ולא בידים מזוהמות — בנטילת מים אחרונים:
ממערבא — לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא"י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן:
בפתח הראוי למזוזה — כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות:
לטעום איתמר — אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו:
קדים — רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה:
לבצוע — לפרוס הפרוסה מן הפת:
עד שיכלה אמן מפי העונים — אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לט:) צריך שתכלה ברכה קודם בציעה:
חטופה — שקורין את האלף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן:
קטופה — שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת:
יתומה — שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול:
ולא יזרוק ברכה מפיו — במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:
וקא מסרהב ואכיל — ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון וזימנו עליו:
אכילנא לן — גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון:
אילו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא — שמואל חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה והן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא לכבודו:
מי לא אכלינן — הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף:
עיקר שבסעודה — אחד מאותן שהיו בתחלת ההסבה:
דמאי — חטין הלקוחים מע"ה ספק עשרן ספק לא עשרן:
הא לא חזי ליה — והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה וכתיב (תהילים י׳:ג׳) בוצע ברך נאץ ה' ואמר מר (בב"ק דף צד.) הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ:
מאכילים את העניים דמאי — דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא:
אכסניא — חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם בשובם ממלחמתו והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם:
שהקדימו בשבלים — לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה א' מנ' דרחמנא קרייה ראשית וכתיב (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך לא תאחר נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו:
וכדרבי אבהו — אשמעינן מתניתין דהכי הוא כדרבי אבהו דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו:
