מסכת גיטין דף נ״ו עמוד א׳

1אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

2אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל מי יימר? א"ל שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה.

3אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא.

5אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

6שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי; שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים. למערב אתא נפל בירושלים. לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים.

7א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך. אמר ליה: (יחזקאל כה, יד) ״ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'״. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר"מ׃

8שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני. הוו בה הנהו תלתא עתירי: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו. בן כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי.

9חד אמר להו: אנא זיינא להו בחיטי ושערי, וחד אמר להו: בדחמרא ובדמלחא ומשחא, וחד אמר להו: בדציבי. ושבחו רבנן לדציבי, דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה, בר מדציבי. דאמר רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא.

10הוו בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו. לא שבקינהו. אמרו להו: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו, אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא.

11מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא. שדרתה לשלוחה, ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן. אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא. א"ל זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן. אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן.

12הוה שליפא מסאנא, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא, ומתה.

13קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: (דברים כח, נו) ״הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה״. איכא דאמרי: גרוגרות, דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו׃

14כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי לי והיינו דכתיב ״(יחזקאל ז״, יט) כספם בחוצות ישליכו׃

15אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה: תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא׃

16א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא׃

17עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק׃

18כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא׃