מסכת ברכות דף נ״ה עמוד א׳

מעיין בה אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה:

כאב לב שאין בקשתו נעשית:

תוחלת לשון תפלה כמו ויחל משה (שמות לב):

מזכירין עונותיו שעל ידיהן מפשפשים למעלה במעשיו לומר בוטח זה בזכיותיו נראה מה הם:

קיר נטוי מקום סכנה:

מוסר דין בוטח הוא בזכיותיו שחברו יהיה נענש על ידו:

ה"ג הא דמעיין הא דלא מעיין:

לולבי גפנים וידלי"ש בלע"ז:

לך אמור לבצלאל עשה משכן ארון וכלים ואם תאמר היכא אשכחן שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות משכן תחלה הרי בפרשת תרומה כתיב ארון תחלה. ויש לומר דבפרשת כי תשא כתיב את אהל מועד ואת הארון לעדות:

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים וכו'. זה הענין למדוהו רבותינו ז"ל מפני שבסדר ויקחו לי תרומה כתובים הכלים קודמין ובסדר ויקהל כתוב עשיית המשכן קודם ותלו הדבר רבוותא ז"ל במשה רבינו ולא ששמע כן מפי השכינה. ואיפשר שאף משה רבינו לנסותו היפך לו הסדר:

ראוי לו לאדם להאריך בתפלה ובלבד שלא יהא מעיין בה ר"ל שלא יהא משתבח בעצמו שהוא ראוי להיות נענה עליה, דרך הערה אמרו שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חברו, וכן ראוי לו להאריך על שלחנו כדי לשהות בה שמא מתוך כך יבאו עניים ויתפרנסו מתוך שלחנו הוא שאמרו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו שלחנו של אדם מכפר:

מי שמזמנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא מתוך גאוה שבו, או שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, וכן בדרך כלל כל המנהיג עצמו ברבנות אי אפשר להתקיים בכך לפיכך ראוי לו לאדם להשפיל עצמו נגד השם ונגד עמו ומ"מ מלך או נשיא שבדור ראוי להטיל אימתו על הבריות שלא יקלו בו ובהנהגתו והכל לשם שמים, וכן יזהר יחיד או יחידים שלא למנות פרנס על הצבור אלא א"כ הצבור נמלכים בו, דרך צחות אמרו ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו' אמר לו הב"ה למשה לך אמור להם לישראל הגון עליכם וכו', וכן לעולם אל יתגאה בטובה שרואה בעצמו שהכל ביד השם להמיר ולהחליף אלא יעמוד ביראה ובאימה לפניו ויהיו כל מעשיו לשם וכשתארע לו איזו צרה יפשפש במעשיו אפילו קלה שבצרות ויתעורר מתוכה לתשובה, ואפילו לא אירע אצלו אלא הבהלת חלום רע יפשפש וידאג עליו עד שיתעורר מתוכו לתשובה ואם היתה נפשו עגומה עליו ביותר ילך בפני ג' מאוהביו ויאמר להם חלמא טבא חזאי והם עונים אחריו טבא הוא טבא להוי רחמנא לישוויה לטב, ויש בג'מ בנסח לחש זה ז' זמנין לגזרו עליה מן שמיא דטבא, ופי' הדבר שהוא מנסח הלחש כלומר שבקיום מתמיד יהא נגזר עליו שיהא טוב, וי"מ שהם צריכים לחזור ז' פעמים טבא טבא ליהוי ואין הדברים נראין, ואחר כך יזכיר להם החלום ואם יכולים לפתרו פותרים אותו לטוב כמו שיוכלו ויאמרו לו עליו ג' פסוקים של הפיכה והם הפכת מספדי וכו' עד ותאזרני שמחה ואחריו אז תשמח בתולה וכו' והפכתי אבלם וכו' עד ושמחתים מיחונם ואחריו ולא אבה וכו' יהפוך ה' וכו' עד כי אהבך ה' אלקיך וג' של פדיה והם פדה בשלום ועד עמדי, ואחריו ופדויי ה' וכו' עד ואנחה ואחריו ויאמר העם אל שאול וכו' ויפדו העם וכו' עד ולא מת, וג' של שלום והם בורא ניב וכו' שלום וכו' עד ורפאתיו, ואחריו ורוח לבשה וכו' שלום לך וכו' עד בראשי הגדוד, ואחריו ואמרתם כה לחי ואתה שלום וכו', עד וכל אשר לך שלום:

תוס' בד"ה לך אמור כו' וי"ל דבפרשת כי תשא כתיב כו' ארון לעדות עכ"ל כצ"ל ואע"ג דבפרשת תרומה נמי דברי הש"י הם וכתיב ארון תחלה י"ל דהיינו לפי מה שהבין משה דאין חילוק מה שיהיה קודם וק"ל:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים וכו' - זה הענין למדוהו רבותינו ז"ל מפני שבסדר ויקחו לי תרומה כתובים הכלים קודמין ובסדר ויקהל כתוב עשיית המשכן קודם ותלו הדבר רבוותא ז"ל במשה רבינו ולא ששמע כן מפי השכינה. ואיפשר שאף משה רבינו לנסותו היפך לו הסדר:

אמר רשב"ג אמר ר' יהודה בצלאל על שם חכמתו נקרא וכו' הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. ומאמר זה תמוה חדא שענין זה שהפך משה לא מצינו במקרא וכמו שכבר הרגישו התוס' בזה וכל מפרשי אגדה ועוד שלא פירש מה עלה בדעתו של משה שהפך ח"ו דברי אלקים חיים והנראה בזה לפי שבתחלת פרשה תרומה שצוה הקב"ה למשה על מעשה משכן הזכיר לו תחלה המשכן כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב נמי בתריה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו הרי שהקדים משכן לכלים אלא שבאמת אין בזה הכרע למעלות קדימת המשכן לכלים לפי שדרך להקדים הכלל קודם הפרטים ואם כן אדרבה כיון שבענין ציווי פרטיות המלאכות בעצמותם הקדים ארון וכלים קודם מלאכת המשכן אם כן ע"כ נאמר בא' משני פנים או שנאמר דאין כאן קדימה כלל בענין סדר המלאכה ומש"ה הקדים פ"א המשכן לכלים ואח"כ כלים למשכן לומר דכולם שוין כדאשכחן בכה"ג בקדימת משה לאהרן ואהרן למשה לומר ששניהם שקולין וכן בכיבוד אב ואם וכדאיתא בדוכתי טובא או שיש לומר דמה שהקדים הקב"ה ארון וכלים למשכן היינו דרך חשיבותן שהארון והכלים קודש קדשים ומש"ה היו נושאין בכתף ולפיכך שייך להזכיר בענין הציווי החשוב חשוב קודם משא"כ לענין סדר המלאכה מסתבר טפי להפך הסדר ולהקדים המשכן לארון וכלים משום דקי"ל מעלין בקדש דילפינן לה במנחות מהקמת המשכן ע"ש והקב"ה סמך בזה על בצלאל שיעשה כן לפי חכמתו לאחר שמילא אותו רוח אלקים וקרא אותו בצלאל ולפי שמשה באמת אפשר שנסתפק בדבר או שהיה סבור דבאמת לגמרי יש להקדים הארון כמו שאמר הקב"ה ודבר זה למדנו ממקרא מלא דפרשת ויקהל דכתיב ויקרא משה לבצלאל ואהליאב ולא פירש הכתוב שום דבר קריאה זו מה טיבה שלא נזכר שם כלל שאמר לו שום דבר מענין ציווי וסדר מלאכת המשכן כמו שאמר לו הקב"ה וע"ש בפי' הרמב"ן בחומש שהאריך קצת בזה ולפירושו שייך יותר להקשות קושיא זו ולמאי דפרישי' א"ש דלפי שטעה משה בזה אם מצד הספק שהיה סובר שאין סדר או שהיה סובר דבסדר מלאכה נמי שייך להקדים הארון וגם בזה סמך על בצלאל שיתכוין לדעת המקום ובשביל כך חסך הכתוב על משה ולא הזכיר אותו הציווי שאמר משה לבצלאל בענין סדר המלאכה. ואפשר עוד דלאחר שראה משה שודאי בצלאל עשה כהוגן כמו שאמר בצל אל היית וידעת שהרי מילא אותו הקב"ה רוח אלקים א"כ משם למד משה הך מילתא דמעלין בקודש ועשה כן בהקמת המשכן כדאיתא במנחות כן נראה לי נכון בעזה"י ואף דבצלאל לא אמר למשה האי טעמא דמעלין בקדש היינו שאין זה כבוד למשה לומר שטעה במילתא דתליא בסברא מצד הדין וחיוב ואפשר דהוי כמורה הלכה בפני רבו מש"ה אמר בדרך חכמה בלשון דרך ארץ לומר שאף אם יהיה כדבריך שבענין קדימת המלאכה אין סדר כלל או ששקולים הם אפ"ה מצד דרך ארץ יש להקדים המשכן דבלא"ה הך מילתא דלהיכן אכניסם לישנא בעלמא היא דקאמר ליה לפי דרך ארץ שהרי לפי האמת לא היה באפשר לבצלאל להכניס כל כלי וכלי מיד לאחר גמרו לתוך המשכן שהרי לא הוקם המשכן כלל עד אחד בניסן שנשלם כל המלאכה ושום אדם לא היה יכול להקימו כי אם משה בעצמו כדכתיב הוקם המשכן והיינו בסיוע הקב"ה כדאיתא במדרש ובכמה דוכתי אע"כ כדפרישית דמצד דרך ארץ בעלמא אמר ליה כן שיש להקדים המשכן שעשוי להכניס בו הכלים בזמנן כן נראה לי ודו"ק:

סליק פירקא וסליקא מסכת ברכות בס"ד

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. מקשים כיון דמקשי מן ר' יוחנן למאי הקשה גם מן רבי יצחק, ואם מהא נראה לי הקושיא חזקה יותר, יקשה מן רבי יצחק ולא יקשה מן רבי יוחנן? ונראה לי מן רבי יצחק אין קושיא, דהוא אמר עִיּוּן תְּפִלָּה ורב יהודה קאמר מַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, ולכך הקשה מן ר' יוחנן דאמר כָּל הַמַּאֲרִיךְ, אך מן ר' יוחנן לחודיה ליכא קושיא, דיש לומר בדבריו תרתי מַּאֲרִיךְ וגם מְעַיֵּן ורב יאודה נקיט מַּאֲרִיךְ בלבד, ולכך הביא דרבי יצחק דלא נקיט אלא מְעַיֵּן ונמצא מְעַיֵּן לחודיה אינו נכון, ומסתמא הוא הדין דמאריך לחודיה ולא מְעַיֵּן נמי אינו נכון. והשתא מוכרח אתה לפרש דר' יוחנן דנקיט תרתי רצונו לומר או או קאמר, ולכן אפילו מַּאֲרִיךְ לחוד או מְעַיֵּן לחוד אינו נכון, ותקשי לרב יאודה, ומשני דרבי יוחנן איירי בתרתי בחדאד מַּאֲרִיךְ וגם מְעַיֵּן, ורבי יצחק סבירא ליה מעיין לחודיה ואינו מאריך אינו נכון, ורק במאריך ואינו מְעַיֵּן לכולי עלמא לית לן בה.

וּמַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, דִּלְמָא אַתִּי עַנְיָא וְיָהִיב לֵיהּ מִידֵי הא דפירש טעם כאן ולא פירש בהך תרתי? נראה לי משום דהתם הטעם ידוע אך כאן הוצרך לפרש, כדי שלא נחשוב מַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ כדי שילמוד תורה יותר, אך קשא כיון דְּמַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ עדיפותיה הוא משום שיתן לעני אם כן לימא הַנּוֹתֵן לֶעָנִי מִשֻׁלְחָנוֹ? דהא אם האריך על שלחנו ואתי עניא וקרי ולא נתן לו אין זה כלום, ואם כן למה תלה רב יהודה הכפרה במאריך? ונראה לי בס"ד דאם לא האריך ובא עני ונתן לו אין זה כדאי להיות כפרה כמו מזבח, כי נמוס העולם מכריחו בזה כיון שיש לפניו לחם ובא עני קורא רעב מוכרח שיתן לו, אך עיקר סגולת הכפרה הוא רק אם מאריך שהוא מאריך באכילתו ואינו אוכל במהרה כדי לסלק המאכל מפני שאומר אולי יבא עני ויקרא ואתן לו, הנה זה יש לו רבותא בצדקתו ונדבת לבו שהוא רודף אחר הצדקה ועושה המצאה להמציא הצדקה לעניים, וענין זה הוא לבדו כדאי שיהיה שלחנו מזבח כפרה, ולכן אפילו אם לא נזדמן שבא אני ונתן לו, כיון שהאריך על שולחנו כדי שיבא עני נעשה לו בזה כפרה, ולכך אמר כָּל הַמַּאֲרִיךְ דאין הנתינה גורמת הכפרה אלא מציאות האריכות על השלחן.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת. פירוש מסב בראש, נכנס בראש ויוצא בראש, מדבר בראש ומבקש שירות מכל אדם, כגון הבא לי מים תושיט לי חפץ זה וכל כיוצא בזה. מיהו אם הקהל קבלו אותו עליהם לראש ומנהיג זה ראוי להתנהג ברבנות בשביל הציבור.

שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים, וְאֵלּוּ הֵן חֲלוֹם טוֹב, וְשָׁנָה טוֹבָה, וּמֶלֶךְ טוֹב. פירוש רש"י לפי שהם בידו של הקב"ה וכו', וקשא אפכא מסתברא, אם ביד מלאך צריך בקשת רחמים מהקב"ה שיגזור על המלאך שיעשה לטובתו, ועוד אמאי לא מנו רבותינו ז"ל את אלו בהדי מטר ולידה ותחיה? ונראה לי בס"ד לעולם יש מלאך ממונה על אלו בשאר דברים, ומה שאמר צריכין רחמין נראה לי אף על פי שראה תחלתם טוב, כגון שראה אופן החלום מורה על טובה, אל יחשוב שתפס הטובה בידו אלא יבקש רחמים שתתקיים בו הוראתו הטובה, וכן אם ראה תחלת השנה טובה שבאו בה גשמי רצון אל יבטח בזה כאלו אחז הטוב שלה בידו, אלא צריך רחמים שתהיה אחריתה גם כן טובה, וכמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה, וכן במלך נראה תחילתו טוב כדי שימשוך לב העולם, ואחר כך יהיה קשה מאד וצריך לזה רחמים.

אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ, אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ, דִּכְתִיב (שמות לא) וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה. קשא למה הוצרך להאריך לומר אַתּוּן מֵהָתָם? ונראה לי בס"ד כיון שהם הביאו ראיה מן הכתוב והוא מביא ראיה מן התורה אתמוהי קא מתמה עלייהו בלשון קושיא ותימא, רצונו לומר, רחמים שהוא פסוק כתובים מַתְנִיתוּ, הלא אַנָן מֵהָכָא שהוא פסוק תורה מַתְנִינָן לָהּ, ואמאי לא אמרתם כמונו? אי נמי נראה לי בס"ד כי הוא ידוע דזו ההוכחה שמביא מן התורה איננה הוכחה גמורה, ורק היא דרך דרש רמז לדבר, ואם לא היה לזה הוכחה גמורה מן פסוק דניאל לא היו אומרים זו ההוכחה מן התורה שהיא רמז וזכר בעלמא, ולזה אמר כיון דְּאַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ שיש לדבר זה הוכחה לכך אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ דרך רמז ודרש. אמנם הרב עיון יעקב ז"ל הקשה אמאי לא הביא פסוק תצוה דקדים, דכתיב (שמות כח, ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, עיין שם, ולא קשה מידי דהתם לא מוכח שעתה הוא נותן להם חכמה מחדש אחר שהיו חכמים מכבר, אלא הכי קאמר תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מעיקרא מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, שנתתי להם החכמה ברבוי ומילוי ולא לאותם שצמצמתי בחכמתם אף על פי שגן כן נקראים חכמים, מה שאין כן פסוק (שם לא, ו) וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה, משמע נתתי עתה, דלא אמר אֲשֶׁר דמשמע מקודם, והא דלא הביא רבי יוחנן פסוק של תורה והביא מן דניאל? נראה לי בס"ד דיש לומר הכא איירי במלאכה דוקא, אך פסוק דניאל איירי בסתם משמע גם בחכמת התורה. אי נמי יש לומר הכא שאני דהיה צורך שעה לעשות המשכן וצריך להוסיף חכמה על חכמתם.

כָּל חֲלוֹם וְלֹא טְוָת פירוש רש"י ז"ל [כל חלומות יראה אדם ולא יראה אחד מאותן שהוא שרוי בתענית שאינו טוב טוות לשון תענית כמו ובת טוות האמור בדריוש] נראה דוחק, דעל הרוב לא יצטער בלילה, כיון דאכל סמוך ללילה שהוא שבע הרבה ואין לו תאוה כלל. ונראה לי בס"ד ד אם יראה אדם חלום רע רפואתו בדוקה ומנוסה שהוא להתענות בו ביום דוקא ולא ביום אחר, ואם כן אם יראה החלום בלילה שהיום הבא אחריו הוא בלאו הכי יש בו תענית צבור שחייב להתענות אם כן רפואתו רחוקה, כי התענית ההוא לא יועיל לחלום, ואם יתענה ביום שאחריו גם כן לא יועיל כי צריך בו ביום דוקא, ולכן אמר כל חלום יראה האדם באיזה לילה שיהיה שיש לזה תרופה, ולא בלילה שביום הוא טוות תענית ציבור שהוא חייב עליו בלאו הכי.

אָמַר רַב יוֹסֵף חֶלְמָא טָבָא, אֲפִלּוּ לְדִידִי, בְּדִיחוּתֵיהּ מְפַכְּחָא לֵיהּ. לפי פשוטו כי הסגי נהור אין לו שמחה שלימה בכל דבר עם כל זה מְפַכְּחָא לֵיהּ. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרי"ש ז"ל מה שאמרו רבותינו ז"ל חלום אחד מששים מנבואה, היינו כמו הנבואה נתקיים יותר אם יהיה בה פועל דמיוני, כן החלום עניינו הוא פועל דמיוני, לכך הוא מתקיים בדברי הנבואה אם הפותר יפתור אותו עד כאן דבריו, גם ידוע שהחלום בא מכח המדמה שבנפש החי, כי כח המדמה הנשאר בגוף בעת השינה הוא מדמה לו ענינים בחלומות כאשר רגיל לדמות תמיד ביום, כי המראות שרגיל האדם לראות בחוש הריאות, וגם עוד מה שהוא צופה והביט בדמיונו, כולם כרוכים ומונחים בכח המדמה שבו, ועתה בעת שינתו פועל כח המדמה את המוחשים ההם בהרגש החיצון ממש, ולפי זה מובן ממילא אם האדם סגי נהור שאין לו חושי הריאות שאינו רואה מראות כלל, אז כפי הטבע אין נמצא כרוך ומונח בכח המדמה שלו מזה המראה שראה בחלומו, ורק אפשר שיהיה לו בכח המראה ממה שהיה מחשב ומצייר ברעיוניו ואין מזה הרבה, ועל כן נראה שחלום הסומא הוא יהיה אמתי יותר מן חלום אדם בעל חוש הריאות, ולזה אמר אמר ר' יוחנן אפילו לדידי שנראה חלום שלי אמיתי יותר עם כל זה בדיחותיה מפכחה ליה. ומה שאמר חֶלְמָא דְּלָא מִפְשַׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִיקַרְיָא נראה לי בס"ד, לכך בחלום השני של יוסף הצדיק ע"ה כתיב (בראשית לז, יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, כי ראו שאביו פתר אותו כדבריו, אבל בראשון אף על פי שאמרו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ אין זה פתרון אלא מלתא בעלמא דקאמרי ליה.

חֶלְמָא בִּישָׁא קָשֶׁה מִנַּגְדָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג) "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו". וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה חֲלוֹם רַע. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פ' וישב, שהחלום בא ממוחין דהויו"ת המכוסים בשמות אֱלֹהִים, והפתרון בא ממוחין דגדלות שהם הוי"ה המגולים בלתי מכוסים בשמות אֱלֹהִים עיין שם. ובזה אמרתי בס"ד (במדבר יב, ו) בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, תיבת בַּחֲלוֹם [86] גימטריא פ"ו מספר שם אֱלֹהִים [86], ולזה אמר וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו דייקא, שהחלום נמשך מן הויו"ה שעומדים בתוך ופנימיות שם אֱלֹהִים, ולהכי יליף מהכא דאיירי על החלום שהוא בא מן הויו"ת שהם לפנים משמות אֱלֹהִים.