בוני התלמוד

    מסכת ברכות דף מ״ו עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    ויש מהם חותם ולא פותחכגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב אמת ואמונה שאע"פ שק"ש מפסיק בינתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה:

    הטוב והמטיב וכו'דלאו סמוכה לחברתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה:

    שהרי עוקרים אותה בבית האבלאליבא דר"ע:

    להיכן הוא חוזרמי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו:

    חוזר לראשלתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בג':

    למקום שפסקלברכת הארץ כשאר יחיד:

    ה"ג אף על גב דרבנן אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו:

    בזמן שהן שתי מטותרגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת:

    בזמן שהן שנים גדול מסב בראשכלומר מסב תחלה על מטתו:

    ושני לו למעלה הימנומטת השני לצד מראשותיו של גדול:

    ובזמן שהן שלשה גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו – לצד מרגלותיו:

    א"לרב ששת לריש גלותא:

    וכי בעי אשתעויי מתריץ תרוצי ויתיבואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה:

    במחוגמראים בידיהם ובאצבעותיה' ברמיזה:

    מים ראשונים מהיכן מתחיליןרב ששת קא"ל לריש גלותא מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים:

    לאלתר מייתו תכא קמיהשלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן:

    לא מסלקי תכאמקמי גדול עד דמשו כולהו ובעוד שהוא אוכל האחרים נוטלין מים אחרונים:

    שני לו למטה הימנושאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף:

    ובזמן שהם ג' שני לו למעלה הימנוואם בא לספר מספר עם השלישי לו ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו:

    מתחילין מן הגדולולאלתר מעיילי תכא קמיה:

    ובזמן שהם מאהלאו דוקא דה"ה עשרה ולכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו:

    וחוזרים ומתחילין מן הגדולונוטלין שלחן מלפניו:

    למקום שמים אחרונים חוזריםכשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך:

    הנוטל ידיו באחרונה תחלהאותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה:

    אין מכבדיןלומר היה אתה קודם:

    לא בדרכיםהולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני:

    רישוי: CC0

    ברכות 46 עמוד ב

    1ויש מהן שחותם בהן בברוך״ ואין פותח בברוך״. והטוב והמטיב״ פותח בברוך״ ואין חותם בברוך. מכלל דברכה בפני עצמה היא.

    2ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע דהטוב והמטיב״ לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל. כדתניא: מה הם אומרים בבית האבל? ״ברוך הטוב והמטיב״. ר"ע אומר: ״ברוך דיין האמת.

    3״הטוב והמטיב״ אין, ״דיין אמת״ לא?! אלא אימא אף ״הטוב והמטיב״.

    4מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא, פתח ובריך: ״הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים״.

    5להיכן הוא חוזר? רב זביד משמיה דאביי אמר: חוזר לראש, ורבנן אמרי למקום שפסק, והלכתא למקום שפסק.

    6א"ל ריש גלותא לרב ששת: אע"ג דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו. בזמן שהן שתי מטות, גדול מסב בראש, ושני לו למעלה הימנו. ובזמן שהם שלש, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו.

    7אמר ליה, וכי בעי אשתעויי בהדיה, מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה?! א"ל שאני פרסאי, דמחוי ליה במחוג.

    8מים ראשונים מהיכן מתחילין? אמר ליה: מן הגדול.

    9ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן? א"ל לאלתר מייתו תכא קמיה.

    10מים אחרונים מהיכן מתחילין? אמר ליה: מן הקטן.

    11וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן? א"ל לא מסלקי תכא מקמיה עד דנמטי מיא לגביה.

    12אמר רב ששת: אנא מתניתא ידענא, דתניא: כיצד סדר הסבה? בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש, ושני לו למטה הימנו. בזמן שהן שלש מטות גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו. מים הראשונים מתחילין מן הגדול. מים אחרונים, בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול, ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' וחוזרין ומתחילין מן הגדול. ולמקום שמים אחרונים חוזרין לשם ברכה חוזרת.

    13מסייע ליה לרב, דא"ר חייא בר אשי אמר רב: כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה.

    14רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי, אמר ליה רבי לרב: קום, משי ידך. חזייה דקא מרתת. אמר ליה: בר פחתי, ״עיין בברכת מזונא״ קאמר לך.

    ברייתא

    15ת"ר אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים,׃

    תוספות

    והטוב והמטיבוא"ת ואמאי פותחת בברוך והלא סמוכה לחברתה היא ויש לומר דנתקנה בפני עצמה (היא) בשביל הרוגי ביתר וא"ת אמאי אינה חותמת בברוך וי"ל משום דקצרה היא רק שתקנו לאחר כך שלש מלכיות ושלש גמולות ושלש הטבות ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן הברכה העליונה ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו' כשהיה התינוק מגיע שם:

    מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתאוכוותיה קיימא לן והכי מברכין בא"י אמ"ה האל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד וגו' ופירש בה"ג דאין לומר במשפט דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו:

    להיכן הוא חוזרפירש רש"י דקאי לאחד דפסיק לשנים וממתין לאחרים עד הזן והיכן חוזר לאחר סעודתו רבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ותימה דא"כ היכי הלכתא למקום שפסק אחרי שאכל אחר כך פשיטא דיחזור אפילו להזן דהא הזן דאורייתא ע"כ צריך לומר דקאי אהא דאמרינן לעיל דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא והר"מ מאייבר"א פירש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנים עליו ולעיל נמי הכי פירושו עד היכן מקום זימון שצריך להו לאותו אחד דקרו ליה ועני עד נברך ומכאן ואילך ילך לדרכו ואינם צריכים האחרים עוד לצירופו והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספר בינתיים:

    בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנודהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך שמאל ולמטה מקרי דרך מרגלותיו דהיינו מימינו ובזה מדקדק רב ששת דאם כן בעי גדול לתרוצי כפשוטיה כשמדבר עם השני כיון שהשני למעלה הימנו ולקמן במתניתא גרס גדול מסב בראש השני למטה הימנו וזהו כלפי מרגלותיו והוא מימינו ואז לא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי בהדי שני:

    אין מכבדין וכו'וא"ת הא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה (שבת ד' נא:) לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמה חמריה דרב הונא לחמרא דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו' אלמא מכבדים בדרכים וי"ל כשיצאו לדרך כאחד מכבדין בדרכים אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדים:

    רישוי: CC-BY

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רב נסים גאון

    שאני פרסאי דבמחוג מחוו והיו מכירין זה את זה ברמיזותיו של זה ומבין כל אחד מהן מה שחבירו אומר ובפ"ק דמסכת חגיגה (דף ה) ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מינייהו אחוי ליה איהו ידו נטויה עלינו אמרו ליה לר' יהושע בן חנניה מאי אחוי לך עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוית ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה לההוא מינא מאי אחוית ליה עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרי גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יתיב [בגמ' איתא יחוי] קמיה מלכא וקטלוה:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף מ״ו עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף מ״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־349 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    ויש מהם חותם ולא פותח כגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב אמת ואמונה שאע"פ שק"ש מפסיק בינתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה:

    הטוב והמטיב וכו' דלאו סמוכה לחברתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה:

    שהרי עוקרים אותה בבית האבל אליבא דר"ע:

    להיכן הוא חוזר מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו:

    חוזר לראש לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בג':

    למקום שפסק לברכת הארץ כשאר יחיד:

    ה"ג אף על גב דרבנן אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו:

    בזמן שהן שתי מטות רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 46b · Sefaria · CC0

    תוספות

    והטוב והמטיב וא"ת ואמאי פותחת בברוך והלא סמוכה לחברתה היא ויש לומר דנתקנה בפני עצמה (היא) בשביל הרוגי ביתר וא"ת אמאי אינה חותמת בברוך וי"ל משום דקצרה היא רק שתקנו לאחר כך שלש מלכיות ושלש גמולות ושלש הטבות ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן הברכה העליונה ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו' כשהיה התינוק מגיע שם:

    מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא וכוותיה קיימא לן והכי מברכין בא"י אמ"ה האל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד וגו' ופירש בה"ג דאין לומר במשפט דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו:

    להיכן הוא חוזר פירש רש"י דקאי לאחד דפסיק לשנים וממתין לאחרים עד הזן והיכן חוזר לאחר סעודתו רבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ותימה דא"כ היכי הלכתא למקום שפסק אחרי שאכל אחר כך פשיטא דיחזור אפילו להזן דהא הזן דאורייתא ע"כ צריך לומר דקאי אהא דאמרינן לעיל דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא והר"מ מאייבר"א פירש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנים עליו ולעיל נמי הכי פירושו עד היכן מקום זימון שצריך להו לאותו אחד דקרו ליה ועני עד נברך ומכאן ואילך ילך לדרכו ואינם צריכים האחרים עוד לצירופו והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספר בינתיים:

    בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו דהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך שמאל ולמטה מקרי דרך מרגלותיו דהיינו מימינו ובזה מדקדק רב ששת דאם כן בעי גדול לתרוצי כפשוטיה כשמדבר עם השני כיון שהשני למעלה הימנו ולקמן במתניתא גרס גדול מסב בראש השני למטה הימנו וזהו כלפי מרגלותיו והוא מימינו ואז לא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי בהדי שני:

    אין מכבדין וכו' וא"ת הא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה (שבת ד' נא:) לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמה חמריה דרב הונא לחמרא דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו' אלמא מכבדים בדרכים וי"ל כשיצאו לדרך כאחד מכבדין בדרכים אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדים:

    Tosafot on Berakhot 46b · Sefaria · CC-BY

    רב נסים גאון

    שאני פרסאי דבמחוג מחוו והיו מכירין זה את זה ברמיזותיו של זה ומבין כל אחד מהן מה שחבירו אומר ובפ"ק דמסכת חגיגה (דף ה) ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מינייהו אחוי ליה איהו ידו נטויה עלינו אמרו ליה לר' יהושע בן חנניה מאי אחוי לך עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוית ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה לההוא מינא מאי אחוית ליה עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרי גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יתיב [בגמ' איתא יחוי] קמיה מלכא וקטלוה:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 46b · Sefaria

    רשב"א

    אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתנו רבנן וכו'. ומדרבי עקיבא קא מייתי ראיה דסבירא ליה דאין אומר הטוב והמטיב כלל, ואפשר דסבירא ליה לרב נחמן דהלכתא כר' עקיבא. ואנן לא קיימא לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע בבי ריש גלותא ופתח בהטוב והמטיב. ואי נמי אפשר דאף רב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דמדר' עקיבא עקר ליה לגמרי מבית האבל, שמע מינה לאו דאורייתא, דר' עקיבא ורבנן לאו בהא מילתא פליגי אי הטוב והמטיב דאורייתא או דרבנן. כך נראה לי.

    להיכן הוא חוזר פירש הגאון רב האי ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל: היכן הוא חוזר, המברך שכבר אמר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו המסובין ברוך שאכלנו להיכן הוא חוזר, חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו בא"י אמ"ה הזן וכו'. ואסיקנא רבנן אמרי למקום שפסק וכן הלכה. והראב"ד ז"ל דחה זה הפירוש לפי שעדיין לא דברו בגמרא מהא מילתא כלל. ופירש הוא ז"ל דקאי אההיא דלעיל דאמרן ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו, ועלה קא אתינן ומיבעיא לן עד היכן ברכת הזמון. כלומר עד הכין צריך להתעכב כדי שיצא זמון, ואמר רב ששת עד הזן, והשתא קא מבעיא לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר חוזר הוא לברכת הזן או לברכת הארץ שפסק בה. ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ. ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד הזן, והגאונים ז"ל פסקו כרב נחמן, וזה דבר של תימה שיהא זה מברך ברכה אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל ממקום הברכה השניה שפסק בה. וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא.

    בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה, וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת. ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך, אלא משום דגדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר משום הכי קא פסיק מתחילין מן הגדול, דכל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות, אלא מחמת כבוד הברכה הוא וכדי שיעיין בברכה בעוד שאחרים נוטלים ידיהם, וכדאמר ליה ר' חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך, ושערו חכמים שבשעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון, וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה, ושמעינן מינה נמי דהא דאמרינן (לעיל ברכות מב, א) תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אפשר דהיכא דאיכא למסמך ממש, בכדי לא מפסיק אלא תיכף לנטילה ברכה.

    Rashba on Berakhot 46b · Sefaria

    ריטב"א

    שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכולי ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל ולא קיי"ל כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב, ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כת"ק ס"ל אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל ש"מ דלאו דאורייתא היא:

    מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת ואמרינן נמי א"ל רבי לרב קום משי ידך והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה, עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:

    ובזמן שהן מאה פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:

    Ritva on Berakhot 46b · Sefaria

    מאירי

    ברכה אחרונה של מזון ר"ל הטוב והמטיב שמברכים אותה בבית האבל מוסיפים בה דברים והוא שאומר המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק ולוקח במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ואעפ"כ אין חותמין בה ובתלמוד המערב אמרו אין אומר המלך החי אלא בבית האבל:

    אע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא, ולעיקר השמועה אע"פ שלענין פסק אין לנו בה דין ודברים, לענין ביאור מיהא כך הוא פירושה:

    אמר ליה ריש גלותא לרב זביד [הג"ה בגמ' איתא א"ל ר"ג לרב ששת] אע"ג דרבנן קשישי אתון כלומר ויודעים בטיב מנהג, בצרכי סעודה מיהא פרסאי בקיאי מינייכו כלומר ואני נוהג כמותם, בזמן שהם שתי מטות וכו' פי' דרכם היה להסב באכילתם במטה שעל הקרקע לפני כל אחד ואחד ובהסבת שמאל ובזמן שהם שנים גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו ראש השני סמוכים לרגליו של ראשון, ובזמן שהם ג' מיסב גדול באמצע ושני לו בראש למעלה הימנו ופושט את רגליו כנגד הארץ שלא לפשטם כנגד ראשו של גדול, ושלישי יושב למטה הימנו ראשו לרגלי הגדול ונמצא גדול באמצע והשנים נוח להם לשמשו ביחד, ועל זו שאלו רב זביד היאך היה הוא נוהג כן שהרי דרכו של גדול לדבר עם השני לו והרי אין נוח לו לדבר עמו אלא אם כן זוקף ראשו כנגדו והוא שאמר אי בעי לאשתעויי מיתריץ ויתיב כלומר מתקן עצמו להיות דבורו עמו נוח לו, ותירץ לו דבמחוג משתעי, ר"ל ברמיזת אצבעות, וחזר לו הנשיא לסדרו ואמר מים ראשונים מתחילים מן הגדול, ואף על זו שאלו והרי ודאי אינו מיסב עד שיטלו כלם והאיך ראוי להיות גדול יושב וצריך לשמור ידיו עד שיטלו כלם, ותירץ דלאלתר מנחי פתורא קמיה ומכיון שהסב אין ידיו צריכות שמירה, ואע"פ שאינו אוכל שמ"מ כל שהוא בשלחן לבו לאכילה, ומ"מ ראוי לעיין היאך הקשה לו בזו והרי בבריתא שלנו נאמרה כן כמו שיתבאר בסמוך, פירשו בה דלדידן משום דגדול בוצע והנטילה אות לבציעה וראוי שיטול תחילה להיות לאות לו על הבציעה אבל פרסיים שאין להם בציעה למה ואע"פ שרב זביד לא על הפרסיים היה מקשה אלא על שהיה הוא נוהג כמותם כך פירושו אם לשבח המנהג אתה נוהג כמותם אין כאן שבח, ואם מתורת בציעה אם כן לא מסדר מנהגם את עושה כן, ותירץ לו שמתורת מנהגם היה עושה ואע"פ שלא היה הוא בוצע אלא שמניח מקומו לאחר ומשום דלאלתר יהבי תכא קמיה, וחזר לסידרו לומר מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואף בזו שאלו וודאי אין מים אחרונים אלא עד שיסלקו את השלחן וישב גדול וידיו מזוהמות עד שנוטלים כלם את ידיהם, ותירץ לו דלא מסלקי תכא עד דמשו ידיהו ואין מפסיק באכילה אלא מי שנטל, ואמר ליה רב זביד שהברייתא שלנו מסדרת לנו סדר אחר והוא שאף בג' שני לו למטה הימנו ושלישי למטה מן השני ונמצאו שניהם למטה ויכול לדבר עם שניהם בלא טורח, ויש גורסים שני לו למטה והשלישי למעלה כדי שידבר עם השני לו להדיא והשלישי שלמעלה ישמש:

    מים ראשונים מתחילים מן הגדול ומותרת בציעה כמו שכתבנו, אחרונים בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול ולא גדול ממש אלא כל שנתנו לו מקום לברך אלא שמאחר שהברכה ראויה לגדול אלא אם כן נתן רשות לברך הוא סותמה בגדול ומ"מ עיקר הענין לכבוד הברכה שיהא נותן בה לב בעוד שהאחרים נוטלים ושערו בנתינת לב עליה שיעור נטילת ד' ולפיכך אם היו יותר מד' עד כמה מתחילים מן הקטן עד שיגיעו לה' וחוזרים ומתחילים מן הגדול ר"ל שמנוהו לברכה, והוא שאמרו למקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה כלומר שחוזרים ליטול ראשון לחמשה, והוא שאמרו הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה ור"ל תחלה לאותם ה', ומ"מ אתה למד ממנה דרך סלסול וכבוד הגדולים בסעודה הן לסדר היטב הן להקדמת הנטילה ושאר מיני כבוד לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום, ושמא תאמר למה שאמרו בזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן הרי הוא יושב וידיו מזוהמות עד שיטלו כלן, אין זו קושיא דלדידן משום ברכה הוא וכדי שתהא נטילתו קרובה לברכה עד שיגיע לחמשה כדי ליתן מתוך נטילתם לב לברכה ושהיא קרויה בכך תיכף לנטילה סעודה, אבל לפרסיים שאין להם ברכה למה וזה מנהג הנשיא משום ברכה לא היה לו לבא בה מתורת פרסיים מנהג כדרך שביארנו במים ראשונים:

    אע"פ שראוי לאדם לכבד הבריות יש מקומות שאין חיוב לכבדם בהם ואין בכבוד שבהם שום סלסול ולא שום מוסר, והוא שאמרו שאין מכבדים בדרכים ועיקר פירושה אף בתוך העיר מפני שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכה, וכן שמעכב בני רשות הרבים למלאכתם, וגדולי הרבנים פרשוה בהולכי דרכים בעיר מכבדין, ואין נראה כן מדקאמר דוקא בפתח הראוי למזוזה אלא בין בעיר בין בדרך, ומה שאמר במסכת שבת פרק במה בהמה [נ"א ע"ב] חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא דמשמע שצריך הוא לפייסו, מ"מ כל שאפשר לפייס מפייס, ולא בגשרים מפני הסכנה, ולא בידים מזוהמות שמא מתוך שמפציר בכבודו שוכח הוא את זוהמתו ואוחז בכנף מעילו, ויש מפרשים דבר זה בנטילת מים אחרונים אלא שיהו נוטלים בערבוביא אחר שנטל המברך מפני סכנת מלח סדומית, וכן פרשוה גדולי המפרשים שאינו משמש את הגדול בידים מזוהמות וכן אין מכבדין בפתח בית המרחץ ובית הכסא אלא בפתח הראוי למזוזה:

    Meiri on Berakhot 46b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה והטוב והמטיב וא"ת אמאי פותחת בברוך והלא סמוכה כו' עכ"ל לכאורה שדבריהם בעצמם הם דברי התלמוד דאמר פותח בברוך כו' מכלל דברכה בפני עצמה היא ויש ליישב דקשיא להו דנהי דמדרבנן היא מ"מ כיון דסמוכה היא לברכות דאורייתא מקרי סמוכה לחברתה ואהא תירצו דלא שייכא כלל לברכות דאורייתא דלא נתקנה אלא אח"כ בשביל הרוגי ביתר וק"ל:

    בא"ד ונאמן אתה של ברכת הפטרה כו' הוא נכתב גדול כו' עכ"ל ביאור דברי התוס' בפ' ע"פ וז"ל וברכה שלאחר ההפטרה צור העולמים עד שכל דבריו אמת וצדק ויש הפסק במחזורים ומתחיל נאמן אתה הוא ואין שם ברכה לא בחתימת ראשונה ולא בפתיחת שניה ונראה כו' ע"ש באורך:

    בד"ה להיכן הוא חוזר כו' למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו עכ"ל והוא פי' הרב אלפסי:

    בא"ד דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא כו' עכ"ל משמע למר מהזן היינו תחלת הזן ולמר מנברך היינו תחלת נברך וא"כ הוא מאי למקום שפסק גם אם נפרש בדוחק למר מהזן היינו מסוף הזן דהיינו מברכת הארץ ולמר מנברך היינו מסופו דהיינו מהזן קשה קצת דא"כ למ"ד חוזר לראש היינו מתחלת נברך דלא שייך ביחיד לומר כן ונראה להגיה למר מהזן ולמר מנודה לך דהיינו מתחלת הזן ומתחלת נודה לך מיהו מ"ד חוזר לראש ליכא לפרושי אלא למ"ד [עד] נודה לך ודו"ק:

    בא"ד והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספי בנתיים עכ"ל כצ"ל ר"ל דלהך פירושא דאיירי ביצא אחד מהן לשוק דאפשר דלא ספי ואכיל בנתיים ולכך יוצא שפיר בברכת הזן ששמע כבר מהשנים משא"כ אי הוה איירי בא' המפסיק לב' ואוכל אח"כ תקשי שפיר כדלעיל כיון שאכל אח"כ היאך יוצא בלא הזן דהוא דאורייתא וק"ל:

    בד"ה מר זוטרא כו' דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו עכ"ל כצ"ל עיין ברבינו יונה:

    בד"ה בזמן שהן כו' ולקמן במתניתא גרסי' גדול כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה אין מכבדין כו' הא קאזלי באורחא כו' וי"ל כשיצאו לדרך כא' מכבדים כו' עכ"ל ק"ק דהאי לישנא גופא הוו קאזלי באורחא קאמר הכא גבי רבין ואביי וע"כ דלא מתוקמא אלא בשלא יצאו לדרך כא' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 46b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    ויש שחותם בברוך ואין פותח בברוך כלומר מטבע ארוך:

    והטוב והמטיב פותח בה בברוך פירוש והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך ואילו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך. ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשיבא לה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינה שיהו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזה היה עיקר דינה שיהו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה היא והיינו במטבע ארוך דאילו במטבע קצר לעולם פותח ואינו חותם ואינו משתנה לעולם. ובתוספתא אמרינן דנוסחא דידה היא עד הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלה והצלחה והרוחה וכל טוב. ואמרו במדרש שיש לה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות. והשתא דאתית להכי יש לתמוה כיון דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך ומשום דהיא מדרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה. וי"ל דכיון דהויא סמוכה לחברתה ובדין הוא דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן לא חזו לה רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום הכירא דהיא מדרבנן סלקוה לחתימה ואוקמוה בפתיחה וזה נכון. וגרסינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן. פירוש ברוך שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חתמינן בה. וברכה אחרונה של ברכת המזון. ולאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא. אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת. והתם תני ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה. פירוש דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך היא בודאי כדאיתא הכא וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח. ומיהו בלאו חתימה נמי לכוליה עלמא מטבע ארוך היא כדמוכחינן הכא להדיא. והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ולאו פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר. וקדוש היום שהוא פותח בברוך אף על פי שהוא סמוך לברכת היין כבר תירצו אותה בירושלמי דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין. והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכוותה דקידוש היא. ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה טעמא משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבע ברכות דנשואין ביוצר האדם שהיא פותחת אף על פי שהיא סמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת אף על פי שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואילו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת. ואשר ברא דפותחת ואף על גב שסמוכה לחברתה משום דזמנין דאיתא לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות. וברכה אחרונה של מגילה דפותחת ואף על פי שהיא סמוכה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוי אקריאת שמע דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגלה תלוי במנהג ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגלה שאין חותמין בה הילכך לא סגיא דלא למפתח בה. ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה. והיא גופה נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגלה. אי נמי ברכה אחרונה של מגלה אינה באה על המגלה אלא ברכת שבח והודאה על הנס לבורא יתברך ולפיכך פותחת וחותמת. וברכת הפטרה נמי לפניה חדא ברכה היא. ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת ההפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן הוא מברך ארבע. אלא ברכותיהן של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דמתחלה היה מנהגם שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגלה. וכיון דבשלשה אנשים הויא לה לא שייך בה טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת. ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומכל מקום יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואין פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים. ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח הברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד הן. וכן יהללוך שבסוף ההלל בלילי פסחים. ולפיכך קראוה ברכת השיר:

    שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכו' ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל. ולא קיימא לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב. ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל שמע מינה דלאו דאורייתא היא:

    מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת. ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך. והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך. דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה. עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:

    ובזמן שהן מאה פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו. ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 46b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא להיכן הוא חוזר ופירש"י דאדלעיל קאי במי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת וכו' עס"ה. ולפ"ז נראה בעליל מפירש"י דהלכה כרב ששת בהך דלעיל דהא הנך אמוראי בתראי וסתמא דתלמודא נמי דקאמר והלכתא למקום שפסק לא מתוקמא אלא כרב ששת וכמו שפירש"י להדיא דלמקום שפסק היינו לברכת הארץ כשאר יחיד נמצא דלפ"ז משמע להדיא דלרש"י נמי שייך פלוגתא דר"נ ורב ששת באחד שמפסיק לשנים דלעיל כמו לפי' הר' אלפס כדפרישית לעיל אלא דלענין דינא פליגי דהר' אלפס פוסק כר"נ כיון דכן עמא דבר ומש"ה הוצרך לדחוק כאן לפרש האי להיכן הוא חוזר דהכא והך הלכתא למקום שפסק דהיינו לענין המזמן גופא אם חוזר לומר נברך שאכלנו או ברוך שאכלנו ולפי שהוא פי' דחוק לכך נראה לו לרש"י לפרש בפשיטות דהיינו כרב ששת וכדפרישית לעיל דמהאי דכן עמא דבר אין ראיה דהלכה כר"נ כיון דרב ששת נמי מודה דעיקר בה"מ אפילו ביחיד מדרבנן מיהא היינו ג' ברכות גמורות שאומר ג"כ הזן. אלא דמ"ש לעיל בכוונת רש"י דמדרבנן הוי חיוב גמור על היחיד לומר ברכת הזן בפני עצמו ומלשונו כאן אין נראה כן שהרי כתב דלמקום שפסק היינו ברכת הארץ כשאר יחיד וא"כ משמע דשאר יחיד נמי זימנין דמתחיל בברכת הארץ א"כ לפ"ז ע"כ צריך לומר בכוונת רש"י דמדרבנן נמי אין היחיד חייב לומר ברכת הזן בפני עצמו אלא אם ירצה כגון שהוא טרוד או שאינו יודע לברך ברכת הזן כגון שהוא בור וליכא סופר בהדיה מש"ה שפיר יוכל להתחיל בברכת הארץ כיון שכולל עמו ברכת הזן וחותם ג"כ על הארץ ועל המזון כדפרישית ואין דוחק לפרש כן כיון דאשכחן להדיא בפועלים כה"ג שמברכין שתים וכוללין ג' אלא דמה שהפועל מתחיל לומר ברכת הזן בפני עצמו וכולל ירושלים בברכת הארץ היינו משום דהכי שפיר טפי לפי שברכת הזן פותחת בברוך ועוד דיותר שייך לכלול ירושלים בברכת הארץ ואפשר דאה"נ שאם רוצה לכלול ברכת הזן בברכת הארץ נמי יצא וכבר אפשר דלרש"י גופא היכא שיחיד מתחיל בברכת הארץ פותח בה בברוך ואומר נודה לך. ועוד יש לומר כיון דרש"י סובר דהלכה כרב ששת לפי פירושו ושיטתו וכדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא דלעיל ודהכא דאין היחיד אומר ברכת הזן וקיי"ל נמי דהלכה כרב ששת באיסורא כמ"ש ג"כ התוס' בשמעתין ואם כן אית לן למימר דרב ששת מוקי נפשיה כתנאי והיינו כהך ברייתא דתנא שנים ושלשה משא"כ הך ברייתא דפועלים דלעיל מוקי רב ששת כהך ברייתא דתנא שלשה וארבעה לענין הזן והיינו כר"נ ולא משמע ליה לאוקמי טעמא דהך ברייתא דהטוב והמטיב דאוריי' כיון דמסיק הש"ס בסמוך בכמה הוכחות דהטוב והטיב לאו דאורייתא ועוד דהך ברייתא דהפועלים גופא ע"כ סבר דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ותל"י שזכיתי ליישב שיטת רש"י לנכון כהוגן וכהלכה בלי שום גמגום ודוק היטב:

    שם מים אחרונים בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דמילתא דחמשה היינו כדי שמי שמזומן לברך בה"מ יסדר בינו לבין עצמו בה"מ ושיערו חכמים שבשיעור נטילת ד' בני אדם יוכל לסדרן ובהאי שיעורא נמי לא הוי הפסק בין נטילה לברכה וש"מ דתיכף לנ"י ברכה לאו דוקא וכו' ע"ש ומזה נראה סיוע לשיטת הש"ע בסי' ק"ס שכתב בשם התוס' דהשיעור תיכף הוא שיעור מהלך כ"ב אמות ואפשר דאידי ואידי חד שיעורא ועיין מ"ש לעיל דף מ"ב גבי ג' תכיפות שהתוס' בסוטה דקדקו כן מסוגיא דזבחים דף ל"ג אלא שהאחרונים הקשו על זה דאדרבה מסוגיא דהתם לפי המסקנא משמע דאפי' פסיעה אחת הוי הפסק ולא מיקרי תיכף ע"ש שכתבתי ליישב לשון התוס' באריכות מיהא לפמ"ש כאן בלא"ה אי אפשר לומר דבכל דהו הוי הפסק דאם כן תיקשי להו סוגיא דהכא דמשמע דבשיעור ד' וה' בני אדם לא הוי הפסק וכיון שכן דצריך שיעור לענין זה ההפסק אם כן ודאי יפה כתבו התוס' בסוטה מסוגיא דזבחים משמע מיהא דיותר מכ"ב אמה הוי הפסק וכיון דלא אשכחן שיעור מפורש בגמרא בפחות מזה ע"כ יש לנו לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא ובפחות מזה נמי לא הוי הפסק כן נ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Berakhot 46b · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה להיכן וכו' ולמר מנברך. צ"ל מן נודה לך [רש"א]:

    Gilyon HaShas on Berakhot 46b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף מ״ו, עמוד ב׳, בהיקף של כ־349 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 120 מילים

      נפתחת ב״ויש מהן שחותם בהן בברוך״ ואין פותח…״

    2. קטע 229 מילים

      נפתחת ב״ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע דהטוב…״

      חכמים: רב נחמן בר יצחק.

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״״הטוב והמטיב״ אין, ״דיין אמת״ לא?! אלא…״

    4. קטע 451 מילים

      נפתחת ב״מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע…״

      חכמים: רב אשי.

    5. קטע 517 מילים

      נפתחת ב״להיכן הוא חוזר? רב זביד משמיה דאביי…״

      חכמים: רב זביד, אביי.

    6. קטע 639 מילים

      נפתחת ב״א"ל ריש גלותא לרב ששת: אע"ג דרבנן…״

      חכמים: רב ששת.

    7. קטע 717 מילים

      נפתחת ב״אמר ליה, וכי בעי אשתעויי בהדיה, מתריץ…״

    8. קטע 88 מילים

      נפתחת ב״מים ראשונים מהיכן מתחילין? אמר ליה: מן…״

    9. קטע 912 מילים

      נפתחת ב״ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן?…״

    10. קטע 108 מילים

      נפתחת ב״מים אחרונים מהיכן מתחילין? אמר ליה: מן…״

    11. קטע 1116 מילים

      נפתחת ב״וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן?…״

    12. קטע 1270 מילים

      נפתחת ב״אמר רב ששת: אנא מתניתא ידענא, דתניא:…״

      חכמים: רב ששת.

    13. קטע 1317 מילים

      נפתחת ב״מסייע ליה לרב, דא"ר חייא בר אשי…״

    14. קטע 1427 מילים

      נפתחת ב״רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה…״

      חכמים: רב ורבי, רבי לרב.

    15. קטע 157 מילים

      נפתחת ב״ת"ר אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב זביד · אמוראים · דור שישי לאמוראים

      היה ראש ישיבה בפומבדיתא שבבבל שמונה שנים ובזמנו רב אשי היה ראש הישיבה בסורא.

      מקור: מסכת ברכות דף מ״ו עמוד ב׳ · קטע 5 — “להיכן הוא חוזר? רב זביד משמיה דאביי אמר: חוזר…

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: ברכות דף מ״ו ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026