Talmud Builders

    Zevachim 106a

    Back to index

    English translation — Zevachim 106a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1so too here, the bull and goat of Yom Kippur are burned east of Jerusalem.

    2But according to the Rabbis, then, where outside Jerusalem do they burn them? The Gemara responds: As it is taught in a baraita : Where are the bulls and goats burned? They are burned north of Jerusalem, outside of the three camps. Rabbi Yosei HaGelili says: They are burned on the place of the ashes, where the ashes from the altar were poured.

    3Rava said: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei HaGelili? It is Rabbi Eliezer ben Yaakov, as it is taught in a baraita : The verse states with regard to bulls that are burned: “Where the ashes are poured out [ shefekh hadeshen ] shall it be burned” (Leviticus 4:12). This teaches that ashes must be there already when the bulls are burned. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: This verse teaches that its place should slope [ meshupakh ] downward so that ashes from the burning will slide downhill.

    4Abaye said to Rava: Perhaps they disagree only about whether the place must slope, but Rabbi Eliezer ben Yaakov agrees that it must be the place where the ashes from the altar were deposited.

    5§ The Sages taught in a baraita : The verse states with regard to the bull and goat of Yom Kippur: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28). This teaches that only the one who burns them renders his garments impure, but the one who kindles the fire does not render his garments impure, and the one who sets up the arrangement of wood does not render his garments impure. And who is considered the one who burns? One who assists at the actual time of burning.

    6One might have thought that this priest renders his garments impure even after the bull and goat become ash. Therefore, the verse states: “And he who burns them” (Leviticus 16:28), teaching that they, the whole bull and goat, render garments impure, but they do not render garments impure once they become ash. Rabbi Shimon says: The word “them” teaches that they render garments impure, but once the flesh is incinerated they do not render garments impure.

    7The Gemara asks: What is the difference between the opinion of the first tanna and the opinion of Rabbi Shimon? Rava said: The difference between them is when he turned it into a charred mass, and the form of the animal has become distorted, but has not actually become ash. The first tanna holds that at this stage the offering still transmits impurity, whereas Rabbi Shimon holds that it does not.

    8MISHNA: One who slaughters an offering outside the Temple courtyard and one who offers it up outside the Temple courtyard is liable for the slaughter and liable for the offering up, as each act involves an independent prohibition. If done intentionally, he is liable to receive excision from the World-to-Come [ karet ] for each act, and if done unwittingly, he is liable to bring a sin offering for each act.

    9Rabbi Yosei HaGelili says: If he slaughtered an offering inside the courtyard and then offered it up outside the courtyard, he is liable. But if he slaughtered it outside, thereby rendering it unfit, and then he offered it up outside, he is exempt for the offering up, as he offered up only an item that is unfit, and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis said to him: According to your reasoning, even in a case where he slaughters it inside and offers it up outside, he should be exempt, since the moment that he took it outside the courtyard, he thereby rendered it unfit. Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.

    10One who is ritually impure who ate sacrificial food, whether it was ritually impure sacrificial food or ritually pure sacrificial food, is liable to receive karet if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. Rabbi Yosei HaGelili says: An impure person who ate pure sacrificial food is liable. But an impure person who ate impure sacrificial food is exempt, as he merely ate an impure item, and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis said to him: According to your logic, this halakha would apply even in a case of an impure person who ate what had been pure sacrificial food, because once he touched it, he thereby rendered it ritually impure. Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable.

    11And a pure person who ate impure sacrificial food is exempt, as one is liable for eating sacrificial food in impurity only due to the impurity of one’s body, but not due to the impurity of the food.

    12GEMARA: The mishna teaches that if one both slaughters and offers up an offering outside the Temple courtyard, he is liable for each act, as they are independent prohibitions. The Gemara asks: Granted that one is liable for the offering up, as the punishment for this act is written in the Torah and the prohibition concerning this act is also written in the Torah. The punishment is as it is written: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The prohibition is as it is written: “Take heed to yourself lest you offer up your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13). And this is in accordance with that which Rabbi Avin says that Rabbi Elazar says: Wherever it is stated in the Torah: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition. Accordingly, the verse in Deuteronomy is understood as issuing a prohibition.

    13But for the slaughtering, why is one liable? Granted that the punishment is stated in the Torah, as it is written: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord, before the Tabernacle of the Lord…that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:3–4). But from where do we derive its prohibition? One is liable only in a case where the Torah specifies both the prohibition and the punishment. The Gemara answers: The verse states in the continuation of that passage: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim after whom they go astray” (Leviticus 17:7).

    14The Gemara questions the use of this verse as a source: But this verse is necessary for the purpose of expounding in accordance with the statement of Rabbi Elazar, as he says: From where is it derived with regard to one who slaughters an animal as an offering to Mercury, a pagan deity, that he is liable even though this is not the established manner in which that deity is worshipped? As it is written: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim .” If the verse is not needed to teach the matter of worshipping a deity in accordance with its established manner, as it is already taught that one is liable for this, as it is written: “Take heed to yourself…lest you inquire after their gods, saying: How do these nations serve their gods, so too will I do likewise” (Deuteronomy 12:30), then apply it to the matter of worshipping a deity in a way that is not in accordance with its established manner.

    15Rabba said: Both halakhot can be derived from the same verse. Read into the verse as though it stops after the phrase: “And they shall not slaughter” (Leviticus 17:7), and relates to the prohibition against slaughtering outside the Temple courtyard, which was mentioned in the previous verses. And also read into the verse as relating to the verse’s continuation: And not anymore their offerings to the se’irim , which serves as the source for the prohibition against sacrificing offerings to false deities.

    16The Gemara challenges: But the verse is still necessary for the purpose of expounding that which is taught in a baraita : The verse states: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord” (Leviticus 17:3–4). Until this point, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect, i.e., after the Tabernacle was erected, and then he also sacrificed them during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ורבנןדמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו ג"ש:

    היכא שריף להולאיזו רוח של ירושלים:

    לצפונה של ירושליםשכל מעשה חטאת בצפון:

    אבית הדשןצריך שיקדים לשם דשן מזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלת"ק לא צריך:

    רבי אליעזר בן יעקב היאדאמר לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך:

    ודילמא במקומו משופך הוא דפליגיומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך:

    השורףהמתעסק בצרכי שריפתן כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור:

    דשוייה חרוכאדהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוה לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא בהו אבל אפר לא מיקרי ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים:

    מתני' השוחט קדשים בחוץ והעלהבחוץ. בהעלם אחד:

    חייב על השחיטה וחייב על העלייהשהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה (ויקרא יז):

    שלא העלה אלא דבר פסולואנן מתקבל בפנים בעינן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו (שם):

    כיון שהוציאו פסלוואפ"ה חייב וה"ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ:

    הטמא שאכל כו'משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך פלוגתא להדדי תנינהו גבי הדדי:

    כיון שנגע בו טמאוהוואפ"ה הדר אכיל ליה מחייב ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא ע"י אחרים:

    שאינו חייב אלא על טומאת הגוףכדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן בפ' בית שמאי (לעיל זבחים דף מג.) בטומאת הגוף הכתוב מדבר מי שטומאה פורחת ממנו:

    גמ' שחיטה והעלאה ב' פרשיות סמוכות זו לזו באחרי מות:

    אלא אזהרה מנלןדקא מחייבינן ליה עליה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.):

    למרקוליסאע"פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו ואעשה כן ואפ"ה מניין שהוא חייב:

    קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עודדאי לכדרבי אלעזר לכתוב ולא עוד את זבחיהם לשעירים והאי דכתיב ולא יזבחו לאזהרת שחוטי חוץ אתא דסמיך לההיא פרשתא:

    ע"כעד המקרא הזה דלא יזבחו כל הענין העליון שנענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאת חוץ:

    מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמותמשהוקם המשכן דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא אי לא מרבי להו קרא בהדיא מסתמא לא שמעינן להו:

    זבחים 106 עמוד א

    1אף כאן למזרחה של ירושלים.

    2אלא לרבנן היכא שריף להו? כדתניא: היכן נשרפין? לצפון ירושלים, חוץ לשלש מחנות. רבי יוסי הגלילי אומר: אבית הדשן נשרפין.

    3אמר רבא: מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי הגלילי? ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא: (ויקרא ד, יב) ״על שפך הדשן ישרף״ שיהא שם דשן (שיקדים לשם דשן). ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך.

    4אמר ליה אביי: דילמא במקומו משופך פליגי.

    Baraita

    5תנו רבנן: השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים. ואיזהו השורף? המסייע בשעת שריפה.

    6יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד לומר: ״אותם״ אותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין מטמאין בגדים. רבי שמעון אומר: אותם מטמאין בגדים, ניתך הבשר אין מטמאין בגדים.

    7מאי בינייהו? אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא.

    8הדרן עלך טבול יום׃

    Mishna

    9השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה, וחייב על העלאה.

    10רבי יוסי הגלילי אומר: שחט בפנים והעלה בחוץ. שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו: אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסלו.

    11הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טהור חייב, וטמא שאכל טמא פטור, שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו: אף טמא שאכל את הטהור, כיון שנגע בו טמאוהו.

    12וטהור שאכל טמא פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף.

    Gemara

    13בשלמא העלה כתיב ״עונש וכתיב אזהרה״. עונש דכתיב: ״(ויקרא יז״, ד) ״ואל פתח אהל מועד לא הביאו״. אזהרה דכתיב: ״(דברים יב״, יג) ״השמר לך פן תעלה עולותיך״; וכי הא דא"ר אבין א"ר אלעזר: כל מקום שנאמר ״השמר״, ״פן״ ואל אינו אלא לא תעשה.

    14אלא שחיטה בשלמא עונש, דכתיב: ״(ויקרא יז״, ד) ״ואל פתח אהל מועד לא הביאו״; אלא אזהרה מנלן? אמר קרא: ״(ויקרא יז״, ז) ״ולא יזבחו עוד״.

    15האי מיבעי ליה לכדר"א דאמר: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? דכתיב: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם״ אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב: ״(דברים יב״, ל) ״איכה יעבדו״; תנהו ענין לשלא כדרכה.

    16אמר רבה: קרי ביה ״ולא יזבחו״, וקרי ביה ״ולא עוד״.

    17אכתי מיבעי ליה לכדתניא: עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות׃

    Tosafot

    כיון שנגע בו טימאהואע"ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו:

    אזהרה מנלןפי' בקונטרס דקא מחייבי ליה עלה [חטאת] שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.) וקשה לפי' דבריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) משמע דקרבן לא בעי אזהרה דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן הוא דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם היינו טעמא משום דאיתקוש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו ונראה לפרש דהאי דבעי הכא אזהרה מנא לן היינו משום דחשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין (שם.) השוחט והמעלה בחוץ ולאו אמתני' קאי והאי דקתני בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היינו כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת ומיהו לקמן בשמעתין משמע דלאפוקי לאו קאתיא דפריך רבא הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק"ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר כו' וכן פ' המוצא תפילין (עירובין דף צו.) יצא פסח [ומילה] שהן מצות עשה [ופריך] הא כתיב ושמרת את החוקה וא"ר אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל הוי לא תעשה אלמא הוי פירושא יצא פסח [ומילה] שיש בעשה היינו שאין בהן לאו ואזהרה ואין לומר דסוגיא דידן כרבינא דמשני שינויא אחרינא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ומצי למימר אליביה דקרבן קבעי אזהרה דמ"מ קשיא דרבא אדרבא דהיינו רבא בשמעתין וההיא מסקנא דמכות דקרבן לא בעי אזהרה אליבא דרבא ולפירוש הקונטרס נמי קשה קצת דאמאי תלי טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאפילו לר"ע דאמר לא בעי מעשה הא אמר ריש לקיש בריש כריתות (דף ג:) נהי דלא בעי ר"ע מעשה רבה מעשה זוטא בעי מיהו איכא לאוקמה שמעתין כרבי יוחנן דאמר ר"ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתני' קא דייק דקתני פסח ומילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל:

    מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייבפי' בקונטרס אע"פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן אפ"ה מניין שחייב ונראה דכל הנהו דלאו אורחייהו בזביחה אע"ג דמכובדים נינהו לא נפקא מאיכה יעבדו כדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) דאמר אביי שלש השתחואות בעבודת כוכבים [למה] אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק ופריך כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת לשלא כדרכה ואפילו לשלא כדרכה כלל שעובדין אותה בבזיון כגון פעור ומרקוליס ואחת כדרכה ושלא כדרכה פי' כדרכה בעבודת כבוד אלא שאין דרכה בהשתחואה ואם תאמר מנלן הכא זובח בהמה למרקוליס אימא כי אתא קרא למכובדים שאין דרכן בזביחה אבל למבוזין כגון פעור ומרקוליס לא וי"ל דגלי ליה בהשתחואה דמכובדים ומבוזין שוין הוא הדין בזביחה ור"ת מפרש דתרי קראי בזביחה כתיבי האי קרא דהכא ולא יזבחו ועוד כתיב זובח לאלהים יחרם דדרשינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) דיצתה זביחה ללמד על הכלל לחייב בכל עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה וקשה לפי' דמהאי קרא לא שמעינן אלא אזהרה אבל עונש במבוזין מנא לן ועוד תרוייהו למכובדין צריכי חד לעונש וחד לאזהרה ועוד דלא ה"ל לאיתויי איכה יעבדו אלא הוה ליה למימר אם אינו ענין לכדרכה של מכובדין דכתיב זובח לאלהים יחרם תנהו ענין לשלא כדרכה כלומר מבוזין אלא כמו שפירשנו נראה דרבי אלעזר אכל שלא כדרכה אתא לאשמועי' דחייב אלא דנקט מרקוליס לרבותא ומהשתחואה נפקא לן דאין חילוק בין מכובדין למבוזין כדפרי' תדע דהא אמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סד:) ג' כריתות בעבודת כוכבים למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולא מיבעיא לן קרא אחרינא חד למכובדין וחד למבוזין וק"ק הא דפריך בפ' ד' מיתות אימא יצתה השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקאמרת זובח למה לי לגופיה דמחשבין מעבודה לעבודה ומתמה עליה הש"ס אלא הא דקאמר רבי אלעזר מניין לזובח בהמה למרקוליס כו' מהשתחואה נפקא מאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה במחשב מעבודה לעבודה דהא לעולם הוא כך דלא יזבחו אזהרה לעונש דזובח לאלהים יחרם וי"ל דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל א"כ לא תעבדם דאוקמינן (סנהדרין דף ס:) למגפף ומנשק הוה מייתר לן לאזהרה אזביחה דמהשתחואה הוה ילפינן אפילו חיוב מיתה במגפף ומנשק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אזהרה וכו' דקרבן לא בעי אזהרהעיין בב"ק דף קה ע"ב תוס' ד"ה מאי לאו ושבועות דף יח ע"ב תוס' ד"ה ל"ת:

    Babylonian Talmud · folio map

    Zevachim 106a

    Zevachim 106a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 342 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ורבנן דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו ג"ש:

    היכא שריף להו לאיזו רוח של ירושלים:

    לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון:

    אבית הדשן צריך שיקדים לשם דשן מזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלת"ק לא צריך:

    רבי אליעזר בן יעקב היא דאמר לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך:

    ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך:

    השורף המתעסק בצרכי שריפתן כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור:

    דשוייה חרוכא דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוה לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא בהו אבל אפר לא מיקרי ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Zevachim 106a · Sefaria

    Tosafot

    כיון שנגע בו טימאהו אע"ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו:

    אזהרה מנלן פי' בקונטרס דקא מחייבי ליה עלה [חטאת] שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.) וקשה לפי' דבריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) משמע דקרבן לא בעי אזהרה דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן הוא דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם היינו טעמא משום דאיתקוש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו ונראה לפרש דהאי דבעי הכא אזהרה מנא לן היינו משום דחשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין (שם.) השוחט והמעלה בחוץ ולאו אמתני' קאי והאי דקתני בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היינו כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת ומיהו לקמן בשמעתין משמע דלאפוקי לאו קאתיא דפריך רבא הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק"ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר כו' וכן פ' המוצא תפילין (עירובין דף צו.) יצא פסח [ומילה] שהן מצות עשה [ופריך] הא כתיב ושמרת את החוקה וא"ר אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל הוי לא תעשה אלמא הוי פירושא יצא פסח [ומילה] שיש בעשה היינו שאין בהן לאו ואזהרה ואין לומר דסוגיא דידן כרבינא דמשני שינויא אחרינא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ומצי למימר אליביה דקרבן קבעי אזהרה דמ"מ קשיא דרבא אדרבא דהיינו רבא בשמעתין וההיא מסקנא דמכות דקרבן לא בעי אזהרה אליבא דרבא ולפירוש הקונטרס נמי קשה קצת דאמאי תלי טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאפילו לר"ע דאמר לא בעי מעשה הא אמר ריש לקיש בריש כריתות (דף ג:) נהי דלא בעי ר"ע מעשה רבה מעשה זוטא בעי מיהו איכא לאוקמה שמעתין כרבי יוחנן דאמר ר"ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתני' קא דייק דקתני פסח ומילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל:

    מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב פי' בקונטרס אע"פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן אפ"ה מניין שחייב ונראה דכל הנהו דלאו אורחייהו בזביחה אע"ג דמכובדים נינהו לא נפקא מאיכה יעבדו כדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) דאמר אביי שלש השתחואות בעבודת כוכבים [למה] אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק ופריך כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת לשלא כדרכה ואפילו לשלא כדרכה כלל שעובדין אותה בבזיון כגון פעור ומרקוליס ואחת כדרכה ושלא כדרכה פי' כדרכה בעבודת כבוד אלא שאין דרכה בהשתחואה ואם תאמר מנלן הכא זובח בהמה למרקוליס אימא כי אתא קרא למכובדים שאין דרכן בזביחה אבל למבוזין כגון פעור ומרקוליס לא וי"ל דגלי ליה בהשתחואה דמכובדים ומבוזין שוין הוא הדין בזביחה ור"ת מפרש דתרי קראי בזביחה כתיבי האי קרא דהכא ולא יזבחו ועוד כתיב זובח לאלהים יחרם דדרשינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) דיצתה זביחה ללמד על הכלל לחייב בכל עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה וקשה לפי' דמהאי קרא לא שמעינן אלא אזהרה אבל עונש במבוזין מנא לן ועוד תרוייהו למכובדין צריכי חד לעונש וחד לאזהרה ועוד דלא ה"ל לאיתויי איכה יעבדו אלא הוה ליה למימר אם אינו ענין לכדרכה של מכובדין דכתיב זובח לאלהים יחרם תנהו ענין לשלא כדרכה כלומר מבוזין אלא כמו שפירשנו נראה דרבי אלעזר אכל שלא כדרכה אתא לאשמועי' דחייב אלא דנקט מרקוליס לרבותא ומהשתחואה נפקא לן דאין חילוק בין מכובדין למבוזין כדפרי' תדע דהא אמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סד:) ג' כריתות בעבודת כוכבים למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולא מיבעיא לן קרא אחרינא חד למכובדין וחד למבוזין וק"ק הא דפריך בפ' ד' מיתות אימא יצתה השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקאמרת זובח למה לי לגופיה דמחשבין מעבודה לעבודה ומתמה עליה הש"ס אלא הא דקאמר רבי אלעזר מניין לזובח בהמה למרקוליס כו' מהשתחואה נפקא מאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה במחשב מעבודה לעבודה דהא לעולם הוא כך דלא יזבחו אזהרה לעונש דזובח לאלהים יחרם וי"ל דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל א"כ לא תעבדם דאוקמינן (סנהדרין דף ס:) למגפף ומנשק הוה מייתר לן לאזהרה אזביחה דמהשתחואה הוה ילפינן אפילו חיוב מיתה במגפף ומנשק:

    Tosafot on Zevachim 106a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אזהרה וכו' דקרבן לא בעי אזהרה עיין בב"ק דף קה ע"ב תוס' ד"ה מאי לאו ושבועות דף יח ע"ב תוס' ד"ה ל"ת:

    Gilyon HaShas on Zevachim 106a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Zevachim, daf 106, Amud Aleph, about 342 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “אף כאן למזרחה של ירושלים.…”

    2. Segment 220 words

      Opens “אלא לרבנן היכא שריף להו? כדתניא: היכן…”

      Named: רבי יוסי.

    3. Segment 336 words

      Opens “אמר רבא: מאן תנא דפליג עליה דר'…”

      Named: רבא.

    4. Segment 47 words

      Opens “אמר ליה אביי: דילמא במקומו משופך פליגי.…”

      Named: אביי.

    5. Segment 522 words

      Opens “תנו רבנן: השורף מטמא בגדים, ולא המצית…”

    6. Segment 628 words

      Opens “יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד…”

      Named: רבי שמעון.

    7. Segment 78 words

      Opens “מאי בינייהו? אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה…”

      Named: רבא.

    8. Segment 84 words

      Opens “הדרן עלך טבול יום…”

    9. Segment 910 words

      Opens “מתני׳ השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה,…”

    10. Segment 1028 words

      Opens “רבי יוסי הגלילי אומר: שחט בפנים והעלה…”

      Named: רבי יוסי.

    11. Segment 1137 words

      Opens “הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש…”

      Named: רבי יוסי.

    12. Segment 1210 words

      Opens “וטהור שאכל טמא פטור, שאינו חייב אלא…”

    13. Segment 1344 words

      Opens “גמ׳ בשלמא העלה כתיב עונש וכתיב אזהרה.…”

    14. Segment 1425 words

      Opens “אלא שחיטה בשלמא עונש, דכתיב: (ויקרא יז,…”

    15. Segment 1531 words

      Opens “האי מיבעי ליה לכדר"א דאמר: מנין לזובח…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “אמר רבה: קרי ביה ״ולא יזבחו״, וקרי…”

      Named: רבה.

    17. Segment 1717 words

      Opens “אכתי מיבעי ליה לכדתניא: עד כאן הוא…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Zevachim 106a · Segment 4 — “אמר ליה אביי: דילמא במקומו משופך פליגי.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Zevachim 106a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026