אבל לתפלה — צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:
הדרוקן — חולי המצבה את הכרס:
סילון — של מי רגלים:
ירקון — חולי ששמו גלניצ"ה:
ידיו בבית הכסא — מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה:
כל הנשמה — הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים:
שיש לו עיקר — שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח:
מרחיק ד' אמות — מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה:
ממקום שפסק הריח — שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע"פ שאין ריח:
לא כנגד צואת אדם כו' — ואע"פ שאין ריח:
לית הלכתא כי הא מתניתא — דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות:
בזמן שיש בהן עורות — אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע"כ בלא עורות קאמר:
שאין לו עיקר — הפחת רוח:
ציפי — מחצלות של בית המדרש:
דהני גנו והני גרסי — ואע"פ שדרך הישנים להפיח:
וה"מ לגרסא — משום דלא אפשר:
אבל לק"ש — יצא לחוץ ויקרא:
אבל לדידיה — הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח:
צואה עוברת — אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו:
מותר לקרות — וא"צ להפסיק:
הטמא עומד תחת האילן — ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע:
אבן המנוגעת — הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ה):
פשיטא — דפי חזיר אינו בלא צואה:
בבית מותר — דאין דרך להניח צואה בבית:
לא אסרה תורה — במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד:
ויצאת שמה חוץ — ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית:
עד כמה — ישהו על גבי קרקע ויהא אסור:
שרא ליה מריה — מחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב:
היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה:
קרמו — לשון קרום טיל"א כלומר גלד מעט:
איכא דאמרי — חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא:
אי מפלאי אפלויי — אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי:
מאי הוי עלה — דמי רגלים:
נבלעו — בארץ:
יבשו — על גבי אבנים בחמה:
