מסכת ברכות דף כ״ז עמוד ב׳

כנגד רבו אצל רבו ומראה כאילו הם שוים:

אחורי רבו נמי יוהרא הוא:

שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי:

והיינו דקאמר ליה אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב שבת אמר ליה רבי ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך:

ולא אמר ליה מי בדיל מר שמע מינה תלמיד חבר הוי ליה:

לבית המרחץ סלקא דעתך לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה בשבת כדאמרי' במסכת שבת בפרק כירה שהסיקוה (ד' מ.) אלמא אע"ג דצלי לא בדיל מאיסורי שבת:

אמר רבא להזיע נכנס להזיע מחמת חום בית המרחץ ולא נתן עליו מים:

וקודם גזרה עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע כו' מהכא אמרינן:

ולא אחורי רבו פירש רש"י משום יוהרא ויש מפרש שנראה כמשתחוה לרבו:

והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום פירוש כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי והיינו דאמרינן (ב"ק דף עג:) כדי שאילת תלמיד לרב אי נמי ההוא לכתחלה קאמר ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן:

הואיל והתפללו וכו' הכא נמי נימא לענין חומרא ואמאי שרי ליה ובקונטרס פי'בפנים אחר:

שאני צבור אע"ג דלא מטא זמן אין איסורה איסור בעשיית מלאכה אף על גב דטעותא הוא:

צלי של מוצאי שבת וכו' יש לומר דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים דודאי צריך להוסיף מחול על הקדש דאורייתא אבל בחנם לא ופשיטא שלא היו ממהרים להבדיל ולהתפלל של מוצאי שבת בשבת דגם במלאכה אסור עם חשיכה:

הלכה כדברי האומר רשות לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל (ברכות ד' כו.) ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת העוברת:

והלכתא כוותיה דרב ונראה דלכך תקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפלה דרשות היא [ע' תוס' ד: ד״ה אמר ר״י]:

אמר רבא [כו'] להזיע וקודם גזירה איתה מיפרשה במס' שבת בפ' כירה (שבת דף מ.) אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת כו' ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריא ועדיין זיעה במקומה עומדת הודיענו בכאן כי רבי שהתפלל של שבת בערב שבת כבר קיבלה לשבת עילויה ואיחייב לשבות ונאסרו עליו החמין לרחוץ בהן ולא נכנס במרחץ אלא להזיע בלבד וזה המעשה היה קודם שגזרו חכמים על הזיעה לפי מה שיש בהלכה שהזכרנוה אסרו להן להזיע:

אמרי [עד] כמה נצעריה וניזיל בר"ה צעריה בבכורות צעריה האי דצעריה בראש השנה שנוי הוא בפרק אם אינן מכירין אותו (דף כה.) דתנן ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך ובבכורות (עוד) בפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לו.) פירשו מעשה (אחר) [אחד] שאירע לר' יהושע עם רבן גמליאל דכסיף ליה קמי רבנן והעמידו על רגליו ברבים עד שנכנסה קנאה בלב כל העם שהיו לשם ושיתקו את המתורגמן וזו היא הגירסא של זו המעשה ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי נצרין של ערבה קלופה בהדי דאכיל איבזע שיפותיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין בור לחבר אמר ליה הין בא לפני רבן גמליאל אמר ליה לאו אמר ליה והלא ר' יהושע אמר לי הין אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו עמד השואל ושאל כלום חלקנו בין בור לחבר אמר לו ר' יהושע לאו אמר לו רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הין אמר לו עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלי אני (מת) [חי] והוא (חי) [מת] יכול החי להכחיש את (החי) [המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי] היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן העמד: נוקי לר' עקיבא לית ליה זכות אבות. איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צו) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים ומאן אינון ר' עקיבא ואיתה נמי בפ' הניזקין דמסכת גיטין (דף נז): נוקי לר' אלעזר בן עזריה שהוא חכם ועשיר והוא עשירי לעזרא הסופר. החכמה שלו גלויה היא וידועה הלא תראה היאך אמר ר' יהושע אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו באותה המעשה האמור במסכת חגיגה בפרק א' (דף ג) והעושר שלו נמי כבר גרסי' בפרק (במה אשה) [צ"ל במה בהמה] (שבת דף נד) י"ב אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ובמס' קדושין בפרק האיש מקדש (קידושין דף מט) על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה וייחוסו לעזרא הסופר נמי איתה במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג) אמרו ליה רבנן לר' פרידא (רב עוירא) [ר' עזרא] בריה דרב אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא ובגמרא דפירקין דבני מערבא [הלכה ח] וגם (בפסחים בפרק תמיד) [צ"ל בתענית פ"ד ה"א] גרסינן הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה בן י"ז שנה ונתמלא כל ראשו שיבה והיה ר' עקיבא יושב ומצטער ואומר לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני אשרי אדם שזכו לו אבותיו אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בה ומה היתה יתידתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא:

שאני התם ומשום טורח צבור דדוקא לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל משום דאיכא טירחא דציבורא, אבל לענין מלאכה עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור.

הא ד אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. מיד קאמר ואפילו קודם שתחשך, וכן הא דאמר רב תחליפא אמר רב מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, מיד קאמר, ולומר שבהבדלה זו מותר לו לאכול ומותר לו לעשות מלאכה בערב וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת. וכן הסכים רב האי גאון ז"ל וכן הראב"ד ז"ל. ואף על פי שיש מקצת מן הגאונים ז"ל שאומרים שאינו אומר קדוש ולא הבדלה עד הערב, (ו)אין לו טעם, והראשון עיקר.

תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות. ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמאן דאמר רשות, דתפלה כאיסורי נינהו וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכתב גאון ז"ל דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובה ונוהג בה כל מילי דתפלת חובה, דהא רב דאמר רשות קאמרינן בשלהי פרקין (ל, ב) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום. ואיכא למידק מינה טעמא דאין מקדשין אלא ביום הא לאו הכי מחזירין אותו, ושבתות וימים טובים נמי מחזירין אותו כתפלת חובה. ועוד דהא דאמר רבי יוחנן, טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ליכא מאן דפליג עליה. וכתב עוד הגאון ז"ל דאפילו מאן דאמר רשות, לאו רשות גמור קאמר אלא לאפוקי דלאו חובה הוא, אבל מצוה ודאי איכא כיון דתקנוה רבנן, ולרבי יהושע בן לוי תקנוה כנגד איברים ופדרים ולרבי יוסי ברבי חנינא יעקב תקנה וכדאיתא לעיל. ואמרינן נמי בשבת (ט, ב) גמ' לא ישב אדם לפני הספר. אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיניה לא מטרחינן ליה. דאלמא אפילו למאן דאמר רשות אי לא שרי המיניה מטרחינן ליה. ומיהו קשה דאי מצוה עליה לצלויי ומיד שוייה אנפשיה כחובה, אם כן ההיא דשבת לא מתוקמא אלא בזימנא קמייתא דבעי לצלויי, ועוד דאמרינן ביומא בפ' יום הכיפורים (פז, ב) אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופריך והא אמר רב תפלת ערבית רשות ולמה ליה פטורא, ומשני לדברי האומר חובה קאמר. ואם איתא למה ליה לדחוקה ולאוקומא כמאן דאמר חובה הא מצי לאוקומה כדעתיה דרב גופיה דאי צלי לה חדא זימנא הא שוי אנפשיה כחובה ולוקמה בהכי, ואפילו בגברא דלא צלי ליה מכל מקום מצוה איכא והשתא תפלת נעילה פטר ליה מההיא מצוה. ויש לי לומר דאין הכי נמי ואדרבה למאן דאמר תפלת ערבית רשות שייכא הא דרב טפי דאי למאן דאמר חובה אמאי פטר ליה תפלת נעילה, אבל השתא דתפלת ערבית רשות כעין מצוה אתיא תפלת נעילה ופטר לה, והכי נמי איתא בירושלמי בפירקין דגרסינן התם (ה"א) אמר רבי יעקב בר אחא תני תמן תפלת הערב מהו, רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות, אמר ר"ח אתיאן אילין פלוגתא כאילין פלוגתא מה דמר חובא אין נעילה פוטרת של ערב מה דמר רשות נעילה פוטרת של ערב, והא דלא מתרץ לה התם הכי, משום דבעי לתרוצה במאי דסליק אדעתיה דמקשה דלמאן דאמר רשות לא בעי פטורא דרשות גמור הוא ואוקמה כמאן דאמר חובה ודלא כסברא דירושלמי דהכא. ואלא מיהו אכתי קשיא דאי איתא דכי צלי לה חדא זימנא שויא אנפשיה כחובה, מאי קא קשיא ליה דהא נהוג עלמא לצלויי והוי ליה כחובה. ואיכא למימר דבהא נמי טעי בדרב, דרב חובה משוי ליה מכי צלי לה חדא זימנא והוו מצי לשנויי הכי אלא דלרווחא דמילתא קא משני ליה כדסברא דקא סלקא דעתך. ובתוס' אמרו דאפילו למאן דאמר רשות בכדי לא מבטלינן ליה והיינו דרב דאמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום דמשמע הא לאו הכי מחזירין אותו. והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. וההיא דיומא (שם) דפריך והאמר רב תפלת ערבית רשות ול"ל פטורא דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, איכא למימר דהתם נמי לאו בחנם מבטל ליה אלא משום טריחא דאריכות תענית, והשתא אתי שפיר ההיא דפרק קמא דשבת.

ההיא להזיע וקודם גזרה הוי דקודם לכן היה מותר לרחוץ משרבו עוברי עבירה אסרו לרחוץ והתירו זיעה. ואח"כ אסרו הכל:

והא אביי שרי ליה לרב דימי וכו' פירוש אחר שקבל שבת בתפלה אחר שקיעת החמה, ההוא טעותא הואי פירוש שהיה סבור שחשיכה והתפלל בטעות ומשום הכי התירו לו אבל ידי תפלה ודאי יצא כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה אבל קודם לכן לא:

וטעותא מי הדרא והאמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים וכסבורים העם שחשכה והתפללו של שבת בע"ש *) הגה"ה לפנינו הגירס' של מוצאי שבת ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו ואין לך טעות גדולה מזו שאחר כך זרחה החמה ואפי' הכי אמר שתפלתם תפלה (אבל ודאי מותרים היו במלאכה):

שאני צבור דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל [אבל ודאי מותרים היו במלאכה] וא"ת ולמקשה מי ניח' והיכי הוה ס"ד שיהא תפלתם תפלה כיון שזרחה החמה דכל מאי דאמרינן לעיל אינו אלא לאחר שקיעת החמה אבל מקמי הכי לא מהניא קבלה ואמאי לא קשיא ליה נמי האי. י"ל דאין הכי נמי דקשיא לי' האי אלא דתלמודא לא דייק בהכי והתירוץ שתירץ עולה לשניהם דצבור שאני ועבדינן בהו רבותא יתירא:

אומר קדושה על הכוס כלומר תיכף שהתפלל מבעוד יום או לא ת"ש מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס מיד, ודוקא משקיעת החמה כדכתיבנא ואם תשאל וקידוש דאורייתא היכי מצי למימר מבעוד יום הא אמרן דתוספת מחול על הקדש משקיעת החמה ולהלן דאורייתא הוא:

רבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס מיד ודוקא כשהוא טרוד לדבר מצוה הוא דשרי אבל כשאינו טרוד לדבר מצוה לא וכן הלכת'. והבדלה זו מהניא לעשות מלאכה בערב אבל לעשות מיד אסור בודאי דאי אפשר להוסיף מקדש על חול:

דתניא תפלת ערבית ר"ג אומר חובה ור' יהושע אומר רשות אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב * הגה"ה לפנינו איתא אביי ורבא. אמר הל' כדבר האומר רשות. והגאונים ז"ל פסקו כמ"ד רשות דתפלה כאיסורי והלכה כרב באיסורי ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואמרו בתוספת דאפילו למ"ד רשות לא מבטלינן לה בכדי והיינו דרב דאמר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום, דמשמע דהא לאו הכי מחזירין אותו והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וההיא דאמרינן ביומא פ' יום הכפורים אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית ופריך והאמר רב ת"ע רשות ולמה לי פטור, דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, י"ל דהתם אינו מבטל אותה בחנם אלא מפני שהוא עיף ויגע מהתפלות ומאריכת התענית ומש"ה אמרו שתפלת נעילה פוטרת אותה, ויש לפסוק דת"ע חובה דהכי משמע מההיא עובדא דההוא תלמיד שעמד בבית המדרש באותו מעמד ושאל ת"ע רשות או חובה ואמר לו ר"ג חובה וא"ל ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ולא השיב אחד מהם דבר כנגד דעתו אלא דענה ר' יהושע דליכא מאן דפליג עליו בדבר זה. והא דקאמר בגמ' לעיל אלא מאי אין לה קבע כמ"ד ת"ע רשות דמשמע דמתניתין פוסק כמ"ד רשות לא תפסינן עיקר להך תירוצא דהא לעיל בברייתא דמסייע לריב"ל תניא ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה אלמא ש"מ דמה אין לה קבע דקאמרינן היינו דאין לה זמן קבוע כמו תפלת השחר דיש לה זמן קבוע אבל ת"ע אין לה זמן קבוע דזמנה כל הלילה וא"כ לא מוכח מידי מהא דת"ע רשות, ועוד דשמואל פסק כמ"ד ת"ע חובה ועל כל אלו הראיות נראה לפענ"ד דהלכה כשמואל דת"ע חובה:

עד שיכנסו בעלי תריסין פירוש ת"ח המנצחים זה את זה בהלכה כגבורים אוחזי מגן וצנה:

כל שאפשר לאדם להרחיק מן המחלוקת ראוי לו להרחיק וכל שכן הגדולים בוני המעלה וכל שכן הצבור ואף כשהכרח מביאם לחלוק ולהעביר הנכבד משררתו אין ראוי להם ליתנה לאותו שבשבילו אירע לו דבר זה אע"פ שהוא ראוי לכך מפני שבזו יש למועבר חלישות הדעת יתרה והוא שאמרו כאן מאן נוקים נוקמיה לר' יהושע הוה ליה בעל דבר וכן מצינו במחלוקת של קרח אמור אל אלעזר בן אהרן וירם את המחתות ולא רצה הקב"ה לומר כן לאהרן עצמו, כדי ללמד דרך ארץ בכך אלא בוררים להם אחר גדול והגון בכל דבר וממנין אותו ומשמנוהו אין מורידים אותו בלא טענה אלא אם כן יסכימו להחזיר את הראשון ואף בזו מניחים לו מקום להיותו חולק עמו בכבודו ולהיותו אצלו כעין שותף וחבר:

בסוף שני של ראש השנה התבאר שאם באו שנים והעידו שראו את הירח בזמנו בליל ל' מקדשים על פיהם ואין ממתינים אם יראה בליל ל"א שאפילו לא נראה בליל ל"א הרי הוא מקודש, ואע"פ שר' דוסא חלק בה לומר עדי שקר הם שאי אפשר לנראה בזמנו שלא יראה בליל עבורו ושר' יהושע נסכם עמו ושר"ג צערו לר' יהושע על כך עד שכעסו חכמי ישראל עליו, מכל מקום הלכה כר"ג כמו שביארנו שם:

במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשים התבאר שהכהנים אף הם חייבים להפריש בכור בהמה טהורה ומקריב דמו ואימוריו ואוכל הבשר בקדושת בכור וכל הכהנים חשודים על בכורות שלהם להטיל בהם מום כדי שיותרו לאכלן בחוץ או שיהא חולין בידם לכל דבר וכל שעשו מעשה שעל ידו אירע בו מום חושדים אותו שבכונה עשה ולא ישחוט ע"י אותו המום ולא חלקנו בזה בין חבר לעם הארץ שאף החבר דנין בו כן, מעשה בר' אליעזר בר' צדוק שהיה לו בכור ונתן שעורים בסל של ערבה קלופה במקום רחוק ואכל הבכור לשם ונקרעה שפתו והלך אצל ר' יהושע והורה לו שמחלקים אנו בזה בין חבר לעם הארץ כלומר שאין החבר חשוד בכך, ורבן גמליאל כעס עליו וצערו על כך ומכל מקום הלכה כר"ג:

בד"ה והנותן שלום כו' א"נ ההוא לכתחלה קאמר כו' עכ"ל מלת לכתחלה אינו מובן לכאורה דלא הל"ל אלא א"נ דהתם איירי בתלמיד חבר דשרי טפי ועוד לכאורה לפי תירוץ שני דאיירי ההוא בתלמיד חבר לא בעי למימר הכי אלא שלום עליך וא"כ למה נקט כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו תלמיד חבר הא שאר כל אינשי נמי הכי קאמרי ויש לכוין דבריהם בתירוץ הראשון שכתבו ע"פ מ"ש תר"י דודאי אסור להקדים שלום לרבו כלל כדאיתא בירושלמי ולא אמרו כדי שאילת תלמיד לרב אלא להחזיר לו שלום שרי שאומר לו שלום עליך רבי ועוד כתבו א"נ אפילו לכתחלה דהיינו להקדים נמי שרי לומר שלום עליך רבי ובתלמיד חבר דשרי בכל הני כדלקמן ובההוא מצי איירי הך דכדי שאילת תלמיד לרב ודו"ק:

בד"ה הואיל והתפללו כו' ה"נ לימא לעיל לחומרא ואמאי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכמו דנימא הכא במ"ש דאין צריך להתפלל שנית ויצא ידי תפלת מ"ש אע"ג דאסור במלאכתו דהוי ד"ת ה"נ נימא לעיל בע"ש דאין צריך להתפלל שנית והוי התפלה קבלת שבת לחומרא לאסור במלאכה ע"י התפלה כמ"ש התוס' לעיל שכתבו ובקונט' פי' בפנים אחרות היינו שכתב רש"י דיאסור במלאכה משום תוספת שבת ע"י התפלה וזה כבר דחו התוספות לעיל דאין צריך שיעור לתוספת כל כך אלא הוי הקדמת קבלת שבת ע"י התפלה ואליבא דר"י כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה שאני צבור כו' אע"ג דלא מטי זמן אין איסורן איסור בעשיית כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נ"ל דטעות הוא והכי ראוי להיות ואע"ג דלא מטא זמן איסור אסורים בעשיית מלאכה כו' פי' כדי שלא להטריחם עוד בתפלה משום הכי אוקמא באיסורייהו משא"כ ביחיד ודו"ק אבל מ"מ הרא"ש עכ"ל ע"ש הגם שמצאתי כדעה זו בשלטי הגבורים בשם ריא"ז לאסור מלאכה בצבור בקבלת תפלה בע"ש מ"מ אין נראה להגיה ולמחוק מלת אין שבדברי התוס' שלפנינו וע"כ נראה לקיים דבריהם ע"פ דברי הרא"ש וקצת טעות באותיות נפל בדבריהם כצ"ל שאני צבור אע"ג דלא מטא זמן איסור דאין אסורים בעשיית מלאכה ואע"ג דטעותא הוא כצ"ל ור"ל דבצבור לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל אף בע"ש אע"ג דלא מטא עדיין זמן איסור מלאכה בע"ש כמ"ש הרא"ש דלענין היתר מלאכה אין חילוק בין יחיד לצבור ואמרו אע"ג דטעותא הוא שבטעות התפלל מ"מ לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל ודו"ק:

והנותן שלום לרבו פירוש כשאר בני אדם אבל על ידי שינוי משום כבודו מות:

והמחזיר שלום לרבו כדרך שאר בני אדם:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו פירוש שלא שמע הדבר ממנו ואומר הדבר בשמו:

ההיא להזיע וקודם גזרה הוי דקודם לכן היה מותר לרחוץ. משרבו עוברי עבירה אסרו לרחוץ והתירו זיעה. ואחר כך אסרו הכל:

והא אביי שרי ליה לרב דימי וכו' פירוש אחר שקבל שבת בתפלה אחר שקיעת החמה:

ההוא טעותא הואי פירוש שהיה סבור שחשיכה והתפלל בטעות ומשום הכי התירו לו. אבל ידי תפלה ודאי יצא כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה אבל קודם לכן לא:

וטעותא מי הדרא והאמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים וכסבורים העם שחשכה והתפללו של שבת בערב שבת [הגה"ה: לפנינו הגירסא של מוצאי שבת בשבת] ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה חמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו - ואין לך טעות גדולה מזו שאחר כך זרחה החמה ואפילו הכי אמר שתפלתם תפלה (אבל ודאי מותרים היו במלאכה):

שאני צבור דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל [אבל ודאי מותרים היו במלאכה]. וא"ת ולמקשה מי ניחא והיכי הוה סלקא דעתיה שיהא תפלתם תפלה כיון שזרחה החמה דכל מאי דאמרינן לעיל אינו אלא לאחר שקיעת החמה אבל מקמי הכי לא מהניא קבלה ואמאי לא קשיא ליה נמי האי. יש לומר דאין הכי נמי דקשיא ליה האי אלא דתלמודא לא דייק בהכי והתירוץ שתירץ עולה לשניהם דצבור שאני ועבדינן בהו רבותא יתירא:

בתוספות בד"ה והנותן שלום לרבו כו' פירוש כשאר ב"א שאינו אומר שלום עליך רבי כו' א"נ האי לכתחלה עד סוף הדבור לשון לכתחלה מגומגם קצת ועיין במהרש"א. ולענ"ד נראה משום דודאי דמסברא י"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהא דאמרין בברייתא דהנותן שלום לרבו כו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו דוקא כשאין אומר שלום עליך רבי דנמצא שמזלזל בכבוד רבו וכיון דמורא רבך כמורא שמים הוי כמזלזל בכבוד המקום מה שאין כן כשאומר שלום עליך רבי אין כאן זלזול שהרי אדרבה חולק לו כבוד ואין בו איסור כ"כ. אלא דאפ"ה נראה מצד הסברא דלכתחלה אין לעשות כן לפי ששלום שמו של הקב"ה ואין להזכיר ש"ש בחנם אלא שבקושי התירו לשאול בשלום חבירו בשם כדאיתא לקמן בפרק הרואה שנמצא כן בקראי דדברי קבלה ומשמע שם להדיא דעיקר שאילת שלום היינו כענין תפלה שמתפלל על חבירו שיהא בשלום וא"כ לפ"ז משמע דלא שייך כן אלא באדם לחבירו משא"כ לרבו זילא מלתא שיתפלל התלמיד על רבו דנהי דאמרינן לעיל לעולם לא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך כדאשכחן נמי בדניאל דברכיה דריוש היינו דבדיעבד יש תועלת בברכה זו. משא"כ לכתחלה ודאי מחזי כיוהרא וחוצפא. והיינו דתנן דהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו ולא אמר שיהא שואל בשלום רבו אע"כ כדפרישית וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי דתמן הוו נהיגי דזעירא לא שאל בשלמא דרבה. נמצא דלפ"ז לתירוץ הראשון של תוס' כאן ע"כ הא דאמרינן כדי שאילת שלום תלמיד לרב לאו משום דאורחא דמלתא הכי הוא אלא לענין שיעורא דתוך כדי דיבור איירי ולאפוקי מתכ"ד דכדי שאילת שלום לחבירו דהוי שיעורא זוטא שאומר שלום עליך. נמצא דלפ"ז א"ש דתוס' דהכא בתירוצם השני לא ניחא להו לפרש הך דכדי שאילת שלום תלמיד לרב דאיירי לענין דיעבד כיון דאורחא דמלתא לאו הכי הוא. ומש"ה ניחא להו לפרש בע"א דאפילו לכתחלה מותר לשאול בשלום רבו כשהוא תלמיד מובהק ולא מחזי כיוהרא דמסתמא ניחא ליה לרביה בברכתיה וע"ז כתבו שפיר דשרי ככל הני דלקמן והיינו משום דמסתמא תלמיד חבר רשאי לחלוק על רבו כדאשכחן כה"ג טובא בר"ה ור"ח בס"פ אלו מציאות וברב כהנא ורב בפ"ק דביצה כן נ"ל בכוונת התוס':

בגמ' אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה יש מקשים מהא דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ' ע"ב) גבי המבשל בחמי טבריא אמר רבינא דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי כו' א"כ משמע דגזירת מרחצאות הוי קודם ימי רבי. אלא דבאמת לק"מ שהרי כמה גזירות ותקנות היו באותו הדבר כדאיתא התם בברייתא דאף לאחר שגזרו על רחיצת האמבטי התירו את הזיעה. ולפי שראו שעדיין היו רוחצין בחמין ואמרין מזיעין אנחנו אסרו ג"כ את הזיעה. והשתא א"ש הסוגיא דהכא ודהתם דמעשה דרבי היה לאחר גזירת מרחצאות וקודם שגזרו על הזיעה וזה ברור וק"ל:

שם וטעותא מי הדרי והאמר אבידן פעם אחת כו' ולכאורה לשון וטעותא מי הדרי אינו מדוקדק דהא בלאו האי שינוייא דטעות הוי כ"ש דהוי קשה טפי דרבי אדרבי. ונראה ליישב דמעיקרא הוי סבר איפכא דדוקא במי שהתפלל של שבת בע"ש במתכוין כדי להתפלל עם הצבור כדפרישית ואפ"ה לא נאסר בעשיית מלאכה כיון שלא התכוון לקבל עליו שבת מיד כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דרב צלי וא"כ היינו מעשה דרבי שנכנס למרחץ לאחר תפלתו משא"כ במעשה דאבידן שהתפללו הצבור בטעות א"כ כה"ג בע"ש מסתמא היה בדעתם להבדל מן המלאכה משום הכי איכא למימר דאע"ג דטעותא הוי אפ"ה אסור כיון שגמרו בלבם לאסור עצמם במלאכה. אלא דאפילו הכי מקשה מעיקרא שפיר אהא דקאמר רב ירמיה לרב מי בדלת מההיא עובדא דרבי דכיון דאשכחן מיהו ברבי דכיון שלא קיבל עליו שבת מיד מותר במלאכה א"כ מאי קס"ד דריב"א למימר לרב מי בדלת דמסתמא רב ג"כ לא קיבל עליו שבת מיד מהא דתניא ובלבד שלא יקדים ואהא משני רבא דאדרבה מסתמא מי שמתפלל של שבת בע"ש מקבל שבת עליו מיד. אלא דהא דרבי נכנס למרחץ היינו להזיע ובתר הכי מקשה שפיר וטעותא מי הדרי היינו כדפרישית דס"ד דבטעות יש להחמיר יותר כנ"ל לפי הסוגיא. (ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' בד"ה שאני צבור כפי' מהרש"ל ודלא כמהרש"א):

מיהו לפ"ז ע"כ דהא דמשני הש"ס שאני צבור משמע שבא לקיים דבריו הראשונים דרב שמצלי של שבת בע"ש ע"כ היה צריך לבדול מן המלאכה דלא מהני שום תנאי כיון שהזכיר של שבת בתפלתו ועשאו קודש ועפ"ז יש ליישב לשון הב"י בסימן רס"ג דכתב וז"ל מיהו אם אינו רוצה לקבל שבת עדיין בתפלתו נראה לכאורה דהיינו פלוגתא כו'. ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה עכ"ל הב"י וכן סתם הש"ס והלכה פסוקה. ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דאי מסברא דנפשיה אמרה כמו שנראה מלשונו בב"י שחושב כן לסברא פשוטה דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה הא ודאי ליתא דמי לנו גדול מרבי ירמיה ב"א דתלמיד חבר דרב הוי ומדאמר ליה מי בדלת משמע דקס"ד שאין חיוב ליבדל ממלאכה אף ע"פ שכבר התפלל של שבת מבע"י וא"כ נהי דמהדר ליה רב אין בדילנא היינו שהיה בדעתו ליבדל. אבל אם התנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין אפשר דמודה לרבי ירמיה ב"א דאפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא רחוקה ועוד דהא בתר הכי מקשה סתמא דתלמודא מי בדיל והאמר רבי אבין פ"א התפלל רבי כו' ונכנס למרחץ א"כ ע"כ הוי בעי למימר דמותר לעשות מלאכה גמורה לאחר שהתפלל של שבת וא"כ אכתי מנלן דלמסקנא אפילו תנאי לא מהני א"כ לפ"ז אזלא לה סברת הב"י שחשבה לסברא פשוטה והא קמן דרבי ירמיה ב"א וסתמא דתלמודא מספקא להו הא מלתא. ולפום ריהטא דשמעתין משמע דאפילו בלא תנאי בעינן למימר דשרי ובלשון הרא"ש בס"פ במה מדליקין שהביא הב"י נמי אין ראיה דנהי דמתחלת דברי הרא"ש שכתב דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית ולא בהדלקת הנר והביא ראיה מסוגיא דשמעתין ע"ש א"כ משמע דאפילו ביחיד המתפלל של שבת בע"ש אסור בעשיית מלאכה וכדמשמע בלשון הטור סימן הנ"ל מ"מ מה שסיים בדבריו וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה עכ"ל משמע דהכל תלוי בתפלת הצבור ולא ביחיד וא"כ נראה לכאורה שדברי הרא"ש סותרים זא"ז ועכ"פ היה ראוי לנו לומר דלצדדים קאמר דביחיד שהתפלל של שבת מסתמא אסור בעשיית מלאכה אבל היכא שהתנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין מותר משא"כ כשהחזן אומר ברכו בצבור המיעוט נמשכים אחר הרבים בעל כרחם ותו לא מהני תנאי. ומלשון תוס' בשמעתין נמי אינו ראיה דלא מהני תנאי. ומלבד מה שנתבאר לעיל שדברי התוס' בד"ה דרב צלי מגומגמין קצת וצריכין תיקון וכמו שאבאר עוד בדבריהם בסמוך שהן מגומגמים:

אמנם למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין בהא דקאמר ריב"א מי בדלת וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא ומי בדיל ומקשה נמי וטעותא מי הדרא כל דבריהם בזה היינו דבעו למימר דמהני תנאי דא"כ לפי המסקנא דמשני שאני צבור משמע שרוצה לקיים דבריו הראשונים דלא מהני תנאי והיינו כפסק הש"ע ולפ"ז מ"ש הב"י דאסור לד"ה לאו אסוגיא דגמרא קאי אלא האי לד"ה היינו לכל הפוסקים. כן נ"ל ליישב ולקיים פסק הש"ע אמנם עדיין לא נתיישב דעתי בזה לפ' כן לשון הב"י. ועדיין צ"ע ויבואר בק"א ובס"פ במה מדליקין אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שאני צבור וכו' עד סוף הדיבור ודבריהם מגומגמין מאד עיין במהרש"ל ומהרש"א והמעיין בדבריהם יראה שגירסת שניהם דחוקים וכן במ"ש התוס' בדבור שאחר זה אינן מיושרין על סדרן שהרי מ"ש בסוף הדבור דגם במלאכה אסור עם חשכה אין לו מובן כלל דאיפכא מיבעיא ליה דגם עם חשכה אסור במלאכה. ואף גם בזה דבריהם אינן מתוקנים כל צרכן כדפרישית שדבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. ועוד דהא לשון עם חשכה היינו קודם בה"ש כדאיתא במשנה סוף פרק במה מדליקין ובגמרא שם וא"כ היאך כתבו עם חשכה הרי אפילו לאחר שחשכה צריך להוסיף מחול על הקדש כמ"ש בא"ד עצמו קודם זה. ולולי דמסתפינא היה נ"ל שכל זה אינו מדברי התוס' אלא גליון. וכן מ"ש לעיל בסה"ד דרב צלי וכדפרישית. וראיה לדברי ממה שלא הביא הב"י בסימן רס"ג דברי התוס' לדינא בצבור שהתפללו בטעות וכן לענין יחיד שהתפלל של ע"ש בשבת ע"ש:

בגמרא רב מצלי כו' אומר קדושה על הכוס כו' נראה דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא משום דאיכא למימר דנהי דמתפלל של שבת בערב שבת היינו משום דתפלה דרבנן וכ"ש בת"ע דקיי"ל רשות ומש"ה הקילו להתפלל מבע"י כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומכ"ש למאי דפרישית לעיל דמל' הירושלמי שהביא הרא"ש בריש מכילתין מבואר להדיא שהיו רגילין להתפלל ת"ע מבע"י אפילו בחול. וכן מצאתי בתוספתא שר"א בן יוסי העיד על אביו שהיה מתפלל בעת נעילת שערים וא"כ היינו מבע"י ולפי דמפלג המנחה לילה הוא לענין תפלה מש"ה יש להתפלל תפלה של שבת בע"ש ולא של חול משא"כ לענין קידוש היום שהיא מדאורייתא ממש או עכ"פ אסמכתא דזכור את יום השבת משום הכי יש סברא לומר שצריך לקדש על הכוס משחשכה דוקא וקפשיט ליה ממימרא דרב נחמן דאומר קדושה על הכוס והיינו נמי מבע"י כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הגאונים שהביא הרשב"א ז"ל שם שכתבו דבאמת צריך לקדש על הכוס משתחשך דוקא וע"ז קשה שאין לזה טעם ולפמ"ש מבואר שיש לסברא זו טעם. ואפשר שהם מפרשים הסוגיא בע"א משום דסברי דזכרהו על היין לא הוי אלא מדרבנן וא"כ אפשר לומר דלאחר שכבר הזכיר קדושת היום בתפלתו מבע"י משום תוספת קדושה שוב אין צריך לקדש שנית על הכוס כדאשכחן נמי כה"ג לקמן לענין הבדלה שהיו כמה תקנות בדבר ובהא פשטינן ממימרא דרב נחמן שאומר קדושה על הכוס ולעולם דהיינו משתחשך כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים:

פיסקא תפילת הערב אין לו קבע מאי אין לו קבע אילימא כו' ליתני תפילת הערב כל הלילה. לכאורה יש לדקדק לשיטת רש"י ותוס' לעיל דלר"י תפילת הערב מתחיל מפלג המנחה א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דליתני כל הלילה דהא מצ"ל דרבי סתם למתני' כר"י כדאשכחן כה"ג טובא אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ אכתי אפילו למאי דתני אין לה קבע נמי לא ידעינן מאימת התחלת הזמן דת"ע אע"כ דמתני' לא איירי כלל לענין התחלת הזמן דומיא דתפילת השחר ומנחה דלא קתני אלא סוף הזמן וא"כ מקשה שפיר דליתני כל הלילה כנ"ל:

גמ' והמחזיר שלום לרבו ברי"ף וברא"ש ליתא להא והמחזיר שלום לרבו:

שם דתלמיד חבר הוה עיין קדושין ד' מ"ו ע"א תוס' ד"ה נראין:

שם וקודם גזרה הוה ע' שבת ד' מ' ע"ב ברש"י ד"ה דהא מעשה. וברשב"א בחדושיו שם:

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ רַבִּי, תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? הנה הדקדוקים רבו במאמר זה ואין צורך לפרטן. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו התוספות ז"ל, דלכך נקרא רְשׁוּת, לבטלה עבור מצוה אחרת, ולעולם חוֹבָה היא, ולפי זה, אם אדם דעלמא היה שואל לר' יהושע היה אומר לו חובה, פן תהיה ערבית קלה בעיניו, וכן לפי סברה אחרת שיש בזה שכתבו, אף על גב דתפלת ערבית רשות היתה מעיקרא, מכל מקום אחר שהרגיל האדם להתפלל ערבית נעשית עליו חובה, ולפי סברה זו נמי, אם אדם דעלמא היה שואל לר' יהושע היה משיב לו חובה, כי מסתמא כל אדם הורגל להתפלל ערבית ונעשית עליו חובה, ומה שהשיב ר' יהושע לאותו תלמיד רשות, היינו כי אותו תלמיד היה ר' שמעון בר יוחאי דהוה חכים מילדותו, וידע והכיר ר' יהושע בו שהוא שואל על עיקר התפילה של ערבית, ויודע הוא אשר עתה היא חובה על כל אדם מאחר שכבר נהג בה. או לאידך סברה, יודע בו שהוא שואל לענין לבטלה משום מצוה אחרת, ומכיר האיש ואת שיחו מה כונתו בשאלה זו, לכך השיב לו רשות, אך כששאל השואל שאלה זו בבית המדרש לא ידע ר' יהושע מי הוא השואל העקרי, כמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל, דהיה מנהגם שאין אדם עומד לשאול בבית המדרש, אלא כל אדם יגיד שאלתו לאחד שהוא ממונה על דבר זה שהוא יעמוד וישאל, וכיון דר' שמעון בר יוחאי לא עמד הוא ושאל בעצמו, אלא הגיד השאלה להממונה ושאל בסתם, חשב ר' יהושע שאלה זו מאיניש דעלמא, לכך הסכים על תשובת רבן גמליאל שאמר חובה, ואם היה ר' שמעון בר יוחאי עומד ושואל לא היה ר' יהושע מסכים לתשובת רבן גמליאל, כי הוא יודע מה היתה כונת ר' שמעון בר יוחאי בשאלה זו, אך רבן גמליאל לא הרגיש בכונת ר' יהושע וחשב שחזר בו והכחיש חס וחלילה, ולכן רצה לעשות עתה ב' דברים, הא' לפרסם לפני העולם שר' יהושע חזר בו, ולא יבואו אחרי זה התלמידים לומר בשם ר' יהושע תפילת ערבית רשות, והב' רצה לפרסם שהודאת ר' יהושע על תפילת ערבית חובה היא היתה באחרונה, ולא יחשבו להפך ויקיימו שמועה של רשות, לכך אמר ליה שיעמוד על רגליו, שהוא ענין זלזול לר' יהושע בפני כל החכמים, ואוושא מלתא, ולכן לא תשתכח החזרה שהיתה ביום ההוא, והכל יעידון ויגידון שהשמועה של הוראה דרשות היתה בראשונה, ומה שהורה תפילת ערבית חובה היתה באחרונה, ולזה אמר עמוד על רגליך, כדי שמחמת כן יעידו בך התלמידים אחרי זה שהוראה של חובה היא היתה באחרונה, ולא יתהפך הדבר אחרי זה מחמת שכחה. וזו היתה כונת רבן גמליאל באומרו עמוד על רגליך, אך לזה די שיעמוד מעט ואחר כך יאמר לו שב, אמנם רבן גמליאל בחשבו שהוא הכחיש חס וחלילה, רצה להענישו על זאת, וצער אותו לעמוד כל משך הדרשה שלו, ובעבור זאת הקפידו על רבן גמליאל שזלזל בר' יהושע לצערו בכך שלא כדין, שהוא טעה לחשוב עליו שהכחיש ואינו כן, אך ר' יהושע אף על פי שזלזל בו רבן גמליאל ואמר לו עמוד על רגליך, לימד עליו זכות, ואומר לו יפה אתה עושה בכך כדי לפרסם הדבר, יען שאם התלמיד מת היה די בדברי שאמרתי עתה להכחיש דבריו, ואז לא יבא אחר לומר בשמי שהיא רשות, אמנם מאחר שאני חי והוא חי, שמא התלמיד ההוא יחזור לומר בשמי הדבר של רשות שאמרתי לו, ואז השומע יחשוב שאני אמרתי רשות אחר זמן יום זה שאמרתי חובה, לכך יפה אתה עושה להעמידני כדי לפרסם הדבר על דברי שאמרתי חובה הם היו באחרונה, וכל זה אמר לו ר' יהושע בתחלת הענין שאמר לו עמוד על רגליך, אך על מה שהוסיף רבן גמליאל לזלזל בו להעמידו משך רב, שדן אותו כמכחיש חס וחלילה, לא הודה לו ר' יהושע בזה שיפה עשה, וגם החכמים הקפידו על רבן גמליאל מחמת כן, ונתקנאו לכבוד תורתו של ר' יהושע, והעבירו את רבן גמליאל מנשיאות.

נוּקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַוָה לֵיה בַּעַל דָּבָר עיין רש"י ומהרש"א, ונראה לי בס"ד הכונה, כיון שהוא בעל דבר יאמרו לעולם רבן גמליאל בקש ממנו מחילה כראוי בפני הכל תכף ומיד, והוא לא רצה למחול בשביל שנתן עיניו בנשיאות של רבן גמליאל שימנוהו במקומו, ומה שאמר דאי מפלח לבי קיסר וכו', הדבר יפלא איך חשדו לרבן גמליאל בכך? ונראה לי בס"ד אין הכונה שיתן לבי קיסר שוחד ממון שיעבירו את ר' אלעזר בן עזריה ויחזירו אותו למקומו, אלא הכונה לומר, אם היה דרכו של רבן גמליאל בהיותו נשיא להביא תמיד דורונות לבי קיסר, כדי שיכבדוהו ויעזרוהו למשול בנשיאות, הא ודאי אם ישמעו בבית קיסר שהעבירו את רבן גמליאל והניחו נשיא אחר במקומו, יעכבו בדבר בשביל הנאתם, כי זה החדש אינו עשיר שיביא להם דורונות תמיד כמו רבן גמליאל, אבל עתה שמינו את ר' אלעזר בן עזריה שהוא ידוע ומפורסם אצל המלכות, גם כן שהוא עשיר גדול יותר מן רבן גמליאל, לא יעכבו בדבר זה כי ידעו שר' אלעזר בן עזריה גם כן יביא להם דרונות, כי עשיר גדול הוא, ובזה יתורץ עוד דקדוק אחר, דקשא, למה לא אמרו סיבה זו גבי ר' יהושע, דאי אפשר להניחו משום דר' יהושע אינו עשיר, ולא מצי למפלח בבי קיסר, ובזה ניחא כי הסיבה היא מפני שהם יעכבו בזה בשביל הנאתם שלא תפסק, אך ר' יהושע היה אהוב גדול לבי קיסר, ואוהבים אותו הרבה כידוע, ולכך אם ישמעו שנתמנה לנשיא לא יעכבו בדבר זה, ואף על פי שאין להם ממנו הנאת ממון.