אי נימא לא שבת מחמת מלאכה ואפי' היא מלאכה של היתר — כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין:
עששית — לנטירנ"א:
שהיתה דולקת והולכת — מע"ש ובבית ישראל:
למ"ש מברכין — לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת:
נכרי שהדליק מישראל — משחשכה מ"ש:
הך איסורא אזלא — מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה:
המוציא שלהבת לר"ה — בשבת חייב ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעורא:
מה שעקר לא הניח — והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו:
גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון — אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד:
גדול מוכחא מלתא דנכרי הוא — ואין צריך לבדוק אחריו דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו:
כפי הכבשן — ששורפים בו אבנים לסיד אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא היא ולהשתמש לאורה היא נעשית:
ואם לאו — לאו לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר:
בתחלה — בתחלת שרפת אבנים אין האור להאיר:
בסוף — לאחר שנשרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורה:
של תנור — בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו:
אור של בית הכנסת — בדאיכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאור אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין עליו:
ליכא אדם חשוב — להאיר להם הדליקוה ומברכין:
הא והא דאיכא אדם חשוב — ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבית הכנסת אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכין:
הא והא דאיכא חזנא — ואיכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב:
מפני בטול בית המדרש — שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן:
מרפא — לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא:
נר לכבוד — המת עבידא:
בשמים עבידי לעבורי ריחא — דסרחונו של מת עבידי ולא להריח:
כל — מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר:
וכל — מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה:
מברכין עליו — דלהאיר עבידא:
בשמים — שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ"ס אין מברכין עליו:
ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים:
אין מברכין עליו — בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע"ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח:
לגמר את הכלים — לבשם בעשנו את הבגדים:
בטבריא — היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש:
