מסכת עירובין דף ל״א עמוד א׳

מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר וכ"ש בחולין דאי נמי מיטמו חזו ליה אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לא חזיא ליה אפשר למיעבד תקנתא כדמפרש ואזיל ודוקא נקט טהור בטהורה אבל בטמאה לא דלא חזיא ליה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור וכהן טמא בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה:

היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון דאחתא מיטמיא ליה כלומר נהי דלר' יהודה אפילו בבית הקברות איכא תקנתא למיזל בשידה תיבה ומגדל וכ"ש קבר יחידי שיכול לעמוד אצלו אלא מיהא תרומה מכי אנחה התם מטמא באהילו של קבר:

במי פירות שאין מכשירין:

והיכי מייתי לה לאוכלה דהא רבי יהודה ראוי לאוכלו בעי מדנקט טהור בטהורה ולא אכשר טמא בטהורה משום דחזיא לאחריני ועוד מדתני במתניתין לחוץ ולאכול:

בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה אבל במידי דמקבל טומאה לא דה"ל כלי טמא מת שהוא אב הטומאה דמיטמא מחמת אהל ומטמא ליה לאדם וטמא אסור בתרומה טהורה וקאי עליה במיתה ואע"ג דלית בה פותח טפח דמייתי ליה אחוריה כדמפרש לקמן קי"ל (שבת דף יז.) בי"ח דבר שכל המטלטלין מביאין את הטומאה על עצמן כשהאהילו על מת בכל שהן ומטמא ליה אדם האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה:

והא קא מאהיל קס"ד כשיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע ביציאות השבת (שם):

דמייתי ליה אחוריה דכלי שאין בחודו טפח לאו אוהל הוא:

אי הכי מ"ט דרבנן בקבר יחידי נהי דאיפלגו במתניתין בבית הקברות ולא סבירא להו דתיהוי חציצה באוהל זרוק אבל הכא יכול לעמוד על שפתו ויביאנו אצלו:

היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל פירש נהי דלר' יהודה איכא תקנה אפילו בבית הקברות על ידי שידה תיבה ומגדל ובקבר יחידי נמי שגזרו שתופס ד' אמות סביביו משום הרחקה כ"ש דמצי אזיל בשידה תיבה ומגדל ולקמן פריך מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי נהי דבבית הקברות גדול לא הוי חציצה הכא דלא הויא אלא הרחקה אמאי פליגי הא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל דאין לך הרחקה גדולה מזו:

בשלא הוכשרה ולספרים דגרסי או שנילושה במי פירות ה"פ בשלא הוכשרה כגון שעירב בפירות או בפת שנילושה במי פירות:

בפשוטי כלי עץ משמע דלא מקבלי טומאה אפילו מדרבנן וכן תנן במס' כלים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בפ"ק דשבת (ד' טז.) כלי עץ וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאין וע"כ פשוטין טהורים אפי' מדרבנן דכלי זכוכית אפילו יש להן בית קבול אין להן טומאה אלא מדרבנן כדאמר בשבת וכן משמע בכמה דוכתי דטהורין פשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן וקשה דבהמוכר בית (ב"ב דף סו.) אומר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן גבי דף של נחתומין והתם לא איירי בהנך דחזו למדרסות דהנהו מקבלי טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת כדילפינן בב"ק פ"ב (דף כה.) ק"ו מפכים קטנים ורשב"א פירש התם דאין לחוש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דמוקי לה בדף של מתכת ור"י מפרש דכלי עץ שהם רחבים כעין דף וראוי להניח עליהם חפצים גזרו רבנן עלייהו טומאה משום דדמו למקבלי כלי עץ אבל פשוטי כלי עץ שאינם רחבים טהורין אפילו מדרבנן וי"מ דדף של נחתומים וכיוצא בזה שהם שימושי אדם ומשמשין שימושי אדם גזרו רבנן בהן טומאה כדמוכח בתורת כהנים בפרשת ביום השמיני דממעט סולם וקולב מכלי עץ ולא כל כלי עץ ומרבה שולחן וטבלא ודולבקי מכל וקאמר ומה ראית ת"ל שק מה שק מיוחד שהם תשמישי אדם ומשמשי תשמישי כו' וע"כ כשאין ראויין למדרס איירי מדלא נקט כסא ומטה ועוד דמוכל המשכב ה"ל לרבויינהו וכשאין להן בית קבול נמי איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן אלמא מקבלי טומאה מדרבנן ואף על גב דדריש מקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשה דרשינן למה שק מטלטלין מלא וריקן וכמה מדרשות יש בת"כ דהוי רק אסמכתא ותדע דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) אמר רבי יוחנן לדברי האומר מסגרת למטה היתה פי' ברגלים ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה כדדרשינן מעל השולחן הטהור מכלל דאיכא שהוא טמא ולדברי האומר למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי לך דשל מקדש מקבל טומאה לפי שיש לו בית קיבול וצריך קרא דהטהור מכלל שהוא טמא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים שלא תאמר עשוי לנחת הוא והשתא אמאי תיבעי תיפשוט מדרשה דת"כ אלא ש"מ אסמכתא בעלמא היא כדפרישית והא דמשמע התם דטבלא המתהפכת עדיפא לקבל טומאה דאורייתא משאר פשוטי כלי עץ היינו כדפ"ה משום דראוי להשתמש מב' צדדין:

דמאי הא לא חזי ליה נראה דלסומכוס דווקא פריך דלרבנן אף על גב דלא חזי ליה הא חזי לעניים ואם תאמר ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפילו לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי ויש לומר דמשמע ליה מתניתין אפילו ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין איירי בכל ענין ולעיל (עירובין דף ל:) נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אפילו ביתר משתי סעודות ומיהו בפרק מפנין (שבת דף קכז:) פריך נמי הכי גבי טלטול ומשני כי הכא מיגו דמפקר כו' והתם הוה מצי למימר דחזי לעניים אלא משום דהתם מיבעי ליה לשנויי כי הכא ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז.):

שנילושה במי פירות עיקרו הוא שאמר הכתו' מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכך פירשוהו אין לי אלא מים הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב מניין ת"ל וכל משקה יכול מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ועוד ממה שאמ' הכתו' אחר כן וכי יותן מים על זרע ואמרו בפירושו הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים ת"ל מים מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה מים אמורין למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורין למטה נעשה בהן שאר משקין כמים וזו ראיה על כל המשקין שנידונין בהכשר מים ומאי היא ז' המשקין כמו שפירשום בכאן כך פירשום עוד במשנת מכשירי' בפר' ו' ז' משקין הן הטל והיין והשמן והדם וחלב ודבש דבורים ואמרו תולדות למים היוצא מן העין ומן האוזן ובתוספת שבת גרסי מנין לדם שהוא משקה שנ' (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה ומנין ליין שהוא משקה שנ' (דברים ל״ב:י״ד) ודם ענב תשתה חמר מניין לדבש שהוא משקה שנ' (דם) ויניקהו דבש מסלע מנין לשמן שהוא משקה שנ' (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים משתה שמרים מנין לחלב שהוא משקה שנאמ' (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו מנין לטל שהוא משקה שנ' (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים מנין לדם נידה שהוא משקה שנ' (ויקרא כ) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח מנין לדמעת עין שהוא משקה שנ' (תהילים פ׳:ו׳) ותשקמו בדמעות שליש ואומ' (ירמיהו ט׳:י״ז) ועפעפינו יזלו מים כל אלו שכתובין הם שקרויים משקה אבל מי פירות יצאו מכלל אלו המשקין ואינם מכשירין את הזרעים לטומאה ואיתה נמי בתוספ' מכשירין מי פירות מטמאין ולא מכשירין ובתוספת עקצים עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך שמחובר לאוכלין אלא משקין ובמסכתא דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ובמסכת תרומות נמי שנינו וחכמים אומ' תעלה ותאכל ניקודים או קליות או תלוש במי פירות ואיתה נמי בתלמוד בכורות בפר' הלוקח בהמה ובבבא בתרא בפר' לא יחפור (ב"ב יט) איתה מדאקשי' ותיפוק לי דהוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ ופרקינן בשנילושה במי פירות:

היכי מיתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה עיקר דילה במשנה במסכ' כלים בפר' ב' כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורין ומקבליהן טמאים ובתוספת שחיטת חולין גולמי כלי עץ טמאים ופשוטיהן טמאין ואיתה בסוף גמר' דהכל שוחטין:

עיקר דברי רבא לאו ליהנות ניתנו במסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד ובמסכ' חולין בפרק כיסוי הדם בסופו ועיקר דברי רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה בתחילת פר' כיצד משתתפין:

תנא מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל פי' אלו עשויות לנחת היושב בתוכן והמת תחתיהן. ואילו מאהיל עליו היושב בתוכן טהור. שאלו חוצצין בפני הטומאה ואמרינן קסבר האי תנא אהל זרוק שמיה אהל כדתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא קסבר אהל זרוק [לאו] שמיה אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה וכאלו הוא מאהיל עליהן לפיכך היושב בתוכן טמא ר' יוסי ב"ר יהודה (מטמא) [מטהר] קסבר אהל זרוק שמיה אהל לפיכך היושב בתוכם טהור ואע"פ שאפשר לאלו שידה תיבה ומגדל להיזרק ממקום למקום א"ר יוסי ב"ר יהוד' אהל הן וחוצצין ואין הטומאה בוקעת ועולה בהן: תניא ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור ותרומה טהורה בקבר. אמרינן כהן טהור היכי עייל בקבר והא קא מטמא. ופרקינן עייל בשידה תיבה ומגדל כר' יוסי בריה. ואקשינן תרומה זו כיון שנתנה על הקבר נטמאת ופרקינן ככר זו של תרומה במי פירות נילושה ומי פירות אין מכשירין וכיון שלא הוכשרה (להו) [לאו] בת אטמויי היא. תוב אמרינן היכי מעייל לה בשידה תיבה ומגדל אי דמפיק ידיה ושקיל לה מן הקבר הא איטמא.

ושנינן דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה והא מאהיל זה כלי עץ הפשוט (יניח אחר) [אם יניח צדו אחד] עליו וצדו אחר על הקבר ותנן כל המטלטלין המאהילין על הקבר מביאין טומאה על האדם הנושאין בעובי המרדע והוא טפח ושנינן דמייתי לה להאי ככר אחודיה דהאי כלי עץ הפשוט דלית ביה עובי המרדע אי הכי לית ליה אורחא לטמאה אמאי אסרי רבנן ואמרינן רבנן סברי אסור בית שביתה באיסורי הנאה שנמצא נהנה מהן ואקשינן וכי ר"י שרי ליהנות מאיסורי הנאה ופרקינן דכ"ע אסרי ליה (פת) [בית] באיסורי הנאה והכא בדרבא מצות לא ליהנות ניתנו פליגי.

אי הכי מאי טעמייהו דרבנן ואם תאמר דילמא משום דקסברי אהל זרוק לא שמיה אהל וכדאמרינן לעיל. יש לומר דהכא קבר יחידי הוא ויכול הוא ליכנס עד שם וליקח העירוב בפשוטי כלי עץ ולאכול. ואף על גב דאמרינן ולר' יהודה היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, לרבותא בעלמא קאמר הכין, כלומר: לר' יהודה אפילו היה קבר זה בין הקברות מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל, דלדידיה אהל זרוק שמיה אהל.

דמאי הא לא חזי ליה פירוש: משום דהא מתניתין סתמא תניא משמע דלכולי עלמא אתיא ואפילו לסומכוס, ואילו לסומכוס מידי דחזי ליה בעינן. אבל לרבנן לא קשיא מידי, דהא לדידהו כיון דחזי לאחריני הרי זה עירוב. עוד יש לי לומר דלכולי עלמא אצטריך, דסלקא דעתך אמינא דדמאי אסור לכל כטבל, קא משמע לן דמאכילין אותו לעניים ולאכסניא כבית הלל, והלכך לרבנן מערבין דהוי ליה כתרומה לישראל, ולסומכוס נמי מערבין דאף לדידיה חזי ליה דאי בעי מפקר נכסיה והוי ליה כיין לנזיר. כך נראה לי.

תניא ר׳ יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי דידיה דאלו לרבנן אפי׳ בתרומה לכהן טמא מערבין בטהורה דנהי דלא חזייא לי׳ הא חזיא לכהן טהור בעלמא אלא ודאי כדאמרן וקמ״ל דאע״ג דמנח לי׳ בקבר איפשר למעבד ליה תקנתא דלא מיטמיא ומצי שקיל לה ואכיל לה דאלו תרומה טמאה אסורה היא באכילה בין לכהן טהור בין לכהן טמ׳ הכי אזיל ושקיל לה בשידה תיבה ומגדל פי׳ דלרבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל כדאמרן לעיל ולרווחא דמילתא נקטי׳ לה אפי׳ בשמניח עירובו בבית הקברות ארוך דאלו בקבר יחידי בלא שידה תיב׳ ומגדל משכחת לה שיבא עד סמוך לקבר ברחוק ד׳ אמות ויטול עירובו בפשוטי כלי עץ ואכיל ליה והיינו דפרכי׳ בסמוך אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דהא לדידהו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא ודאי הכי פרכי׳ מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי מיהת דלא בעי שידה תיבה ומגדל וכן פרש״י ז״ל ושיילי׳ והא כיון דאחתה לעירוב בתרומה בקבר אטמיא לי׳ ולא מצי אכיל לה שום אדם ואמאי עירובו עירוב אפי׳ לרבנן דפליגי עליה דסומכס ופרקי׳ דמיירי בשלא הוכשרה תרומה זה לקבל טומאה שנילושה במי פירות פי׳ כגון ממי תותין ורמונים ושאר דאלו יין ושמן מכשירין הן כדאיתא בפ״ק דפסחים ושלא כפר״ח ז״ל:

ושייל׳ היכי מייתי׳ לה פי׳ דהא כי נקיט לה בשום כלי מטמ׳ הכל באהל המת ואע״פ שאין בו פותח טפח דלטומאת עצמן בכל שהן כדאיתא במס׳ אהלות גבי עובי מרדע על כתפו ומייתי לה בפ״ק דשבת וחוזר הכלי ומטמא את התרומה ולא חזיא לאכיל׳ ופרקי׳ דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא׳ ואפי׳ טומאת אהל כל היכא דלא חזו למדרסאות ופרכי׳ והא קא מאהיל כלומר דנהי דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הרי הן מביאין את הטומאה כשיש בהן פותח טפח וכדתנן התם דעל הנושאן בעובי המרדע ופרש״י ז״ל דקס״ד דמיירי כשיש כלי פותח טפח שהיא מביא את הטומאה ופרקי׳ דמייתי לה אחודה בכלי שאין בחודו טפח ולא נהיר מדקאמר דמייתי לה אחודה דהאי לישנא משמע דבההיא דס״ד מעיקרא בההוא מיירי השתא אלא דמעיקרא ס״ד דמיירי דמייתי לה בשטה שלה שיש בו טפח מן הסתם והשתא אמרי׳ דמיירי דמייתי לה אחודה שאין בו טפח ונקטי׳ לה הכי לאשמעי׳ דלא גזרי׳ דלא לאתוייה בחודה אטו דלאו חודה:

אסור לקנו׳ בית באיסורי הנאה פי׳ מנח עירובו בקבר וקונה בו שביתה ללכת אלפים אמה נמצאו נהנה בקבר שהוא איסורי הנאה קסבר מצות לא ליהנות ניתנו ומר סבר ניחא ליה דלינטר פי׳ ואע״ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לדבר מצוה הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם דכי מצטריך ליה אכיל ליה:

דמאי הא לא חזי ליה ופרקי׳ מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וכו׳ ולכאורה קושיין ופירוקי׳ לסומכוס היא דאלו לרבנן מסתיין דחזי לעניים בעלמא ואע״ג דלא חזי לדידיה ומשום דסיפא דמתני׳ דברי הכל היא ואפי׳ לסומכוס פרכי׳ ופרקי׳ אציבא דידי׳ ויש שפירשו דכי פרכי׳ דמאי היא לא חזי ליה קס״ד דלא חזי לשום אדם ואפי׳ לעניים וקושיין אפי׳ לרבנן ופרקי׳ דאדרבה אפי׳ לדידי׳ איפשר דהוי חזי ואתיא שפיר אפי׳ לסומכוס ונכון הוא: ומה ראית פרש״י ז״ל ומה ראית דאוקמתא קרא דחיובא בהקדימו בכרי וקרא דפטורא בשהקדימו בשבלין והקשו בתוס׳ היכי אמרי׳ ומה ראית דהא ודאי מילתא פשיטא היא לומר כן וכדמפ׳ ואזיל דהאי אידגן והאי לא אידגן ופרשו בתוס׳ ומה ראית לחלק בין הקדימו לכרי להקדימו בשיבלין דילמא בשניהם פטור וקרא דכל מעשרותיכם בשהקדימו אחר פני הבית ואינו נכון בעיני כלל חדא במאי אולמי׳ דראה פני הבית ממרוח בכרי ועוד דכיון דתלמודא הוא נקיט קרא דכל מעשרותיכם ואנן פרכי׳ דעביד ליה אוקמתא אחרינ׳ והיא עיקר קושיין היה לי׳ לתלמודא לפרושי והנכון כדפרש״י ז״ל ומשום דאמר ליה עליך אמר קרא הוה משמע ליה דמגופא מוכח דמיירי בכרי ולהכי אמ׳ ומה ראית במקראו׳ עצמן לומר כן ופרקי׳ דמסתברא הוא דמפריש הכי דהאי אידגן והאי לא אידגן קמשמע לה דאין חומש מעכבי פירשתיה במסכת שבת ובמקומות אחרים הרבה וכן ההיא דאסימון כתבתי פי׳ רש״י ז״ל ור״ת ז״ל בכמה דוכתיה:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מערבין בדמאי שהרי כל שהפקיר נכסיו מותר בו וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ר״ל האורחי׳ אעפ״י שהם עשירים במקומם וכל שכן שרוב עמי הארץ מעשרי׳ הן:

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו שהרי מותר הוא לזרים ופירשוה בגמרא אפי׳ לא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו ישראל ללוי ליתן לו מעשרו חמש סאין מחמשים קודם שנטל מהם אחת מחמשי׳ לתרומה ונמצא שלא נשארו ביד ישראל ליטול מהם תרומה גדולה אלא מ״ה ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה חלק מאה מן העשרה ואעפ״י שאין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי ואין הלוי צריך להפריש אותו חלק של תרומה גדולה. ומכל מקום דוקא בהקדימו בשיבלין שלא חל עליו חיוב תרומה עדיין אבל משנעשה דגן טבל גמור הוא ואין מערבין בו.

ובמעשר שני והקדש שנפדו ונתחללה קדושתם ופרשו בגמרא אעפ״י שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב:

אבל לא בטבל ר״ל שאינו מעושר כלל ואפי׳ בטבל טבול מדרבנן כגון מה שצמח מן העציץ שאינו נקוב:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשו בגמרא אפי׳ נטלה אלא שנטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופרשוה בגמרא אפי׳ נפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון שחלל מעשר שני על כסף שאין בו צורה וכן שחלל את ההקדש על הקרקע שכל אלו אינן ראויים לשום אדם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

בא"ד משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע עכ"ל ק"ק דא"כ תקשי לרבנן נמי הא חזי ליה שיכול לילך ולחוץ בבה"ק בכה"ג ע"י דלתות על שוורים ויש ליישב דלא התירו אלא בחזי ליה בדבר המצוי ושכיח כגון בשידה תיבה ומגדל שדרך להלך במרכבות כעין זה משא"כ בדלתות ושוורים דלא שכיח וק"ל:

בפרש"י בד"ה אסור לקנות כו' ואפי' בישראל נמי אסור בהנאה כו' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם כהאי אוקימתא בפי' המשנה וכן פסק בפ"ו מהל' עירובין ולפ"ז הא דקאמר לעיל דפליגי באוהל זרוק כו' לא קאי אבל מדברי הרא"ש בשם הרא"ם נראה דהך אוקימתא דלעיל באוהל זרוק כו' קאי וכ"ה לשון הטור כגון שהוא כהן והוא בבה"ק כו' ונראה טעמא דע"כ הך אוקימתא דאוהל זרוק כו' בבה"ק של רבים קאי מדלא קאמר תלמודא אלא והיינו דע"כ רבי פליג בבה"ק דרבים והלכתא כוותיה דהלכה כרבי מחבירו דפליג עלי' דר"י בר יהודה וסבר דלא שמי' אהל אבל בקבר יחידי דל"פ אלא בהך אוקימתא דאסור לקנות בית כו' ודאי דהלכתא כר' יהודה דכל המקיל בעירובין הלכתא כוותיה אפי' יחיד כנגד רבים כמ"ש הרא"ש בשם הר"ם ולכך לא הזכירו הרא"ש והטור לאסור אף ישראל בבה"ק ודו"ק היטב:

בתוס' ד"ה היכי אזיל וכו' ולקמן פריך מ"ט דרבנן וכו' פי' ומאי פריך כיון דבקבר יחידי נמי צריך שידה תיבה ורבנן ס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל אם כן מאי פריך מ"ט דרבנן:

ד"ה בפשוטי כלי עץ וכו' וקולב היא דף מלאה יתידות שתולין בו צלוחית או דברים אחרים. טבלא המתהפכת פי' שיכולין להשתמש משני צדדים העשוי לנחת פי' שאין מגביהין אותו בשום פעם מן הקרקע דאינו מקבל טומאה והא דמשמע התם דטבלא עדיפא וכו' פי' משום דאל"כ למה תיבעי ליה יותר משאר פשוטי כלי עץ דטהורים מן התורה אפילו שולחנות דהא דרשה דת"כ אסמכתא בעלמא היא:

גמ' מכלל דר"י סבר מותר מצות לאו ליהנות עיי' לקמן דף עח ע"ב תוס' ד"ה אשירה:

תוס' ד"ה ומ"ס אהל זרוק וכו' ורשב"א מפרש דלתות עי' טורי אבן חגיגה דף כה ע"א ד"ה הא מני רבי היא:

ד"ה היכי אזיל וכו' דלא הויא אלא הרחקה עי' ב"ב דף קא ע"א תוס' ד"ה ותו: