Talmud Builders

    Zevachim 102a

    Back to index

    English translation — Zevachim 102a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and a non-priest may not inspect the shades of leprous marks to diagnose them. And if you say that Aaron quarantined her, that is difficult, as Aaron was a relative, Miriam’s brother, and a relative may not inspect the shades of leprous marks. Rather, the Holy One, Blessed be He, bestowed a great honor on Miriam at that time, and said: I Myself am a priest, and I will quarantine her for seven days to see if the shades of leprous marks persist, and I will declare her a leper if she is impure, and I will exempt her if she is not impure.

    2In any event, the midrash teaches: Moses was a non-priest, and a non-priest may not inspect the shades of leprous marks, which contradicts the statement of Rav that Moses was a priest.

    3Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The halakhot of the examination of shades of leprous marks are different, because specifically Aaron and his sons, and not Moses, are written in the passage that discusses them: “Then he shall be brought unto Aaron the priest, or unto one of his sons the priests” (Leviticus 13:2). Therefore, there is no proof from this baraita that Moses was not a priest.

    4The Gemara raises an objection to Rav’s statement from a baraita : Elisheva, the daughter of Amminadav and the wife of Aaron, had five more reasons for joy than the other daughters of Israel on the day the Tabernacle was dedicated: Her brother-in-law, Moses, was a king; her husband, Aaron, was the High Priest; her son, Elazar, was the deputy High Priest; her son’s son, Pinehas, was the priest anointed for war, who would lead the army out to battle; and her brother, Nahshon, son of Amminadav, was the prince of the tribe of Judah, who brought his offering on that day, as the first of all the princes. But on that same day of joy she was in mourning for her two sons, Nadav and Avihu, who died on that day.

    5In any event, the baraita teaches: Her brother-in-law, Moses, was a king. From this one can infer that yes, he was a king, but he was not a High Priest, contrary to Rav’s statement. The Gemara responds: Say that the baraita means: Moses was a king as well, in addition to being a High Priest.

    6The Gemara comments: The question of whether Moses was a High Priest is subject to a dispute among tanna’im , as is taught in a baraita : When Moses was at the burning bush and expressed hesitation to deliver God’s message to Pharaoh, the verse states: “And the anger of the Lord burned against Moses, and He said: Is there not Aaron your brother the Levite? I know that he can speak well. And also, behold, he comes forth to meet you, and when he sees you, he will be glad in his heart” (Exodus 4:14). Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: For every burning anger that is stated in the Torah, its effect is also stated, i.e., the Torah records an action or pronouncement as a consequence of that anger, but in this case no effect of the anger is stated.

    7Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Even in this case the anger’s effect is stated, as it is stated there: “Is there not Aaron your brother the Levite? I know that he can speak well.” But isn’t Aaron a priest? Why is he referred to as a Levite? This is what God is saying to Moses: I initially said that you would be the priest and he would be the Levite; now he will be the priest and you will be the Levite.

    8And the Rabbis say: Moses became a priest for the seven days of inauguration alone, and after that his priesthood expired. And some say: The priesthood expired only for the descendants of Moses, but Moses himself remained a priest, as it is stated: “But as for Moses the man of God, his sons are named among the tribe of Levi” (I Chronicles 23:14). This verse indicates that it was his sons who were Levites, but he himself remained a priest. And so too the verse states: “Moses and Aaron among His priests, and Samuel among them that call upon His name, did call upon the Lord, and He answered them” (Psalms 99:6).

    9The Gemara asks: What is meant by: And so too the verse states? Why did the tanna need to cite a second proof? The Gemara explains: And if you would say the first verse is written only for future generations, to include Moses’ descendants in the tribe of Levi but not to exclude him, then there is a second proof: And so too, the verse states: “Moses and Aaron among His priests.” The statement of Rav that Moses was a High Priest is in accordance with the opinion in this baraita .

    10The Gemara challenges the statement of Rabbi Yehoshua ben Korḥa: And is it true that for every burning anger that is stated in the Torah, its effect is also stated? But isn’t it written with regard to Moses: “And he went out from Pharaoh in hot anger” (Exodus 11:8)? And Moses did not say anything to Pharaoh. Reish Lakish said: Moses slapped him and left.

    11The Gemara challenges: And does Reish Lakish actually say this? But isn’t it written: “Go unto Pharaoh in the morning; lo, he goes out unto the water; and you shall stand by the river’s brink to meet him, and the rod which was turned to a serpent shall you take in your hand” (Exodus 7:15); and Reish Lakish says: God meant: Pharaoh is a king, and so you should be amiable toward him, and Rabbi Yoḥanan says: God meant: Pharaoh is wicked, and so you should be insolent toward him. If according to Reish Lakish Moses was commanded to greet Pharaoh with respect, how could he say that Moses slapped Pharaoh? The Gemara answers: Reverse the names of the Sages in this dispute; it is Reish Lakish who says that Moses was commanded to be insolent.

    12With regard to the respect accorded to a king, Rabbi Yannai says: Fear of the kingship should always be upon you, even when the king does not deserve respect, as it is written that Moses said to Pharaoh: “And all these your servants shall come down unto me and bow down unto me, saying: Get you out, and all the people that follow you, and after that I will go out” (Exodus 11:8). He mentioned Pharaoh’s servants, but he did not say this of Pharaoh himself, even though this was the eventual outcome. Rather, he spoke to Pharaoh with the respect due to a king.

    13Rabbi Yoḥanan says: Derive the principle from here: “And the hand of the Lord was on Elijah, and he girded up his loins and ran before Ahab to the entrance of Jezreel” (I Kings 18:46). Elijah the prophet ran before the evil king Ahab out of respect.

    14The Gemara continues to discuss the roles of Moses: Ulla says: Moses requested that he be given the kingship, but it was not given to him, as it is written: “Do not draw hither” (Exodus 3:5); and the word “hither” refers to nothing other than kingship, as it is stated: “Then David the king went in and sat before the Lord, and he said: Who am I, O Lord God, and what is my house, that You have brought me hither”? (II Samuel 7:18).

    15Rava raises an objection from the baraita cited earlier: Rabbi Yishmael says: Elisheva’s brother-in-law, Moses, was a king. This teaches that Moses was in fact granted kingship. Rava said: Ulla is saying that Moses did not receive kingship for himself and for his descendants, i.e., it was not bequeathed to his sons.

    16The Gemara counters: And is it so that anywhere that it is written “hither” the verse is referring to kingship for future generations as well? But isn’t it written about the kingship of Saul: “They asked of the Lord further: Is there yet a man who comes hither” (I Samuel 10:22), and Saul was indeed a king, but his descendants were not.

    17The Gemara responds: If you wish, say: There was Ish-Bosheth, Saul’s son, who was a king (see II Samuel 2:10), indicating that Saul’s kingship did pass to his son. And if you wish, say instead: Saul is different, because the kingship did not stand even for himself, and this is why it did not pass on to his descendants.

    18The second response is in accordance with that which Rabbi Elazar says that Rabbi Ḥanina says: When greatness is apportioned to a person in Heaven, it is apportioned to him and to his descendants until the end of all generations, as it is stated: “He withdraws not His eyes from the righteous; but with kings upon the throne He sets them forever, and they are exalted” (Job 36:7). But if he then became arrogant, the Holy One, Blessed be He, humiliates him, as is stated in the next verse: “And if they be bound in fetters, and be held in cords of affliction” (Job 36:8). This was the case with Saul.

    19§ The mishna teaches: Blemished priests, whether they are temporarily blemished or permanently blemished, receive a share and partake of offerings, but do not sacrifice them. The Gemara explains: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita : The verse states with regard to the meal offering: “Every male among the sons of Aaron shall eat it” (Leviticus 6:11). The phrase “every male” serves to include blemished priests.

    20The Gemara clarifies: For what matter is this derivation necessary? If one suggests it is for the matter of consumption, it is already stated explicitly: “Any man of the seed of Aaron the priest who has a blemish… He may eat the bread of his God, of the most sacred, and of the sacred” (Leviticus 21:21–22). Rather, Leviticus 6:11 is necessary for the matter of receiving a share, teaching that blemished priests may do so along with the other priests. This is the source for the mishna’s statement.

    21It is taught in another baraita : The verse states with regard to the sin offering: “Every male among the priests may eat thereof” (Leviticus 6:22). The phrase “every male” serves to include blemished priests. The Gemara explains: For what matter is this derivation necessary? If one suggests it is for the matter of consumption, isn’t that already stated in Leviticus, chapter 21? If one suggests it is for the matter of receiving a share, isn’t that already stated in verse 6:11? Rather, the verse is necessary because one might have thought that I have derived only the halakha with regard to a priest who was at first unblemished and later became blemished. From where is it derived that one blemished from birth also receives a share? The verse states here: “Every male.”

    22It is taught in another baraita : The verse states with regard to the guilt offering: “Every male among the priests may eat thereof” (Leviticus 7:6). The phrase “every male” serves to include a blemished priest. The Gemara explains: For what matter is this derivation necessary? If one suggests it is for the matter of eating, isn’t that already stated? And if one suggests it is for the matter of receiving a share, isn’t that already stated? And if one suggests it is for a priest blemished from birth, isn’t that already stated? Rather, the verse is necessary because one might have thought that I have derived only the halakha with regard to a permanently blemished priest. From where is it derived that a temporarily blemished priest also receives a share? The verse states here: “Every male.”

    23The Gemara objects: Isn’t it the opposite [ kelapei layya ]? Wouldn’t I have thought that a priest with a permanent blemish would be treated more stringently than one with a temporary blemish? Rav Sheshet said: Reverse the wording as follows: One might have thought that I have derived only the halakha with regard to a priest with a temporary blemish; from where is it derived that one with a permanent blemish also receives a share?

    24Rav Ashi said: Actually, do not reverse the wording, and this is not difficult. It was necessary to teach that even a priest with a temporary blemish receives a share, because it might enter your mind to say

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואין זר רואה את הנגעיםדכתיב (ויקרא י״ג:ב׳) והובא אל אהרן וגו':

    ואין קרוב רואה את הנגעיםכדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים:

    היתה אלישבע יתירהביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם:

    בנה סגןאלעזר:

    בן בנהפנחס משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא והוא המדבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם:

    אחיהנחשון:

    כתנאיאם משה כהן היה:

    נאמר בו רושםסימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב ל״ב:ב׳) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל׳:ב׳) לשון נזיפה הוא:

    הלא אהרן אחיךשהיה ראוי להיות לוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ומשם זכה לכהונה:

    לא נתכהן משהולא פסקו לו כהונה מעולם:

    ויש אומריםלא פסקה כהונה אלא מזרעו אבל הוא כל ימיו כהן היה ורב דאמר כיש אומרים:

    בניו יקראו על שבט הלויאבל הוא כהן:

    וכי תימא לדורות הוא דכתיבלאחר זמן נכתב כשהיו מייחסים את הכהונה ואת הלויה ולהכי נקט בניו יקראו דלא הוה ליה למימר משה יקרא על שבט הלוי שהרי לא קיים ואין לו לומר אלא על המתייחסים:

    סטרוהכהו על לחיו:

    הסביר לו פניםוהיינו ונצבת לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו:

    העיז בו פניךהיינו ונצבת לקראתו למלחמה ולדבר עזות:

    ואילו לדידיה לא קאמר ליהוירדת אלי והשתחוית לי לאמר וגו' ואע"ג דמסקנא הכי הוה דכתיב (שמות י״ב:ל״א) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו וגו':

    וירץ לפני אחאבאחאב רוכב והוא רץ לפניו שהיה אחאב יחידי ולאו אורח ארעא:

    מי אנכידוד אמרה:

    שאני שאול דאפי' בגויה לא קמאומיהו הלום מלכות עולמית הוא וכשפסקו לו לשאול מלכות עולמית פסקו לו אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו:

    כדרבי אלעזרדאמר אם הגיס כו' ויגבהו ואם אסורים בזקים גבהות לבם גורם להם להיות אסורים בזקים ילכדו בחבלי עוני:

    כל זכרקמא במנחה כתיב בצו את אהרן:

    אם לאכילהלהתירו לאכול מחלק חביריו אם יזמנוהו עמהם אבל הוא לא יחלוק:

    לחלוקהליטול חלק כאחד הכשרים:

    כל זכרתניינא בחטאת כתיב והשלישי באשם וברייתות הללו בת"כ במדרש המקראות:

    כלפי לייאבעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע:

    לא תיפוךואיצטריך קרא למידרשיה הכי מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר דרחמנא חס עליה משום דלית ליה היתירא למחר וליומא אחרינא אבל עובר דאית ליה היתירא למחרת:

    זבחים 102 עמוד א

    1ואין זר רואה את הנגעים! וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה׃

    2קתני מיהת משה זר ואין זר רואה את הנגעים׃

    3אמר רב נחמן בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה׃

    4מיתיבי חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל יבמה מלך אישה כהן גדול בנה סגן בן בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט ואבילה על שני בניה׃

    5קתני מיהת יבמה מלך מלך אין כ"ג לא אימא אף מלך׃

    6כתנאי (שמות ד, יד) ויחר אף ה' במשה רבי יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם׃

    7ר"ש בן יוחי אומר אף זה נאמר בו רושם שנאמר ״(שמות ד״, יד) הלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הוא הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי׃

    8וחכמים אומרים לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד ויש אומרים לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה שנאמר ״(דברי הימים א כג״, יד) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי ואומר (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו׃

    9מאי ואומר וכי תימא לדורות הוא דכתיב ״ואומר משה ואהרן בכהניו״׃

    10וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם והכתיב ״(שמות יא״, ח) ויצא (משה) מעם פרעה בחרי אף ולא א"ל ולא מידי אמר ר"ל סטרו ויצא׃

    11ומי אמר ר"ל הכי והכתיב ״(שמות ז״, טו) ונצבת לקראתו על שפת היאור ואמר ר"ל מלך הוא והסביר לו פנים ורבי יוחנן אמר רשע הוא והעיז פניך בו איפוך׃

    12א"ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך דכתיב ״(שמות יא״, ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה׃

    13רבי יוחנן אמר מהכא (מלכים א יח, מו) ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב׃

    14אמר עולא בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב ״(שמות ג״, ה) אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות שנאמר ״(שמואל ב ז״, יח) מי אנכי ה' אלהים [וגו'] כי הביאתני עד הלום׃

    15מתיב רבא רבי ישמעאל אומר יבמה מלך אמר רבא לו ולזרעו קאמר׃

    16וכל היכא דכתיב ״הלום לדורות הוא והא גבי שאול דכתיב (שמואל א י״, כב) הבא עוד הלום איש הוא אין זרעו לא׃

    17איבעית אימא הא הוה איש בשת ואיבעית אימא שאני שאול דאפי' בגויה לא קאים׃

    18כדר' אלעזר אמר רבי חנינא בשעה שפוסקים גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות שנאמר ״(איוב לו״, ז) לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וגו' ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ״(איוב לו״, ח) ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני:

    19בעלי מומין בין בעלי מומין כו': מנא ה"מ דת"ר (ויקרא ו, יא) כל זכר לרבות בעלי מומין׃

    20למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר (ויקרא כא, כב) לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל אלא לחלוקה׃

    Baraita

    21תניא אידך כל זכר לרבות בעלי מומין למאי אי לאכילה הרי כבר אמור אי לחלוקה הרי כבר אמור שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בעל מום מעיקרו מנין ת"ל כל זכר׃

    Baraita

    22תניא אידך כל זכר לרבות בעל מום למאי אי לאכילה הרי כבר אמור ואי לחלוקה הרי כבר אמור ואי לבעל מום מעיקרו הרי כבר אמור שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר׃

    23כלפי לייא אמר רב ששת איפוך׃

    24רב אשי אמר לעולם לא תיפוך; ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא:

    Tosafot

    אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעיםפלוגתא היא במסכת נגעים פ"ב (מ"ה) דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא ברייתא דהכא כרבי מאיר וטעמא דרבי מאיר כדמפרש באחד דיני ממונות מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי דסברי דיני ממונות בלילה:

    אני מסגירה אני חולטה אני פוטרהבספרי תניא אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה לפי דבריו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרובו ותימה במה היה מפסידה הא דאין אדם רואה את הנגעים כל שכן שהיתה טהורה:

    בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכרתימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה"א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו וא"ת דהכא מייתרי ליה הנך תלתא כל זכר דכתיבי במנחה וחטאת ואשם משמע דילפי מהדדי וגבי טבול יום בדינא דר"א בר' שמעון מצריך תלת קראי למנחת ישראל וחטאת וחזה ושוק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ben Yehoyada

    קָתָּנִי מִיהַתיְבָמָהּ מֶלֶךְ, מֶלֶךְ אִין, כֹּהֵן גָּדוֹל לָא. יש להקשות הוה ליה למימר 'אחי בעלה' כי באותו זמן היו לאהרן הכהן ע"ה בנים, ואשתו אינה בת יבום ומאן דכר שמיה דיבום כאן? ונראה לי בס"ד קראו יבמה לרמוז לפי דרכו בזה ענין גדול אשר נעשה בזכות משה רבינו ע"ה לבנים שלה שהם אלעזר ואתמר כי אמרו רבותינו ז"ל על פסוק וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף הֳ' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ (דברים ט, כ) רצונו לומר שנגזר מיתה על זרעו כולם דאין השמד אלא כילוי בנים בר מינן ובתפלתו של משה רבינו ע"ה בטלה חצי הגזרה שנשארו אלעזר ואתמר ולא מתו אלא נדב ואביהו, ואם כן לולי תפלתו של משה רבינו ע"ה שהתפלל שישאר זרע לאהרן הכהן ע"ה היה ראוי שיהיה נקרא משה רבינו ע"ה יבמה של אלישבע אשתו של אהרן הכהן ע"ה שאם מתקיים באהרן כלוי בנים לגמרי שלא ישאר לו זרע היה צריך שמשה רבינו ע"ה מיבם את אלישבע אחר פטירת אהרן הכהן ע"ה שנפטר קודם משה רבינו ע"ה.

    אֵימָאאַף מֶלֶךְ. הנה צריך לומר להאי תירוצא דמהפך סדר הדברים הנזכרים בברייתא והכי גריס 'אישה כהן גדול יבמה אף מלך' והתרצן קיצר בלשונו. ויש להקשות לפי זה הוה ליה למימר ששה דהא במשה רבינו ע"ה איכא תרתי? ונראה לי בס"ד כיון דאית ליה שררת מלך בטלה לגבי דידיה שררה של כהן גדול דקיימא לן מלך קודם לכהן גדול וילפי בגמרא זה (הוריות יג.) מדכתיב עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א' א, לג) דקאמר הכי דוד המלך ע"ה לצדוק שהיה כהן גדול ולנתן הנביא נמצא שררה של כהן גדול לא חשיבה שררה לגבי שררה של מלכות. ונראה לי בס"ד מה שזכתה אלישבע לחמשה שמחות יתירות על בנות ישראל כי היא היתה בחינת רחל שהיא באות ה"א אחרונה של שם הוי־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד שמה שנקראת 'אלישבע' ומספר ה' הוא חמשה לכך היה לה יתרון חמשה בשמחה כי 'חמשה' ו'שמחה' שוים באותיות.

    "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף", וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִיאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא (שמות יא, ח). אין הדבר כפשוטו שהכהו על לחיו דזה אי אפשר לומר כלל ומצינו באותו מעמד חלק כבוד למלכות אפילו בדיבור שאמר לו וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר וכו' (שמות יא, ח) ואיך יכהו? אך הכוונה כי היה דרכו כשיצא מפניו הולך דרך אחוריו כדי שיהיו פניו כנגד פרעה ואינו הופך אליו גבו ואותו היום זלזל בו קצת שהפך פניו כנגד הפתח ועם כל זה לא זלזל בו הרבה להפוך גבו אליו כנגד פניו ממש אלא הלך מן הצד והפך גבו על דרך שאמרו (ברכות כז.) אל יתפלל אדם אחורי רבו ממש אלא מצדד אצדודי וזהו שאמר סְטָרוֹ רצונו לומר צדדו כי סטרא הוא תרגום של הצד שהלך מצדו של פרעה ודייק לה מדכתיב וַיִּפֶן שהוא רצונו לומר הפך עצמו להיות פניו כנגד הפתח אך לא אמר וַיִּפֶן וַיֵּצֵא 'מִפְּנֵי' פַּרְעֹה אלא אמר 'מֵעִם' כלומר ממקום הצד שהוא עם פרעה.

    בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ (שמות ג, ה)אין הכוונה שיהיה הוא מלך דבלאו הכי הוא מלך ישראל כדכתיב וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים לג, ה) אלא הכוונה בקש שיהיה כתרו ירושה לבניו כחוק כתר המלכות ועל זה אמר 'בִּקֵּשׁ מַלְכוּת' רצונו לומר בקש שיהיה לו כמו חוקי המלכות כן יזכו גם בניו יורשים כתרו וממלאיה מקומו.

    בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִין גְּדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת (איוב לו, ז). נראה לי בס"ד אין פוסקין גדולה על הרוב אלא למי שהוא עניו, ורצונו לומר אדם עניו יהיה מרכבה לשם י־ה ולכן הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] ועניו השלם צריך שיהיה עניו במעשיו עניו בדבורו עניו במחשבתו נמצא הוא מרכבה לשלשה פעמים י־ה שעולים מספר מ"ה [15×3=45] לכן ענוה השלימה נקראת 'מה' דכתיב (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, ואותיות 'גְּדוּלָּה' תחלקם לשנים וקרי בה 'ג' דּוֹלֶה' שדולה שפע מן ג' שמות י־ה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Zevachim 102a

    Zevachim 102a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 542 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואין זר רואה את הנגעים דכתיב (ויקרא י״ג:ב׳) והובא אל אהרן וגו':

    ואין קרוב רואה את הנגעים כדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים:

    היתה אלישבע יתירה ביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם:

    בנה סגן אלעזר:

    בן בנה פנחס משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא והוא המדבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם:

    אחיה נחשון:

    כתנאי אם משה כהן היה:

    נאמר בו רושם סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב ל״ב:ב׳) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל׳:ב׳) לשון נזיפה הוא:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Zevachim 102a · Sefaria

    Tosafot

    אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים פלוגתא היא במסכת נגעים פ"ב (מ"ה) דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא ברייתא דהכא כרבי מאיר וטעמא דרבי מאיר כדמפרש באחד דיני ממונות מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי דסברי דיני ממונות בלילה:

    אני מסגירה אני חולטה אני פוטרה בספרי תניא אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה לפי דבריו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרובו ותימה במה היה מפסידה הא דאין אדם רואה את הנגעים כל שכן שהיתה טהורה:

    בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה"א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו וא"ת דהכא מייתרי ליה הנך תלתא כל זכר דכתיבי במנחה וחטאת ואשם משמע דילפי מהדדי וגבי טבול יום בדינא דר"א בר' שמעון מצריך תלת קראי למנחת ישראל וחטאת וחזה ושוק:

    Tosafot on Zevachim 102a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    קָתָּנִי מִיהַת יְבָמָהּ מֶלֶךְ, מֶלֶךְ אִין, כֹּהֵן גָּדוֹל לָא. יש להקשות הוה ליה למימר 'אחי בעלה' כי באותו זמן היו לאהרן הכהן ע"ה בנים, ואשתו אינה בת יבום ומאן דכר שמיה דיבום כאן? ונראה לי בס"ד קראו יבמה לרמוז לפי דרכו בזה ענין גדול אשר נעשה בזכות משה רבינו ע"ה לבנים שלה שהם אלעזר ואתמר כי אמרו רבותינו ז"ל על פסוק וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף הֳ' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ (דברים ט, כ) רצונו לומר שנגזר מיתה על זרעו כולם דאין השמד אלא כילוי בנים בר מינן ובתפלתו של משה רבינו ע"ה בטלה חצי הגזרה שנשארו אלעזר ואתמר ולא מתו אלא נדב ואביהו, ואם כן לולי תפלתו של משה רבינו ע"ה שהתפלל שישאר זרע לאהרן הכהן ע"ה היה ראוי שיהיה נקרא משה רבינו ע"ה יבמה של אלישבע אשתו של אהרן הכהן ע"ה שאם מתקיים באהרן כלוי בנים לגמרי שלא ישאר לו זרע היה צריך שמשה רבינו ע"ה מיבם את אלישבע אחר פטירת אהרן הכהן ע"ה שנפטר קודם משה רבינו ע"ה.

    אֵימָא אַף מֶלֶךְ. הנה צריך לומר להאי תירוצא דמהפך סדר הדברים הנזכרים בברייתא והכי גריס 'אישה כהן גדול יבמה אף מלך' והתרצן קיצר בלשונו. ויש להקשות לפי זה הוה ליה למימר ששה דהא במשה רבינו ע"ה איכא תרתי? ונראה לי בס"ד כיון דאית ליה שררת מלך בטלה לגבי דידיה שררה של כהן גדול דקיימא לן מלך קודם לכהן גדול וילפי בגמרא זה (הוריות יג.) מדכתיב עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א' א, לג) דקאמר הכי דוד המלך ע"ה לצדוק שהיה כהן גדול ולנתן הנביא נמצא שררה של כהן גדול לא חשיבה שררה לגבי שררה של מלכות. ונראה לי בס"ד מה שזכתה אלישבע לחמשה שמחות יתירות על בנות ישראל כי היא היתה בחינת רחל שהיא באות ה"א אחרונה של שם הוי־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד שמה שנקראת 'אלישבע' ומספר ה' הוא חמשה לכך היה לה יתרון חמשה בשמחה כי 'חמשה' ו'שמחה' שוים באותיות.

    "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף", וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא (שמות יא, ח). אין הדבר כפשוטו שהכהו על לחיו דזה אי אפשר לומר כלל ומצינו באותו מעמד חלק כבוד למלכות אפילו בדיבור שאמר לו וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר וכו' (שמות יא, ח) ואיך יכהו? אך הכוונה כי היה דרכו כשיצא מפניו הולך דרך אחוריו כדי שיהיו פניו כנגד פרעה ואינו הופך אליו גבו ואותו היום זלזל בו קצת שהפך פניו כנגד הפתח ועם כל זה לא זלזל בו הרבה להפוך גבו אליו כנגד פניו ממש אלא הלך מן הצד והפך גבו על דרך שאמרו (ברכות כז.) אל יתפלל אדם אחורי רבו ממש אלא מצדד אצדודי וזהו שאמר סְטָרוֹ רצונו לומר צדדו כי סטרא הוא תרגום של הצד שהלך מצדו של פרעה ודייק לה מדכתיב וַיִּפֶן שהוא רצונו לומר הפך עצמו להיות פניו כנגד הפתח אך לא אמר וַיִּפֶן וַיֵּצֵא 'מִפְּנֵי' פַּרְעֹה אלא אמר 'מֵעִם' כלומר ממקום הצד שהוא עם פרעה.

    בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ (שמות ג, ה) אין הכוונה שיהיה הוא מלך דבלאו הכי הוא מלך ישראל כדכתיב וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים לג, ה) אלא הכוונה בקש שיהיה כתרו ירושה לבניו כחוק כתר המלכות ועל זה אמר 'בִּקֵּשׁ מַלְכוּת' רצונו לומר בקש שיהיה לו כמו חוקי המלכות כן יזכו גם בניו יורשים כתרו וממלאיה מקומו.

    בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִין גְּדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת (איוב לו, ז). נראה לי בס"ד אין פוסקין גדולה על הרוב אלא למי שהוא עניו, ורצונו לומר אדם עניו יהיה מרכבה לשם י־ה ולכן הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] ועניו השלם צריך שיהיה עניו במעשיו עניו בדבורו עניו במחשבתו נמצא הוא מרכבה לשלשה פעמים י־ה שעולים מספר מ"ה [15×3=45] לכן ענוה השלימה נקראת 'מה' דכתיב (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, ואותיות 'גְּדוּלָּה' תחלקם לשנים וקרי בה 'ג' דּוֹלֶה' שדולה שפע מן ג' שמות י־ה.

    Ben Yehoyada on Zevachim 102a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Zevachim, daf 102, Amud Aleph, about 542 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 133 words

      Opens “ואין זר רואה את הנגעים! וא"ת אהרן…”

    2. Segment 29 words

      Opens “קתני מיהת משה זר ואין זר רואה…”

    3. Segment 312 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק שאני מראות…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    4. Segment 427 words

      Opens “מיתיבי חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על…”

    5. Segment 511 words

      Opens “קתני מיהת יבמה מלך מלך אין כ"ג…”

    6. Segment 625 words

      Opens “כתנאי (שמות ד, יד) ויחר אף ה'…”

      Named: רבי יהושע.

    7. Segment 733 words

      Opens “ר"ש בן יוחי אומר אף זה נאמר…”

    8. Segment 843 words

      Opens “וחכמים אומרים לא נתכהן משה אלא שבעת…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 911 words

      Opens “מאי ואומר וכי תימא לדורות הוא דכתיב…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “ומי אמר ר"ל הכי והכתיב (שמות ז,…”

      Named: רבי יוחנן.

    12. Segment 1221 words

      Opens “א"ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך…”

    13. Segment 1318 words

      Opens “רבי יוחנן אמר מהכא (מלכים א יח,…”

      Named: רבי יוחנן.

    14. Segment 1433 words

      Opens “אמר עולא בקש משה מלכות ולא נתנו…”

      Named: רב הלום, עולא, שמואל.

    15. Segment 1512 words

      Opens “מתיב רבא רבי ישמעאל אומר יבמה מלך…”

      Named: רבי ישמעאל, רבא.

    16. Segment 1622 words

      Opens “וכל היכא דכתיב הלום לדורות הוא והא…”

      Named: שמואל.

    17. Segment 1714 words

      Opens “איבעית אימא הא הוה איש בשת ואיבעית…”

    18. Segment 1843 words

      Opens “כדר' אלעזר אמר רבי חנינא בשעה שפוסקים…”

      Named: רבי חנינא.

    19. Segment 1917 words

      Opens “בעלי מומין בין בעלי מומין כו': מנא…”

    20. Segment 2016 words

      Opens “למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר (ויקרא…”

    21. Segment 2133 words

      Opens “תניא אידך כל זכר לרבות בעלי מומין…”

    22. Segment 2239 words

      Opens “תניא אידך כל זכר לרבות בעל מום…”

    23. Segment 236 words

      Opens “כלפי לייא אמר רב ששת איפוך…”

      Named: רב ששת.

    24. Segment 2410 words

      Opens “רב אשי אמר לעולם לא תיפוך; ואיצטריך,…”

      Named: רב אשי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Zevachim 102a · Segment 15 — “מתיב רבא רבי ישמעאל אומר יבמה מלך אמר רבא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Zevachim 102a · Segment 14 — “…אלא מלכות שנאמר (שמואל ב ז, יח) מי אנכי…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Zevachim 102a · Segment 14 — “אמר עולא בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Zevachim 102a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026