מסכת ברכות דף ז׳ עמוד ב׳

אדני אלהים כתוב באל"ף דל"ת:

הפעם אודה את ה' לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה:

ראו מה בין בני לבן חמי על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים:

רות המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה:

למה רגשו גוים מה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו:

מי שלבו נוקפו הירא מעבירות שבידו:

אומר כן מפרש אל תתחר במרעים אל תתקוטט והוא אינו כן אלא אל תתחר במרעים להתגרות במעשיהם לומר אעשה כן גם אני:

ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת ה' יראי ה' אלא על כרחך אל יקנא לבך לעשות כמותן:

לא היה אדם שקראו אדון וא"ת והא כתיב ברוך ה' אלהי שם (בראשית ט׳:כ״ו) וי"ל דהתם אינו באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. וא"ת אמאי לא מייתי קרא אדני (אלהים) מה תתן לי (שם טו) שהוא כתוב קודם. וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צ"ל ע"כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה (שם) נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש"י בפירוש חומש ובמלחמת המלכים היה בן ע"ג שנים שהרי כל הימים של סדום נ"ב שנים כדאמרי' בפ"ק דשבת (דף יא.) צא מהם י"ב שנים שעבדו את כדרלעומר וי"ג שנים של מרידה ונשאר מישובה כ"ו שנים שהיתה בשלוה ובהפיכתה היה אברהם בן צ"ט שנה שהרי היתה ההפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק צא מהם ששה ועשרים שנה למפרע של שלוה נמצא שבן ע"ג שנה היה במלחמת המלכים. אם כן היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב"ם דבמקום אחד משמע שהיה לילה דכתיב וספור הככבי' (בראשי' טו) ובתר הכי כתי' ויהי השמש לבוא משמע שהוא יום. אלא ודאי ש"מ דשני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

גדולה שמושה יותר מלמודה כלומר מי שמשמש תלמיד חכם יותר מלמודה:

תלמיד חכם שבידו למחות ראוי שירגיש וישגיח בעניני העיר, ואם ראה רשע בתקפו שהוא פורץ גדר המצות ופורק עולן מעליו, ראוי לו להתגרות בו ואל יחוש לנזק או להפסד, ומכל מקום כל שהוא מחמת תביעות ודברים שלא מן הדת יתרחק ממנו כמה שיוכל ואל יתגרה בו כלל שלפעמים הצלחה גוברת ברשעים עד שפרגוד הצדיק ננעל מפניהם, וכבר ביארנו ענין זה כראוי בחבור התשובה:

אע"פ שאדם מוצא עצמו רחב לב וקל ההבנה ובעל זכרנות, לא יקל בעצמו שלא לקבוע מקום לתורתו וכל שעושה כן מצליח בלמודו ומנצח החולקים עליו, והוא שאמר אויביו נופלים תחתיו והוא ענין לא יבשו כי דברו אויבים בשער:

ולעולם בענין ההוראה ישמש תלמידי חכמים שהגרסא סבה לחכמה ושמוש הזקנים והחכמים סבה לידיעת המלאכה, והוא ענין ההוראה הן בדין הן באסור והיתר:

גדולה שמושה יותר מלמודה כלומר מי שמשמש תלמיד חכם יותר מלמודה:

בגמרא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון ב"י מיום שברא כו' לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון כו'. נ"ל דהכוונה בזה דאי לאו דאשכחן גבי אברהם שקרא להקב"ה אדון הי' מקום לומר שאין לקרות להקב"ה בשם האדנות שענין אדנות ועבדות במלך היינו שהמלך צריך לעבדיו שישמשו אותו משא"כ בהקב"ה ובענין זה נ"ל לפרש אידך מימרא דר' יוחנן שאמר מיום שברא הקב"ה כו' לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והיינו משום דאי לאו דאשכחן בלאה שאמרה לשון הודאה להקב"ה היה מקום לומר דלא שייך לתת הודאה להקב"ה על הטובה דמחזי כעושה מדת הקב"ה רחמנות וותרנות ובאמת אין הדבר כן אלא גמול אדם ישלם לו אבל לבתר דאשכחן בלאה לשון זה משמע דשייך לשון הודאה בענין הזה:

שם ראובן אמר ר' אליעזר אמרה לאה ראו מה בין בני כו' יש לתמוה שהרי בפסוק מבואר בפירוש שקראה שמו ראובן כי ראה ה' בעניי ונהי דלא סגי ליה לר' אליעזר בהאי טעמא דקרא לחוד שאין משמעות ראה בעניי נרמז יפה בשם ראובן כמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל אלא דאכתי קשה להיפך על לישנא דקרא גופא דכתיב כי אמרה כי ראה ה' בעניי כיון שאין זה עיקר בשם ראובן אלא כדדרש ר' אליעזר. ושמעתי בשם גדול אחד שלאה לא רצתה לגלות שקראה שמו ראובן משום ראו מה בין בני לבן חמי שהוא מעין נבואה שעתידה רחל אחותה לילד בן דא"כ הי' נהפך לב בעלה לאהוב גם את רחל מלאה לכך העלימה דבר זה ואמרה שקראה שמו ראובן על כי ראה ה' בעניי ע"כ דברי פי חכם חן. ונהירנא כד הוינא טליא אמרתי לפרש בענין אחר ושני הטעמים מענין אחד הם שמה שאמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי עיקר האהבה אינה תלוי בדבר זה שהיא ילדה ורחל עדיין לא ילדה כיון שבאותו הפעם שילדה את ראובן לא נתברר הדבר הזה ואפשר שתלד רחל אח"כ הרבה בני' יותר ממנה אלא מה שאמרה כי עתה יאהבני אישי היינו מצד מה שקראה שם בנה ראובן לומר ראו מה בין בני לבן חמי דאילו בן חמי מדעתיה זבני' לבכירותי' ורמזה ליעקב בענין זה שבאמת הוא גדול מעשו אחיו ולפ"ז מתחילה היתה לאה ראויה ליעקב ורחל לעשו כדאיתא בפ' יש נוחלין שבשביל כך היתה עיני לאה רכות שהיתה בוכה במה ששמעה בפרשת דרכים שהיו אומרים הגדולה לגדול כו' וא"כ ע"י קריאת שם זה לבנה יבין וישכיל יעקב שרמזה לו שעיניה רכות בשביל כך ויהפך לבו משנאתה לאהבתה ודו"ק:

גמ' אפ"ה לא אקנא ביה כו' עב"ב קכג ע"א וברש"א בח"א:

שם אלא שמות עי' שם קמג ע"ב תוד"ה שהיו:

שם קינה לדוד מיבעי ליה עיין בזוה"ק פרשה ויצא ד"ה וירא והנה באר בשדה. דמשני דחשיב דוד דקוב"ה סליק ליה חובוי לההוא עלמא. כיון דחמא דהכא בהאי עלמא בעי למיגבי מיניה חדי תו דחמא כו':

שם הא בצדיק גמור כו' עי' זוה"ק ר"פ פינחס:

שם שעה משחקת לו שאני כו' מג"א ס"ס קנ"ו:

שם גדולה שמושה כו' עי' תוס' כתובות י"ז ע"א ד"ה מבטלין:

עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקָרְאוּ אָדוֹן נראה לי בס"ד בזה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָהָם בְּשֵׁם הֳ', כלומר עשה קריאה חדשה בשם הוי"ה, והיינו שיהיה נקרא בשם אדני, ונראה לי בס"ד הטעם שנתגלה שם אדני על ידי אברהם ע"ה מפני שהוא מיתק ש"ך דינים שהם מספר ה"פ דין של שם אדני על ידי חמשה אלפי"ן שהמשיך משם אהי"ה כנודע ובזה נשלם שם אדני לכך זכה שיתגלה השם על ידו.

מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִין לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ קשא אמאי אצטריך הש"ס להביא דרשה זו ב"פ, אחד מ"ש לעיל ר' יוחנן בשם רבי יוסי והב' מה שאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי והלא שני שמועות אלו הם על פסוק אחד, ובשלמא אי הוה ענין דין לכך הביא שתיהם לחזק הדין, אך דרשה היא זו וכיון שהביא אחת סגי לה? ונראה לי בס"ד דאיכא נפקותא לענין דינא, דקיימא לן מי שחטא לחבירו חייב לילך אצלו לפייסו עד ג' פעמים, ולפי דרשה זו אם הלך בשעת כעסו אין יוצא בזה י"ח.

מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה הקשה הצל"ח ז"ל למה כאן נקיט עולמו ובמאמר הקודם דהנה הוא גם כן מן ר' שמעון בן יוחאי נקיט העולם? ונראה לי בס"ד נקיט הכא עולמו להודיענו לפי דרכו טעם למעלת ההודאה שנשתבחה בה לאה, מפני כי המודה להשם יתברך על הטובה שהגיעה לו הרי זה יש לו אמונה בהשגחה, דלא אזיל בתר דיעות הנפסדים המכחישין בהשגחה ותולין הכל בטבע, וידוע כי האמונה בהשגחה היא עיקר גדול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב' ד') וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, ובזה הדיבור ששינה ואמר את עולמו רמז ענין ההשגחה, כי המכחישים אומרים אין זה עולמו של הקב"ה דאין משגיח בו אלא מסרו למערכת הכוכבים ומזלות לשלוט בו. והרב פתח עינים ז"ל הקשה דאמרו רבותינו ז"ל אדם הראשון אמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת טוֹב לְהֹדוֹת לַהֳ' עיין שם, ונראה לי בס"ד לא מצינו שהודה בפועל אלא אמר טוֹב לְהֹדוֹת לַהֳ', משא"כ לאה אמרה אוֹדֶה ה' שאמרה הודאה בפועל, ולא עוד אלא שעשתה זכר להודאה שקראתו יהודה, אמנם עדיין ק"ל בזה דאמר מלכי צדק (בראשית יד, כ') בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר וכו', וכן אליעזר אמר (בראשית כד, כז) בָּרוּךְ הֳ' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם וכן ויקוד וישתחוה שכל זה הוא ענין הודאה, ונראה לי הכי קאמר לא היה אדם שהודה להקב"ה על טובת עצמו עד שבאה לאה.

אָמְרָה לֵאָה רְאוּ מָה בֵּין בְּנִי מקשים והלא הטעם מפורש בכתוב (בראשית כט, לב) כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק מוכח שיש שני טעמים יען דכתיב כי אמרה כִּי רָאָה הֳ' בְּעָנְיִי, וקשה תיבת כי השנית יתירה כיון דאמר כי אמרה? אלא ודאי הכי קאמר ותקרא שמו ראובן כי אמרה טעם לדבר זה ולא פירשו הכתוב. ועוד טעם אחר כִּי רָאָה הֳ' בְּעָנְיִי ונראה הא דלא פירשו הכתוב מפני שהוא מפורש בקריאת השם עצמו שהוא ראו בן, ואפשר שזה גם כן נרמז בכתוב באומרו כי אמרה כלומר קראתו כן כפי משמעות האמירה של השם שהוא ראו בן.

וְאִילוּ בְּנִי אַף עַל גַּב דְעַל כָּרְחֵיה שָׁקְלָה יוֹסֵף וְכוּ' קשה לפי דברי המאמר הזה נמצא גילתה ברוח הקודש כל עניינים אלה שנעשו אחר כך וזה לא יתכן? ונראה לי בס"ד כי לאה לא אמרה כל אלה הדברים דנקיט בעל המאמר, אלא רק אמרה ששה תיבות אלו ראו מה בין בני לבן חמי, וכונתה היתה בדברים אלו לפי פשוטן לשבח את בנה בגנות של עֵשָׂו, לומר בני הוא צדיק שדומה לאביו ובן חמי הוא רשע שלא נדמה לאביו הצדיק, אך ודאי מן השמים אשר שמו בפיה דברים אלו לא היה שימת דברים אלה בפיה על כונה הנזכרת שאין בה ענין עמוק, אלא באמת כונת הדברים האלה ששמו בפיה מן השמים היתה על כונה זו דנקיט בעל המאמר, ועתה אחר שראינו את כל הדברים אשר נעשו אחר כך בחללו, גם בענין השבטים ויוסף והצלתו על ידי ראובן, נודע לנו כי הכונה של אותם ששה דברים ששמו מן השמים בפיה של לאה בעת קריאת השם של בנה היא בנויה על עניינים האלה אשר נעשו ונתחדשו אחר כך. ולכך ר"א בעל המאמר נקיט להו בלשון זה כאלו לאה עצמה היתה אומרת כך וכך, מפני שבאמת מן השמים שמו בפיה דברים אלה על משמעות עניינים אלו אף על פי שלא כיוונה בדעתה על כך.

מַאי רוּת? מקשים מה מצא דבר קושי בשם רות שנתעורר לשאל מאי רות, ולמה לא שאל על שמות רבקה רחל לאה ועוד ועוד? ונראה לי בס"ד כי הוא ראה שם רות הוא שם יקר מאד, שהוא אותיות תר"ו [606] מן ת ו רה שהוא מספר יתרון המצות של ישראל על בני נח, ואיך זכתה להקרא בשם יקר זה בעודה גויה מעת שנולדה אצל אביה ואמה שהיו גוים עובדי עבודה זרה, ותירץ ר"י שזכתה ויצא ממנה אור גדול הוא דוד המלך ע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות מה שלא נמצא כזאת אצל צדיקים אחרים, לכן הקדימו לה מן השמים שם היקר הזה מעת הלידה, ששמו בפי אביה ואמה לקרות אותה בשם זה, ונראה לרמוז שמו של דוד המלך ע"ה בשמה, כי ראש המלוי של אותיות רות כזה 'ר י "ש ו א "ו ת י "ו' עולה מספר כ"א [21] ועם הכולל שלהם עולה כ"ד כמנין דויד [24] מלא ביו"ד, ולזה אמר שיצא ממנה דויד ששמו הטוב גם כן הוא יוצא מן אותיות שמה. והנה המפרשים פרשו כונת השואל מַאי רוּת, דקשיא ליה כל גר שנתגייר מחליפים שמו, וכאן אמאי לא החליפו שמה, ותירץ לו כי שם זה נקראת בו על שם הטוב העתיד להיות לה שיצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה עד כאן דבריו. ואני ההדיוט אמרתי טעם נכון על אשר לא שינו שמה בעת שנתגיירה, כי אמרו רבותינו ז"ל למה גרים דווים וכו' מפני שאיחרו לבא, ולכן מגיע להם יסורין לכפר להם על זמן גיותם שלא הקדימו להתגייר, ולכן נראה היינו טעמא שמשנים שמם בעת שמתגיירים, כדי שלא יהיה להם שמם שנקראו בו בגיותם למזכרת עון, וכל זה הוא בשאר גרים אבל גבי רות לא שייך זה, כי אמרו רבותינו ז"ל שאמר לה בועז אלמלא באת תמול שלשום לא היו מקבלים אותך, כי היום נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ואם כן לפי זה רות שם שהיה לה בזמן גיותה אין בו מזכרת עון לעצמה, כי אדרבה טוב עשתה שלא באה קודם מאחר שלא היו מקבלים אותה, ולכן בכונה עשו שתהיה נקראת בשם הישן שלה שנקראת בו בגיותה כדי להודיע שהיא אינה כשאר גרים שנענשים על זמן גיותן שאחרו לבא להכנס תחת כנפי השכינה.

שֶׁרִוּוּהוּ לְהַקָּבָּ"ה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת נראה לי בס״ד הטעם דנקט לשון 'ריווי' לרמוז על מיתוק הדינים שנתמתקו בשירות ותשבחות שלו, כי הריווי הוא ענין מיתוק, שהיובש הוא בא מצד הדין והגבורה, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ה) כּוֹסִי רְוָיָה, היינו 'כּוֹסִי' רצונו לומר חלקי הוא רְוָיָה מה שרויתי לְהַקָּבָּ"ה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, ולכן כל זמן ועת צרה שהוא מצד תוקף הדין והגבורה מסוגל יותר קריאת התהלים

אָמַר סְתָם בָּרָא דְרָחִים עַל אַבָּא קשא במשל אחד שפרעו שמח, וכאן שמח באמצע הענין, שבהיותו בורח אמר המזמור ועדיין לא ידע איך יפול דבר, ועוד קשה קושית מהרש"א דמה שאמר שמא עבד אינו שייך למשל, והוה ליה למימר דבר אחר כיון שאמר לו וכו'? ונראה לי בס"ד דכאן אמר לו מקים רעה מביתו, וזו הרעה לא ידע איך היא ודלמא יהרג, ולכך אם היה רודפו עבד או ממזר דלא חייס ויהרגנו ממש נמצא בבריחה זו אף על פי שראה יסורין לא נפרע חובו, שאולי יש עליו דבר קשה יותר שהוא הריגה, אבל כשראה שהוא אבשלום, אמר מסתמא ברא חייס על אבא ולא יהרגנו, וכיון שגזירה שעליו היתה על יד בנו נמצא אין הגזירה על הריגה אלא יסורין בלבד, ולפי זה בריחה זו שהיא יסורין קשים תספיק בעד הגזרה והרי פרע חובו בזה, ולכך אמר שירה והיה שמח, דמאחר שהוא בנו אי אפשר לומר שהקב"ה גזר עליו שיהרג דאם כן לא היה עושה דבר זה על ידי בנו, ולפי זה נמצא סיום המאמר הוא צריך לענין, כי בלעדי סיום זה לא היה הנמשל דומה למשל שאמר כיון שפרעו שמח, ובזה יתורץ היטב קושיא אחרת של מהרש"א ז"ל שהקשה אדרבא מצינו שאבשלום לא שקט אלא רדף אחרי אביו להרגו, ונמצא גם ברא לא חייס, ובזה שכתבתי ניחא, דכונת דוד המלך ע"ה לומר סתם ברא דעלמא חייס על אבא, ולכן אם הקב"ה גזר עליו ברעה זו שיהרג לא היה מקיים גזירה זו על ידי בנו, אלא על ידי עבד וממזר דמצד טבעם לא חייסי ודו"ק.