והיכן היו אומרים פסוקים אלו את מוצא שבכל אחת ואחת יש בו שלש מקראות ומתוך כך אומרים פסוק אחד כנגד פסוק אחד שבברכת כהנים וכן כלם בין פסוק לפסוק פסוק כנגד פסוק נמצא בין כל ברכה וברכה בסוף הברכה אומרין פסוק אחד:
ונחלקו בסוגיא זו מהם שאמרו שאין העם אומרים כן אלא במקדש ולכבוד הזכרת השם וסמך לדבריו שאף במקדש לא היה ראוי לאמרם ונוח לו שיהא מאזין ושומע את הברכה בכונת הלב ומהם שאמרו שאף בגבולין כן שמאחר שמברכין אותו ראוי לו להסביר פנים ולהראות שברכת רבו חביבה עליו וכן נראה לפסוק ואע"פ שר' אבהו אמר מריש הוה אמינא להו כיון דחזיתיה לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו מ"מ סברא דאידך מיסתבר טפי ולא עוד אלא שלדעתי זה שהיה מונע שלא לאמרם היה סובר שבמקדש לא היו אומרים אותם בין ברכה לברכה אלא בשעת הזכרת השם ועכשו שאין הזכרת השם ככתבו אין ראוי לאומרן ומ"מ יראה לפסוק כדעת האומר בין ברכה לברכה דהכי מיסתבר טפי ואין בה חלוק בין מקדש למדינה וכן שמאחר שאינו אומרן אלא בין פסוק לפסוק אין הכונה נפקעת בכך:
במסכת מגלה ביארנו שאין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין אלא מכונים פניהם כנגד פניהם ומכונים לשמוע ועיניהם למטה ואף הכהנים לא יביטו בעם אלא עיניהם גם כן לארץ כמי שעומד בתפלה:
כבר ביארנו במשנה שבשלשה דברים היה חלוק סדר נשיאות כפים שבמקדש לאותו של מדינה אחד קריאת השם ככתבו ואחד שאין העם עונין אמן ואחד שהכהנים היו מגביהין ידיהם על ראשיהם הא שאר הדברים הכל שוה בהם:
כל שאין כהן לישא את כפיו שליח צבור אומר אחר ברכת הודאה אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' ומזכיר כל המקראות ואין העם עונין אמן ואין אומרין ברכה זו אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים על הדרך שביארנו שהרי אינה אלא במקום נשיאות כפים ומכאן נהגו ברוב מקומות להיות הכל עומדים בשעה זו שהרי במקום נשיאות כפים היא הא כל שיש שם נשיאות כפים אין שליח צבור אומר הימנה כלל ויש בקצת סדורים ששליח צבור מתחיל אלהינו ואלהי אבותנו ברכנו וכו' עד אהרן ובניו וכשסיים אהרן ובניו הוא צועק כהנים וכהנים עושין כסדרן ואין הסוגיא מוכחת כן ובמסכת מגלה פרק הקורא תנין כ"ד ב' ביארנו קצת דברים בענין ברכת כהנים שאינם מבוארים כאן וכן ביארנו מהם כאן שלא התבארו שם ומה שחיסר זה גלה זה:
אף לענין התורה אין הקורא רשאי להתחיל בקריאת התורה אחר ברכתו עד שיכלה אמן של ברכת התורה מפי הצבור ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי המתרגם ואין המפטיר רשאי להתחיל בברכת ההפטרה עד שיגלל הספר ר"ל שיתחילו לגללו שלא יעמוד הספר בלא גולל והוא מתעסק בהפטרה עד שיסיחו דעתם מגלילת ספר תורה ולאו דוקא עד שתסתיים הגלילה כמו שחשבו רבים:
דרכם היה שלא היה ספר תורה עומד בבית הכנסת אלא מניחין אותו בבית המשתמר ומביאין אותו משם לבית הכנסת וכשהיו מביאין אותו היו פורשין בגדים נאים סביב התיבה דרך כבוד וכשיוצאין מבית הכנסת חוזרין ומוליכין ספר תורה לבית שמשתמר בתוכו ומפשיטין את התיבה מאותם הבגדים ועכשו הוא אומר שאין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בעוד שהצבור והספר בתוך בית הכנסת אלא יצא הצבור ויוליך ספר תורה לבית ואחר כך יחזור ויפשיט את התיבה ואף הצבור אינו יכול לצאת עד שיוציאו ספר תורה מבית הכנסת ומ"מ אם יש שני פתחים ואפשר לצבור יצאת באחד והספר באחד יכולים הם לצאת משינטל הספר כדי להוציאו הא קודם שינטל לא:
לעולם יזהר אדם ממדת האכזריות וצרות עין אלא ירחם משלו על הצריכים כמה בני אדם מתים בסבת אכזריות וקולר תלוי בצואר מי שבידו לרחם ולא עשה דרך הערה אמרו אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין שנאמר ידינו לא שפכו וכו' וכי על לבבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה אלמא שצריכים היו להתנצל בכך ואף בשעה שצר עין מראה עצמו מרחם אין לסמוך עליו שנאמר אל תלחם וכו' והוא שאמרו כל הנהנה מצרי עין עובר בשני לאוין אל תלחם וכו' אל תתאו וכו' דרך צחות אמרו אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תיקרי יבורך אלא יברך:
לעולם יזדרז אדם זריזות יתירה להשלים עצמו במדת הענוה ואפי' נתפרסם בעניו ביותר לא יחזיק עצמו בכך אלא יזדרז להפליג באותה מדה בכל יום דרך הערה אמר ר' אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא כיון דחזינא ליה לר' אבא דאמר איהו חד טעמא ואמוריה אמר טעמא אחרינא ולא קפיד ר"ל שהאמורא הממונה תחתיו להשמיע את דבריו מחליפו והוא אינו מדקדק עליו בכך אמינא לאו ענותנא אנא:
והזכירו בר' אבהו גם כן בענוה יתירה בנוסח כך דביתהו דאמוראה דר' אבהו אמרה לה לדביתהו דר' אבהו האי דידן לא צריך להאי דידך והאי דגחין וזקיף עליה ר"ל שהוא אמורא שלו וגחין לשמוע את דבריו וזקיף להשמיע לעם יקרא בעלמא הוא כלומר אינו עושה אלא לכבוד בעלמא מפני שהיה ר' אבהו עשיר וקרוב למלכות והיא נתמלאה חמה על כך ונאמר עליה אזלא דביתהו דר' אבהו ואמרה ליה לר' אבהו אמר לה מאי נפקא לך מינה מ"מ מיני ומיניה יתקלס עילאה:
וכן סופר עליו שבפעם אחת בקשו למנותו ראש ישיבה והוא ידע בר' אבא שהיה מגולגל בחובות ואמר אית לי רבה כלומר יש גדול ממני והוא ר' אבא ומנוהו ראש ישיבה והוא נתכוון כדי להועילו שהיה דרכם ליתן לראש ישיבה מנות ולהעשירו להיות דבריו נשמעים וכמו שאמרו והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו:
וכן סופר עוד עליו דבר זה נסחו ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא ר' אבהו דרש באגדתא ר' חייא דרש בשמעתא שבקוה כולי עלמא לר' חייא ואזול לגביה דר' אבהו חלש דעתיה דר' חייא אזל ר' אבהו לגביה אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנכנסו לעיר אחת אחד מוכר אבנים טובות ומרגליות ואחד מוכר מיני סדקית כלומר דברים דקים כגון פלכים ומחטים וצנורות על מי קופצין על זה שמוכר מיני סדקית כלומר שמניחין הדברים היקרים ביותר לרוב יקרם וכל יומא ר"ל שאר הימים הוה ר' חייא מלוי ליה לר' אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר וההוא יומא אלוייה ר' אבהו לר' חייא ר"ל להפיס דעתו ואפי' הכי לא אתיתב דעתיה:
בזמן ששליח צבור כורע למודים הצבור אומרין מודים אנחנו לך אלהינו אלהי כל בשר יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תקיימנו ותחיינו ותאסוף גלותינו לחצרות קדשך לשמור חקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך ובתלמוד המערב בראשון של ברכות חותם בה בא"י אל ההודאות כמו שביארנו בחמישי של ברכות:
אע"פ שהצבור חייבים לכבד את גדוליהם וחכמיהם וכל שכן למיוחד שבהם אעפ"כ תהא אימת צבור מוטלת על כל אדם אפי' היה גדול שבדור צא ולמד ממדת קונך שהרי הכהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם להיכל כלפי שכינה וכן אין לך מלך גדול מדוד שנאמר בו ויקם המלך דוד על רגליו ומ"מ כל שהצבור אינו נשמע למנהיגו או לחכם שבהם ועושים דבר או דברים שלא כהוגן ראוי למנהיג או לחכם ליסרם ולהוכיחם והוא שנאמר על דוד במקרא זה ויאמר שמעוני אחי ועמי אם אחי למה עמי אם עמי למה אחי אלא אם אתם שומעין לי אתם אחי ואם לאו עמי אתם ואני רודה אתכם במקל:
