בדגנונייתא — בחזיז שגדל בגינה דכולי עלמא אכלי להו:
כשות — גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח:
כשות גמר פרי — ונקרא פרי:
דקטלי להיזמתא — שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא אלמא אי לא ינקא מארעא לא רביא:
קור — דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא:
ניקח בכסף מעשר — דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא:
ואינו מטמא טומאת אוכלין — ואפילו חישב. עליו להאכילו דלאו אוכל הוא:
קור הרי הוא כעץ כו' — לקמן פריך היינו ת"ק: אלא שפטורות מן המעשר דלא נגמרה מלאכתן ולתנא קמא חייבות דלכל מילי פירות נינהו ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים אלמא אוכל נינהו:
אלא שפטורות מן המעשר — דלא נגמרה מלאכתן ולתנא קמא חייבות דלכל מילי פירות נינהו ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים אלמא אוכל נינהו:
התם — דקתני מטמאות:
בדניסחני — דקלים זכרים שעושין כפניות ואינם נעשים תמרים לעולם וכפניות הוא גמר פירן ולוקטים אותן בניסן והנהו אוכלא נינהו וכי קאמר רב בדקלים נקיבות שכפניות שלהן נעשים תמרים הלכך אכתי לא גמר פרי הוא:
לא הוזכרו וכו' — בתוספתא דשביעית (פ"ז) היא ומייתי בגמרא דפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלים בתאנים עד שיכלו פגי ביתוני רבי יהודה אומר כו':
ביתוני — מקום:
פגי — תאנים הן שלא נתבשלו:
אהיני — הן כפניות והנך דטובינא כולם זכרים הן ומשום הכי חייבין במעשר דגמר פירא. הוא וכל שכן דגמר פירא הוא לשאר מילי:
ויכול למתקן — אף על פי שעכשיו בקטנותן מרין הן אבל לענין עירוב בעינן מידי דחזי בההיא שעתא והני הא לא מתקינהו ולענין מעשר משום דלא גמר פירא הוא:
קטנים חייבין — משום שהוא גמר פרי שלהן שכשגדלין נעשין מרים:
וגדולים פטורין — ממעשר דלאו אוכל נינהו:
מתוקין קטנים פטורין — דלא נגמרו:
זה וזה לפטור — מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים דלא אוכלא קטנים דלא פירא:
שלקו — מבושל הרבה:
וטיגנו — בשמן פרי"ט בלע"ז לרבי יהודה אפי' שלקו וטיגנו אינו טמא ותנא קמא אם שלקו וטיגנו מטמא דלא אמרי הרי הוא כעץ:
עור ששלקו מטמא — אבל במחשבה גרידתא לא:
ושיליא — אפי' במחשבה גרידתא וכיון דמהניא שליקה לעור כ"ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא:
ברכה איכא בינייהו — לתנא קמא בורא פרי האדמה לרבי יהודה שהכל דסופו להקשות:
אדעתא דפוגלא — לאוכלו כשהוא רך:
כשות בכמה — הויא לה מזון ב' סעודות דאמרינן לקמן (עירובין דף פ:) מזון שתי סעודות לעירוב:
אוזילתא — ווי"ל בלע"ז אגודות ירק שכורכין האיכרים:
קליא — קלח של עשב וקשה כעץ:
לקרייתא — כפרים לראות בתבואתו:
