מסכת ברכות דף נ׳ עמוד ב׳

תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן - פירוש: בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי (שם): רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין.

כך הגירסא בספרים שלנו - ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. וכן נראית גירסתו של רבנו שלמה ז"ל. ופירש הוא ז"ל עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ, ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים, ונוטלין ממנו לידים כלומר לנטילת ידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מיקרו, ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. ומיהו קשה על גירסא זו קצת מדאמרינן בסמוך כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר"א, ואי איתא אפי' כר"א לא אזלא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי (זה) על פירוש רבנו שלמה ז"ל דמיהא דר"א לא שמעינן אלא אי נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר"א כלל. ועוד קשה לפרושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר (חולין קו, א). אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים [ל]נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר, אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה, ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב (ויקרא טו, יא) וידיו לא שטף במים. ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (חולין קו, א). ומיהו אכתי קשה על הגירסא היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר"א. ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר נוטלין ממנו לידים. והא דקתני בסיפא משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין או בזיונן קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר, וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלינן ביה ליטול ממנו למים אחרונים. אבל הראב"ד ז"ל גורס בדר"א בין ברישא בין בסיפא נוטלין ממנו לידים. ולענין פסק הלכה בהא דשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר"א. ויש מי שפסק כשמואל, והני מילי במידי דלא ממאיס כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל שאם יפול עליו שימאסנו, וכן בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, אבל במידי דממאיס לא. והא דמוקי לה כר"א משום דלר"א שמעינן בהדיא דשרי אפילו במידי דממאיס וכ"ש במידי דלא ממאיס. אבל רבנן במידי דממאיס כנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן להו לא איסור ולא היתר, ודילמא אף רבנן מודו בה, והא דאמרינן כמאן כר"א בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיין דאסור, וכדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין (שבת נ, ב) בעו מיניה מר' ששת מהו לפצוע זיתים וכו', אמר להם וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיס הני מאיסי. וכן נראה מדברי ר"ה גאון ז"ל, דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי, אבל דלא ממאסי זורקין. ואף רבנו אלפסי ז"ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור. ומיהו במסכת סופרים (פ"ג, הי"ד) אסרו, דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה, עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל, ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא (לקמן) ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים. התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.

למאי חזי לקורייטי - לכאורה היה נראה לי מכאן שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותה שאמרו בשמן זית בריש פרק כיצד (לה, ב) דמברכין עליו בורא פרי העץ, ואוקימנא דוקא בדשתי ליה ע"י אניגרון, אלא שבתוס' פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם בורא פרי הגפן, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח, ב) שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

והתניא בלען במשקין - פירש ר"ח ז"ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה לכל אדם, והלכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז"ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא. אבל הראב"ד ז"ל פסק בההיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהם בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי (פ"ו, ה"א) דגרסינן התם: רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא, ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אשר קדשנו במצותיו וכו', ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו', אבל הכא מעיקרא גברא חזי' והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי.