או לגדר אבל אם לא יוכל להמלט שלא למדוד משם נדון בהם כדין המפורש למעלה ואינו נכון בלשון המשנה גם בירושלמי אינו נראה כן גרסינן התם הא מן ההדיוט שריבה אין שומעין לו דלמא מומחה לשון בקיאות הוא כלישנא דכוליה תלמודא וכן פירש הרמב״ם ז״ל אין מודדין אלא מן הבקי׳ וגם רש״י ז״ל פי׳ כן אלא שהוא גורס אין מודדין אלא מעתה ואין צריך למחוק גרסת המשנה דה״ק אין שומעין במדידת תחומין אלא מן המומחה הבקי במדידה וכן נראה מלשון הירוש׳ שכתבנו וכלה מתני׳ בש״ס מפרש:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בענין מדידת התחומין וקדורי ההרים והבלעת הגאיות והוא שאמר אין מודדין אלא בחבל של חמשי׳ אמה לא פחות ולא יתר. מפני שהמדידה צריכה להיות בשני אנשים אחד אוחז בה מכאן ואחד אוחז בה מכאן ואם היה החבל פחות מחמשים אמה מתוך שהחבל קצר הידים מצויות למתחו במדידה ביותר מדאי והמדה מתארכת ומרבה את התחום ואם הוא יתר מחמשים כבדו של חבל מכפילו באמצעיתו ואין הידים שולטות למתחו כראוי ומדת התחום לוקה מצד הקצור ונמצא מחמיר בתחומין יותר מדאי ומתוך כך שיערו מדה בינונית לזו חבל של חמשים. וזהו שאמרו בגמרא לא פחות מפני שמרבה ולא יתר מפני שממעיט. ובתלמוד המערב אמרו לא פחות מפני שנמתח ונשכר ולא יתר מפני שנקמץ ומפסיד.

ולא ימדוד אלא כנגד לבו כלומר שאף חכמים חששו אחר שצריכים שני אנשים להתעסק במדידה שמא יתן זה את החבל כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ונמצא מחמיר במדתו ומתוך כך נתנו מדה וקבעו מקום אחד להיות המדה שוה בכלם והסכימו להיות המדה שומה כנגד הלב מפני שהעין מצויה לכוין בה יותר ביושר משיתנוהו כנגד הראש וכנגד הרגלים וכן שהמדידה באה להם בנקל בכך ואין חוששין למה שאין כל בני אדם שוים בקומה שמן הסתם בבני אדם בינוניים הם מודדי׳.

היה מודד והגיע לגיא ר״ל בקעה או לגדר כגון חומת אבנים שנפלה ונעשית גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו והרי כשירד מגיא משפע עבר זה לשפת עבר שכנגדו מרבה בהלוכו וכן כשעולה לגדר ולשוב דרך ככר שכנגדו ולפיכך מבליעו. ופרשוה בגמרא בשהחבל מפסיק לו בכך כגון שאינו רחב חמשים אמה משפתו אל שפתו אעפ״י שיש במדרונו הלוך גדול ביתר מאלף אמה מבליעו ר״ל שכל הלוך המדרון נבלע ואינו עולה למדת התחום אלא עומד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאליו. וכן קרקע שבין שפולי מדרון זה לשיפולי מדרון זה אינו נמדד שהרי אף הוא אינו אלא פחות מן האויר שבין שפה לשפה וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בשפוע הגדר. ויש בזה תנאים אם היה במדרון או בשפוע הגדר יתר מאלפים אמה היאך דנין בו כמו שיתבאר בגמרא.

וממה שאמר וחוזר למדתו דקדקו בגמרא קולא אחרת שאם היה מודד כנגד העיר כלפי מזרח והגיעו לגיא והוא רחב מחמשים אמה ואינו יכול להבליעו שהרי אין החבל מפסיק לו אבל אם הולך לאחד מראשי הגיא לימין או לשמאל נמצא הגיא מתקצר ויכול להבליעו אעפ״י שאותו מקום המקוצר הוא שלא כנגד העיר הולך ומבליעו שם וכשיצא לאותו הצד שאחורי הגיא אם היה רחב הגיא וקצורו הולך לו עד שיהא לשפת הגיא שבמקום שהניח ואינו מנכה אלא חמשים אמה אויר שבין שפה לשפה במקום שהניח אלא שאין נראה כן שאם כן הרי הוא צריך מדידה אחרת אבל אם לא היה קצור הגיא שבמקום שהבליע הולך בשפוע עם רחב הגיא אלא שאחר שיצא לאותו הצד שאחורי הגיא צריך לילך ביושר כנגד פניו קודם שיגיע לשפת הגיא כגון זו# הרי זה מודד כל מה שצריך לילך לו ביושר ויעלה לו במדה ונמצא שהוא מודד עד שיהא כנגד שפת הגיא שברחב ומנכה ממדדו כשיעור מה שהלך ביושר וחוזר לו לשפת המקום שהניח ומשלים מדתו כנגד העיר כדי שלא תתעקם עליו הדרך וכן בהגיע להר או לגדר ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ר״ל שאם היה המקום הקצר רחוק מכנגד העיר אלפים אמה אינו מבליעו כלל שלא יאמרו הרואים מדת תחום העיר באה לכאן ואם אינו יכול להבליעו כגון שאין באותו הגיא או ההר מקום קצר בתוך התחום לימין העיר או לשמאלה או שהיה שם מקום קצר לימינה או לשמאלה אלא שאין יכול ליכנס בה מצד קוצים וברקנים או סבה אחרת.

בא"ד ואי משום שע"י הבית יוכל ללכת כו' עכ"ל מבואר יותר בתוס' פ"ק דסוכה וז"ל ואי יש יותר מקמ"א אמה בין ב' העיירות דהוא שיעור ב' קרפיפות שעכשיו מצטרף בית זו לצרפן כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה אלא כו' ונראה דלחייא בר רב נמי צ"ל כו' אמאי נקט כו' הל"ל אם יש בין זה לזה כו' עכ"ל מיהו המקשה ודאי דלא הוה חש להך קושיא דליתני אם יש בין זה לזה דאל"כ אדמקשה תיובתא דרב הונא תקשי נמי לחייא בר רב אלא המתרץ חש להכי למיתני הך לישנא ואם יש בין זה לזה וק"ל:

בד"ה התם ליכא כו' ומודדין להם אלפים מראש הקשת כו' עכ"ל כתב מהרש"ל סוגיא זו א"א לפרש אלא אליבא דרבה בר רב הונא דס"ל וכו' עכ"ל נראה שדקדק כן מדברי התוס' דלא שרו אלא בראשי הקשת אפי' רחוקים ביותר מד' אלפים כיון דלא הוי בין יתר לקשת יותר מאלפים ומטעמא דאיכא למימר מלי אבל לבני אמצעי הקשת דליכא למימר מלי לא שרי ביותר מד' אלפים בין ב' ראשי הקשת אע"ג דבין יתר לקשת לא הוו [רק] ב' אלפים והיינו כרבה בר רב הונא דבעי מובלע מכל צד אבל לרבא בריה דרבה בר רב הונא דלא בעי מובלע מכל צד לבני אמצעי הקשת נמי שרי אפי' ביותר מד' אלפים בין ב' ראשי הקשת כיון דמקשת ליתר לא הוי יותר מאלפים וכן כתבו התוס' לעיל אבל הוא דחוק דודאי מוכח דסוגיא זו כרבא בריה דרבה בר רב הונא כדמקשה בתחלת הסוגיא והא את הוא דאמרת כוותיה דרבא בריה דרבה כו' והשתא יש לדקדק בשמעתין גופא מאי פריך מהא דאמר רב הונא דביתר מארבע אלפים מודדין מן הקשת דאימא דהיינו דוקא ביתר מאלפים מקשת ליתר אבל באלפים מיתר לקשת שרי אפי' ביתר מד' אלפים דהכי אמרינן לרבא בריה דרבה בר רב הונא כמו שכתבו התוספות לעיל ואליביה קיימינן הכא (ויש עיר) [בכפרים המשולשין] שרי נמי הכא אפילו ביתר מד' אלפים בין החיצונים כיון דלא הוי יותר מאלפים בין אמצעי לחיצונים ונראה לומר דודאי התם איכא למשרי מובלע מצד אחד לרבא בריה דרבה בר רב הונא דהיינו בין דהוי יתר מד' אלפים בין ראשי הקשת אלא דמן הקשת ליתר לא הוי רק ב' אלפים ובין דהוי יותר מב' אלפים מקשת ליתר אלא דלא הוי ד' אלפים בין ראשי הקשת ומטעמא דאמרינן לעיל דאי בעי אתי דרך בתים משא"כ הכא דהכפרים רחוקים זה מזה על כל פנים יותר משבעים אמה ושיריים לא שייך למימר אתי דרך בתים מהאי טעמא לא שרינן הכא ביתר משני אלפים מאמצעי לחיצונים אפילו בפחות מארבע אלפים בין החיצונים כדקאמר התם איכא בתים כו' והוה ס"ד דמקשה מרב הונא דאוסר ביותר מארבע אלפים בין ראשי הקשת וביותר מאלפים [בין יתר לקשת] אליבא דרבא בריה דרבה בר רב הונא ומשום דאינו מובלע כלל אפילו מצד אחד ולא שייך אתי דרך בתים א"כ ה"נ הכא יש לאסור ביתר מארבעת אלפים בין החיצונים אפילו באינו אלא אלפים מאמצעי לחיצונים דהכא לא שייך אתא דרך בתים והמתרץ השיב דודאי התם ליכא למשרי לבני אמצעי הקשת אלא מטעמא דהדר אתי דרך בתים משום דליכא למימר מלי דא"כ מפסידין לצד אחר כמ"ש התוספות משא"כ הכא דנהי דליכא למשרי מטעמא דהתם דאי בעי הדר אתי דרך בתים מ"מ איכא למשרי שני החיצונים מטעמא דאיכא למימר מלי וע"ז כתבו התוס' דהתם נמי לבני ראשי הקשת לא הוה איצטריך לטעמא דהתם דהדר אתי דרך בתים אלא מטעמא דהכא דאיכא למימר מלי ותו לא מידי ודו"ק: