מסכת ברכות דף נ׳ עמוד א׳

על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור - וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר על המזון שיראה כמי שמברך המזון, אבל בעשרה שמזכיר את השם מוכחא מילתא. וכדתניא כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו. ומיהו אף בי' אינו מחויב להזכיר על המזון, אלא אם רצה לומר אומר ואם רצה שלא לומר הרשות בידו.

וליברכו ביה עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד - ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים, הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא, טוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם כיון דאיקפד הוו זילותא דבי ריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן והא דרבנן היא.

אינהו נפקא בזימון דידיה - כלומר: שיזמנו עליו, והוא שיהא שם וכדאמרינן בריש פרקין קוראין לו ומזמנין עליו. ודוקא בדקדים חד מנייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו. אבל קדמו תרי ובריכו פרח זימון מינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד. וכן הלכתא.

קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. פירש ר"ח ז"ל דהא קמ"ל שאע"פ שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות מב, ב) עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן. וכן נראה מתוך גירסתו של הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס בהלכותיו: א"ר אבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק. ורבנו האי גאון ז"ל פירש קמ"ל דכיון שישבו לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואח"כ חזרו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתן אבל אם לא התחילו כלל לא. ובירושלמי דריש פרקין (ה"א) נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית אי אפילו בפחות מכזית, דגרסינן התם: הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן, אמר שמואל כן בתחלה כן בסוף, אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף, תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף. וחרנה אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זה בסוף.

אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק. פירש רב האי גאון ז"ל: אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם, והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר הא אלו באו מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחד מהן רשאי ליחלק מהם אע"פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה, ואמר רבא לא שנו וכו', כלומר ואם מהרו אלו השלשה שבאו משלש החבורות וזמנו לעצמן פרח זימון מן החבורות הראשונות. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס: אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו, והא קמ"ל רבא דאע"ג דאמר רבה תוספאה לעיל הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מיניהו ובריך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דידיה, התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זמון, אבל הכא דנפק ידי זימון פרח זימון מינייהו. אבל בספרים שלנו גרסי: אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מיניהו. ומתוך גירסא זו נראה דאדרבא הנשארים בחבורות הראשונות הם הם שיזמנו על אלו הנפרדים. והראב"ד ז"ל פירש: שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק, כלומר מחבורתם זאת השנית, ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובאו להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד ולא אכלו ביחד אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק, ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר והוא שבאו ממקום חיוב, כלומר שחלה עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם, ואמר רבא והוא דלא אזמין עלייהו השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת, אבל אזמין עליהו בדוכתייהו כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו אף על פי שאינו רוצה להפסיק פרח זימון מיניה, והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה.

הא דקתני [במתניתין] - שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון. אורחא דמלתא נקט, ומיהו לאו דוקא בבית אחד דהוא הדין לשני בתים. וכדגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים, אמר רבי יוחנן והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן. ונראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה, ומתניתין דהסבו דפרק כיצד (מב, א) בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון היא. אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין.