דף ביאור

מסכת סוטה דף ג׳ עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סוטה דף ג׳ עמוד א׳

מסכת סוטה דף ג׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־434 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אלמא קסברי דאסור לקנאות כיון דאמרי לשון הטלת קנאה הוא אלמא אסור:

ולמ"ד מותר לקנאות מאי לשון קינוי:

ויקנא ה' לארצו התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו דבשילוח גובאי משתעי פרשה לעיל לארצו על ארצו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳) על אשתו האתם תריבון לבעל (שופטים ו׳:ל״א):

אדם עובר עבירה כגון אשה פרוצה עוברת בסתר:

והקב"ה מכריז בגלוי שנותן בלב בעלה לקנאות לה והדבר מתפרסם בגלוי:

ואין עבירה גרסינן:

לשון הכרזה הקב"ה מתכוין להעביר קול:

רגלים לדבר שנטמאת:

ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

רבי ישמעאל אומר רשות תימה לרבי וכי לית להו הא דאמר בשלהי מסכת מכות (דף כג:) שש מאות וי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכי לרבי ישמעאל דאמר רשות בצר להו או לר' עקיבא טפי להו ונראה דבשאר מצות דמפיק ר' ישמעאל מקרא עביד ליה ר' עקיבא אסמכתא ודריש ליה לדרשה אחריתי בירושלמי אמרי' דר' אליעזר אמר חובה ואין להקשות הא אמרינן לעיל המקנא דיעבד אין אלמא קסבר אסור לקנאות דתנא דידן דוקא דתני כי הך לישנא סבירא ליה הכי אבל ר' אליעזר לא סבירא ליה הכי והכי נמי אמרי' בפ' קמא דקידושין (דף כא.) וגאל את ממכר אחיו ר' אליעזר אומר חובה ובפרק השולח (גיטין דף לח:) נמי אמרינן לעולם בהם תעבודו חובה ואין להקשות נמי מפ"ב דמכות (דף יב.) דאמר ר' עקיבא ורצח גואל הדם רשות מי כתיב ירצח והכא אמרינן וקנא חובה דשאני הכא משום דכתיב תרי קינויין אבל קשיא מירושלמי דרבי יהושע אמר התם רשות ומפרש טעמא אתיא דר' יהושע כבית הילל דבית הילל אומרים אפי' הקדיחה תבשילו לפום כן הוא אמר רשות רצה לקנא יקנא רצה לגרש יגרש והא ר' עקיבא מיקל התם טפי מבית הילל ואמר התם אפילו מצא אחרת נאה הימנה מגרשה ואפי' הכי אמר חובה והתם בירושלמי פליג רבי אליעזר עליה דר' יהושע ואמר חובה ואמר אתיא דר' אליעזר כבית שמאי דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים כעורים לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים לפום כן הוא אמר חובה והא תניא משום בית שמאי אין לי אלא היוצאת משום ערוה מנין היוצאת משום דראשה פרוע וצדדיה מפורמין וזרועותיה חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר אמר רבי מנא קיימת כאן בעדים וכאן שלא בעדים ותימה לפי הירושלמי כיון דתליא קינוי בגירושין הוה ליה למיתני סוטה בתר גיטין ובתר סוטה נזיר בסדר פרשיות ובתר נזיר נדרים ובתר נדרים כתובות:

לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש דאמר גבי קל וחומר מילתא דאתיא מקל וחומר טרח וכתב לה קרא ואפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן וכן בפרק כל שעה (פסחים דף כד:) כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ליה בלאוי יתירי:

לה יטמא מצוה ונ"מ לעוסק במצוה כדאמרינן בסוף פרק משוח מלחמה (לקמן סוטה דף מד.) ולטמאותו בעל כרחו אם לא ירצה לטמאות כדאמרי' בפרק טבול יום (זבחים ק.) מעשה ביוסף הכהן וכו':

Tosafot on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

כל שרואה בעצמו ייסורין או שאר מיני צרות באות עליו יפשפש במעשיו ואפילו בצרות שאינן גדולות כל כך שמא היא באה דרך התראה שיזהר בעצמו שלא לבא לגדולה הימנה וזהו שנאמר ויקנא ה' לארצו ר"ל שהתרה בה בשלוח ארבה וילק וחסיל וגזם ואע"פ שהקנוי לפעמים לשון הכעסה והרגזה ודבר המטיל קנאה כמו הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם זו מיהא לשון התראה ואף האמור בסוטה לשון התראה הוא כמו שהתבאר:

תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ומנין זה בכללו לא מצינו עליו חולק הן בפחות הן ביתר וכבר סמכו כלל חשבון זה מן המקרא במסכת מכות כ"ג ב' תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א הוו ואנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה הרי תרי"ג וכן במנין ציצית וחוליותיו וקשריו ומ"מ מנין פרטי המצות לא נתברר אלא הרבה נחלקו בהם הגאונים והחכמים ואף רבותינו ע"ה מצינו שנחלקו בקצת מקראות שלדעת קצתם רשות ולדעת קצתם מצוה וודאי האומר בהם רשות צריך להשלים מנין התרי"ג מצד אחר והוא שנחלקו בראשון של קדושין כ"א א' בענין וגאל את ממכר אחיו שלדעת ר' אליעזר חובה ולדעת ר' יהושע רשות והלכה כמותו כמו שביארנו שם וכן בהרבה מקומות ובסוגיא זו נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשלש מהן והם וקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו ולה יטמא שלדעת ר' ישמעאל שלשתם רשות ולדעת ר' עקיבא כלם חובה ומה ששאלו בסוגיא לימא בכל התורה פליגי ר"ל בכל מצות עשה שבה דמר סבר רשות ומר סבר חובה פירושו בכל המקראות שאפשר לפרשם בתורת רשות ובתורת חובה על הדרך שביארנו בענין וגאל את ממכר אחיו והרבה כיוצא בו ופירש בה שלא חלק ר' ישמעאל אלא באלו מצד שהיה הדבר מוכיח בהם לדעת ר' ישמעאל שהם רשות:

ולענין פסק אין המדה שוה בכלם אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקנוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ועיקר המצוה היא שכל שיקנא ותסתתר אחר קנויו יעשו לה כסדר האמור בתורה ואלו היה הקנוי מצוה היה הקנוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת על הדרך שמניעת נתינת השמן והלבונה שתי מצות לא תעשה שבסוטה אבל הקנוי אינה מצוה אלא שהוצרכה תורה להרשותו בקנוי מצד מה שמיחתה במקום אחר לא תשנא את אחיך בלבבך והוצרכה תורה להרשות בשנאה הבאה מצד מעשיה המכוערים ולהביאה לידי כך כדי להוציא משפטה לאור ואף על פי שכתוב בה שני פעמים וקנא את אשתו וכדכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה והיה מספיק לו באחד ר"ל שיאמר וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה ואחר שכן היה ראוי לומר שלא בא השני אלא לקבעו חובה כך דרכה של תורה להיות חוזרת ושונה דבר האמור בשביל דבר המתחדש ומתוך שהוצרך לחדש והיא לא נטמאה שהרי על הספק הוא משקה אותה ואחר שאמר והיא נטמאה הוצרך לומר גם כן והיא לא נטמאה הוא חוזר בה בלשון קנוי גם כן:

ומ"מ לה יטמא ולעולם בהם תעבודו הלכה בהם כר' עקיבא שהן מצוה על הדרך שאנו מבארים עכשו טומאת הכהנים לקרוביהם האמורים בתורה והם אב ואם ובן ובת ואח ואחות בתולה שלא היתה לאיש מצות עשה שנאמר ולאחותו הבתולה וכו' לה יטמא ולמדו מפי השמועה לה יטמא מצוה ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו על כרחו והוא הדין לשאר הנזכרים וכן מיטמא לאשתו מדברי סופרים ומדין מת מצוה כלומר שמאחר שהוא יורש אין אחיה משתדלים בקבורתה כמו שביארנו במסכת יבמות ואע"פ שהיה אפשר לפרש שלא הוזכרה טומאת קרובים אלא לרשות שמתוך שאסרם בטומאה הוצרך להרשותם בטומאת קרובים אבל לא לקבעה לחובה יש לדון שאם כן לא הוצרך לומר אלא כי אם לשארו הא משחזר וכתב לה יטמא הכתוב קבעה חובה וכל שהתרנו או חייבנו בטומאת קרובים דוקא במת שלם אבל אינו מיטמא לאבר שבו שנאמר לה ולא לאיבריה אפילו נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כמו שביררנו במקומו:

ישראל שיש לו עבד כנעני אסור לשחררו שנאמר לעולם בהם תעבודו מפי השמועה למדו לעולם בהם תעבודו מצוה ומ"מ כל ששחררו משוחרר על הדרכים שהתבארו במקומן וכן כל שיש צד מצוה בשחרורו אפילו של סופרים מותר לשחררו אף לכתחלה מעשה באחד מן הגדולים שהיה בבית הכנסת ולא היו שם עשרה ושחרר את עבדו כדי להשלימו כמו שביררנו במקומו:

Meiri on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בפירש"י בד"ה והא כי כתיב קינוי כו' אלמא בלא קינוי נמי כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

תוס' בד"ה לה יטמא מצוה ונ"מ לעוסק במצוה כו' עכ"ל משמע להו דודאי לא מיירי אלא ביש לה מתעסקים אחרים דאל"כ הו"ל מת מצוה ואינו קרוב נמי מטמא לו וא"כ אין סברא היכא שיש לו מתעסקים שיחייב הכהן לטמאות עצמו לקרובים וכי גרע הוא משאר אדם שאינו כהן דהיכא שיש לו מתעסקים שאינו חייב לטמאות עצמו לקרובים ואהכי קאמרי נ"מ לעוסק במצוה כו' ולטמאות בע"כ כו' כההיא דיוסף כהן כו' שהיה חייב לטמאות עצמו דבע"פ היה שאז אין לו מתעסקים אחרים ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

שיטה מקובצת

מאי טעמא דר' ישמעאל סבר לה כי האי תנא זה לשון גיליון מאי טעמא דר' ישמעאל דשני ליה האי עשה מכל עשה שבתורה. ומשני סבר לה כי האי תנא הלכך מצי למדרש קרא בלשון רשות. ומשום דמסתבר ליה למימר רשות דסבר כבית הלל כדפירש לעיל. ולכך דחיק הלמודא למימר דוקינא את אשתו לכדתנא דבי ר' ישמעאל וכן בהנך דריש קראי לפי סברתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואינו מטמא לאבריה פירש רש"י לאבר מן החי שלה. ולא היה צריך לפרש כן דאף לאבר מן המת אינו מטמא כדאיתא בנזיר פרק שלושה מינין (דף מ"ג ע"ב). הרא"ש ז"ל בפירושיו.

Shita Mekubetzet on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

גליון הש"ס

גמ' מפני מה האמינה וכו' עיין מרדכי פרק הגוזל קמא סי' קל"ח:

Gilyon HaShas on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

בן יהוידע

אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בְּסֵתֶר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו בְּגָלוּי נראה לי בס"ד כיון שעבר על דברי תורה [611] שמספרה תרי"א יחסר מספר תרי"א מן מספר סֵתֶר [660] וישאר מספר גָלוּי [49] שהסתר יהיה גלוי! ועל זה יש לפרש הכתוב אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ (ירמיה כג, כד) קרי בה אַרְאֶנּוּ וגו' כלומר אראהו לאחרים ואגלה אותו, אבל הוא יתברך פשיטה דרואה אותו ולא אצטריך לומר זה.

אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת (במדבר ה, יב). נראה לי בס"ד רובו של שטן 'שט' ורובו של מות שהוא דרגא דיליה הוא 'ות' וצירוף שניהם שְׁטוּת דהמתפתה לעבירה נדבק ונאחז בו רובו של שטן ורוב דרגא דיליה כי הרשע נקרא מת אבל הצדיק נקרא חי.

Ben Yehoyada on Sotah 3a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

אַלְמָא קָסָבְרִי דְּאָסוּר לְקַנּאוֹת.

קטע 2

וּמַאן דְּאָמַר מוּתָּר לְקַנּאוֹת, מַהוּ לְשׁוֹן ״קִינּוּי״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵין ״קִינּוּי״ אֶלָּא לְשׁוֹן הַתְרָאָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיְקַנֵּא ה׳ לְאַרְצוֹ״.

קטע 3

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו בְּגָלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה״, וְאֵין עֲבֵירָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַכְרָזָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״.

קטע 4

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, ״תִּשְׁטֶה״ כְּתִיב.

קטע 5

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד בְּסוֹטָה — שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי קִינֵּא לָהּ, וְנִסְתְּרָה, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא טְמֵאָה.

קטע 6

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא כִּי כְּתִיבָה קִינּוּי, בָּתַר סְתִירָה וְטוּמְאָה הוּא דִּכְתִיבָה!

קטע 7

אֲמַר לֵיהּ: ״וְעָבַר״ — וּכְבָר עָבַר.

קטע 8

אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וְעָבַר לָכֶם כׇּל חָלוּץ״, הָכִי נָמֵי?

קטע 9

הָתָם, מִדִּכְתִיב ״וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ״ — מַשְׁמַע דִּלְהַבָּא. אֶלָּא הָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּדִכְתִיבִי, ״וְעָבַר״ בָּתַר טוּמְאָה וּסְתִירָה — קִינּוּי לְמָה לִי?

קטע 10

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ״. מַאי רוּחַ?

קטע 11

רַבָּנַן אָמְרִי: רוּחַ טוּמְאָה. רַב אָשֵׁי אָמַר: רוּחַ טׇהֳרָה.

קטע 12

וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר רוּחַ טׇהֳרָה. דְּתַנְיָא: ״וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רוּחַ טׇהֳרָה — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רוּחַ טוּמְאָה, רְשׁוּת וְחוֹבָה לְעַיּוֹלֵי לְאִינִישׁ רוּחַ טוּמְאָה בְּנַפְשֵׁיהּ?

קטע 13

גּוּפָא: ״וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. ״לָהּ יִטַּמָּא״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה.

קטע 14

״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה.

קטע 15

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: לֵימָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ הָכִי פְּלִיגִי, דְּמָר אָמַר רְשׁוּת וּמָר אָמַר חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי.

קטע 16

״וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה.

קטע 17

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל — סָבַר לַהּ כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּלַפֵּי שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, יָכוֹל כְּגוֹן זוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ״.

קטע 18

וְרַבִּי עֲקִיבָא: קִינּוּי אַחֲרִינָא כְּתִיב.

קטע 19

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִיכְתַּב ״וְהִיא נִטְמָאָה״ ״וְהִיא לֹא נִטְמָאָה״ — כְּתִיב נָמֵי ״וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ״.

קטע 20

לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִישְׁנֵית — לֹא נִישְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ.

קטע 21

״לָהּ יִטַּמָּא״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה.

קטע 22

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל — אַיְּידֵי דִּכְתִיב: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״, אִיצְטְרִיכָא לְמִיכְתַּב ״לָהּ יִטַּמָּא״.

קטע 23

וְרַבִּי עֲקִיבָא מִ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״ נָפְקָא, ״לָהּ יִטַּמָּא״ לְמָה לִי — לְחוֹבָה.

קטע 24

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָהּ מִיטַּמֵּא, וְאֵין מִיטַּמֵּא לְאֵיבָרֶיהָ.

מסכת סוטה דף ג׳ עמוד א׳

מסכת סוטה דף ג׳ עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

שיטה מקובצת

גליון הש"ס

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור