Talmud Builders

    Zevachim 6a

    Back to index

    English translation — Zevachim 6a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and partners cannot effect substitution of other animals for their offering. But if you say that it is not acquired by them, and the animal is the property solely of the deceased father, let them also effect substitution on his behalf, as heirs are able to effect substitution for their deceased parents’ offerings.

    2The Gemara answers: There it is different, as although the verse states: “If he shall at all change [ hamer yamir ] animal for animal” (Leviticus 27:10), the superfluous word hamer serving to include the heir as one who is able to effect substitution, nevertheless the subject’s singular form teaches that only one heir can effect substitution, but two heirs cannot effect substitution.

    3Rav Ya’akov of Nehar Pekod objects to this derivation: If that is so, one should say the same with regard to the redemption of the second tithe, as it is written: “And if a man will redeem [ gaol yigal ] any of his tithe, he shall add to it the fifth part thereof” (Leviticus 27:31), with the superfluous word gaol serving to include the heir as one who must add the one-fifth. So too, it should be derived from the verb’s singular form that if one heir redeems the tithe, he must add one-fifth of its value, but if two heirs redeem it, they do not need to add one-fifth. In fact, the halakha is that partners must also add one-fifth.

    4The Gemara answers: Redemption of the tithe is different, as the father had the ability to redeem the tithe even in partnership with another when alive. Therefore, the heirs can do so as well. By contrast, substitution of an offering cannot be effected by partners.

    5Rav Asi said to Rav Ashi: But from this halakha itself, that two heirs cannot effect substitution of an offering, it can be proven that they acquire the offering of the deceased. Granted, if you say it is acquired by them, this is the reason that one heir, in any event, can effect substitution of another animal for the offering. But if you say it is not acquired by them, how can even one heir effect substitution?

    6But doesn’t Rabbi Abbahu say that Rabbi Yoḥanan says: If one consecrates his own animal to atone for someone else and he then redeems it, he adds one-fifth of its value, as he would for any other offering he owned, but if the one for whom it atones redeems it, he need not add one-fifth, since he is not the owner. Nevertheless, only the one for whom the offering atones can render another animal a substitute for it, as in this respect only he is considered its owner. Rabbi Yoḥanan’s statement concludes: And if one separates teruma from his own produce to exempt the produce of another from the obligation to have teruma separated from it, the benefit of discretion is his. Only the one who separated the teruma is entitled to determine which priest receives it. Since an heir is able to effect substitution, apparently the offering atones for his transgression. This supports the claim that the heir acquires the offering.

    7Rav Ashi responds: The offering does not atone for the transgressions of the heirs by its essence, as it was not consecrated for their atonement, and they do not acquire it. Therefore, two heirs of a meal offering can bring it, as explained above. Yet, it does atone for them incidentally [ mikkufeya ]. Therefore, an heir can effect substitution of another animal for it.

    8§ With regard to the halakha that offerings slaughtered not for their sake are fit to be sacrificed but do not satisfy the obligations of their owners, a dilemma was raised before the Sages: After these offerings are sacrificed, did they atone for the sins for which they came, or did they not atone for them?

    9Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: It stands to reason that they did not atone, as, if it enters your mind that they did atone, for what purpose is the second offering brought? Why is the owner required to bring another offering if the first atoned for his sin?

    10The Gemara challenges this reasoning: Rather, what is the alternative? That they did not atone? If so, for what purpose is the first offering sacrificed?

    11Rav Ashi said: This is what is difficult for Rav Sheisha, i.e., Rav Sheshet, son of Rav Idi: Granted, if you say that such an offering did not atone, it is brought even when slaughtered not for its sake on the strength of its prior consecration for its sake. And in that case, for what purpose is the second offering brought? It is brought to atone for the sin. But if you say that offerings that were slaughtered not for their sake atoned for the sin, for what purpose is the second offering brought?

    12§ A dilemma was raised before the Sages: When one brings a burnt offering, which atones for violations of positive mitzvot, does it atone even for a violation of a positive mitzva that one committed after designating the animal as an offering, or does it not atone for such a violation?

    13The Gemara elaborates: Do we say that the halakha in this case is just as it is with regard to a sin offering, in that just as a sin offering does atone for a sin that one committed before designation of the animal but does not atone for a sin that one committed after designation, here too, a burnt offering does atone for violations that one committed before designation but does not atone for those committed after designation?

    14Or, perhaps a burnt offering is not similar to a sin offering, as with regard to a sin offering one must bring one sin offering for each and every sin he commits. But here, since a burnt offering atones even for one who has committed several violations of positive mitzvot, one may claim that it also atones even for the violation of a positive mitzva that one committed after designation of the animal.

    15The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita : The verse states: “And he shall place his hand on the head of the burnt offering, and it shall be accepted for him to atone for him” (Leviticus 1:4). And does placing hands atone for one’s sins? But isn’t atonement achieved only by the sprinkling of the blood, as it is stated: “For it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11)? Rather, what is the meaning when the verse states: “And he shall place…and it shall be accepted for him to atone”? This teaches that if one deemed the ritual of placing hands to be a non-essential mitzva and consequently failed to perform it, the verse ascribes to him blame as though the offering did not atone for his sins; and nevertheless, the offering atoned for his sins.

    16What, does the final clause of the baraita not mean that the offering atoned for the violation of any positive mitzva that the owner committed before designation of the animal, but it did not atone for violation of the positive mitzva of placing hands on the head of the offering, as that constitutes a violation of a positive mitzva after designation of the animal? Apparently, a burnt offering does not atone for the violations committed after the animal’s designation.

    17Rava said in response: You say that the positive mitzva of placing hands is proof? There it is different, since as long as he does not slaughter the offering, he remains obligated to stand and place his hands on its head. He has not yet violated the mitzva. When does the violation of this positive mitzva occur? It occurs after the slaughter, at which point fulfillment of the mitzva is no longer possible. And with regard to a violation committed after the slaughter, we do not raise the dilemma; clearly a burnt offering does not atone for such a violation.

    18Rav Huna bar Yehuda said to Rava: Say the baraita means that the offering atoned for the transgression of the person,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ושותפין לא מצו ממיריןדתניא הכל ממירין [חוץ מן השותפים] לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר אחד מימר ולא שנים ממירין:

    שאני התםאע"ג דלא קניא להו גזירת הכתוב הוא דשני יורשין אין ממירין זבח שהפריש אביהן:

    אחד ממירדהא דיורש ממיר בקרבן אביו מהכא נפקא לן אם המר לרבות את היורש דהוה מצי למיכתב אם ימר והכא נמי בלשון יחיד כתביה:

    אם יגאל איש ממעשרו לרבות יורששמוסיף חומש ופודה את מעשר אביו:

    איתיה בשותפותדלא אשכחן דמימעט שותפין מפדיון מעשר שני ותמורה היינו טעמא משום דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד:

    המקדיש מוסיף חומש כו'אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו ואם גאל יגאל את השדה [המקדיש אותו]:

    ומתכפר עושה תמורהדאיהו הוה בעלים דידיה ובמסכת תמורה יליף טעמא בפ"ק:

    והתורםתרומה משלו על הכרי של חבירו טובת הנאה של מפריש הוא בידו לתתה לכהן שירצה ואם בא ישראל ואמר לו הילך סלע זו ותן תרומתך לבן בתי כהן אותה סלע טובת הנאה של מפריש הוא ויליף התם טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת (דברים כ״ו:י״ב) מי שהפרישה מתבואתו בידו לתתה:

    ומשני מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפראכפרה קבועה שיהא יורש בעליו ממש אין להן הלכך גבי מנחה כשרה ליקרב דלא דשותפין היא אבל כפרה קופיא וצפה ממילא יש להן בו והלכך ממיר:

    קופיאלשון צף כמו (חגיגה טז:) אקפו ידייכו וכמו (מלכים ב ו׳:ו׳) ויצף הברזל תרגום וקפא ברזלא ויש לו דומה במסכת יומא (דף טז:):

    כיפרו על מה שבאוקדשים שנזבחו שלא לשמן יקרבו ותנן לא עלו לשם חובה וצריך להביא אחר מיהו מבעיא ליה אם כפרו על החטא שהופרשו עליו ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין בינתיים:

    אמר רב אשי רב שישא בריה דרב אידידיליף לא כיפרו מדבעי לאיתויי שני:

    הכי קשיא ליהבהבאת שני טפי מהקרבת ראשון:

    אי אמרת בשלמא לא כיפרואפילו הכי מיקרב קרבי דשלא לשמו מכח לשמו קאתי דמתחילתו לשמו הוקדש ושני בא לכפר על החטא כגון אם עולה היא מכפרת על עשה או אם אשם הוא יכפר על אשמו:

    אעשה דלאחר הפרשה כו'אסתם עולה קאי שנזבחו לשמן:

    אחטאתדלא מכפרא אלא שגגת כרת דקודם הפרשה דכתיב או הודע אליו חטאתו וגו' (ויקרא ד׳:כ״ג):

    כיון דאי איכא כמה עשה גביה מכפראשהרי לא חייב הכתוב להביאו שתחייב על כל עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקדוש ברוך הוא (בת"כ פ' ויקרא) אלמא כולן נתכפרו:

    שירי מצוהשלא נחשבה בעיניו ולא עשאה:

    כאילו לא כיפר וכיפרכלומר אף על פי כן כיפר:

    מאי כיפר ומאי לא כיפר לאו כיפר עשה קמא דקודם הפרשה ולא כיפר עשה דסמיכה דהוה ליה לאחר הפרשה:

    בעמוד וסמוך קאיואכתי כל כמה דלא שחטיה לא עבר עליה:

    כיפר גבראעל כל עשה שבידו וניצל מן היסורין:

    זבחים ו עמוד א

    1ושותפין לא מצו ממירין. אלא אי אמרת לא קניא להו אמורי נמי לימרו!

    2שאני התם, דאמר קרא: ״(ויקרא כז״, י) ״אם המר ימיר״ לרבות את היורש; אחד ממיר ואין שנים ממירין.

    3מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: אלא מעתה, גבי מעשר דכתיב: ״(ויקרא כז״, לא) ואם גאל יגאל לרבות את היורש הכי נמי אחד גואל ואין שנים גואלין׃

    4שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתיה בשותפות׃

    5אמר ליה רב אסי לרב אשי ומינה אי אמרת בשלמא קניא להו היינו דחד מיהא מימר אלא אי אמרת לא קניא להו היכי מימר׃

    6והאמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו׃

    7מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא:

    8איבעיא להו כיפרו על מה שבאו או לא כיפרו׃

    9אמר רב ששת בריה דרב אידי מסתברא דלא כיפרו דאי סלקא דעתך כיפרו שני למה הוא בא׃

    10ואלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב׃

    11אמר רב אשי רב שישא בריה דרב אידי הכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא לא כיפרו שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושני למה הוא בא לכפר אלא אי אמרת כיפרו שני למה הוא בא:

    12איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא או לא מכפרא׃

    13מי אמרינן מידי דהוה אחטאת מה חטאת דקודם הפרשה אין דלאחר הפרשה לא אף הכא נמי דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא׃

    14או דלמא לא דמיא לחטאת דחטאת על כל חטא וחטא בעי לאיתויי חדא חטאת והכא כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרא אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרא׃

    15תא שמע (ויקרא א, ד) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר ״(ויקרא יז״, יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אלא מה תלמוד לומר וסמך ונרצה לכפר שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר׃

    16מאי לאו דכיפר עשה דקודם הפרשה לא כיפר אעשה דסמיכה דהוה ליה עשה דלאחר הפרשה׃

    17אמר רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לן׃

    18א"ל רב הונא בר יהודה לרבא אימא כיפר גברא,׃

    Tosafot

    אחד מימר ואין שנים ממיריןמשמע דלרבי יוחנן יורש מימר ותימה דבפ' מי שהוציאהו (עירובין מו:) קאמר רבי יוחנן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ובריש תמורה (דף ב.) וערכין (דף ב.) פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וקאמר רבי יהודה יורש אינו מימר וי"ל משום דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה ובריש תמורה וערכין אומר הכל ממירין לאתויי יורש:

    מתכפר עושה תמורהוהא דתניא בפ' קמא דתמורה (דף ט.) לא יחליפנו בשל אחרים הא מפרש התם כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר:

    מקופיא מכפראתימה דבפ' קמא דתמורה (דף י.) ילפינן דמתכפר עושה תמורה מנזיר וההיא כפרה קבועה היא וי"ל דלא יליף מנזיר אלא דמפריש אינו מימר אבל מתכפר עושה תמורה אפי' מקופיא וא"ת דיורש בקופיא גרידא קרי מתכפר ומימר וכי הוו שנים יורשים מיקרו שותפין ולא ממירין והא ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ:) קבעי בפר כה"ג שאחיו הכהנים מתכפרים אי בקביעותא מתכפרין והוו שותפין ולא מצי ממיר או מקופיא מתכפרין וכולו של כהן גדול ומצי מימר דיחיד הוא אלמא לא חשיב מתכפר כשהוא מקופיא מדכהן גדול מימר ולא מיקרו שותפין מה שאחיו מתכפרין בו בקופיא וי"ל דבשמעתא שניהם היורשין הוו מקופיא לכך מיקרו שותפין ולא ממירין אבל התם כיון דאיכא השתא בהאי קרבן כפרת כהן גדול דקביעא לא חשיבא לגביה אחיו כמו שותפין על ידי כפרת קופיא:

    דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא באתימה כמה קרבנות אדם מתנדב ומביא זה אחר זה מיד אע"פ שכיפר הראשון שנעשה לשמו וי"ל דפריך שני למה חייב להביא ואם תאמר מאי קאמר שני למה הוא בא דלמא קאתי לכפר אמחשבה דשלא לשמן דחשיב עשה לאחר שחיטה כמו סמיכה דבסמוך ומיהו יש לומר דמחשבה תלויה בעובד וקרבן לא מכפר אלא על בעליה ונראה דמאשם קדייק שאינו בא נדבה:

    אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרבצ"ע דהיינו קשיא דריש לקיש דאם כשירין הם ירצו ואם אינן מרצין למה הן באין:

    או דלמא לא דמיא לחטאתתימה דנפשוט ממתני' דפ"ק דשבועות (דף ב:) דאפי' לר' שמעון דלית ליה (שם יא:) לב בית דין מתנה עליהן שעיר שלא קרב עליו ברגל זה יקרב ברגל אחר אע"פ שמרגל שעברו נתכפרו כבר אטומאת מקדש וקדשיו דקודם הפרשה דקאתי האי שעיר מכפר אטומאה שאחר כך ויש לומר כיון שאבד וקרב אחר תחתיו איגלאי מילתא שלא היתה הפרשתן הפרשה עד רגל אחר דשחטי ליה:

    והלא אין כפרה אלא בדםבפרק תמיד נשחט (פסחים נט:) אמרי' כל כמה דלא אכלי כהנים בשר לא מצי מכפר דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין בשר ובעלים מתכפרים אבל מכל מקום עיקר כפרה אינה אלא בדם:

    לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לןבסוף הסוגיא בעי רבי ירמיה אפילו לאחר שחיטה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    Babylonian Talmud · folio map

    Zevachim 6a

    Zevachim 6a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 332 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ושותפין לא מצו ממירין דתניא הכל ממירין [חוץ מן השותפים] לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר אחד מימר ולא שנים ממירין:

    שאני התם אע"ג דלא קניא להו גזירת הכתוב הוא דשני יורשין אין ממירין זבח שהפריש אביהן:

    אחד ממיר דהא דיורש ממיר בקרבן אביו מהכא נפקא לן אם המר לרבות את היורש דהוה מצי למיכתב אם ימר והכא נמי בלשון יחיד כתביה:

    אם יגאל איש ממעשרו לרבות יורש שמוסיף חומש ופודה את מעשר אביו:

    איתיה בשותפות דלא אשכחן דמימעט שותפין מפדיון מעשר שני ותמורה היינו טעמא משום דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד:

    המקדיש מוסיף חומש כו' אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו ואם גאל יגאל את השדה [המקדיש אותו]:

    ומתכפר עושה תמורה דאיהו הוה בעלים דידיה ובמסכת תמורה יליף טעמא בפ"ק:

    והתורם תרומה משלו על הכרי של חבירו טובת הנאה של מפריש הוא בידו לתתה לכהן שירצה ואם בא ישראל ואמר לו הילך סלע זו ותן תרומתך לבן בתי כהן אותה סלע טובת הנאה של מפריש הוא ויליף התם טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת (דברים כ״ו:י״ב) מי שהפרישה מתבואתו בידו לתתה:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Zevachim 6a · Sefaria

    Tosafot

    אחד מימר ואין שנים ממירין משמע דלרבי יוחנן יורש מימר ותימה דבפ' מי שהוציאהו (עירובין מו:) קאמר רבי יוחנן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ובריש תמורה (דף ב.) וערכין (דף ב.) פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וקאמר רבי יהודה יורש אינו מימר וי"ל משום דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה ובריש תמורה וערכין אומר הכל ממירין לאתויי יורש:

    מתכפר עושה תמורה והא דתניא בפ' קמא דתמורה (דף ט.) לא יחליפנו בשל אחרים הא מפרש התם כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר:

    מקופיא מכפרא תימה דבפ' קמא דתמורה (דף י.) ילפינן דמתכפר עושה תמורה מנזיר וההיא כפרה קבועה היא וי"ל דלא יליף מנזיר אלא דמפריש אינו מימר אבל מתכפר עושה תמורה אפי' מקופיא וא"ת דיורש בקופיא גרידא קרי מתכפר ומימר וכי הוו שנים יורשים מיקרו שותפין ולא ממירין והא ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ:) קבעי בפר כה"ג שאחיו הכהנים מתכפרים אי בקביעותא מתכפרין והוו שותפין ולא מצי ממיר או מקופיא מתכפרין וכולו של כהן גדול ומצי מימר דיחיד הוא אלמא לא חשיב מתכפר כשהוא מקופיא מדכהן גדול מימר ולא מיקרו שותפין מה שאחיו מתכפרין בו בקופיא וי"ל דבשמעתא שניהם היורשין הוו מקופיא לכך מיקרו שותפין ולא ממירין אבל התם כיון דאיכא השתא בהאי קרבן כפרת כהן גדול דקביעא לא חשיבא לגביה אחיו כמו שותפין על ידי כפרת קופיא:

    דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא תימה כמה קרבנות אדם מתנדב ומביא זה אחר זה מיד אע"פ שכיפר הראשון שנעשה לשמו וי"ל דפריך שני למה חייב להביא ואם תאמר מאי קאמר שני למה הוא בא דלמא קאתי לכפר אמחשבה דשלא לשמן דחשיב עשה לאחר שחיטה כמו סמיכה דבסמוך ומיהו יש לומר דמחשבה תלויה בעובד וקרבן לא מכפר אלא על בעליה ונראה דמאשם קדייק שאינו בא נדבה:

    אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב צ"ע דהיינו קשיא דריש לקיש דאם כשירין הם ירצו ואם אינן מרצין למה הן באין:

    או דלמא לא דמיא לחטאת תימה דנפשוט ממתני' דפ"ק דשבועות (דף ב:) דאפי' לר' שמעון דלית ליה (שם יא:) לב בית דין מתנה עליהן שעיר שלא קרב עליו ברגל זה יקרב ברגל אחר אע"פ שמרגל שעברו נתכפרו כבר אטומאת מקדש וקדשיו דקודם הפרשה דקאתי האי שעיר מכפר אטומאה שאחר כך ויש לומר כיון שאבד וקרב אחר תחתיו איגלאי מילתא שלא היתה הפרשתן הפרשה עד רגל אחר דשחטי ליה:

    והלא אין כפרה אלא בדם בפרק תמיד נשחט (פסחים נט:) אמרי' כל כמה דלא אכלי כהנים בשר לא מצי מכפר דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין בשר ובעלים מתכפרים אבל מכל מקום עיקר כפרה אינה אלא בדם:

    לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לן בסוף הסוגיא בעי רבי ירמיה אפילו לאחר שחיטה:

    Tosafot on Zevachim 6a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Zevachim, daf 6, Amud Aleph, about 332 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “ושותפין לא מצו ממירין. אלא אי אמרת…”

    2. Segment 218 words

      Opens “שאני התם, דאמר קרא: (ויקרא כז, י)…”

    3. Segment 327 words

      Opens “מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: אלא…”

      Named: רב יעקב.

    4. Segment 47 words

      Opens “שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתיה בשותפות…”

    5. Segment 524 words

      Opens “אמר ליה רב אסי לרב אשי ומינה…”

      Named: רב אסי, רב אשי.

    6. Segment 620 words

      Opens “והאמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש…”

      Named: רבי אבהו.

    7. Segment 75 words

      Opens “מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא:…”

    8. Segment 89 words

      Opens “איבעיא להו כיפרו על מה שבאו או…”

    9. Segment 917 words

      Opens “אמר רב ששת בריה דרב אידי מסתברא…”

      Named: רב ששת, רב אידי.

    10. Segment 107 words

      Opens “ואלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב…”

    11. Segment 1135 words

      Opens “אמר רב אשי רב שישא בריה דרב…”

      Named: רב אשי, רב שישא, רב אידי.

    12. Segment 129 words

      Opens “איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא או…”

    13. Segment 1322 words

      Opens “מי אמרינן מידי דהוה אחטאת מה חטאת…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “או דלמא לא דמיא לחטאת דחטאת על…”

    15. Segment 1543 words

      Opens “תא שמע (ויקרא א, ד) וסמך ונרצה…”

    16. Segment 1615 words

      Opens “מאי לאו דכיפר עשה דקודם הפרשה לא…”

    17. Segment 1726 words

      Opens “אמר רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני התם…”

      Named: רבא.

    18. Segment 189 words

      Opens “א"ל רב הונא בר יהודה לרבא אימא…”

      Named: רב הונא בר יהודה, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Zevachim 6a · Segment 6 — “…רבי אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Zevachim 6a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026