Talmud Builders

    Zevachim 6b

    Back to index

    English translation — Zevachim 6b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1but it did not atone for him before Heaven, i.e., it is not accepted by God as a perfect offering.

    2Didn’t we learn in a mishna with regard to the purification process of a leper ( Nega’im 14:10): The verse states: “And the rest of the oil that is in the priest’s hand he shall put upon the head of the one that is to be purified, to make atonement for him before the Lord” (Leviticus 14:18). This teaches that if the priest placed the oil on the leper’s head, it atoned for him, and he is purified, but if he did not place the oil on his head, it did not atone for him; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Placement of the oil on the leper’s head is a non-essential mitzva. Therefore, whether the oil was placed on his head or whether it was not placed on his head, it atoned for him, but the verse ascribes the leper blame as though it did not atone for him.

    3The Gemara comments: What is the meaning of the phrase: As though it did not atone for him? If we say that it is necessary for the leper to bring another offering of oil, didn’t you say that whether the oil was placed on his head or whether it was not placed on his head, it atoned for him? Rather, the meaning of the statement is as follows: It atoned for the person, but did not atone for him before Heaven. Here too, with regard to one who sacrificed an offering without placing hands on its head, the baraita apparently means that the offering atoned for the owner’s transgression, even if it did not atone for him before Heaven.

    4The Gemara rejects this suggestion: There too, with regard to the purification process of a leper, one can explain that the oil atoned for one matter and did not atone for another: It atoned; in other words, the placement of oil on the leper’s right thumb and big toe, which was performed, effected its atonement. But it did not atone, i.e., there still needs to be an atonement effected by placement of oil on the leper’s head, and another log of oil must be brought for the performance of that act.

    5The Gemara returns to the matter of atonement for transgressions committed after the offering’s designation. Come and hear another proof from a baraita : Rabbi Shimon says: With regard to the communal peace offering of two lambs that accompanies the two loaves on Shavuot , for what sin are they brought?

    6The Gemara interrupts the citation of the baraita : The two lambs sacrificed on Shavuot are not brought for a sin; they are peace offerings brought with the annual public offering of two loaves of new wheat. Rather, the baraita should be emended as follows: For what sin are the goats sacrificed on Shavuot as a sin offering brought?

    7Rabbi Shimon answers: They are brought for the defiling of the Temple, by entering it while ritually impure, or for defiling its sacrificial foods, by partaking of them while ritually impure.

    8Rabbi Shimon continues: Once the blood of the first goat is sprinkled on the altar, thereby atoning for this defilement, for what sin is the second one sacrificed? It is sacrificed for any incident involving impurity that may have occurred between the sacrifice of that first goat and the sacrifice of this second goat. Based on this, say that the Jewish people should have had to sacrifice their offerings at all times and at every moment, as perhaps they sinned in the interim; but the verse spared them of this obligation.

    9The Gemara infers: And here, where an incident involving impurity occurred between the sacrifice of the two goats, is a case where the positive mitzva of distancing ritually impure people from the Temple was violated after the designation of the offering, as both goats were designated in advance. And nevertheless, the second goat atones for the violation. Evidently, an offering can atone for transgressions committed after its designation.

    10The Gemara rejects this inference: If both goats were designated simultaneously, this would indeed be evidence to that effect. But here we are dealing with a case where they were designated sequentially, and an incident involving impurity may have occurred between their respective designations.

    11The Gemara challenges this assertion: But shall we stand and say about the verse mandating these two sin offerings that when it is written, it is written specifically with regard to a case where they are designated sequentially?

    12Rav Pappa said the inference can be rejected for a different reason: Do you say that evidence can be adduced from communal offerings? Communal offerings are different, as the court makes a non-verbal stipulation about them, in accordance with what Rav Yehuda says that Shmuel says. As Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to communal offerings, the slaughtering knife, i.e., the act of slaughter, designates them for what they are. The court stipulates that the second goat be consecrated as it is sacrificed, and it therefore atones for incidents of impurity that occur beforehand. Individual offerings, by contrast, are all designated in advance.

    13Rav Yosef, son of Rav Shmuel, said to Rav Pappa: But does Rabbi Shimon accept the opinion that the court can make a non-verbal stipulation about communal offerings? Doesn’t Rav Idi bar Avin say that Rav Amram says that Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to animals designated as daily offerings but which in the end were not necessary for use by the public,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא כיפר קמי שמיאלנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר:

    אם נתןשיריים על ראש מצורע כיפר כו' דכפרה אמתנות הראש כתיבא:

    שירי מצוה הןדכתיב והנותר הלכך הוי כשפיכת שירי הדם דחטאת דלא מעכבי כדלקמן (זבחים דף נב.):

    לא כיפר מתנות הראשויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך שיתחיל בבהונות:

    כבשי עצרת שלמים נינהווהיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו והלא חובה ללחם הן באין להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים:

    שעירי עצרתגבי עצרת כתיבי שני שעירים חד בתורת כהנים ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת וחד בחומש הפקודים למוספין וקיימא לן במסכת שבועות (דף ב.) שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף:

    שני למה קרבוהלא ראשון כיפר לטומאה שלפניו:

    בין זה לזהקס"ד בין הקרבתו של זה להקרבתו של זה:

    [ראויים היו ישראל כו'דכל שעה] בספק חוטאין קיימי:

    אלא שחיסך הכתובחסך מעונותיהם ולא דקדק אחריהם לפי שחס על ממונם וחבירו במסכת מנחות (דף עו:) מפני החיסחון ומפרש מאי מפני החיסחון התורה חסה על ממונם של ישראל:

    והא הכאדטומאה שאירעה בין זה לזה עשה דלאחר הפרשה הוא שהרי מאתמול הופרשו וקתני דשני מכפר טומאת מקדש וקדשיו עשה נמי הוא דכתיב וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה׳:ב׳):

    אי דאפרשינהו בבת אחת הכי נמידלא מכפר שני אמידי ואין צריך לבא:

    הכא במאי עסקינןדהוצרך שני לבא דאפרשינן בזה אחר זה והאי שאורעה בין זה לזה דקתני שאורעה אתמול בין הפרשתו של זה להפרשתו של זה ולעולם אעשה דלאחר הפרשה לא מכפר:

    וליקום ולימא ליה כו'בתמיה אפשר שלא בא הכתוב אלא לכך והלא בכל שנה הצריכו שנים:

    לב בית דין(העם) העוסקין בצרכי צבור מתנה עליהן שאפי' יפרישו הכהנים בבת אחת לא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך להקרבתו כדי שיהא ראוי שני זה לבא על טומאה שאורעה בינתיים:

    קרבנות צבור סכיןהשוחטן מושכתן למה שהן ראויים ועומדין ואפילו לא ידע השוחט מה הן (או) כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן שמצוה להביא מן החדש כדאמרינן בראש השנה (דף ז.) שוחטן וכשרין לקיץ המזבח כדין שאר מותר תרומת כסף הנשאר בקופות התרומה כשמגיע אחד בניסן שמקייצין בו את המזבח ואע"ג דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולת נדבת צבור כגון קיץ המזבח הואיל ולא חזו לתמידין קרבי למאי דחזו משום דלב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו ואם לאו יקייצו בהן את המזבח ונראה בעיני דלא גרסי לה להא דשמואל הכא דהא מוקמינן ליה בפ"ק דשבועות (דף יב:) אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן:

    זבחים ו עמוד ב

    1לא כיפר קמי שמיא!

    2מי לא תנן: (ויקרא יד, יח) ״והנותר בשמן אשר על כף וגו' לכפר עליו לפני ה'״ אם נתן, כיפר; ואם לא נתן, לא כיפר. דברי ר"ע ר' יוחנן [בן נורי] אומר: שירי מצוה הן; בין ניתן בין שלא ניתן כיפר, ומעלין עליו כאילו לא כיפר.

    3מאי ״כאילו לא כיפר״? אילימא דמבעי לאיתויי קרבן אחרינא, האמרת: בין ניתן בין לא ניתן כיפר! אלא כיפר גברא, לא כיפר קמי שמיא; הכא נמי כיפר כו'!

    4התם נמי, כיפר מתן בהונות, לא כיפר מתנות הראש.

    5ת"ש ר' שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין?

    6כבשי עצרת שלמים נינהו! אלא שעירי עצרת למה הן באין?

    7על טומאת מקדש וקדשיו.

    8נזרק דמו של ראשון, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה. אמור מעתה: ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה, אלא שחיסך הכתוב.

    9והא הכא דעשה דלאחר הפרשה, וקא מכפרא!

    10אי דאפרשינהו בבת אחת הכי נמי; הכא במאי עסקינן דאפרשינהו בזה אחר זה.

    11וליקו ולימא ליה לקרא, דכי כתיב״א בזה אחר זה כתיבא״?!

    12אמר רב פפא: קרבנות צבור קאמרת?! שאני קרבנות צבור דלב בית דין קמתנה עליהן, כדרב יהודה אמר שמואל; דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן.

    13אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמואל לרב פפא: ומי אית ליה לרבי שמעון לב בית דין מתנה עליהן?! והאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור׃

    Tosafot

    לא כיפר מתנות הראשפי' בקונט' ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך להתחיל בבהונות ותימה דבסוף הוציאו לו (יומא דף סא.) משמע דלכולי עלמא אין מתנות הראש מעכבות ואפילו נשפך הלוג דפליגי התם ר"א ור"ש ורבנן בנתן מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג וקתני סיפא גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות שבראש אינן מעכבות כלל דאין צריך להביא אחר דבענין אחר אי אפשר לפרש וזהו דלא כתנאי דהכא וצ"ל דלר' יוחנן בן נורי נמי אין מעכבות כלל ואין צריך לעשותן ומעיקרא ס"ד לא כיפר קמי שמיא אפילו מה שעשה כבר כגון מתנות בהונות עצמן אע"פ שנתנן אין בהן ריצוי גמור לפי שחיסר מתנות הראש אע"ג דלא מעכבי כמו שאמר לעיל שקרבן שעשה לא כיפר קמי שמיא בשביל סמיכה שלא עשה אע"ג דלא מעכבת והדר מסיק ומתן בהונות שכבר עשה כיפר לגמרי שיש בהן ריצוי גמור אבל מתנות הראש לא כיפר קמי שמיא ואין צריך לעשותן דכתיב והנותר וגו' וכן הקרבן כשר וכיפר על כל עשה שקודם לכן אבל סמיכה לא כיפר דהויא לאחר הפרשה עד שיביא קרבן אחר אבל קשה על זה דלא הוי ליה לתרץ רק התם כתיב והנותר וגבי סמיכה לא כתיב והנותר וצ"ל דהתם ה"פ מתנות הראש לא מעכבי דכיון שקיבל מדם האשם ומן השמן על הבהונות אינו קרוי עוד מחוסר כפורים אלא מותר לאכול בקדשים וליכנס למקדש דמתן שמן נמי קרוי קרבן כדאמר פרק בית שמאי (לקמן זבחים מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ולכן לכל הפחות צריך ליתן על הבהונות קודם שיהא מותר בקדשים. ברוך:

    וליקו ולימא ליה לקרא דכי כתיבא בזה אחר זה כתיבאהא לא פריך דלימא ליה לקרא שלא חייב להביא שנים אלא כשהפריש בזה אחר זה אבל הפריש שנים בבת אחת [אינו חייב] שזו אינו קושיא דאפי' הפריש שנים בבת אחת נהי כשקרב האחד לא מהני השני שהופרש עמו מכל מקום יכול להפריש אחר כן ולהקריב ומועיל דלעולם חייבה תורה להביא שנים אלא הכי פריך דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי [שצריך להקריב ב' דוקא כשמפריש בזה אחר זה וקשה ליפרך נמי דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי] ע"י לב ב"ד ונראה דבלאו קרא הוה קשיא ליה משעירי עצרת שעושין כל שנה שדוחק הוא להעמידם ולומר שהיו מפרישין אותן בזה אחר זה:

    סכין מושכתן למה שהןבסוף פרק קמא דשבועות (דף יב:) אמרינן דשמואל סבר להא דר' יוחנן דהתם ובסמוך מייתי לה אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים פירוש אלא מקיצין בגופן את המזבח כדקאמר התם לר' שמעון ופי' שם בקונט' דשמואל סבר לה להא דאמר רבי יוחנן לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ומקיצין בהן את המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן למה שהן פי' סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחילה כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה והשתא קשה מאי מייתי התם תניא נמי הכי מברייתא הלא ממתני' דהתם הוה ליה לאיתויי ועוד דבהדיא מוכח בשמעתין דמילתיה דשמואל דווקא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ויש פירושים ברש"י שמוגה בהן נראה בעיני דלא גרסינן הא דשמואל הכא דהא בפרק קמא דשבועות מוקמינן לה אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן וזהו דוחק למחוק כל מילתיה דשמואל מן הספרים ועוד נראה שדברי הקונטרס סותרים זה את זה שפירש סכין מושכתן למה שהן ראויין ועומדין כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שנקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן מקיצין בהן את המזבח ואף על גב דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולות נדבת צבור הואיל ולא חזו תו לציבור קרבי למאי דחזו משום דלב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקיצו בהן אלמא לפירושו לא מהני תנאי בית דין למיקרב תו לתמידין ואחר כך פירש לדברי חכמים נפדין תמימים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן להכשירן לתמידי שנה הבאה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום ויוציאום לחולין ויפלו דמיהן למותר תרומה ואחר כך יקחו אותן מתרומה חדשה ויוכשרו לתמידים ונראה כפירוש הערוך וזה לשונו סכין מושכתן למה שהן פירוש למה שהן אם תמידין אם מוספין סכין מושכתן להיות כן אבל טרם שמושכתן הסכין אין לומר איזה תמיד ואיזה מוספין אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין שכך מתנה עליהן לב בית דין אף על פי שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך זה הסכין לשל מוסף הרי הוא מוסף וזה סייעתא לר' יוחנן [דאמר] שאם לא הוצרכו להן [אליבא דרבנן] נפדין תמימים שלא משכתן סכין לעולם והשתא להאי פירושא לא גרסינן תניא נמי הכי דמילתא דשמואל כרבנן אלא גרסי' תניא מודה ר' שמעון כו' וטעמא משום דבאין לכפר על [טומאת] מקדש וקדשיו כמתניתין דהתם ובברייתא חידש טפי ממתניתין והא דקתני שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי דבעינן תרתי טומאת מקדש ומזבח החיצון ואף על גב דמשמע התם דאי לא משום גזירה הוי מקיצין בגופן אפי' במותר חטאות הפנימיות היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאות צבור לעולה ורבינו חננאל מפרש כפירוש הערוך וגריס התם תניא נמי הכי וקאי אמילתא דרבי יוחנן דאמר דלרבי שמעון מקיצין בהן בגופן הואיל ומעיקרא עולה והשתא עולה אבל לא במותר חטאת כו' ותימה אמאי נטר עד לסוף דלעיל הוה ליה לאתויי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    Babylonian Talmud · folio map

    Zevachim 6b

    Zevachim 6b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 231 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר:

    אם נתן שיריים על ראש מצורע כיפר כו' דכפרה אמתנות הראש כתיבא:

    שירי מצוה הן דכתיב והנותר הלכך הוי כשפיכת שירי הדם דחטאת דלא מעכבי כדלקמן (זבחים דף נב.):

    לא כיפר מתנות הראש ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך שיתחיל בבהונות:

    כבשי עצרת שלמים נינהו והיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו והלא חובה ללחם הן באין להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים:

    שעירי עצרת גבי עצרת כתיבי שני שעירים חד בתורת כהנים ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת וחד בחומש הפקודים למוספין וקיימא לן במסכת שבועות (דף ב.) שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף:

    שני למה קרב והלא ראשון כיפר לטומאה שלפניו:

    בין זה לזה קס"ד בין הקרבתו של זה להקרבתו של זה:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Zevachim 6b · Sefaria

    Tosafot

    לא כיפר מתנות הראש פי' בקונט' ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך להתחיל בבהונות ותימה דבסוף הוציאו לו (יומא דף סא.) משמע דלכולי עלמא אין מתנות הראש מעכבות ואפילו נשפך הלוג דפליגי התם ר"א ור"ש ורבנן בנתן מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג וקתני סיפא גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות שבראש אינן מעכבות כלל דאין צריך להביא אחר דבענין אחר אי אפשר לפרש וזהו דלא כתנאי דהכא וצ"ל דלר' יוחנן בן נורי נמי אין מעכבות כלל ואין צריך לעשותן ומעיקרא ס"ד לא כיפר קמי שמיא אפילו מה שעשה כבר כגון מתנות בהונות עצמן אע"פ שנתנן אין בהן ריצוי גמור לפי שחיסר מתנות הראש אע"ג דלא מעכבי כמו שאמר לעיל שקרבן שעשה לא כיפר קמי שמיא בשביל סמיכה שלא עשה אע"ג דלא מעכבת והדר מסיק ומתן בהונות שכבר עשה כיפר לגמרי שיש בהן ריצוי גמור אבל מתנות הראש לא כיפר קמי שמיא ואין צריך לעשותן דכתיב והנותר וגו' וכן הקרבן כשר וכיפר על כל עשה שקודם לכן אבל סמיכה לא כיפר דהויא לאחר הפרשה עד שיביא קרבן אחר אבל קשה על זה דלא הוי ליה לתרץ רק התם כתיב והנותר וגבי סמיכה לא כתיב והנותר וצ"ל דהתם ה"פ מתנות הראש לא מעכבי דכיון שקיבל מדם האשם ומן השמן על הבהונות אינו קרוי עוד מחוסר כפורים אלא מותר לאכול בקדשים וליכנס למקדש דמתן שמן נמי קרוי קרבן כדאמר פרק בית שמאי (לקמן זבחים מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ולכן לכל הפחות צריך ליתן על הבהונות קודם שיהא מותר בקדשים. ברוך:

    וליקו ולימא ליה לקרא דכי כתיבא בזה אחר זה כתיבא הא לא פריך דלימא ליה לקרא שלא חייב להביא שנים אלא כשהפריש בזה אחר זה אבל הפריש שנים בבת אחת [אינו חייב] שזו אינו קושיא דאפי' הפריש שנים בבת אחת נהי כשקרב האחד לא מהני השני שהופרש עמו מכל מקום יכול להפריש אחר כן ולהקריב ומועיל דלעולם חייבה תורה להביא שנים אלא הכי פריך דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי [שצריך להקריב ב' דוקא כשמפריש בזה אחר זה וקשה ליפרך נמי דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי] ע"י לב ב"ד ונראה דבלאו קרא הוה קשיא ליה משעירי עצרת שעושין כל שנה שדוחק הוא להעמידם ולומר שהיו מפרישין אותן בזה אחר זה:

    סכין מושכתן למה שהן בסוף פרק קמא דשבועות (דף יב:) אמרינן דשמואל סבר להא דר' יוחנן דהתם ובסמוך מייתי לה אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים פירוש אלא מקיצין בגופן את המזבח כדקאמר התם לר' שמעון ופי' שם בקונט' דשמואל סבר לה להא דאמר רבי יוחנן לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ומקיצין בהן את המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן למה שהן פי' סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחילה כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה והשתא קשה מאי מייתי התם תניא נמי הכי מברייתא הלא ממתני' דהתם הוה ליה לאיתויי ועוד דבהדיא מוכח בשמעתין דמילתיה דשמואל דווקא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ויש פירושים ברש"י שמוגה בהן נראה בעיני דלא גרסינן הא דשמואל הכא דהא בפרק קמא דשבועות מוקמינן לה אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן וזהו דוחק למחוק כל מילתיה דשמואל מן הספרים ועוד נראה שדברי הקונטרס סותרים זה את זה שפירש סכין מושכתן למה שהן ראויין ועומדין כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שנקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן מקיצין בהן את המזבח ואף על גב דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולות נדבת צבור הואיל ולא חזו תו לציבור קרבי למאי דחזו משום דלב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקיצו בהן אלמא לפירושו לא מהני תנאי בית דין למיקרב תו לתמידין ואחר כך פירש לדברי חכמים נפדין תמימים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן להכשירן לתמידי שנה הבאה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום ויוציאום לחולין ויפלו דמיהן למותר תרומה ואחר כך יקחו אותן מתרומה חדשה ויוכשרו לתמידים ונראה כפירוש הערוך וזה לשונו סכין מושכתן למה שהן פירוש למה שהן אם תמידין אם מוספין סכין מושכתן להיות כן אבל טרם שמושכתן הסכין אין לומר איזה תמיד ואיזה מוספין אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין שכך מתנה עליהן לב בית דין אף על פי שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך זה הסכין לשל מוסף הרי הוא מוסף וזה סייעתא לר' יוחנן [דאמר] שאם לא הוצרכו להן [אליבא דרבנן] נפדין תמימים שלא משכתן סכין לעולם והשתא להאי פירושא לא גרסינן תניא נמי הכי דמילתא דשמואל כרבנן אלא גרסי' תניא מודה ר' שמעון כו' וטעמא משום דבאין לכפר על [טומאת] מקדש וקדשיו כמתניתין דהתם ובברייתא חידש טפי ממתניתין והא דקתני שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי דבעינן תרתי טומאת מקדש ומזבח החיצון ואף על גב דמשמע התם דאי לא משום גזירה הוי מקיצין בגופן אפי' במותר חטאות הפנימיות היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאות צבור לעולה ורבינו חננאל מפרש כפירוש הערוך וגריס התם תניא נמי הכי וקאי אמילתא דרבי יוחנן דאמר דלרבי שמעון מקיצין בהן בגופן הואיל ומעיקרא עולה והשתא עולה אבל לא במותר חטאת כו' ותימה אמאי נטר עד לסוף דלעיל הוה ליה לאתויי:

    Tosafot on Zevachim 6b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Zevachim, daf 6, Amud Bet, about 231 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “לא כיפר קמי שמיא!…”

    2. Segment 245 words

      Opens “מי לא תנן: (ויקרא יד, יח) ״והנותר…”

    3. Segment 327 words

      Opens “מאי ״כאילו לא כיפר״? אילימא דמבעי לאיתויי…”

      Named: רבן אחרינא.

    4. Segment 49 words

      Opens “התם נמי, כיפר מתן בהונות, לא כיפר…”

    5. Segment 59 words

      Opens “ת"ש ר' שמעון אומר: כבשי עצרת למה…”

    6. Segment 610 words

      Opens “כבשי עצרת שלמים נינהו! אלא שעירי עצרת…”

    7. Segment 74 words

      Opens “על טומאת מקדש וקדשיו.…”

    8. Segment 827 words

      Opens “נזרק דמו של ראשון, שני למה קרב?…”

    9. Segment 97 words

      Opens “והא הכא דעשה דלאחר הפרשה, וקא מכפרא!…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “אי דאפרשינהו בבת אחת הכי נמי; הכא…”

    11. Segment 1110 words

      Opens “וליקו ולימא ליה לקרא, דכי כתיבא בזה…”

    12. Segment 1229 words

      Opens “אמר רב פפא: קרבנות צבור קאמרת?! שאני…”

      Named: רב פפא, רב יהודה, שמואל.

    13. Segment 1337 words

      Opens “אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמואל…”

      Named: רב יוסף, רב שמואל, רב פפא, רבי שמעון, רב אידי בר אבין, רב עמרם.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Zevachim 6b · Segment 2 — “…כיפר. דברי ר"ע ר' יוחנן [בן נורי] אומר: שירי…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Zevachim 6b · Segment 13 — “אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמואל לרב פפא:…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Zevachim 6b · Segment 12 — “…כדרב יהודה אמר שמואל; דאמר רב יהודה אמר שמואל:…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Zevachim 6b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026