מסכת ברכות דף ג׳ עמוד א׳

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר לעיל אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והוא שעור מאוחר משל כהן. והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות:

קשיא דרבי אליעזר דברייתא אדר' אליעזר דמתנתי':

ואיבעית אימא רישא דמתנתי':

לאו ר' אליעזר היא והא דקתני דברי ר' אליעזר אסוף הזמן קאי דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה ופליגי רבנן עליה ואמרי עד חצות. דרבי אליעזר דריש בשכבך זמן התחלת שכיבה שבני אדם הולכים לשכב זה קודם וזה מאוחר. ורבנן דרשי כל זמן שכיבה דהיינו כל הלילה אלא שעשו סייג לדבר ואמרו עד חצות. ורבן גמליאל לית ליה ההוא סייג:

מאי קסבר כו' הוה ליה לומר זמן הניכר:

אי קסבר דפליגי תנאי לקמן בהא מלתא איכא מאן דאמר ג' משמרות הוי הלילה במשמרות עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים ראשונה לכת אחת שניה לכת אחרת שלישית לכת שלישית. ואיכא מאן דאמר ארבע משמרות הוי הלילה:

והא קא משמע לן כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פי' לך סימן מפורש למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע:

ישאג שאוג ישאג הרי ג':

קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דלא מצי למימר בשעה שבני אדם נכנסין וכהן חד שעורא הוא דאם כן רבי מאיר היינו רבי אחאי לפי' רש"י שפי' שרוב בני אדם נכנסין להסב דהיינו בע"ש. *[וגם כן] לא מסתברא למימר דבני אדם ממהרין כל כך בערבי שבתות כמו בזמן שהכהנים טובלין דהיינו מבעוד יום קודם הערב שמש: * [גי' מהרש"ל. ורש"א גריס אי נמי ]

קשיא דרבי אליעזר אדר' אליעזר דלא מצי למימר משקדש היום וכהנים נכנסין לאכול בתרומתן חד שעורא הוא דא"כ ר' אליעזר היינו ר' יהושע :

למאן דגני בבית אפל וא"ת והלא רבי אליעזר בעי (לקמן ברכות ד' ט:) עד שיכיר בין תכלת לכרתי בק"ש של שחרית. וי"ל מ"מ כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר. קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת:

היה לך להתפלל תפילה קצרה לכאורה משמע שאין זה הביננו. דהא קא בעי לקמן (ברכות ד' ל.) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. א"כ לפי' הקונ' שפי' בכאן דהיינו הביננו קשה. אלא ע"כ היינו תפלה אחרינא כדמפרש לקמן צרכי עמך מרובים וכו'. וגם על זה קשה דלקמן אמירנן שאין לומר תפלת של צרכי עמך אלא במקום סכנה. ורבי יוסי לא הוה במקום סכנה פי' במקום לסטים. מדהשיב לו שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ולא השיב שמא יהרגוני לסטים. ונראה לי כפ"ה תפלה קצרה דהכא היינו הביננו. ואע"ג דלייט עלה אביי אמאן דמתפלל הביננו. היינו דוקא בעיר אבל בשדה מותר. והא דאמרי' לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. הכי קאמר בין תפלה קצרה דאמר בפ' תפלת השחר (ברכות דף כט:) כגון צרכי עמך וכו'. אבל ודאי תפלה קצרה דהכא צ"ל הביננו:

ועונין יהא שמיה הגדול מבורך מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור ויטרי יהא שמיה רבא שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב (שמות י״ז:ט״ז) כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומ' ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך וגם מה שאומרי' העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט.) אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם :

כמה מעלות בתרומה א"ל ג' וקאים מצלי כדי לעמוד להתפלל מתוך דבר תורה ומתוך דבר הלכה ברורה שאין בה ספק כדאמרינן (ברכות פרק אין עומדין (ברכות דף לא)) בעניינא דצלותא אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה פסוקה ואילו היה בחולין נמי שלישי לא היתה מעלה לתרומה בזה הענין והמעשר אין לו מעלה יתירה על החולין בזה הענין אלא שוה הוא לחולין כי השני מזה ומזה אין עושה שלישי אבל יש לתרומה מעלה יתירה שהשני מטמא שלישי בתרומה כדתנן (טהרות פ"ב משנה ד') הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין השלישי פסול ואינו מטמא וזה הדבר אין בו חלוקה כי ר' עקיבא לא חלק אלא בחולין בלבד אבל בתרומה מודה הוא לחכמים שאין בה אלא שלישי כמפורש בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף יט) והקודש יש לו מעלה יתירה והיא שהשלישי מטמא את הרביעי בקדש כדתנן (טהרות פ"ב משנה ה') הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין הרביעי פסול ואינו מטמא ובפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ) נמי אמרי הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ועל זה הסדר ובזה התיקון נסדרו אותן הכתובים שהזכרנו לפי הפירוש שפירשום רז"ל לפי שיש לטמא ג' שמות טמא וטבול יום ומחוסר כיפורים ויש לטהרה ג' דברים שגורמין לה טבילה והערב שמש והבאת קרבן והטמא הוא שניטמא ועדיין לא טבל והרי הוא אסור ליגע בכל דבר שנקרא קדש כלל ואפילו במעשר וכ"ש במה שהוא למעלה הימנו ואם הוא עושה הראשון שגורם לטהרה שהיא הטבילה אם טבל כראוי וכהלכה הותר לוכל במעשר מיד ואע"פ שעדיין לא בא השמש כדכתב רחמנא (ויקרא כ״ב:ו׳) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ ויסור ממנו שם טמא וחוזר להקראות טבול יום ועדיין הוא אסור בתרומה וקדשים ואפי' אם נוגע בהן הוא מטמאן כדאמרינן בפרק יציאות השבת (שבת דף יד) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר אבל לא יהו מטמאין כדתנא בתוספתא טהרות (פרק א') אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקדש ר"מ אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכמים אומרים כשם שאינו פוסל אלא משקי תרומה ואוכלי תרומה כך אינו פוסל אלא משקי קדש ואוכלי קדש ואמרינן בגמ' (מעילה דף ח) לרבנן כיון דטבל קלשא ליה טומאתו פסולא משוי טמא לא משוי וכל מה שנגע בו טבול יום מתרומה ובקדשים הוא בעצמו פסול ואינו מטמא אחרים ואיתא בגמרא דמעילה (שם) בפרק חטאת העוף ובמס' פרה בפרק צלוחית (פרק י"א משנה ד') שנינו כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו מטמא את הקדש ופוסל את התרומה דברי ר"מ וחכמים אומרים פוסל בקדש הרי נתברר לנו מדברי החכמים בברייתא ובזו המשנה כי טבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפי שפירשו בטעמו של דבר כיון דטביל קלשא ליה טומאתו ואינו זז מזה הענין עד שיבא אליו השמש ויצאו הכוכבים אז יהא מותר לוכל בתרומה כדכתב רחמנא (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וזהו שלמדנוהו ממה שנאמר במשנה משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דביאת שמשו מעכבתו לוכל בתרומה ותניא בתורת כהנים [בפ' שמיני פרק ח' דין ט' ומייתי לה ביבמות עה וע"ש] וטמא עד הערב יכול לכל דבר ת"ל וטהר אי וטהר יכול לכל דבר ת"ל וטמא עד הערב הא כיצד טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך ולאחר שישלים יומו פורח ממנו שם טבול יום שהרי יומו כבר חלף ועבר אלא נשתייר עליו להקריב הקרבן שהוא נתחייב בו ולפיכך הוא נקרא מחוסר כיפורים ועדיין הוא אסור ליגע בכלום דבר מקדשי המזבח עד שיביא הכפרה שהוא מתחייב בה וכן אם נכנס למקדש משערי ניקנור ולפנים שהוא מחנה שכינה נתחייב כרת אם היה מזיד ואם היה שוגג בחטאת כדתנא בתוספ' (כלים פרק א') כל הטמאין שנכנסו משערי ניקנור ולפנים אפי' מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ובמשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א' משנה ח') עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת ובספרי (פרשת נשא) מפורש מפתח עזרה ולפנים מחנה שכינה דהיינו עזרת ישראל ותניא בספרי טמא יהיה לרבות את הטבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה ואיתא בנזירות בפרק ג' מינין (נזיר דף מה מכות דף ח) ולאחר שיביא כפרתו ויקריבנה הכהן כראוי וכהלכה ויכפר עליו כבר גמרה לה טהרתו והותר לו לוכל בקדשי מזבח ולהכנס למחנה שכינה והיינו מעזרת ישראל ולפנים וכדאמר הכתוב (ויקרא י״ב:ח׳) וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר אמרו חכמים כי הוא חייב טבילה לאחר שמקריב כפרתו ואז יהא מותר לוכל בקדשי מזבח כדתנן בפרק חומר בקודש ( חגיגה דף כא) אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה ואמרינן בגמרא (שם דף כד) כיון דעד האידנא הוו אסירי למיכל בקודש אצרכונהו רבנן טבילה ואלו השמות שהן קרויין לטמא כמו שהזכרנו איתנהו מסודרין במשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א' משנה ה') מחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר חזר להיות טבול יום אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן ובמשנת נגעים בפרק י"ד (משנה ג') כבס בגדיו וטבל טהר מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים והיינו מתני' שהזכרנוה מקודם ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לה ע"ש) אמרינן העריב אין לא העריב לא אמאי הא טהור הוא אלא מעלה הרי נתברר לנו עכשיו מכל אלו הראיות כי התרומה מעלתה למעלה מן המעשר והיא למטה מן הקדשים וכי זה שאמר הכתוב ובא השמש וטהר על השמש הוא חוזר ולא על האדם הטמא כלומר שיתפנו פני הרקיע מאורו של יום ויראו הכוכבים אותה העת היא תחלת הלילה זהו עת שנתחייבנו בו בקריית שמע של ערבית וכל מי שקרא קריאת שמע קודם זה העת לא יצא ידי חובתו כדגרסי' בגמ' דבני מערבא (הלכה א') תני הקורא את שמע קודם לכן לא יצא ידי חובתו.

והא דאקשינן מדרבי מאיר אדרבי מאיר, ופרקינן ד תרי תנאי נינהו ואליבא דרבי מאיר. איכא למידק לימא אידי ואידי חד שיעורא הוא. ויש לומר דכיון דאסיקנא דעני לחוד ודכהן לחוד מסתמא הדרינן למאי דסלקא דעתך מעיקרא דעני בחול ושאר בני אדם בערבי שבתות חד שיעורא נינהו, ואי איתא דשעה שהכהנים טובלין ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא נינהו, אם כן הוי ליה עני ובני אדם בערבי שבתות וטבילת כהנים בחד שיעורא, והוה ליה רבי מאיר דהאי ברייתא כרבי חנינא. ועוד דאי אפשר לומר כן, דהא אסיקנא דעני מאוחר מדרבי יהושע, ורבי מאיר הא קדים לרבי יהושע.

מאי קא חשיב אי תחלת משמרות קא חשיב וכו', אלא קא חשיב משמרה ראשונה בסיפא. ונפקא מינה שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית, כענין שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות, כך פירש רבנו האי גאון ז"ל. ומאי דקא חשיב משמרה אמצעית באמצעיתא נפקא מינה לאכילת קדשים שהן נאכלין עד חצות.

ירושלמי (בפרקין ה"א) כמה כוכבים יוצאים והוא לילה, רבי פנחס בשם רבי בא בר פפא כוכב אחד ודאי יום, שנים ספק לילה, ושלשה לילה. שנים ספק, והכתיב עד צאת הכוכבים ומיציאת הכוכבים ואילך הוי לילה, אלא מיעוט כוכבים שנים, קדמיא לא מתחשב. וגרסינן תו התם:

הדא דתימא באילין דלא אורחיהון דמתחמיין ביממא, ברם אילין דאורחיהון דמתחמיין ביממא לא משערינן בהון, אמר ר' יוסה בר רבי בון ובלבד דיתחמיין תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. ותו גרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנין בעי כמה דתימר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, וימר אף בשחרית כן, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) והשמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר, הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע על הבריות, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור, התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבוקר בבוקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר רבי יוסה בר רבי בון אם אמר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין דתני באחד בתקופת ניסן ואחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, אמר רבי חייא נילפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרון דנפק, שרי מלכא עליל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול.

למאן דגני בבית אפל וכו' וליקרי בזמנה אותו שקבע רבי אליעזר, דהיינו שיכיר בין תכלת לכרתי.

היה לך להתפלל תפלה קצרה לאו תפלה קצרה ממש קאמר, דההיא לא שרינן לצלוייה אלא במקום גדודי חיה ולסטים דוקא כדמשמע לקמן (ברכות כט, ב), אלא הכא להביננו קרי תפלה קצרה, שאף היא נתקנה להתפלל בדרך, וכדמשמע לקמן (ברכות ל, א) דאמרינן התם מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה, איכא, דאילו הביננו צריך לומר שלש ראשונות ושלש אחרונות וכי אתי לביתיה לא הדר ומצלי.

קשיא דר"מ אדר' מאיר דלעיל אמר ר' מאיר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן דהוא בשעה שקדש היום דהכי מסתבר' דכיון שקדש היום כל אחד נכנס לאכול והכ' אמר משעה שטובלין דהוא מאוחר דליכא למימר חד שיעור' הוא דשעות שבני אדם נכנסין לאכול פתן אינן מכוונות שיהיו כולן עם חשכה:

אי בעית אימא מדסיפא ר' אליעזר דהיינו עד סוף האשמורה ריש' דמאימתי לאו ר' אליעזר. וא"ת למאי דאוקימנא השתא דריש' דמתניתן לאו ר"א אלא רבנן אמאי לא עירב ותני סברות דרבנן בהדי הדדי ולימא הכי משעה שהכהנים נכנסין לאכול עד חצות. י"ל דתנינהו כסדר הלילה מתחלה סוף אשמורה הראשונ' ואח"כ חצות ואח"כ עמוד השחר. ואי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר:

ליתני עד ד' שעות פירוש דאע"ג דלישנא דאשמורה דנקט לישנא דקרא. מ"מ טפי הוה עדיף ליה לפרושי במתניתין ולמנקט לשון מבואר:

לעולם קא סבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמ"ל דכי היכי דאיכא משמרות ברקיעא איכא נמי משמרות בארע'. שידועה לבריות כדאמרינן לקמן משמרה ראשונה בסופה חמור נוער משמרה שניה בסופה כלבים צועקים שלישית תינוק וכו', וקמ"ל למאן דגני בבית אפל דכי חזי הני סימנים לידע דהוא יום:

שאוג ישאג וכו' יש מפרשים שלש שאיגות כנגד שלש משמרות. אי נמי ישאג חד קולו תרי שאוג ישאג תלת דכפל לשון הוא:

ואומר אוי שהחרבתי כלומר אוי להם לרשעים שבשביל עונותם שרפתי את היכלי והגליתי את בני אפילו כשרין שבהן וכו':

ת"ר מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה קס"ד דכולהו הני טעמי איכ' בחורבה אחת. ומשום הכי מקשה למה לי תלתא טעמי ותיפוק ליה וכו', ואיכא דקשי' ליה מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מפולת דילמ' להזהירו בא ולהחמיר עליו שאם יכנס לחורבה יפשע בעצמו מפני ג' דברים הללו. וי"ל דאי הוה אמר מפני חשד ומפולת ומזיקין כדקאמרת אבל השתא דאמר מפני הפסיק הענין ומשמע שכל אחת טענה בפני עצמה:

אף במקום שאין שם חשש כגון שהיו שם שנים שהם כשרים ומדעים ביראת חטא צריך הוא להזהר שלא יכנס לחורבה מחשש מפולת וכן מחשש כל דבר שיש בו חשש סכנה מחמת מה שהוא נכנס לשם:

בד"ה תפלה קצרה הביננו ולקמן מפרש לה כו' עכ"ל כצ"ל כנראה מדברי התוס' וק"ל:

תוס' בד"ה קשיא דר' מאיר כו' דהיינו בע"ש אי נמי לא מסתברא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה היה לך להתפלל כו' וגם על זה קשה כו' והא דאמרינן לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דודאי סתם תפלה קצרה דקאמר הכא היינו הביננו אלא התם לגבי הביננו ע"כ תפלה קצרה היינו תפלה אחרינא דקאי אהא דקאמר התם כגון צרכי עמך כו' וק"ל:

גמרא ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה כו' כצ"ל ול"ג אמן כנראה מדברי התוס' הכא וכדמוכח לקמן בפרק מי שמתו ונראה דל"ג נמי שמיה הגדול אלא שמו הגדול הכל בלשון הקודש וכ"ה לקמן בפרק מי שמתו ולכך ליכא לפרושי על שם י"ה שיהיה שלם אבל בתוספות גרסי שמיה הגדול ומיהא ליכא לפרושי ע"ש שם י"ה שיהיה שלם דה' דהגדול לא משמע לפרש כן וק"ל:

קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דלעיל אמר ר' מאיר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן דהוא בשעה שקדש היום דהכי מסתברא דכיון שקדש היום כל אחד נכנס לאכול. והכא אמר משעה שטובלין דהוא מאוחר דליכא למימר חד שיעורא הוא דשעות שבני אדם נכנסין לאכול פתן אינן מכוונות שיהיו כולן עם חשכה:

אי בעית אימא מדסיפא ר' אליעזר דהיינו עד סוף האשמורה רישא דמאימתי לאו ר' אליעזר - ואם תאמר למאי דאוקימנא השתא דרישא דמתניתין לאו ר' אליעזר אלא רבנן אמאי לא עירב ותני סברות דרבנן בהדי הדדי ולימא הכי משעה שהכהנים נכנסין לאכול עד חצות. יש לומר דתנינהו כסדר הלילה מתחלה סוף אשמורה הראשונה ואחר כך חצות ואחר כך עמוד השחר. ואי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר:

ליתני עד ארבע שעות פירוש דאף על גב דלישנא דאשמורה דנקט לישנא דקרא מכל מקום טפי הוה עדיף ליה לפרושי במתניתין ולמנקט לשון מבואר:

לעולם קא סבר שלש משמרות הוי הלילה והא קא משמע לן דכי היכי דאיכא משמרות ברקיעא איכא נמי משמרות בארעא - שידועה לבריות כדאמרינן לקמן משמרה ראשונה בסופה חמור נוער משמרה שניה בסופה כלבים צועקים שלשית תינוק וכו'. וקא משמע לן למאן דגני בבית אפל דכי חזי הני סימנים לידע דהוא יום:

שאוג ישאג וכו' יש מפרשים שלש שאיגות כנגד שלש משמרות. אי נמי ישאג חד קולו תרי שאוג ישאג תלת דכפל לשון הוא:

ואומר אוי שהחרבתי כלומר אוי להם לרשעים שבשביל עונותם שרפתי את היכלי והגליתי את בני אפילו כשרין שבהן וכו':

וכל שכן מילי דעלמא מפני שיהו עסוקין בהספדו ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

תנו רבנן מפני שלושה דברים אין נכנסין לחורבה קא סלקא דעתין דכולהו הני טעמי איכא בחורבה אחת ומשום הכי מקשה למה לי תלתא טעמי ותיפוק ליה וכו'. ואיכא דקשיא ליה מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מפולת דילמא להזהירו בא ולהחמיר עליו שאם יכנס לחורבה יפשע בעצמו מפני שלושה דברים הללו. וי"ל דאי הוה אמר מפני חשד ומפולת ומזיקין כדקאמרת אבל השתא דאמר מפני הפסיק הענין ומשמע שכל אחת טענה בפני עצמה:

בגמרא מאי קסבר ר"א אי קסבר ג' משמרות הוי הלילה לימא עד ד' שעות. ואף דקי"ל כמ"ש הרמב"ם ושאר פוסקים דחשבינן שעות זמניות היינו לפי האמת דמסקינן דאיכא משמרות בארעא. משא"כ לסברת המקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה דאיכא משמרות בארעא א"כ מקשה שפיר דתו לא מצינן למימר דחשבינן שעות זמניות דא"כ לא הו"ל למיתני ולמיתלי בלשון אשמורת כיון שאין זמנו ניכר כמ"ש רש"י ועיין בק"א:

שם בגמרא מאי קחשיב ר"א אי תחלת משמרות קחשיב כו' עד סוף הסוגיא. ויש לתמוה טובא בכל הסוגיא. דאמאי מספקא ליה הי מינייהו קחשיב דהא ר"א סימנא יהיב לכולם וא"כ ניחזי אנן אי איתא להנך סימנים בראש אשמורת או באמצע או בסוף. ול"ל דלקושטא דמילתא איתנייהו להנך סימנים מתחלת המשמר עד סופו אלא דר"א לא רצה ליתן סימן אלא באותו זמן שהקב"ה שואג בהן והיינו מתחילתו או בסופו. ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דהכא. דהא בודאי ליתא חדא במאי דמסיק דקחשיב אמצעיתא דאמצעית אכתי בהאי סימנא דכלבים צועקים לא ידעינן אימתי אמצעיתא דאמצעיתא כיון שצועקים כל המשמר. תו קשיא לי בין לשנויא קמא ובין לשנויא בתרא שהרי כתב הרא"ש ז"ל דכל עיקר דבריו של ר"א להודיענו אותן הזמנים שהקב"ה שואג כארי כדי שכל אדם יהיה באותן הזמנים מיצר ודואג על חורבן ב"ה כדכתיב קומי רוני בלילה בראש אשמורות. וא"כ הנך תרי שנויי דש"ס הם נגד משמעות הפסוק דמשמע להדיא דהוא בתחלת האשמורת. ויותר קשה דבשנויא בתרא דקאמר למאן דגני בבית אפל אמאי איצטריך לאסוקי לענין ק"ש. ותיפוק ליה דנ"מ בהך מילתא גופא לכוין הזמן שהקב"ה שואג למאן דגני בבית אפל. והנלע"ד בזה דבודאי הכי הוא לקושטא דמילתא שמה שהקב"ה שואג על החורבן הם בתחילת המשמרות ובאותו שעה יש להאדם להתעורר ולקושטא דמילתא נמי הנך סימני דר"א כ"א וא' משמש בכל משך המשמר דרך דילוג לעתים ידועים כמו שנראה בחוש. וממילא שמשמשים ג"כ בקביעות בתחילתן ובאמצעיתן ובסופן. אלא דעיקרא שקלא וטריא דהש"ס דמאי קחשיב ר"א היינו דמספקא ליה באיזה זמן ניכר הסימן יותר לכוון באותו רגע. וממילא נמי בההיא שקלא וטריא דמספקא אי עיקר כוונת ר"א רק לענין תחלת משמרות לחוד לידע הזמן שהקב"ה שואג א"ד שרוצה ליתן ג"כ סימנא דסוף משמרות ונ"מ לענין ק"ש דסוף זמן שכיבה וק"ש בתחלת זמן קימה. ואהא מקשה סימנא ל"ל יממא הוא. ומשני בשנויא קמא דקחשיב סוף אשמורה ראשונה דהיינו לענין סוף זמן ק"ש דשכיבה. אלא דממילא ידעינן דמיד בתר הכי הגיע הזמן שהקב"ה שואג בתחלת משמר שני ויהיב נמי סימנא בתחלת משמר שלישי לידע שהקב"ה שואג ויהיב נמי סימנא לאמצעיתא דאמצעיתא שהוא בחצי הלילה ממש דנ"מ טובא לכל הנך שיעורא שמנו חכמים שהם עד חצות ואף שאין זה סימן גמור כדפרישית מ"מ להרחיק אדם מן העבירה סגי בהכי. מיהו לשנויא בתרא לא ניחא להו בהכי מה"ט גופא דפרישית שא"א לכוון זמן אמצעיתא דאמצעיתא כיון שהכלבים צועקים כמה פעמים באותו משמר ומש"ה מסיק דלעולם סוף משמרות קחשיב פי' דלפ"ז לאו לענין שהקב"ה שואג לחוד יהיב סימנא שהרי הן לעולם בתחילת המשמר אלא שרוצה ליתן ג"כ סימנים לענין ק"ש והיינו סוף משמר ראשון לענין ק"ש דשכיבה וכה"ג סוף משמר שלישי לענין ק"ש דקימה למאן דגני בבית אפל. וכיון דלהנך תרי קחשיב סוף משמרות דוקא מש"ה יהיב נמי בסוף משמר שני לענין זמן שהקב"ה שואג שהרי מסוף משמר שני נודע תחילת משמר שלישי. ובהכי ניחא ליה למיתני כולם בענין אחד כנ"ל נכון ודו"ק:

שם באותו שעה למדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה לכאורה בודאי היה יודע רבי יוסי בלא"ה שאין נכנסין לחורבה רעוע' מפני המפולת שזה דבר פשוט מסברא. אלא דהוה חורבא חדתי וידע ג"כ דהיכא דאיכא למיחש לחשד אין לכנוס בו שלא לצורך ותדע דאל"כ למה הוצרך לומר מעיקרא מתירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים ותיפוק ליה דבלא"ה לכתחילה אסור להתפלל בשדה מקום פרוץ אלא בבית משום צניעות כדאיתא בש"ס ובטור וש"ע א"ח סימן צ' ע"ש. אע"כ לפי שהיה יודע שאין ליכנס אפילו בחורבה חדתי מפני חשד אשה ואע"ג דבדברא לא שכיחא אלא דהכא סמוך לישוב הוה כדמשמע מלישנא דחורבות ירושלים. ומש"ה אי לאו טעמא דעוברי דרכים יותר היה מתפלל בשדה משום דהו"ל כדיעבד אבל משום טעמא דע"ד דהיה מתבטל תפלתו לגמרי לא היה חושש לחשדא. וקמהדר ליה אליהו דאף שהיה ביטול תפלה אסור ליכנס לחורבה מפני המזיקים דהוה מקום סכנה ויותר היה לו להתפלל תפלה קצרה וזה הוא שלמד מדברי אליהו זכור לטוב וזה פשוט:

שם ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה מכאן נמי יש לדקדק דהכא חורבא חדתי הוא כדפרישית דאלת"ה אלא שר"י היה סובר אפילו היכא דשייך מפולת מותר ליכנס להתפלל משום דשלוחי מצוה אינן ניזוקין. א"כ בפשיטות מצינא למימר דהא דאהדר ליה אליהו היה לך להתפלל תפ"ק היינו בחורבה גופא דבמקום סכנה מתפלל תפ"ק. ואכתי מנא ידע ר' יוסי מדברי אליהו דהמתפלל בדרך בלא סכנה דמתפלל תפ"ק. ואם נפרש דהא דקאמר ר"י המתפלל בדרך היינו במקום סכנה. והא דשבק לישנא דחורבה דאיירי ביה היינו משום דלקושטא דמילתא בחורבא דאיכא מקום סכנה איכא למימר דאפילו תפ"ק אסור ומאי דקמהדר ליה אליהו היה לך להתפלל תפ"ק היינו בדרך וזיל הכא קמדחי ליה כו' משא"כ בהא דמהלך בדרך במקום סכנה שמעין שפיר מיניה אלא דלפ"ז לא היו מקשי' תוס' מידי על רש"י ז"ל ד"ה היה לך כו' ור"י לא הוה במקום סכנה ולמאי דפרישית מצינן למימר דאמקום סכנה מהדר ליה ושפיר כ' רש"י בדברי ר"י שאמר המתפלל בדרך והיינו מקום סכנה שמתפלל הביננו כדמשמע בפשטא דדברי רש"י ז"ל דאהא מילתא לחודא כ"כ. אע"כ דהתוס' ג"כ נחתי להך סברא דפרישית לעיל דעיקר מילתא שלמד ר"י שאסור ליכנס לחורבה היינו אפילו בחורבה חדתי דקאי בדברא ומשום מזיקין ור"י היה סובר דלא מיקרי חורבה א"כ תו ליכא לפרש דהאי תפ"ק דאמר אליהו היינו בחורבה כנ"ל בשיטת התוס' ורש"י ז"ל לא נחית להכי ונתיישב פירושו ודוק היטב:

גמ' מפני חשד עיין שבת כג ע"ב:

שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי. יש להקשות למה האריך לומר על כל משמר ומשמר, ועוד למה דימה השאיגה הזאת לשאגת אריה? ונראה לי בס"ד לפרש תחלה מאמר הגמרא בחולין (דף נט) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, אלהיכם כאריה מתיל דכתיב (עמוס ג' ח') אַרְיֵה שָׁאָג. מאי רבותיה פרשא קטיל אריה, אמר ליה לאו כהאי אריה מתיל, אלא כאריה דבי עילאה מתיל, אמר ליה בעינא דמחזית לי ניהליה, אמר ליה לאות מצית חזית ליה, א"ל איברא חזינא ליה, בעי רחמי אתעקר מדוכתיה, כי הוה מרחק ארבע מאה פרסי ניהם חד קלא אפילו כל מעברתא ושורא דרומי נפל אדמרחק תלת מאה פרסי, ניהם קלא אחרינא, נתור ככא ושיני דגברי, ואף הוא נפל מכורסיה לארעא, אמר ליה במטותא מינך, בעי רחמי עליה, דלהדיר לדוכתיה, בעי רחמי ואהדר ליה לאתריה, עד כאן. והנה, בודאי השאיגות הנזכרות, והמפלה שהיתה מכוחם, הכל היתה בהשגחה מן השמים, להחריד הקיסר ולרמוז לו בזה רמיזות, וצריך להבין מה ענין הרמז הנרמז בזה? ונראה לי בס"ד, שרמזו בזה שלא יהיה שאיגה אלא על שני בתים, ראשון ושני, אבל על בית שלישי לא יש שאיגה חס ושלום, כי הוא קיים לעולם ואינו חרב, ולכן האריה שאג שני שאיגות, ואחר שאיגה השנית נפל הקיסר, שהוא מלך אדום, לרמוז על מפלת אדום שאז אחר כך יבנה בית שלישי, וה' ימלוך לעולם ועד. והנה משמר רמז לבית המקדש שהוא משמרת לישראל, ועולם הזה שהוא ששה אלפים שנה נקרא לילה, ועולם הבא נקרא יום, ובית שלישי יבנה קודם שיושלמו ב' אלפים שנה, שאפילו אם ישאר שנים מועטים מן אלף השישי, יאריך הקב"ה את הימים, לקיים (תהלים צ, טו) שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ כנודע, וזה שאמר שלשה משמרות הוי הלילה רמז לשלשה מקדשים אשר נבנים בעולם הזה הנקרא לילה, ועל כל משמר ומשמר דהיינו בית א' ובית ב' בלבד, יושב הקב"ה ושואג כארי, רמז על בת קול שיוצאה מלפני הקב"ה, ושואגת על חורבנם, ולכן אמר הכתוב (ירמיהו כה, ל) שָׁאֹג יִשְׁאַג, שתי שאיגות, עַל נָוֵהוּ זה בית המקדש. ואמר עוד סימן לדבר, מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה הוא בית ראשון, חֲמוֹר נוֹעֵר הקטרוג היה בשביל ביטול תורה, שלא עסקו בה כחמור למשוי, ומשמרה שניה כְּלָבִים צוֹעֲקִים, מקטרגים בעבור עון לשון הרע, שמגבירין בו קליפת כלבים, לכך המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, ומשמרה שלישית הוא בית שלישי, שיבנה במהרה בימינו אמן, אין בו שום חורבן וקטרוג, אלא אותו זמן, תִּינוֹק, אלו ישראל, דכתיב בהו (הושע יא, א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ כלומר, מקבלים בו שפע מן השכינה בלתי אמצעי, על דרך כונת רצה והחליצנו שאומרים בשבת. ועוד שאלה שניה וְאִשָּׁה, ישראל מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, הקב"ה. שלומדים תורה ברוח הקודש לא על ידי רב כמו שנאמר (ישעיהו נד, יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ', וכתיב (ירמיהו לא, לג) כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי וכו' וכתב (יואל ג' א') וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, יתנבאו כנביאים, שכולם רוח ה' דבר בם.

לְמִקְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע לְמַאן דְּגָנִי בְּבַיִת אָפֵל הקשה הצל"ח ז"ל הוה ליה למימר למי שהוא בבית אפל, עיין שם. ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש להקשות איך יסמוך על סימן זה, אטו לא יזדמן תינוק יונק ואשה מספרת בעוד לילה, ואם כלל זה ישנו ברובא דעלמא, איך יסמוך עליו לקרא קריאת שמע מאחר דאפשר לברר הדבר שיצא לחוץ ויראה? ועל כן מוכרח לומר, לא שיסמוך לקרות קודם שיראה בעיניו אם עלה עמוד השחר, ורק הסימן נקיט למאן דגני בבית אפל, שהוא בעודו שוכב על מטתו, שמתעצל לקום ולצאת לחוץ לראות אם עלה עמוד השחר, כדי שיקרא קריאת שמע, כי יאמר אולי לא עלה עמוד השחר, ותהיה קימתו על חנם, ולכן לא ירצה להקים ראשו מן הכר על הספק, ועל זה נתנו לו סימן זה, של תינוק ואשה, שאם יראה זה הסימן, ידע כי על הרוב בודאי עלה עמוד השחר, ולא תהיה קימתו מן המטה על חנם, ואין הכי נמי, הוא לא יקרא קריאת שמע, אלא עד שיקום ויטול ידיו ויצא לחוץ ויראה השחר בעיניו. ולכן אמר למאן דגני, כלומר זה הסימן לא ניתן כדי לקרות בו קריאת שמע, אלא ניתן בשביל השוכב על מטתו שהוא מתעצל לקום לראות על הספק. ועיין ספר דקדוקי סופרים שמביא גרסת הש"ס בכתב יד כך. נפקא מינה, כגון דגני בבית אפל, ומטיא ליה זמן קריאת שמע, ולא ידע דמטיא ליה זמן קריאת שמע, כיון דכי חזי הני סימני, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה, לידע דמטי ליה זמן קריאת שמע, וליקום, עד כאן. וגרסא זו אתי שפיר לפי מה שכתבתי בס"ד. והנה הצל"ח הקשה, דרבי אליעזר קדים תינוק לאשה, והש"ס הקדים אשה לתינוק, ולפי גרסה הנזכרת, לא שינה הש"ס את הסדר, גם מה שדקדק הרב הנזכר, למה לא אמר האיש מספר עם אשתו, נראה לי התירוץ פשוט, דנשים דברניות, ולכך יזדמן על הרוב, האשה מספרת עם בעלה, גם על הרוב, הסיפור יהיה בצרכי הבית, ובדברים אלה ירבה הסיפור ממנה, ועוד היא צריכה להרבות דברים לספר בשבח בניה ובנותיה אשר אתה בבית, כדי להמציא להם חן בעיני בעלה, לפתותו ולרצותו בקניית צרכיהם.

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. יש להקשות למה האריך לומר הייתי מהלך בדרך, ודי לומר, פעם אחת נכנסתי לחורבה? ונראה לי בס"ד, על פי מה שכתב הרב ייטב לב בביאור תפלת כהן גדול ואל יכנסו תפלת עוברי דרכים לענין הגשם, שיש שתי בחינות, הא' נקרא עוברי דרכים, שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו, ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו, והב' נקרא הולכי דרכים, והיינו שיודיע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, הנה ה' מכין מצעדיו, למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו, וזה עיקר מהלכו, רק ששם לו השם יתברך סיבה למחוז חפצו, למען יסע דרך הילוכו בכל המקומות, עדי יגיע שמה, ולזה אמר, (תהלים לז, כג) מֵהֳ' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, אך האדם, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ, לצורך חפצו. ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים, לא התפלל כהן גדול, ולכן רבי חנינא בן דוסא, שהיה מבחינה זו, שהם הולכי דרכים, פסק הגשם בעבורו, ולזה אמר (תהלים קיט א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ' עד כאן עיין שם. נמצא מדת הצדיקים, אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי, הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה', כדי שילכו בדרך זה, וילקטו משם ניצוצי קדושה, ולכן אלו נקראים הולכים דרכים, אבל אותם שאין להם אמונה זו, הם נקראים עוברי דרכים, ולכן רבי יוסי, מאחר שהי' מסוג הולכי דרכים, נמצאת הליכתו בדרך חשובה לדבר מצוה, ועל כן לא חש לניזקין המזדמנין להיות מן החורבה, הן מצד מזיקין, הן מצד מפולת, וזה שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מהלך דייקא, כלומר לא הייתי מסוג עוברי דרכים, אלא מסוג מהלכי, שהייתי מאמין שהליכתי באותו הדרך, בשביל בירור ניצוצי קדושה, שנמצא אני עוסק במצוה, ולכך נכנסתי לחורבה אחת ולא חששתי מן הנזיקין שלה, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין. ובזה ניחא לתרץ עוד דקדוק אחד, מה שאמר אחר כך מתיירא אני שמא יפסקוני עוברי דרכים, ולא אמר הולכי דרכים, כאשר נקיט על עצמו תחלה, הייתי מהלך בדרך, ולא אמר הייתי עובר בדרך, ובזה ניחא, כי אמר, אין אני מתיירא מן אותם שהם כסוג מהלכי דרכים, כי אלו הם צדיקים ותמימים, וכיון שרואין אותי עומד ומתפלל, לא יפסקוני, כי אלו אין מקפידים על איזה עכבה שיהיה להם בדרך, שצריכים להמתין לי, כי אלו מאמינים כי מה' מצעדי גבר כוננו, והכל נעשה בהשגחה פרטית מאת ה', אך מתיירא אני מן אותם שהם עוברי דרכים, שהם המונים, ואין חוששים על אשר יפסקוני, גם אלו הם ממהרים בהילוכם כדי להגיע למחוז חפצם יפה שעה אחת קודם, ולכן יפסקוני כדי למהר במהלכם.

וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. יש להקשות, למה לא נכנס לפנים לשמרו מן המזיקין, כי הא דאמר וְשָׁמַר לִי, הוא לשון המתנה, כמו שכתב רש"י ז"ל והוא מוכרח, ונראה לי פשוט, כי אליהו זכור לטוב, ראה שיש מלאכים עם ר' יוסי לשמרו, כי מוכרח שיש לכל צדיק שני מלאכים עמו לשמרו בכל מקום, כמו שנאמר (תהלים צא, יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, ועוד ידע שהשכינה עמו ואין צריך לו שמירה מן המזיקין, או דידע שלא היה מזיקין באותה חורבה, אך עם כל זה הגיד לו דלא יפה עשה, דאין ראוי לצדיק לסמוך על הנס, וגם כדי שלא ילמדו הרואין, דודאי לא כולי עלמא אית בהו הנך טעמי דר' יוסי. ברם הא קשיא, למה כפל למימר וְשָׁמַר לִי וְהִמְתִּין לִי, מאחר כי שמר, רצונו לומר, המתין? ונראה לי שאם היה אומר והמתין לי בלבד, הייתי חושב שנכנס אחר שכבר עומד ר' יוסי בתפלה, ולכך לא הפסיקו והמתין לו עד שסיים, אבל, אין הכי נמי אם היה בא קודם שהתפלל, לא היה מניחו להתפלל שם אלא היה מוציאו תיכף, לכך כפל הדברים ואמר, ושמר לי (קודם שהתחלתי להתפלל והמתין לי עד שסיימתי תפילתי והא) והמתין לי ללמדינו שבא אליהו זכור לטוב קודם שהתחיל להתפלל, ועם כל זה לא ביטלו, והניחו להתפלל שם, והא דלא הכריחו להתפלל תפילה קצרה אלא המתין עד שהתפלל כדרכו בארוכה, נראה הטעם רצה שיתעכב שם ר' יוסי כדי שישמע את הקול של בת קול וידע כמה מצטער כביכול הקב"ה, בצער של ישראל כי הוא ידע ברוח הקודש הרגע שבו תצא בת קול בכל יום, והניחו שיאריך בתפלה ארוכה עד שיגיע הזמן וישמע.

מִפְּנֵי מַה נִּכְנַסְתָּ לְחֻרְבָּה זוֹ? הנה ידוע כלל שכתב הגאון חיד"א בפתח עינים בנדה דף ל"א, בלשון מפני מה דנקיט תלמודא, דמשמע שיש שני דרכים לפני השואל ואינו יודע איזה מהם עיקר, אי לזאת העמיק שאלה מפני מה, עיין שם. ולפי זה הכי נמי יש שני טעמים, ונראה לי בס"ד טעם הא' יש לומר, דר' יוסי ידע שאותה חורבה הייתה מעיקרא מקום קדוש ולכך נכסף להתפלל בה, ואם לא היתה מזדמנת זו לא היה נכנס להתפלל בחורבה אחרת, וטעם הב' יש לומר, הא דנכנס להתפלל שם בשביל שלא היה רוצה להתפלל בדרך, ושני טעמים היו לפני השואל, ולכך שאל מפני מה, ור' יוסי לא הרגיש שיש כאן שני טעמים, ועל כן שאל מפני מה, והשיב לו דבר סתום באומרו כדי להתפלל, ולכך חזר ושאלו מפני מה לא התפללת בדרך, דגם בתשובתו שהשיב, שנמנע מלהתפלל בדרך, יש שני טעמים לתלות בהם מניעתו, הא' שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, והב' שרוצה להתפלל במקום מוצנע שיש בו מחיצות, דקימא לן אין מתפללין בשדה שאין בה מחיצות, ואף על פי דליכא עוברי דרכים, והשיב לו המניעה משום הפסק עוברי דרכים.

אָמַר לִי 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי' וְאָמַרְתִּי לוֹ 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי' כתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרב עיון יעקב ז"ל אמאי רבי יוסי לא הקדים לו שלום, יעויין שם. ונראה לי בס"ד, כי רבי יוסי הרגיש בו שהוא אליהו זכור לטוב, ולכך השיב לו שלום עליך רבי ומורי, ומה שלא הקדים לו שלום מפני שרצה לבדוק עצמו, אם הוא ראוי שאליהו יקדים לו שלום, כי ידוע הקדמת שלום מפי אליהו זכור לטוב, הוא מעלה גדולה, ואם היה רבי יוסי מקדים לו שלום, והיה אליהו זכור לטוב מחזיר לו שלום, אין הוכחה כל כך על מעלה של רבי יוסי דיש לומר הוכרח להחזיר לו שלום, כדי שלא לעבור על גזילת העני בבתיכם, לכך המתין לראות, אם יקדים לו שלום, כי הצדיקים מרוב ענותם, אין מחזיקים עצמם גדולי המעלה, לכך בדק עצמו תחלה ומה שכתב פתח עינים דאליהו הוה רגיל אצל רבי יוסי ומכירו, היה אפשר שזאת המעשה היתה התחלת הכרתו עמו, ומה שהוסיף רבי יוסי לומר רבי ומורי, מלבד שכך ראוי להשיב מפני הכבוד, עוד י"ל כיון לומר רבי בחכמה ומורי ברוח הקודש.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים יש להקשות למה האריך לומר באותה שעה? ונראה לי בס"ד, על פי מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל כי אליהו זכור לטוב הוה רגיל אצל רבי יוסי, עיין שם, ולפי זה ודאי למד רבי יוסי כמה דברים מפי אליהו זכור לטוב בכמה פעמים שהיה נראה אליו, לכך כדי שלא יחשוב השומע שבכל ימיו לא למד ממנו אלא רק שלשה דברים, לזה דקדק לומר באותה שעה למדתי שלשה דברים.

לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחֻרְבָּה יש להקשות למה נקיט למדתי בכל חלוקה וחלוקה? ונראה לי בס"ד כי שלשה למודים אלו לא למדם בבת אחת אלא בזה אחר זה, כי מן שאלתו למה נכנסת לחורבה זו הבין שאין נכנסין לחורבה, ואחר שאמר לו היה לך להתפלל בדרך למד שמתפללין בדרך, ואחר כך כשאמר לו היה לך להתפלל תפלה קצרה למד השלישית לכך נקיט למדתי בכל חלוקה מהם, אי נמי משום דחביבין עליו טובא לימודים אלו שלמדם מפי אליהו זכור לטוב נקיט למדתי בכל חד מינייהו.