מסכת ברכות דף ס׳ עמוד ב׳

התכבדו וכו' אל המלאכים המלוים אותו הוא אומר שנאמר כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צ״א:י״א):

שאם יפתח אחד מהם מן החללים כגון הלב או הכרס או המעים:

או אם יסתם אחד מהם מן הנקבים הפתוחים כגון הפה או החוטם או פי הטבעת. יפתח קאי אחללים יסתם קאי אנקבים:

קצירי חולים:

רופא כל בשר כנגד היציאה שהיא רפואת כל הגוף:

ומפליא לעשות כנגד שהגוף חלול כמו נאד והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו והקב"ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזו היא פליאה וחכמה:

ותהא מטתי שלמה שלא יהא פסול ורשע בזרעי:

לשכוי תרנגול דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי כדאמרינן בר"ה (דף כו.):

אשר יצר את האדם בחכמה בתנחומא ויברא אלהים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו היינו דאמר בסנהדרין בס"פ אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח.) לכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה:

מפליא לעשות משום דאמרינן בב"ר כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך אדם עושה נאד אפילו יש בו נקב אחד מלא מחט סדקית הרוח יוצא ואינו יכול לשמור בו יין והקב"ה ברא נקבים נקבים באדם ושומר הרוח שאינו יוצא ממנו:

כי שמע קול תרנגולא אומר ברוך שנתן לשכוי בינה להבחין והוא הדין אפילו כי לא שמע דאין ברכה זו אלא להבחנה על הנאת האורה שתרנגול מבחין והוא נהנה מן האור:

כי פריס סודרא על רישיה וה"ה לכל כובע ולכל כסוי ודוקא כשנהנה אבל אם אינו נהנה כגון שהוא שוכב על מטתו לא יברך לא זו ולא מלביש ערומים ולא ברכות כיוצא בהן כיון שלא נהנה כדמשמע בפרק שלישי דמגילה (דף כד:) גבי מי שלא ראה מאורות מימיו דכולי עלמא בעי שיהנה מן האורה:

אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין כיון דתחלת הנחתו בזרועו יש לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם ובפ' הקומץ (מנחות לו. ושם) אמר לא סח מברך אחת סח מברך שתים פ"ה דעל שתי התפילין קאמר דמברך ברכה אחת על שתיהן בלא סח בינתים ודוחק לומר דלא הוצרכו שתי ברכות דלהניח ועל מצות אלא כשסח ועבר עבירה. לכן פר"ת דעל של ראש שהיא גמר מצוה ועיקר דיש בה ד' בתים ושי"ן מברך על מצות אבל סח חוזר ומברך שתים על של ראש וכן בשימושא רבא דגאונים ולפר"ת גבי סח מברך שתים אם יניח של ראש לבד דאין מעכבין זה את זה מברך שתים על של ראש בלבד ומה שלא הזכיר הגמ' על של ראש בלבד מברך שתים לפי שאין רגילות כלל להניח זה בלא זה דתפילין בי בר חבו שכיחי (ב"מ ד' כט:) וכן פי' רבינו תם בתשובותיו וכן רבינו אלחנן בסדר תקון תפלה שלו כתב כן:

הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא שזהו דרכן של בני אדם, וכשיוצא נוטל את ידיו ומברך על נטילת ידים או מקנח בעפר ומברך על נקיות ידים ואחר כך מברך ברכת אשר יצר את האדם וכו' וחותם רופא כל בשר ומפליא לעשות, ויש חולקים שלא לברך על נטילת ידים הואיל ואין עליהם לכלכוך:

פירשו בתלמוד בבא מציעא ובמסכת תענית, שההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד את גרנו אומר ברוך אשר שלח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך בירך הרי זה תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך:

הנכנס לישן על מטתו אומר פרשה ראשונה של ק"ש ואחר כך מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על האדם ומאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע והשכיבני לשלום והעמדיני לשלום לחיים טובים והאירה עיני בתורתך בא"י המאיר לעולם:

וכשמתעורר משנתו אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו', ואינו פותח בה בברוך שסמוכה לחברתה היא ואין השינה שבאמצע קרויה הפסק וחותם בה בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים:

יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלו אלא פעם אחת ביום והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכן שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם שדרכן לשכב בלילה ולעמוד ביום, ויש חולקים בדבר, ובברכת נקבים מיהא כל זמן שמצטרך לה מברך לה עם נטילת ידים או עם נקיות ידים אם אין לו מים והתנקה בעפר וכיוצא בו:

כששמע קול תרנגול אומר אשר נתן לשכוי בינה וכו', כשפותח עיניו אומר בא"י אמ"ה פוקח עורים, כשעומד על רגליו אומר ברוך זוקף כפופים, כלובש בגדיו אומר מלביש ערומים, כשחוגר אזורו אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, ויש מפרשים אותה בלבישת המכנסים וכדקאמר כד אסר המייניה, כשמתעטף אומר אשר קדשנו וכו' להתעטף בציצית, כשפורס סודר על ראשו אומר עוטר ישראל בתפארה, כשמעמיד רגליו על הארץ אומר רוקע הארץ על המים, כשמהלך אומר המכין מצעדי גבר, כשנועל מנעליו אומר שעשה לי כל צרכי, כשנוטל את ידיו אומר על נטילת ידים, כשרוחץ פניו אומר המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתתן חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עברה ואל תביאני לידי חטא ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותנני לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים בא"י הגומל חסדים טובים לעמו ישראל:

ברכות אלו יש מי שאומר שאין אדם מברכן אלא אם בא לידו דבר שעליו נתקנו כגון אם לא שמע זה קול התרנגול אינו מברך אשר נתן לשכוי בינה וכו' ובט' באב ויום הכפורים שאין שם מנעל אינו מברך שעשה לי כל צרכי, וכן אם לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים, ואם לא נכנס לבית הכסא אינו מברך אשר יצר וכן כלם, ויש מי שאומר שברכות אלו על סדר מעשה בראשית נתקנו ואע"פ שלא בא לידו דבר שעליו נתקנו מברך על כלן והוא שנהגו עכשיו לברכן על הסדר בשחרית הן שבא לידו אותו דבר שמברך עליו הן שלא בא לידיו, ובתלמוד מנחות התבאר שחייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשאני עכו"ם שלא עשאני עבד שלא עשאני אשה, והתבאר שם ג"כ שחייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום, ובשבת ויו"ט שאדם מקצר בברכות תפלה צריך למלאות חסרונן בפירות ודברים שמברך עליהן, ובתוספת[א] יצא עבד ונכנס בור והוא שאמרו שם שלא עשאני גוי שנא' כל הגוים כאין נגדו שאין בור ירא חטא אשה שאין אשה חייבת בכל המצות, ומתוך כך נהגו רבים בארבעתן:

ברכות אלו עם שאר ברכות הנתקנות בפרק זה כבר ביארנו שיש מי שמצריך בהן הזכרה ומלכות וכן אנו נוהגים אלא שיש בדבר חולקים:

בד"ה אשר קדשנו כו' תפילין בי בר חבו שכיחי כו' עכ"ל כצ"ל וכותב תפילין היה כדאמר פרק הקורא את המגילה ובפרק אלו מציאות וק"ל:

בכל הני דאמרינן כי פריס כי מנח כי מסגי וכו' כתבו בתוספות דכל היכא שאינו עושה אותו מעשה כגון שוכב על מטתו ואינו קם או שאין לו סודר לפרוס על ראשו אינו מברך כיון שאינו נהנה. וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל על השכוי כתבו בתוספות שמברך אף על פי שלא שמע שעל שהוא מבחין בין חשכה לאורה נתקנה והאדם נהנה מן האורה. ולא נתקנה על הנאת השמיעה מפני שאדם מבחין בו השעות דפעמים אין אדם צריך לאותה הנאה וכל ששמע מברך אלא כדפרישנא. [וכן] שלא עשני גוי ועבד ואשה לעולם מברך אותן. אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל כתב דלעולם מברך כל אלו הברכות דעל סדר מעשה בראשית ועל מנהגן של בני אדם נתקנו. וכתב הראב"ד ז"ל דאינו מברך אלו הברכות אלא בשחרית אבל ישן ביום אפילו הרבה כעין בלילה אינו מברך מהן כלום שלא נתקנו על הנאת עצמו בלבד אלא על נוהג שבעולם גם כן. וברכות אלו נהגו לאומרן שלא כסדר שהן אמורות בגמרא מפני שאין הידים נקיות שהן עסקניות כל הלילה. ובגמרא לאו בדוקא נקט האי סדרא אלא כלומר על מעשה פלוני אומר ברכה פלונית ועל מעשה פלוני אומר ברכה פלונית:

כי משי ידיה אומר על נטילת ידים נראה מכאן דאפילו על נטילת ידים דתפלה מברך עליהן כך ולא על רחיצת אף על פי שאינן צריכין כלי דלא פלוג רבנן בנוסחא. והכי קאמר דכל שעה שיוצא מבית הכסא וידיו עסקניות צריך ברכה זו מפני שצריך לברך ברכת נקבים. והיכי שמנקה ידיו בצרור אומר על נקיות ידים. הראב"ד ז"ל:

לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלֻנְהוּ בְּשִׂמְחָה נראה לי בס"ד מלוי שִׂמְחָה בזה ש י"ן מ" ם ח י"ת ה" י [520] עולה מספר דיין האמת [520], רמז שיברך דיין האמת בשמחה, ולזה אמר אחר כך (תהלים נו, יא) בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, זו מדת פרענות כי שם 'אלהים' הוא חמשה אותיות, וחמשה הוא אותיות 'שִׂמְחָה' בהפוך אתוון.

מַאי קְרָא (תהלים קא, א) חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ הֳ' אֲזַמֵּרָה הא דלא הספיק לו האי קרא דמייתי ר"י (תהלים נו, יא) בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר, דסבירא ליה זה איירי בהיכא דהטובה והפרענות כל חד בפני עצמו, לכך יברך על כל א' ברכה השייכה לו, אך היכא דהוי הטובה והרעה בדבר אחד, כגון דשקיל בדרא בארעיה הו"א לא יברך כלל, לא טוב והמטיב ולא דיין האמת, לכך הביא קרא ד'חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה' דכליל לתרווייהו בבת אחת, דהיינו תחלה חֶסֶד שמצא מציאה, ואחר כך יהיה משפט פרענות דשקיל לה מלכא, וכן כמו ענין בדקא בארעיה, עם כל זה אָשִׁירָה על כל דבר ברכה השייכה לו. ורבי תנחום לא הספיק לו קרא של בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר, דיש לומר זה איירי בפרענות שרואה באחרים, כגון הרואה אשתו של לוט וכיוצא, אבל על פרענות דידיה לאו כיון דהוא מצטער טובה, לכך הביא פסוק (שם קטז, ג) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם הֳ' אֶקְרָא, ואידך לא חש לדקדוק זה והביא פסוק בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר דקדים לאותו פסוק, ורבנן לא הספיקו להם כל מקראות הללו מפני שלא נזכר בהם לשון ברכה, ולכה אמר פסוק (איוב א כא) הֳ' נָתַן וַהֳ' לָקָח יְהִי שֵׁם הֳ' מְבֹרָךְ.

לָעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל דְעַבְדִין מִן שְׁמַיָיא לְטַב נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת לָעוֹלָם לומר לא מבעייא אם רואה דברים היוצאים מהקשה הטבעי, אלא אפילו אם יראה מקריים טבעיים לא יאמר מקרה הטבע הוא זה, אלא יאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך לטובה. והא דאמר רָגִיל ולא אמר 'לעולם יאמר אדם כל מה דעבדין וכו', ומה שאמר יְהֵא רָגִיל נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו הפוסקים בתיבת רגיל על כמה פעמים יאמר לשון רָגִיל, ויש דסבירא ליה דרק אם נעשה הדבר שלש פעמים על זה יאמר לשון רָגִיל, והנה כאן בהאי עובדא נעשה נזק ג' פעמים בזה אחר זה, ועם כל זה אמר מה דעבדין משמייא לטב אפילו בשלישית, ולזה אמר יְהֵא רָגִיל שאפילו ראה ג' עניינים בבת אחת זה אחר זה שנראין רעה גם כן יאמר דעבדי לטב. ונראה לי בס"ד עוד בענין זה כי ראשי תיבות ג' דברים דהוו ליה ב ש רגא ו ח מרא ו ת רנגולה הוא שח"ת, רמז שאם היו קיימים ג' אלה היה נעשה לו 'שחת' בסיבתם, אך עתה הקב"ה עשה בשלשה אלה שחת, שאבדו אותה הלילה על ידי ר וח ו א ריה ו ש ונרא אשר ראשי תיבות שלהם רא"ש, רמז שזה הנס נעשה לו בזכות התורה שנקראת רא"ש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתיבת בְּרֵאשִׁית בי"ת רא"ש. ונראה לרמוז כל עניינים שעושה הקב"ה עם הצדיקים גדולי ישראל רומז בו דברים על כללות ישראל, כי הצדיק שהוא גדול הדור הוא הראש וכל העם הם גופא דיליה, וכאן לרבי עקיבה שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה שלכן חי ק"ך שנה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, אירע לו ג' דברים שהיו נראין רעים בתחלת הלילה, ואחר כך לעת בוקר נתברר שהיו לטובה להגין עליו, על כן יש בהם רמז על צרות ישראל בגלותם שנראין תחלה פורענות, ואחר כך לעת בקר בגאולה יתברר שהכל נעשה לטובת ישראל! וענין האריה שאכל את החמור בו ירמוז לחרבן בית ראשון, שהיה על ידי נבוכדנצר הרשע שנמשל לאריה, דכתיב (ירמיהו ד' ז') עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וענין שונרא שאכל התרנגול בו רמז ליון, שהחריבו בבית שני במקצת, ועשו פרצות, וטמאו הבית במקצת, והרגו בישראל, וזיקא דכבה לשרגא רמז לאדום, שהחריבו בית שני לגמרי והרגו בישראל עם רב, ואדום נמשלו לרוח סערה, ולעת בקר הוא זמן הגאולה יתגלה שכל צרות אלו היו לטובת ישראל, שלולי כן היו כלים לגמרי חס וחלילה בעונות שבידם. אי נמי זיקא רמז למלכות יון שהם כמו רוח שאין בו ממש, וכבה לשרגא שנתנו עיניהם לבטל המצות שנקראים נר, שנאמר (משלי ו' כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, ושונרא רמז לאדום שהם בני עשו שנקרא ראשון, דכתיב (בראשית כה, כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, והפוך אותיות רִאשׁוֹן ויהיו שונרא, ואכלו את ישראל בכל פה, כי ישראל נמשלו לתרנגול שנקרא גבר, גם הוא קורא וכתיב (שם כד, כב) הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, ואריה רמז לנבוכדנצר שנקרא אַרְיֵה כנזכר לעיל.

אָמַר לְהוּ הַיְנוּ דְאָמְרֵי כָּל דְעַבְדִין מִן שְׁמַיָיא לְטַב יש להקשות מה חידוש קאמר להו עתה, והלא כבר אמר כן מתחלה על כל דבר ודבר שאירע לו ושמעו זאת ממנו? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כי האדם שפותח פיו לטובה אפילו אם נגזרה עליו גזירה לרעה אפשר שתתבטל, ולכן אמר מה שאתם רואין עתה שהכל נעשה לטובה היינו בשביל דאמרי לכו מעיקרא על כל דבר שנעשה דעבדי משמייא לטב, ועל כן פתחון פי שפתחתי לטובה גרם שיהיה הדבר ההוא לטובה באמת! ורצה ללמדם בזה שיהיו מורגלים לפתוח פיהם לטובה על כל דבר אף על פי שנראה שהוא רעה.