ואימא הר הבית דאסור במנעל — ילפינן רקיקה מיניה לאיסורא בקל וחומר אבל בית הכנסת דשרי במנעל לא נילף רקיקה להתירה דרקיקה מאיסא אלא ילפינן מקפנדריא לאיסורא:
ויברכו שם כבודך — בשכמל"ו עונים והמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילים לעוה"ב שכולו ארוך:
על כל הברכות — בסוף ברכה אחרונה:
תהלה אחת — שיענו פעם אחת בשכמל"ו:
וכי תימא בועז מדעתיה עבד — ולא גמרינן מיניה:
תא שמע — דגמרינן ממלאך שאמר לגדעון:
וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון — כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו אלא בשליחות קאמר מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה:
תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך — אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה':
מסיפיה לרישיה כו' — אם באת לדרשו למקרא זה יש לך לדרשו יפה בין בכתיבתו בין בהפוך:
מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו — עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך:
מסיפיה לרישיה — הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ז׳) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא:
בשעת המכניסים — שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים:
פזר — אתה לשנות לתלמידים:
בשעת המפזרים — שהגדולים שבדור מרביצים תורה:
כנס — אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך:
ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס — ואל תטיל דברי תורה לבזיון:
הפרו תורתך — מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים:
הכי גרסינן זלת קבוץ קנה מינה — אם ראית פרקמטיא בזול קבוץ וקנה מינה ואסוף שסופה להתיקר:
פשיטא — הא דאביי למה לי פשיטא שלא יורה אדם הלכה בפני רבו למה ליה לאביי למשמע מכללא:
בששניהן שוין — אם באת במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו:
בכל דרכיך — אפילו לעבור עבירה:
דעהו — תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה:
מחטא דתלמיותא — ברושי"ד שלגבויי"ש שהתפירו' עשויות שורות שורות כתלמי מענה:
להתרועע — להתרוצץ:
אפוטרופוס — מכניס ומוציא נכסיו:
כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף שנצרך לו על ידי אשתו – שנעשית סוטה:
ה"ג ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו:
איש את קדשיו לו יהיו — שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים:
סוף שנצרך להן — שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני:
לו יהיו — לעצמו יצטרכו:
המשתף שם שמים בצערו — שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו:
בצריך — בצרתך:
תועפות — לשון כפילה כדמתרגמינן וכפלת ותעיף (שמות כו):
התרפית — מדברי תורה ביום צרה צר כחכה:
ואפילו מצוה אחת — אם נתרפה ממנה כשבאה לידו ולא חש להתעסק בה צר כחו:
התרפית מכל מקום — אף במצוה אחת משמע:
מעבר שנים וכו' — ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום בפ"ק דסנהדרין (דף יא:):
שגרו אחריו — למחות בידו:
כבר בנית — שהגדלת שמנו לומר גדולי הדור הם:
והלא עקיבא בן יוסף עשה כן — דתנן ביבמות א"ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנים בפרק בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה (דף קכב.):
