Talmud Builders

    Zevachim 23a

    Back to index

    English translation — Zevachim 23a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1according to his eating, you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4)? This teaches that one may bring the Paschal offering only if he is able to partake of it. The Gemara responds: This requirement is also meant as a mitzva ab initio ; it does not disqualify the offering if not fulfilled.

    2The Gemara asks: And is this requirement not indispensable even after the fact? But isn’t it taught in a baraita that the phrase “according to the number of the souls” teaches that the Paschal offering may be slaughtered only for those who registered for it in advance. If the Paschal offering was slaughtered for individuals who did not register for it, one might have thought that it would only be like transgressing a mitzva, but the offering would not be disqualified. Therefore, the verse states: “You shall make your count”; the verse repeats the issue of counting to stress that the halakha is indispensable, and if one slaughters the offering for one who is not registered, it is disqualified. The Gemara concludes: And those who eat the offering are juxtaposed to those registered for it, as the verse states: “According to the number of the souls; a man, according to his eating.” Accordingly, if one slaughters the Paschal offering for one who cannot partake of it, the offering is disqualified.

    3The Gemara responds: The Elders of the South do not juxtapose the phrases, i.e., they do not interpret the verse’s juxtaposition of the two phrases as significant. The Gemara asks: But even if they do not juxtapose the phrases, there is a refutation to their statement from this inference as well: And just as in a case where the owner became impure due to a creeping animal, where he may send his offerings for sacrifice ab initio , a priest who became impure due to a creeping animal nevertheless cannot effect acceptance, then in a case where the owner became impure due to a corpse, where he may not send his offerings ab initio , is it not right that a priest who became impure due to a corpse cannot effect acceptance?

    4Furthermore, the Gemara raises an objection from a mishna ( Pesaḥim 80b): As the Sages said that with regard to a nazirite and one who performs the rite of the Paschal offering, the frontplate effects acceptance for offerings sacrificed in a state of impurity of the blood, but the frontplate does not effect acceptance for offerings sacrificed in a state of impurity of the body of the individual bringing it.

    5The Gemara continues: To what impurity is it referring? If we say that it is referring to impurity due to a creeping animal, didn’t you say above that according to the Elders of the South, one may slaughter the Paschal offering and sprinkle its blood for an owner who is in a state of impurity due to a creeping animal? Rather, it must be referring to impurity due to a corpse, and the mishna teaches: The frontplate does not effect acceptance. Evidently, if the owner became impure due to a corpse, he may not send his offerings for sacrifice, contrary to the opinion ascribed to the Elders of the South.

    6The Gemara responds: No, if the owner became impure due to a corpse, the frontplate indeed effects acceptance for the offering. The mishna is not referring to the owners of the offerings at all; rather, here we are dealing with a case where the officiating priest became impure due to a creeping animal.

    7The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: If it became known after the offering was brought that he had contracted ritual impurity imparted in the depths, i.e., a source of impurity that had been unknown at the time, the frontplate effects acceptance for the offering. This clause cannot be reconciled with the suggested interpretation of the mishna, since Rabbi Ḥiyya teaches: They stated this halakha of impurity imparted in the depths only with regard to impurity due to a corpse. Now, when he says that it applies only to impurity due to a corpse, he means to exclude what? Does he not mean to exclude impurity imparted by the carcass of a creeping animal in the depths? If so, the mishna cannot be referring to impurity due to a creeping animal.

    8The Gemara responds: No, Rabbi Ḥiyya means to exclude impurity imparted by a gonorrhea-like discharge [ ziva ] in the depths. Impurity due to the corpse of a creeping animal, by contrast, is within the scope of the mishna.

    9The Gemara asks: But how is one to understand this dilemma that Rami bar Ḥama raises: With regard to a priest who effects acceptance for the offerings of the nazirite and the Paschal offering, was impurity imparted in the depths permitted for him or was impurity imparted in the depths not permitted for him? According to the Elders of the South, why not resolve the dilemma and conclude that impurity imparted in the depths was permitted for him, since they hold that we interpret the mishna here as referring to an impure priest?

    10The Gemara responds: The premise of this dilemma of Rami bar Ḥama certainly disagrees with the opinion of the Elders of the South, and Rami bar Ḥama does not interpret the mishna in this manner.

    11The Gemara suggests: Come and hear a proof from a verse written about the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the sacred items, which the children of Israel shall consecrate, even all their sacred gifts; and it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before God” (Exodus 28:38). And the Sages expounded: Which sin does Aaron bear?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לפי אכלוהראוי לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה:

    במכסתלשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז):

    ואיתקש אוכלין למנוייןמה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי שאם שחטו לטמאים ולערלים וחולה וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין:

    וכי לא מקשי נמיוסברי טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה:

    ומה במקום כו' בעליםיחיד:

    מיתיבילזקני דרום:

    מפני שאמרומשנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:) שהנזיר ועושה פסח כו' קס"ד האי טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו שתי תורים ואשם וימנה את נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד:

    אלמא נטמאו כו'כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני:

    הכי נמידמרצה ציץ:

    כגון שנטמא כהן בשרץכדתנן טמא פסול ואוקימנא בשרץ ותנן נזיר ועושה פסח וה"ה לכל קרבנות יחיד והא דנקט הני משום סיפא נקט דבעי מיתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה וכי גמירי היתר טומאת התהום בנזיר ועושה פסח גמירי לה בכיצד צולין וטומאת התהום טומאת ספק והתם מפרש איזוהי טומאת התהום כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף פ:):

    לא אמרודהותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא בטומאת המת בלבד:

    מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץדלא הותרה ומק"ו לא אתיא שאין דנין ק"ו מהלכה:

    טומאת התהום דזיבהכגון ראה בין השמשות ספק כולה מן היום או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצאה עליו מגופו:

    דבעי רמי בר חמאבכיצד צולין:

    כהן המרצה בקרבנותיהןשל נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה:

    והא הכא בכהן אוקמא להלרישא דקתני אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ועלה קתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה:

    דרמי בר חמא פליג הואאדזקני דרום הוא מוקים לההיא בטומאת בעלים וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו דאכילת פסחים מעכב:

    תא שמעתיובתא לרמי בר חמא:

    ונשא אהרןבציץ כתיב:

    את עון הקדשיםפסול קרבנות ירצה בציץ:

    זבחים 23 עמוד א

    1לפי אכלו! למצוה.

    2ולעכובי לא?! והתניא: (שמות יב, ד) ״במכסת נפשות״ מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. שחטו שלא למנוייו יכול יהא כעובר על המצוה? תלמוד לומר: תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב. ואיתקש אוכלין למנויין!

    3זקני דרום לא מקשי. וכי לא מקשי נמי מהא נמי אית להו פירכא: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ, שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה; מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה?!

    4מיתיבי, מפני שאמרו: נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת דם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.

    5במאי? אילימא בטומאת שרץ, האמרת: שוחטין וזורקין על טומאת שרץ! אלא טומאת מת; וקתני: אין הציץ מרצה; אלמא נטמאו בעלים במת אין משלחין קרבנותיהם!

    6לא; אי דאיטמו בעלים במת ה"נ הכא במאי עסקינן כגון שנטמא כהן בשרץ.

    7אי הכי, אימא סיפא: ניטמא טומאת התהום הציץ מרצה. הא תני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד; למת למעוטי מאי? לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ?!

    8לא; למעוטי טומאת התהום דזיבה.

    9ואלא הא דבעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהם הותרה לו טומא' התהום, או לא הותרה לו טומאת התהום? תפשוט דטומאת התהום הותרה לו; דהא הכא בכהן קיימינא!

    10דרמי בר חמא ודאי פליגי.

    11תא שמע: (שמות כח, לח) ונשא אהרן את עון הקדשי' וכי איזהו עון נושא?

    Tosafot

    זקני דרום לא מקשיוזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתמיד נשחט (פסחים דף סא.) דתנן השוחט לערלים ולטמאים פסול אי נמי סבירא להו כר' נתן ולית להו הא דקאמר הש"ס בכיצד צולין (שם דף עח:) דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי:

    מפני שאמרו נזיר ועושה פסחאע"ג דפרשי' זקני דרום תנאי היא אפירכא דסיפא סמיך דנטמא טומאת התהום מרצה (דכולי עלמא אית להון טומאת התהום מרצה) דהילכתא גמירי לה כדאיתא פרק כיצד צולין (פסחים פ:) וכן ברייתא דר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דפריך מינה התם לרבי יוסי:

    אלא בטומאת מת בבעלים וקתני אין הציץ מרצהוקשיא לזקני דרום דאמרו איש איש למצוה:

    לא למעוטי טומאת התהום דזיבהוא"ת מ"מ קשיא ברייתא דר' חייא דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הא איטמי כהן טומאה ידועה לא מרצי ותירץ ה"ר חיים דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ דשוחטין וזורקין ולא מרצי משום דמכפרין כמתכפרין והשתא חמיר בשביעי דלא מרצי וטמא מת בראשון מרצי והיינו טעמא דבשביעי יכול לעשות בטהרה על ידי שליח וחזי למיכל לאורתא אבל בראשון לא אפשר לתקנו ולעשותו בטהרה לכך בדיעבד כשר ומיירי ברייתא דר' חייא [בטומאת התהום דאי איטמי] כהן בטומאת ודאי של שרץ או במת בשביעי שלו אינו מרצה ביחיד אפי' בדיעבד (שהרי אינו מרצה בציבור בתמיד) דהא מכפרין כמתכפרין וציבור טמאי שרץ או בשביעי של מת לא עבדי בטומאה אלא שולחים קרבנותיהם על ידי טהורין כיון דחזו לאורתא אבל בטומאת התהום מרצה כהן ביחיד אבל בבעלים לא מתוקמא ברייתא דר' חייא דכיון דשוחטין וזורקין על טמאי שרץ ושולחים קרבנותיהם ביד טהורים איזה ריצוי ציץ שייך וגם טומאת התהום נמי לא שריא להו למיעבד אינהו גופייהו כיון דשוחטין וזורקין עליהן ומצו למיעבד ע"י טהורין ועוד יש לפרש דמיירי בכהן שקיבל הדם בטומאת התהום דמת שמרצה לכתחילה לזרוק ולא מהדרי' אטהורין אפי' איכא כהן טהור הא טומאה ידועה לא מרצה לכתחילה אלא מהדרינן אטהורין דטומאה דחויה היא בציבור וכי האי גוונא צריך לפרש בפרק כיצד צולין (פסחים פא.) דבעי התם כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה ומאי קמיבעיא ליה הא קיימא לן במועדו אפי' בטומאה אלא אי יכול לזרוק בטומאה לכתחילה קמיבעיא ליה כדפרישית ואפי' איכא טהורין:

    טומאת התהום דזיבהפ"ה כגון ראה בין השמשות של י"ג ספק כולה מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה ויש כאן שתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות וקשה דבפרק כיצד צולין (ג"ז שם) לא מצי משכח לרבי יוסי טומאת התהום ולימא כי האי גוונא ונראה לי ברו"ך דבעינן שהספק לא יהא נודע עד לאחר שחיטה ואם אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין השמשות סוף יום שלשה עשר הא בעינן טומאת התהום שלא יהא אחד מכיר בסוף העולם לכך בעי התם בשלמא לרבנן משכחת לה דשחטו על זב בשביעי שלו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואח"כ ראה וסותר אבל לר' יוסי דאמר מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא מטמא ולא סתר מידי [היכי משכחת ליה] ורבינו הקשה לימא שראה לפני שחיטה ושחטו עליו וחזר הזב וראה שניה דסתר אפי' לר' יוסי וצריך למנות שבעה דזב תלוי בראיות וליכא לא תחילת היום בטהרה ולא סוף היום ולדידי אתי שפיר דכיון דראה בצפרא מיד היה ספק אולי יראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה ורבינו מתרץ בזה דכיון דראייה ראשונה אינה מטמאה במשא א"כ מועיל לו מה ששחטו וזרקו עליו אע"ג דראייה שנייה מצטרפת לראשונה לחייבו מנין שבעה מכל מקום לעולם היה קרוי טמא שרץ בשעת עשיית הקרבן וגם אחר כן לא פקע שמו ויצא ידי פסחו וקשה על פירושו משמעתין (כהן המרצה בציבור היא) וי"ל כגון שראה אחת בי"ג וטבל והעריב שמשו ושחט למחר הפסח ואחרי כן ראה שנייה ומצטרפת ואין זה קרוי נודע הספק קודם שחיטה כיון שטהור גמור בשעת שחיטה וליכא למימר אולי יראה לשני ימים ומצטרפין דלר' יוסי אינה מצטרפת לראשונה. ברו"ך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    Babylonian Talmud · folio map

    Zevachim 23a

    Zevachim 23a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 210 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לפי אכלו הראוי לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה:

    במכסת לשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז):

    ואיתקש אוכלין למנויין מה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי שאם שחטו לטמאים ולערלים וחולה וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין:

    וכי לא מקשי נמי וסברי טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה:

    ומה במקום כו' בעלים יחיד:

    מיתיבי לזקני דרום:

    מפני שאמרו משנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:) שהנזיר ועושה פסח כו' קס"ד האי טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו שתי תורים ואשם וימנה את נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד:

    אלמא נטמאו כו' כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Zevachim 23a · Sefaria

    Tosafot

    זקני דרום לא מקשי וזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתמיד נשחט (פסחים דף סא.) דתנן השוחט לערלים ולטמאים פסול אי נמי סבירא להו כר' נתן ולית להו הא דקאמר הש"ס בכיצד צולין (שם דף עח:) דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי:

    מפני שאמרו נזיר ועושה פסח אע"ג דפרשי' זקני דרום תנאי היא אפירכא דסיפא סמיך דנטמא טומאת התהום מרצה (דכולי עלמא אית להון טומאת התהום מרצה) דהילכתא גמירי לה כדאיתא פרק כיצד צולין (פסחים פ:) וכן ברייתא דר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דפריך מינה התם לרבי יוסי:

    אלא בטומאת מת בבעלים וקתני אין הציץ מרצה וקשיא לזקני דרום דאמרו איש איש למצוה:

    לא למעוטי טומאת התהום דזיבה וא"ת מ"מ קשיא ברייתא דר' חייא דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הא איטמי כהן טומאה ידועה לא מרצי ותירץ ה"ר חיים דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ דשוחטין וזורקין ולא מרצי משום דמכפרין כמתכפרין והשתא חמיר בשביעי דלא מרצי וטמא מת בראשון מרצי והיינו טעמא דבשביעי יכול לעשות בטהרה על ידי שליח וחזי למיכל לאורתא אבל בראשון לא אפשר לתקנו ולעשותו בטהרה לכך בדיעבד כשר ומיירי ברייתא דר' חייא [בטומאת התהום דאי איטמי] כהן בטומאת ודאי של שרץ או במת בשביעי שלו אינו מרצה ביחיד אפי' בדיעבד (שהרי אינו מרצה בציבור בתמיד) דהא מכפרין כמתכפרין וציבור טמאי שרץ או בשביעי של מת לא עבדי בטומאה אלא שולחים קרבנותיהם על ידי טהורין כיון דחזו לאורתא אבל בטומאת התהום מרצה כהן ביחיד אבל בבעלים לא מתוקמא ברייתא דר' חייא דכיון דשוחטין וזורקין על טמאי שרץ ושולחים קרבנותיהם ביד טהורים איזה ריצוי ציץ שייך וגם טומאת התהום נמי לא שריא להו למיעבד אינהו גופייהו כיון דשוחטין וזורקין עליהן ומצו למיעבד ע"י טהורין ועוד יש לפרש דמיירי בכהן שקיבל הדם בטומאת התהום דמת שמרצה לכתחילה לזרוק ולא מהדרי' אטהורין אפי' איכא כהן טהור הא טומאה ידועה לא מרצה לכתחילה אלא מהדרינן אטהורין דטומאה דחויה היא בציבור וכי האי גוונא צריך לפרש בפרק כיצד צולין (פסחים פא.) דבעי התם כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה ומאי קמיבעיא ליה הא קיימא לן במועדו אפי' בטומאה אלא אי יכול לזרוק בטומאה לכתחילה קמיבעיא ליה כדפרישית ואפי' איכא טהורין:

    טומאת התהום דזיבה פ"ה כגון ראה בין השמשות של י"ג ספק כולה מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה ויש כאן שתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות וקשה דבפרק כיצד צולין (ג"ז שם) לא מצי משכח לרבי יוסי טומאת התהום ולימא כי האי גוונא ונראה לי ברו"ך דבעינן שהספק לא יהא נודע עד לאחר שחיטה ואם אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין השמשות סוף יום שלשה עשר הא בעינן טומאת התהום שלא יהא אחד מכיר בסוף העולם לכך בעי התם בשלמא לרבנן משכחת לה דשחטו על זב בשביעי שלו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואח"כ ראה וסותר אבל לר' יוסי דאמר מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא מטמא ולא סתר מידי [היכי משכחת ליה] ורבינו הקשה לימא שראה לפני שחיטה ושחטו עליו וחזר הזב וראה שניה דסתר אפי' לר' יוסי וצריך למנות שבעה דזב תלוי בראיות וליכא לא תחילת היום בטהרה ולא סוף היום ולדידי אתי שפיר דכיון דראה בצפרא מיד היה ספק אולי יראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה ורבינו מתרץ בזה דכיון דראייה ראשונה אינה מטמאה במשא א"כ מועיל לו מה ששחטו וזרקו עליו אע"ג דראייה שנייה מצטרפת לראשונה לחייבו מנין שבעה מכל מקום לעולם היה קרוי טמא שרץ בשעת עשיית הקרבן וגם אחר כן לא פקע שמו ויצא ידי פסחו וקשה על פירושו משמעתין (כהן המרצה בציבור היא) וי"ל כגון שראה אחת בי"ג וטבל והעריב שמשו ושחט למחר הפסח ואחרי כן ראה שנייה ומצטרפת ואין זה קרוי נודע הספק קודם שחיטה כיון שטהור גמור בשעת שחיטה וליכא למימר אולי יראה לשני ימים ומצטרפין דלר' יוסי אינה מצטרפת לראשונה. ברו"ך:

    Tosafot on Zevachim 23a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Zevachim, daf 23, Amud Aleph, about 210 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “לפי אכלו״! למצוה.…”

    2. Segment 232 words

      Opens “ולעכובי לא?! והתניא: (שמות יב, ד) ״במכסת…”

    3. Segment 341 words

      Opens “זקני דרום לא מקשי. וכי לא מקשי…”

    4. Segment 417 words

      Opens “מיתיבי, מפני שאמרו: נזיר ועושה פסח הציץ…”

    5. Segment 524 words

      Opens “במאי? אילימא בטומאת שרץ, האמרת: שוחטין וזורקין…”

    6. Segment 613 words

      Opens “לא; אי דאיטמו בעלים במת ה"נ הכא…”

    7. Segment 728 words

      Opens “אי הכי, אימא סיפא: ניטמא טומאת התהום…”

      Named: רבי חייא.

    8. Segment 85 words

      Opens “לא; למעוטי טומאת התהום דזיבה.…”

    9. Segment 928 words

      Opens “ואלא הא דבעי רמי בר חמא: כהן…”

    10. Segment 105 words

      Opens “דרמי בר חמא ודאי פליגי.…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “תא שמע: (שמות כח, לח) ״ונשא אהרן…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Zevachim 23a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026