מסכת ברכות דף מ׳ עמוד ב׳

חוץ מן הפת ומן היין כדאמרינן לקמן (ברכות דף מב.) שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים:

ידי ברכה ראשונה ברכת הזן:

פרשת סוטה כשהכהן משביעה:

וידוי מעשר בערתי הקדש מן הבית (דברים כ״ו:י״ג):

מלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר:

מתני' הנובלות מפרש בגמרא:

גובאי חגבים טהורים:

מין קללה חומץ ונובלות וגובאי על ידי קללה הן באין:

ורבי יוחנן אמר אפי' פת ויין וכן הלכה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב:

נימא רב הונא כר' יוסי וא"ת היכי מצי סובר רב הונא כר' יוסי הא רב הונא מודה בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא ואילו ר' יוסי סבר דלא יצא דכל המשנה ממטבע כו' וי"מ דמצי למימר דאפי' ר' יוסי לא קאמר לא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה:

אמר אביי כוותיה דרב מסתברא כו' י"מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו רב אלפס פסק כר' יוחנן וכן פסק ר"י דכל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה ולכך היה אומר ר"י שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי' דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות וברכות של שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו ומעין שבע דמצלי בשבת הואיל ויש בה האל הקדוש שאין כמוהו היינו כמו מלכות כמו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד דהוי במקום מלכות ולפי מה דפרישית דכל היכא דכתיב אלהי אברהם הוי כמו מלכות ניחא ולר' יוחנן לא קשיא דלא תני מלכותך דאטו כרוכלא כל האי לימני וליזיל:

על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות הוא אומ' שהכל נהיה בדברו גרסי בני מערבא החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת בא לאכלו אומר שהכל נהיה בדברו ראה גובאי אומר ברוך דיין האמת בא לאכלו אומר שהכל נהיה בדברו נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל:

השיתין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מיני תאיני פירשו בתלמוד ארץ ישראל דדמאי (פרק א הלכה א) אלו הן השיתין ר' שמעון בריה דר' אבא אמר שהן יוצאות מתחת העלין ואמרי תו במסכת שביעית בפרק בנות שוח (הלכה א) תני רבן שמעון בן גמליאל אומר מהוצאת העלין עד הפגים נ' יום מן הפגים ועד השיתין הנובלות נ' יום ומן השיתין ועד התאנים נ' יום:

ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין וקיימא לן כרבי יוחנן דהלכתא כותיה לגביה רב הונא, ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי נמי קיימא לן כרבי מאיר, חדא דפשטה דרבי מאיר אתיא כרבי יוחנן, ועוד דבהדיא פסקו הלכה כרבי מאיר בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב): רבי יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כרבי מאיר.

והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דקאמר רב יצא ידי ברכה ראשונה וקא משמע לן דאף על גב דלא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן יצא. ומינה שמעינן דאין נוסח הברכות מעכב כל זמן שהוא שומר את המטבע, כלומר שלא יעשה מן הקצר ארוך ומן הארוך קצר. וכבר כתבתי בפרק קמא (לעיל ברכות יא, א) דמטבע ארוך הוא שפותח וחותם, וקצר שפותח ואינו חותם או שחותם ואינו פותח ואינה ברכה סמוכה לחברתה, ואם היה משנה את המטבע לא יצא וכדתנן בפרק קמא דמכלתין (שם) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. ומשום הכי מסתבר לי דבהא אפילו ידי ברכה ראשונה לא יצא אלא אם כן פותח וחותם בה דברכה ראשונה של ברכת המזון ארוכה היא והלכך צריך שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולה וכיוצא בזה כדי שיהיה פותח בברוך וחותם בברוך. ולר' יוחנן נמי דבעי מלכות הכי נמי בעינן שיזכיר מלכות והיינו דבתר הא אידכר פלוגתא דרב ורבי יוחנן. אחר כך מצאתי מקצת ספרים שגורסים כן בפירוש ולרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא.

ורבי יוחנן אמר לך לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו ואף על גב דאביי אמר כותיה דרב מסתברא כיון דתלי טעמא בדתניא לא שכחתי מלהזכיר שמך, ודחינן דרבי יוחנן אמר לך מלהזכיר שמך ומלכותך אלא דתנא לאו כרוכלא מדכר ואזיל, הדרינן לכללין דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן פסק רב האי גאון ז״ל, וז״ל: כללו של דבר הני מילי מאי דעמא דבר הוא ההלכה, וכמנהגא עבדינן ולא משנינן, וכדאמרינן בסוף פירקין (ברכות מה, א): א״ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי, אמר ליה פוק חזי מה עמא דבר. ורבי יוחנן קא מודה בברכה הסמוכה.

ועל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וכו' אומר שהכל נהיה בדברו וכו'. והא דלא ערבינהו ותנינהו משום דהכי שמעינהו כל חדא וחדא באפיה נפשה, הדא מרב פלן והדא מרב פלן, והלכך תני להו כל חדא באפי נפשה כדשמעינהו.

בנות שוח אמר רבה בר בר חנה תאיני חיוראתא פירש הראב"ד ז"ל: חיוראתא, תאנים שהן גרועות, ותרי גוני בנות שוח הן, יש גרועות כהני חיוראתא דמשמע הכא שגרועות כל כך שאינן חשובות בעיני עמי הארץ ואינן נמנעים מלעשרן, ויש מהן חשובות כדאמרינן בפ' קמא דשבועות (יב, ב) קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בב"ר (פט"ו) בנות שבע שגרמו ז' ימי אבלו של עולם, בנות שוח שגרמו שוחה לאדם. ועוד יש לומר שבנות שבע מין אחד של תאנים והן חשובות ובנות שוח מין אחד של תאנים גרועות, וכדאמרינן בנדרים (כז, א) נדר מן הכלכלה והיו בהן בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות.

ועל כולם שאמר שהכל יצא איתמר רב הונא אמר כו' ור' יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיי"ל כר' יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דרב הונא ואיכא למשמע מינה נמי דמי שבירך על היין בורא פרי העץ יצא דהא חזינן דלא קפדינן בברכה דילי' דאפי' כשבירך ברכה אחרת שאינה ברכתו יצא אבל בפת איפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא נפיק כשבירך עלי' בורא פרי האדמה ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי שוב אינו יוצא בה בלשון פרי אבל בשהכל יוצא בכולהו מפני שהוא כולל הכל וכן עיקר ואע"ג דאמרינן לעיל דכל היכא דמברך בחטה שהכל לא מברכין בסוף ג' ברכות התם הוא כי מברך מדיניה שהכל או בפה"א שהוא ברכתו הראויה לו כגון כוסס את החטה ליכא בסוף מעין שלש משום דרחמנא כי אדכר חטה בשבחה דארץ ישראל בשבעת המינים משום מזון אדכרה וכיון דכן האוכלה למזון כדרכה היא טעונה ברכה לבסוף אבל שלא כדרך מזון לא אבל הכא שאני דברכה הראויה לפת היא המוציא ובדיעבד הוא שיוצא בשהכל:

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא וכו' פי' דהוי ליה כברכת שהכל דברי ר' מאיר ובירושלמי פסקו כר' מאיר:

נימא רב הונא דאמר כר' יוסי ואע"ג דרב הונא לא אמר אלא בפת ויין אבל בשאר דברים מודה איכא למימר דקס"ד השתא דכיון דאמר רב הונא דאפי' בירך שהכל דהיא ברכה דתקינו רבנן בשאר מילי אפ"ה לא יצא. כש"כ כשבירך ברכה דלא תקינו לה רבנן כלל בשום דבר דס"ל דלא יצא בשום ענין:

דאמר בריך רחמנא מארי דהאי פתא ולר' יוחנן דבעי מלכות ה"ה נמי דבעי לומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פתא, ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא:

סד"א היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכ' דתקינו לה רבנן שיאמר אותו ענין עצמו אבל הכא אימא לא קמ"ל, והא נמי אתיא כר' מאיר דלעיל ושמעינן מהא דאפי' מטבע ארוך שאמרו במטבע קצר יצא כדכתיבנא בפ"ק. ולמאן דפריש התם דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לעשותו מטבע קצר שפותח ואינו חותם או חותם ואינו פותח הכא נמי צריך לחתום דאי לא אפי' ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון לא יצא דארוכה היא שהיא פותחת וחותמת, וכיון דכן צריך לומר הכי בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. והוא הדין לברכה אחת מעין שלש של מיני מזונות שהוא מן הדין פוטרת ג' ברכות של מזון וכן ג' ברכות פוטרות מעין ג' באותו של מיני מזונות אבל של מיני פירות אין מעין שלש שלהן פוטרות ג' ברכות ולא ג' ברכות של מזון פוטרת מעין ג' שלהן לפי שאינן מזון ואין במעין ג' שלהן נזכר ענין מזון כלל הילכך אין לפטור ג' ברכות במעין ג' שלהן שאין בהם ענין מזון כלל ואין לפטור מעין ג' שלהן שאינן ענין מזון כלל בברכת ג' שהוא ענין מזון:

לא עברתי שלא לברכך עליו וכו' פירוש ומברכה אחרונה קאמר דהיא מדאורייתא ור' יוחנן אמר לא עברתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו כלומר דה"ק ומלהזכיר שמך כראוי והיינו בהדי מלכות וכיון דאידחי ליה דאביי דהא תירצה ר' יוחנן הדרינן לכללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

והא על דבר שאין גידולו מן הארץ קתני פירוש והיכי אמרת דרבו מארעא והאי דתני להו חדא חדא ולא ערבינהו משום דכולהו ענינם חלוקין ונקיט לכל חד באפי נפשיה. אי נמי יש לומר דהכי שמעינהו חדא חדא וסדרן כי היכי דשמעינהו:

כבר ביארנו במשנה שעל כלן אם אמר שהכל יצא אפילו בפת ויין בד"א בשברך שהכל שהוא נוסח המתוקן על ידי חכמים ואפילו אמרו בלשון חול שברכת המזון ושאר הברכות נאמרות הם בכל לשון כמו שביארנו בק"ש ותפלה, ומ"מ אם עשה זה נוסח בפני עצמו בין בלשון הקדש בין בלשון חול בין בברכה לפניו בין בברכה לאחריו לא יצא כגון מי שאומר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא וכיוצא בדברים אלו, ויש אומר שיצא בלשון זה ידי המוציא או ייד ברכה ראשונה מג' ברכות שלאחריו שהרי בפ' הרואה [נ"ד ע"ב] התבאר על אחד מן החכמים שאמר לחברו שנתרפא בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ונפטר בהם מלברך ברכת הגומל כמו שיתבאר שם, ולשיטתנו לא יצא אלא בהזכרת מלכות ובחתימה כמו שביארנו בפרק א', ומה שאמר כאן בריך רחמנא מריה דהאי פתא ולא אמר בריך רחמנא מלכא מפני שלדעת רב נאמרה שאינו מצריך מלכות, וכבר ידעת רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות כלן נאמרין בכל לשון כמו שיתבאר במס' סוטה:

כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ורמז לדבר אמרו בתלמוד המערב ממה שכתוב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך ודוקא במטבע קצר אבל מטבע ארוך בברכה הסמוכה לחברתה אין פותח בה בברוך ואין חותם בה במלכות, ובשאינה סמוכה אע"פ שפותח בה בברוך אינו חותם במלכות ושמא תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה היאך אין בה מלכות, פרשו חכמי הראשונים הטעם הואיל ולזכירת אבות הותקנה וקודם זמנם לא היתה מלכותו מפורסמת בפי הבריות לא הזכירו בה מלכות, ומכל מקום השלימוהו בסוף הברכה כאמרו מלך עוזר וכו', ולי נראה טעם הדבר שלא נאמרה הזכרת מלכות אלא בברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות כלומר שהוא גוזר ועושה כרצונו וזהו כעין מלכות הא כל שהוא תפלה ובקשת רחמים אין צריך מלכותף הפת שעפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו ובשר ודגים וחלב וגבינה וביצים וכמהין ופטריות גדולי קרקע הם מכל מקום אין עיקר יניקתם אלא מן האויר שהרי בעפר מועט הם גדלים על העצים ועל האבנים:

הנודר מן הפירות אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות:

כבר ידעת שחכמים גזרו לעשר פירות הנלקחות מעם הארץ מפני שעמי הארץ חשודין על המעשרות ומכל מקום יש דברים שהקלו שלא לעשרן מתוך פחיתותן לא נחשדו עמי הארץ עליהן, והם השיתין והם מין של תאנים פחותות והרימין והם מין של רימונים והן מתרוקנים בתוכן, והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות תמרה והם תמרים שמתחילים להתבשל בקטנותם ואינן מגיעים לכך עד שהם נפסדים וענבים סיתוניות ופרי של צלף, ובשם תלמוד המערב שמענו שכל אלו אף בודאי שאין מעשרין כן מפני שסתמן הפקר וסוגיא זו מעידה הפך הדברים שהרי אמרו בה של ספק הוא דלא מעשרינן הא ודאי מעשרינן:

פירות שהשירן הרוח לרשות הרבים הואיל ונעשו הפקר אע"פ שלקטון ועשאן גורן מן הדין פטור מן המעשר שהרי המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר אלא חכמים גזרו והחמירו למעשר מפני החשד אפילו לקט שכחה ופאה שעשאן בגרן הוקבעו למעשר מפני החשד והוא שאמרו במסכת סוטה [מ"ג ע"ב] דדוקא בשדה אבל בעיר קלא אית להו ויש חולקים בזה:

בד"ה נימא ר"ה כו' וא"ת היכי מצי סובר כו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפילו ר"י כו' עכ"ל לכאורה תירוצם תמוה דא"כ מצינן למימר נמי מהאי טעמא דר' יוחנן סבר שפיר כר' יוסי דלא קאמר ר' יוסי דלא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה אפילו בפת ויין כר' יוחנן והמתרץ נמי הוה ליה לאפלוגי בהכי לר"י ויש ליישב דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא לאפלוגי בין ברוך המקום לברכת שהכל אלא דלרב הונא ע"כ צריכין לדחוקי בהכי דא"כ תקשי לרב הונא דלא אתי כמאן אבל לר' יוחנן לית לן לפלוגי בהכי כיון דאתי בפשיטות כר"מ והמתרץ השיב דלר"ה נמי לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר"מ כו' ור"י אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"י כו' ואית לן לפלוגי במלתא אחריתי והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו כו' ודו"ק:

בד"ה אמר אביי כו' י"מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו כו' עכ"ל ר"ל דלית לן לפרושי דמסתבר ליה לאביי כרב דא"כ ודאי דהוה הלכתא כרב כיון דאביי ס"ל כוותיה אלא די"מ דה"ק אביי דהברייתא מסתברא כוותיה מדלא קתני נמי ומלכותך עליו ומיהו רב אלפס פסק כר"י ומתרץ לה להברייתא דלא קתני ומלכותך דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כמ"ש התוס' בסוף וק"ל:

בא"ד שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור כו' עכ"ל נקטי הך ברכה דהמוציא משום הא דלעיל דבריך בריך רחמנא מריה כו' ולא נקט נמי מלכא ועיין ברא"ש דאיכא דגרסי בשמעתין בפי' ולר"י כו' דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא ע"ש וק"ל:

בא"ד וברכות של שמו"ע אין בהן מלכות כו' עכ"ל משאר ברכות די"ח דאינן פותחין בברוך משום דהוו ברכות הסמוכות ודאי דל"ק להו דאין דרך להזכיר מלכות אלא בפותחת בברוך אלא מברכה ראשונה די"ח קשיא להו דפותחת בברוך וכן הוא בהדיא ברא"ש וק"ל:

ועל כולם שאמר שהכל יצא איתמר רב הונא אמר כו' ור' יוחנן אמר אפילו פת ויין - וקיימא לן כר' יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דרב הונא. ואיכא למשמע מינה נמי דמי שבירך על היין בורא פרי העץ יצא דהא חזינן דלא קפדינן בברכה דיליה דאפילו כשבירך ברכה אחרת שאינה ברכתו יצא. אבל בפת איפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא נפיק כשבירך עליה בורא פרי האדמה. ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. אבל בשהכל יוצא בכולהו מפני שהוא כולל הכל וכן עיקר. ואף על גב דאמרינן לעיל דכל היכא דמברך בחטה שהכל לא מברכין בסוף שלוש ברכות התם הוא כי מברך מדיניה שהכל או בורא פרי האדמה שהוא ברכתו הראויה לו כגון כוסס את החטה ליכא בסוף מעין שלש משום דרחמנא כי אדכר חטה בשבחה דארץ ישראל בשבעת המינים משום מזון אדכרה. וכיון דכן האוכלה למזון כדרכה היא טעונה ברכה לבסוף אבל שלא כדרך מזון לא. אבל הכא שאני דברכה הראויה לפת היא המוציא ובדיעבד הוא שיוצא בשהכל:

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא וכו' פירוש דהוי ליה כברכת שהכל. דברי ר' מאיר. ובירושלמי פסקו כר' מאיר:

נימא רב הונא דאמר כר' יוסי ואף על גב דרב הונא לא אמר אלא בפת ויין אבל בשאר דברים מודה. איכא למימר דקא סלקא דעתין השתא דכיון דאמר רב הונא דאפילו בירך שהכל דהיא ברכה דתקינו רבנן בשאר מילי אפילו הכי לא יצא כל שכן כשבירך ברכה דלא תקינו לה רבנן כלל בשום דבר דסבירא ליה דלא יצא בשום ענין:

דאמר בריך רחמנא מארי דהאי פתא ולר' יוחנן דבעי מלכות הוא הדין נמי דבעי לומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פתא. ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא:

סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכא דתקינו לה רבנן שיאמר אותו ענין עצמו אבל הכא אימא לא קא משמע לן -והא נמי אתיא כר' מאיר דלעיל. ושמעינן מהא דאפילו מטבע ארוך שאמרו במטבע קצר יצא כדכתיבנא בפרק קמא. ולמאן דפריש התם דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לעשותו מטבע קצר שפותח ואינו חותם או חותם ואינו פותח. הכא נמי צריך לחתום דאי לא אפילו ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון לא יצא דארוכה היא שהיא פותחת וחותמת. וכיון דכן צריך לומר הכי בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. והוא הדין לברכה אחת מעין שלש של מיני מזונות שהוא מן הדין פוטרת שלוש ברכות של מזון וכן שלוש ברכות פוטרות מעין שלוש באותו של מיני מזונות. אבל של מיני פירות אין מעין שלש שלהן פוטרת שלוש ברכות ולא שלוש ברכות של מזון פוטרות מעין שלוש שלהן לפי שאינן מזון ואין במעין שלוש שלהן נזכר ענין מזון כלל הילכך אין לפטור שלוש ברכות במעין שלוש שלהן שאין בהם ענין מזון כלל ואין לפטור מעין שלוש שלהן שאינן ענין מזון כלל בברכת שלוש שהוא ענין מזון:

לא עברתי שלא לברכך עליו וכו' פירוש ומברכה אחרונה קאמר דהיא מדאורייתא:

ור' יוחנן אמר לא עברתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו כלומר דהכי קאמר ומלהזכיר שמך כראוי והיינו בהדי מלכות. וכיון דאידחי ליה דאביי דהא תירצה ר' יוחנן הדרינן לכללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

והא על דבר שאין גידולו מן הארץ קתני פירוש והיכי אמרת דרבו מארעא. והאי דתני להו חדא חדא ולא ערבינהו משום דכולהו ענינים חלוקין ונקיט לכל חד באפי נפשיה. אי נמי יש לומר דהכי שמעינהו חדא חדא וסדרן כי היכי דשמעינהו:

בגמרא פיסקא ועל כולן אם אמר שהכל כו' אתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין. ונראה דלמאי דמסקינן דעיקר טעמא דרב הונא היינו משום דלא מדכר שמיה דפת ויין א"כ מהאי טעמא גופא ה"ה אפילו אם אמר על פת ויין בפה"ע או בפה"א נמי לא יצא דמ"ש אלא הא דנקט בגמרא פלוגתייהו אברכת שהכל היינו להודיעך כחו דרבי יוחנן דאפילו בברכת שהכל יצא בפת ויין וכ"ש בהנך ברכות והו"ל כחו דהתירא כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה נימא רב הונא כרבי יוסי וא"ת היכי מצי סבר כו' הא רב הונא מודה בשאר דברים כו' יש מפרשים דמצי למימר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה האי תירוצא דיש מפרשים מגומגם ועיין במהרש"א גם את זה לא ידעתי מ"ש דברוך המקום אינה ברכה כלל מה כוונתן בזה דלכאורה הא דקאמר רבי מאיר דיצא ע"כ איירי דאמר נמי מלך עולם או דבר אחר בכה"ג שאומר במקום מלכות להפוסקים שפסקו כרבי יוחנן ולרב צ"ל דברוך המקום היינו הזכרת השם וא"כ למה כתבו שאינה ברכה כלל אטו משום דאמר כמה נאה פת זו קודם הברכה מיגרע גרע. והנראה בכל זה דהאי יש מפרשים לאו לתרץ קושייתם אתו אלא למלתא אחריתי קאמרי אם כן הדרא קושיית תוס' לדוכתא. אמנם לענ"ד נראה ליישב קושיית תוס' בפשיטות דהא דמודה רב הונא בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא מתוקמי שפיר כרבי יוסי דבכה"ג מודה רבי יוסי דלא מיקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים דאיכא למימר דתחלת מטבע הברכות כך היא כיון דמסברא שייך ברכת שהכל על כל מילי אלא דלכתחילה תקנו שיאמר פרי העץ או פה"א כדאשכחן האי לישנא גופא בקרא דבבכורים כתיב מראשית פרי האדמה ולענין מעשר כתיב פרי העץ ומש"ה מצוה מן המובחר שיאמר כן זכר למעשר ולביכורים כדאשכחן בריש פירקין כל השקלא וטריא דברכת הפירות בהנך מצות תליין ע"ש משא"כ בדיעבד אין סברא לומר דלא יצא דאי משום דברכת שהכל אינה מבוררת לפי שכולל כל הדברים כמ"ש הרא"ש ז"ל לקמן בסמוך בסוגיא דאין ברכותיהן שוות מ"מ ברכת פרי העץ ופה"א נמי אינן מבוררות כל כך שהרי כוללין כמה דברים דבכה"ג כתב הרא"ש ז"ל לקמן. ועוד דהאי טעמא דברכה מבוררת לא שייך אלא לכתחילה ולא לענין דיעבד משא"כ בפת ויין שתקנו בכל אחד ואחד מהם ברכה מיוחדת ממש שצריך להזכיר שם הפת והגפן והיינו משום דהנאה דידהו חשיבא טובא כדמסקינן בריש פרקין משום דמיסעד סעיד הוא אם כן שפיר הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים אם אמר שהכל על פת ויין שאינו מזכיר שם הפת ויין. כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוס'. ולכאורה רב הונא גופא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא משום דלישנא דמתני' נמי הכי דייק ליה דהא הך מתני' דקתני בירך על פירות האילן בפה"א יצא אמתני' דרישא דכיצד מברכין קאי ומדלא קתני לרבותא דאם בירך על הפת ויין בפה"א יצא והוי ידעינן דכ"ש בשאר פירות האילן שיצא בבפה"א אלא ע"כ דלקושטא דמלתא פת ויין אפילו בבפה"א לא יצא וכ"ש בשהכל דלא יצא והיינו מטעמא דפרישית ודו"ק:

שם בגמרא אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא כו' וצריך להיות דתנן דמשנה שלימה היא בשלהי מעשר שני מיהו לכאורה משמע מהך מתני' דעכ"פ ברכות ז' מינין דאורייתא נינהו מדקתני לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ועכ"פ איירי במידי דשייך בהו תרומות ומעשרות דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר וממילא דה"ה לאינך ז' מינין ומכ"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דתרומות ומעשרות נוהגין בכל הפירות דאורייתא וא"כ ממילא דשייך בהו הך קרא דלא שכחתי מלברכך דמשמע דחייב לברך עליהן דאורייתא אלא דמצינן למימר דהך דרשה דלא שכחתי מלברך שמך לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא:

גמ' כל ברכה שאין בה הזכרת השם עי' לקמן דף נ"ד ע"ב תוס' ד"ה פטריתון:

רש"י ד"ה הלקט וכו' ועשאן גורן ע' בב"ק דף צ"ד ע"א בפירש"י ד"ה מרחו: