מסכת סוטה דף מ׳ עמוד א׳

בהזכרת השם כשהכהנים מזכירין את השם:

פסוקא לקבל פסוקא שהכהנים אומרים פסוק ראשון והם אומרים אחד מאלו ובשני היו אומרים את השני ובשלישי את השלישי וכן במוסף וכן במנחה שהרי כולן שלשה שלשה הם:

אינו אלא טועה שלא נתקנו לומר אלא לכבוד שם המיוחד הנזכר במקדש:

ואינו מסביר פנים להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו ותגמל לרבו עליו בכך:

אמוריה המתרגם לרבים מה שהוא לוחש לו בשעת הדרשה:

לא צריך לדידך חכם הוא כמו בעליך:

יקרא דמלכותא שהרי רבי אבהו נשוא פנים בבית המלך כדאמרי' בחגיגה (דף יד.) נשוא פנים כגון ר' אבהו בי קיסר ובסנהדרין (דף יד.) אמר דהוו נפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין קמיה רבה דעמיה מדברנא לאומתיה:

ותו רבנן אימנו עליה ועוד זו מענוותנותו:

בנעילה דיומא דכיפורי מאי אמר לא ידענא אמאי לא אמר בנעילה דתענית כי היכא דאמר במנחתא דתעניתא דהא משמע בגמרא בפ' בשלשה פרקים (תענית כו:) דבתענית הוה נמי נעילה אבל מוסף לא הוה בהו:

כל האומרם בגבולין אינו אלא טועה פירש ר"י אע"ג דאמרי' בפרק הרואה (ברכות נה:) האי מאן דחזי חלמא וכו' דהתם משום סכנה התירו שמא חלום מסוכן הוא שצריך רפואה דהא אפילו בשבת התירו להתענות תענית חלום. פירש ר"ח הני כולהו רבי חייא בר אבא ודרבי חיננא בר פפא ודרבי אבהו הילכתא נינהו:

על שאנחנו מודים לך בערוך בערך הודאה פירש רב משה ראש ישיבה בן מרנא יעקב דקא מודו צבור על שליח צבור אינון סומכין ומאי על שאנו מודים לך על ההודאה דקאמר שליח צבור וקא ענו אינון אמן בירושלמי פ"ק דברכות איתא נמי רבי אבא ב"ר זבדא בשם רב מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לך שמך תרננה שפתי כי אזמרה לך וגו' בא"י האל ההודאות ר' שמואל ב"ר אוניא בשם רבי אחא הודייה ושבח לשמך הגדול לך גבורה לך תפארת יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתסמכנו בתפלתנו ותזקפנו מכפיפתנו כי אתה הוא סומך נופלים וזוקף כפופים מלא רחמים ואין עוד מלבדך בא"י האל ההודאות בר קפרא אומר לך כריעה לך ברכה לך כפופה לך השתחויה כי לך תכרע כל ברך וכל לשון לך תשבע לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והעושר והכבוד מלפניך וגו' ועתה ה' אלהינו בכל לב ובכל נפש לך משתחוים כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בא"י האל ההודאות אמר רבי יודן נהגין אמרי רבנן כולהון ואית דאמר או. אדה או אדה או אדה:

שמא תפסוק רצועה בסנדלו פירש ר"ח שמע מינה דמותר ליכנס בבית הכנסת בסנדל ובמנעל דלא אסרו אלא שלא לעלות לדוכן בסנדל ורבי הביא כמו כן מפרק שלישי דמגילה (דף כד:) האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור אלמא דאפילו לפני התיבה מותר לעבור בסנדל והכי מסיק בהדיא בפרק הרואה (ברכות דף סג.) אמר רבא מה ביתו אקפנדריא קפיד איניש ארקיקה ואמנעל לא קפיד איניש אף בית הכנסת קפנדריא אסור ורקיקה ומנעל שרי:

והיכן היו אומרים פסוקים אלו את מוצא שבכל אחת ואחת יש בו שלש מקראות ומתוך כך אומרים פסוק אחד כנגד פסוק אחד שבברכת כהנים וכן כלם בין פסוק לפסוק פסוק כנגד פסוק נמצא בין כל ברכה וברכה בסוף הברכה אומרין פסוק אחד:

ונחלקו בסוגיא זו מהם שאמרו שאין העם אומרים כן אלא במקדש ולכבוד הזכרת השם וסמך לדבריו שאף במקדש לא היה ראוי לאמרם ונוח לו שיהא מאזין ושומע את הברכה בכונת הלב ומהם שאמרו שאף בגבולין כן שמאחר שמברכין אותו ראוי לו להסביר פנים ולהראות שברכת רבו חביבה עליו וכן נראה לפסוק ואע"פ שר' אבהו אמר מריש הוה אמינא להו כיון דחזיתיה לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו מ"מ סברא דאידך מיסתבר טפי ולא עוד אלא שלדעתי זה שהיה מונע שלא לאמרם היה סובר שבמקדש לא היו אומרים אותם בין ברכה לברכה אלא בשעת הזכרת השם ועכשו שאין הזכרת השם ככתבו אין ראוי לאומרן ומ"מ יראה לפסוק כדעת האומר בין ברכה לברכה דהכי מיסתבר טפי ואין בה חלוק בין מקדש למדינה וכן שמאחר שאינו אומרן אלא בין פסוק לפסוק אין הכונה נפקעת בכך:

במסכת מגלה ביארנו שאין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין אלא מכונים פניהם כנגד פניהם ומכונים לשמוע ועיניהם למטה ואף הכהנים לא יביטו בעם אלא עיניהם גם כן לארץ כמי שעומד בתפלה:

כבר ביארנו במשנה שבשלשה דברים היה חלוק סדר נשיאות כפים שבמקדש לאותו של מדינה אחד קריאת השם ככתבו ואחד שאין העם עונין אמן ואחד שהכהנים היו מגביהין ידיהם על ראשיהם הא שאר הדברים הכל שוה בהם:

כל שאין כהן לישא את כפיו שליח צבור אומר אחר ברכת הודאה אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' ומזכיר כל המקראות ואין העם עונין אמן ואין אומרין ברכה זו אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים על הדרך שביארנו שהרי אינה אלא במקום נשיאות כפים ומכאן נהגו ברוב מקומות להיות הכל עומדים בשעה זו שהרי במקום נשיאות כפים היא הא כל שיש שם נשיאות כפים אין שליח צבור אומר הימנה כלל ויש בקצת סדורים ששליח צבור מתחיל אלהינו ואלהי אבותנו ברכנו וכו' עד אהרן ובניו וכשסיים אהרן ובניו הוא צועק כהנים וכהנים עושין כסדרן ואין הסוגיא מוכחת כן ובמסכת מגלה פרק הקורא תנין כ"ד ב' ביארנו קצת דברים בענין ברכת כהנים שאינם מבוארים כאן וכן ביארנו מהם כאן שלא התבארו שם ומה שחיסר זה גלה זה:

אף לענין התורה אין הקורא רשאי להתחיל בקריאת התורה אחר ברכתו עד שיכלה אמן של ברכת התורה מפי הצבור ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי המתרגם ואין המפטיר רשאי להתחיל בברכת ההפטרה עד שיגלל הספר ר"ל שיתחילו לגללו שלא יעמוד הספר בלא גולל והוא מתעסק בהפטרה עד שיסיחו דעתם מגלילת ספר תורה ולאו דוקא עד שתסתיים הגלילה כמו שחשבו רבים:

דרכם היה שלא היה ספר תורה עומד בבית הכנסת אלא מניחין אותו בבית המשתמר ומביאין אותו משם לבית הכנסת וכשהיו מביאין אותו היו פורשין בגדים נאים סביב התיבה דרך כבוד וכשיוצאין מבית הכנסת חוזרין ומוליכין ספר תורה לבית שמשתמר בתוכו ומפשיטין את התיבה מאותם הבגדים ועכשו הוא אומר שאין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בעוד שהצבור והספר בתוך בית הכנסת אלא יצא הצבור ויוליך ספר תורה לבית ואחר כך יחזור ויפשיט את התיבה ואף הצבור אינו יכול לצאת עד שיוציאו ספר תורה מבית הכנסת ומ"מ אם יש שני פתחים ואפשר לצבור יצאת באחד והספר באחד יכולים הם לצאת משינטל הספר כדי להוציאו הא קודם שינטל לא:

לעולם יזהר אדם ממדת האכזריות וצרות עין אלא ירחם משלו על הצריכים כמה בני אדם מתים בסבת אכזריות וקולר תלוי בצואר מי שבידו לרחם ולא עשה דרך הערה אמרו אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין שנאמר ידינו לא שפכו וכו' וכי על לבבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה אלמא שצריכים היו להתנצל בכך ואף בשעה שצר עין מראה עצמו מרחם אין לסמוך עליו שנאמר אל תלחם וכו' והוא שאמרו כל הנהנה מצרי עין עובר בשני לאוין אל תלחם וכו' אל תתאו וכו' דרך צחות אמרו אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תיקרי יבורך אלא יברך:

תוס' בד"ה על שאנחנו כו' בירושלמי פ"ק דברכות איתא נמי רבי אבא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו כעין זה שבת דף כ ע"א חולין דף סה ע"א ובדף עו ע"ב:

בִּנְעִילָה דְּיוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי מַאי אָמַר? אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא "הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'" (תהילים קכח, ד). נראה לי פסוק זה הוא שבעה תיבות כנגד שבעה רקיעים שעולה השכינה עתה בנעילה כי לכן אומרים ז' פעמים הֳ' הוּא הָאֱלֹקִים (מלכים א' יח, לט) כנודע ושני פסוקים הנשארים יְבָרֶכְךָ וכו' וּרְאֵה וכו' הם ט"ו תיבות כנגד ט"ו תיבות של ברכת כהנים ובגמרא אתמר פסוקים אלו נתקנו במקדש דוקא לכבוד השם המיוחד שמזכירים שם אבל בגבולין כל האומרם טועה מפני שצריך להאזין היטב לברכה ורבי אבהו סבר מעיקרא לאומרם כשמאריכין בניגון וגם בזה חזר בו אחר כך.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מֵרֵישׁ הֲוָה אָמִינָא עִינְוְתָנָא אֲנָא. לא היה אומר כן בפיו אלא בלבבו כך היה חושב את עצמו שהגיע למדרגה זו שראוי להיות נקרא עניו. אי נמי כונתו לומר אני עניו מצד טבעי ומזגי.

אָמִינָא לָאו עִינְוְתָנָא אֲנָא פירוש הוא אמר לאשתו מַאי נָפְקָא לֵיךְ מִינָּהּ כונתו לומר זו אשה היא ודעתה קלה אינה מבנת הענין על מתכונתו ולכן דבריה לא מעלין ולא מורידין והיו כלא היו אך לפי האמת בעלה עצמו וכולי עלמא ידעיה דְּמִינִּי וּמִינֵּיהּ יִתְקַלֵּס עִילָּאָה שאם לא הייתי אני משים הדברים בפיו לא היה יכול מצד עצמו לדרוש ברבים ואם כן תוכיות דברים אלו מוכחין הא דלא הקפיד מפני שדברים אלו יצאו מפי אשה אבל אם היו יוצאין מפי האמורא עצמו הוה קפיד! ולזה אמר אחר דכך וכך אמרתי לה מוכח דלא ענוותנא אנא דאם אני עניו באמת לא הייתי משיב לה כך, מה שאין כן רבי אבא דמן עכו שראה זלזול כבוד להדיה מן האמורא עצמו ולא קפיד דאין לך זלזול יותר מזה דהדרשן אמר לו טעם אחד והקרובים אליו שמעו שכך וכך אמר לו והם שומעים שזה האמורא אומר טעם אחר מעצמו ובודאי דבר זה זלזול ובושה להדרשן בפני אותם בני אדם ועם כל זה לא קפיד!

[כֵּיוָן דְּחָזֵינָא לֵיהּ רַבִּי אַבָּא מִן עַכּוֹ] אָמַר לְהוּ עַד דְּמַצֵּלְנָא לֵיה לְרַבִּי אַבָּא. קשא מה שייכות יש בזה לענוה? ונראה לי בס"ד כי תשובתו זו שהשיב 'עד דמצילנא ליה לרבי אבא' מוכח מתוכה להדיה דכונתו לברוח מהשררה שלא היה יכול לומר 'לא אתינא' כיון דאמנו עליה ולכן דחה הענין הזה של שררה שלו בקש באומרו עד דמצילנא לרבי אבא כי אמר אולי מה דבני ובני ישתנה הדבר ויתבטל הענין, דאפשר שיבא לעיר אדם גדול בתורה יותר ממנו ואז יאמר להם אית לכו רבה מיני תמנו עליו להיות ראש ישיבה ויעשו כך, נמצא עניו דאין לו רצון ותאוה בגדולה יען דלפי האמת מאי תליא הא בהא הלא אדרבה אם יהיה הוא ראש ישיבה יהיו דבריו נשמעין יותר ויהיה לו יכולת טפי להצילו. אי נמי אמר להם עד דמצילנא לרבי אבא כונתו הוא כי אני צריך לו בלימוד ההלכות בישיבה שיעזור לי בסברתו ובבקיאותו ולכן בעוד בעלי חובות נוגשים אותו ומטרידים אותו לא אפשר להיות לי עזר ממני מצד חכמתו וכל זה דבר מצד ענוה שלו דרואה עצמו שהוא צריך לתלמודו של רבי אבא.

רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דָּרַשׁ בִּשְׁמַעֲתָא וְרַבִּי אַבָּהוּ דָּרַשׁ בַּאֲגַּדְתָא נראה שהיה להם שתי בתי מדרשות שהיו זה בצד זה או זה לפנים מזה והיה מנהגם של אותו מקום לדרוש בשתי המדרשים בפרק אחד ולכן כיון דאקלעו רבנן לההוא אתרא זימנום שידרשו אחד בזה המדרש ואחד בזה המדרש. והא דעשה המשל של הדורש אגדה למוכר מיני סדקית אין בזה זלזול לדברי אגדה אלא אדרבה הוא שבח גדול כי דברי אגדה יש בהם פשט ודרש ורמז וסוד שהם ראשי תיבות פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד ארבע עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והדרשן מקשר בהם העולמות זה בזה ומחברם כמעשה מחט סדקית התופרת ומחברת חתיכות הבגד זה בזה ומתקנת הקרעים והנקבים כי על כן מעלתם גדולה דעניית הקדיש שאומר הדרשן אחריהם מסוגלת לכפרת עונות ולכן המשילם למיני סדקית שהם מחטים דקים דקורין אותם מחט סדקית על שם שמחברת הנקבים והסדקים כדאיתא בערוך. ועוד נראה לי בס"ד רמז במשל זה על מעלת דברי אגדה שכולם יש בקרבם סוד שבו נעשה סוד הנסירה כדי לעשות זווג במידות הקדושים העליונים ורמז זה בסדקית שהוא לשון סדק ונמצא הוא עשה שבח גדול לדברי אגדה במשל זה ורק לעיני השומעין הגדיל בשבח השמעתתא על דברי אגדה כי לזו דימה לאבנים טובות ולזו דימה למיני סדקית כדי להפיס דעתו של רבי חייא בר אבא. ומה שאמר וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא אִיתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ לאו משום גאוה וקנאה חס ושלום אלא מחמת הבושה שנתבייש מחמת אותם בני אדם שנשמטו ממנו שעשו לו בושה בדבר זה.

אָמַר לָהֶם דָּוִד לְיִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׁוֹמְעִין לִי, אַחַי אַתֶּם, וְאִם לָאו עַמִּי אַתֶּם, וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בְּמַקֵּל (דברי הימים א כח, ב). קשא למה נקיט מקל וכי דרכו של מלך לרדות במקל? ונראה לי בס"ד כי האבות א ברהם י צחק ו י שראל ראשי תיבות שמותם עולה מספר שם אהי־ה [21] ומספר שם בי־ט ומספר שם ודא־י הרמוז בראשי תיבות וַ יְבָרֶךְ דָּ וִיד אֶ ת יְ יָ (דברי הימים א' כט, י) שהוא שם הכתר והוא שם המפורש כנודע. אך סופי תיבות שמותם הוא 'מקל' [אברה ם יצח ק ישרא ל ] לרמוז אם ישראל צדיקים שהם עליונים יאירו להם אותיות העליונים של שמות האבות שרמוז בהם שם אהי־ה ושם בי־ט ושם ודא־י ואם אינם צדיקים אלא הלכו לאחור אז יתקיים בהם רדיית המקל הרמוז באחרית שמות האבות. לכן אִם אַתֶּם שׁוֹמְעִין לִי אַחַי אַתֶּם רמז באותיות אַחַי לשלשה שמות הנזכר אהי־ ה בי־ ט ודא־ י דסופי תיבות שלהם עולה כ"ד [24] כמנין דויד [24] מלא ביו"ד וזהו 'אַחַי' דומין כמוני וְאִם לָאו לא תזכו להארת שמות הרמוזים באותיות העליונים של התבות אלא תקחו לכם אותיות האחרונים שהם מקל ולכן וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בְּמַקֵּל! ולכן קודם החרבן אחר שחטאו ישראל ונסוגו אחור ממעשה האבות אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה מָה אַתָּה רֹאֶה? והשיב מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה (ירמיה א, יא) ומוכח מכאן אימת ציבור כיון דאמר להם 'אַחַי אַתֶּם' רוצה לומר כמו אחי שכולם גדולים ממני והיתה אימתם עליה אפילו אחר שמשח אותו שמואל הנביא ע"ה למלך.

חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל. לפי פשוטו הוא משום כבוד המלך להראות שיש כל כך מעלות של שררה תחתיו. אך נראה לרמוז בס"ד שהיה סדר זה בדקדוק שהוא של חמשה בני אדם שהם (1) חזן (2) וראש הכנסת (3) וסגן (4) וכהן גדול (5) ומלך כנגד כבוד תורה שבכתב שנכתבה בחמשה ספרים וכנגד כבוד תורה שבעל פה שנמסרה בחמשה שהם (1) מ שה (2) י הושע (3) ז קנים (4) נ ביאים (5) ואנשי כנסת הגדולה וכאשר סידרם התנא באבות (משנה אבות א, א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. וראשי תיבות חמשה הנזכרים הוא 'חסר מך' שהוא ראשי תיבות ח זן ס גן ר אש הכנסת מ לך כ הן גדול רמזו לו בזה רמז למלך שלא יתגאה אלא יהיה 'מך' בדברים הגופניים וימצא עצמו 'חסר' בדברים הנפשיים. והא דקורא המלך מיושב לרמוז לו אף על פי שהוא מלך חייב לעשות תורתו קבע והישיבה מורה על קבע.