מסכת ברכות דף ס״ב עמוד א׳

אחר רבי יהושע וכו' וביהודה הוה:

עד כאן כלומר כל זה העזת פניך בפני רבך שנסתכלת בכל אלו:

דשח ושחק עם אשתו שיחה בטלה של ריצוי תשמיש:

ועשה צרכיו ושימש מטתו:

כדלא שריף תבשילא כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך:

שריף הומי"ר בלע"ז:

שקרובה לפה רגילין להושיטה לפה:

שקושר בה תפילין בזרוע שמאלו:

רבא מקמי דהוה רישא כו' בתר דמלך עבדה ליה כוותא ומנחא ליה ידא כו' - תימה דע"כ לא מלך רבא עד אחר פטירתו של אביי כדמשמע לעיל בעובדא דבר הדיא וכן בכתובות דקאמר חומה דביתהו דאביי אתיא לקמיה דרבא בסוף פרק אע"פ (כתובות ד' סה.) וזהו תימה דלעיל (ברכות ד' נו.) משמע דראה בחלום פטירתה קודם פטירתו דאביי וי"ל מכל מקום לא נפטרה עד אחר אביי:

סליקו תוספות דמסכת ברכות

לעולם יהא אדם צנוע בכל מקום וכ"ש בבית הכסאא ואם היה אחר עמו אם הוא במקום שאחורי הגדר הואיל שאין חברו רואהו יפנה ואם היה בבקעה שחברו רואהו שיעור הדבר כל זמן שמתעטש ואין קולו נשמע או כל זמן שחברו אינו רואה את פירועו ואפילו בלילה לא יפנה אלא כדרך שנפנה ביום:

לענין טהרות ששומרי שמן בית הבד אם הוצרכו להפנות יוצאים מפתח בית הבד ונפנין מיד אחורי הגדר שלפני הפתח ואין חוששין שבתוך שיעור זה יכנס עם הארץ ויגע ואם היו בבקעה שיעורן עד שלא תפקע ראייתם מהם:

הספדנין את המת ראוי להם שלא להאריך בשבחיו של מת אלא במה שברור להם שראוי לשבחו באותו דבר כבר אמרו כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונין אחריהן, צא ולמד כמה ראוי לאדם להיות צנוע בכל דבריו ובפרט במקומות אלו וכיוצא בהם שעל דבר זה אמרו שאין מיחסים שם צנוע אלא לאדם שידוע בו שהוא צנוע בבית הכסא:

תוס' בד"ה רבא מקמי כו' וזהו תימה דלעיל משמע כו' וי"ל מ"מ לא נפטרה עד כו' עכ"ל כצ"ל ופירוש לדבריהם דע"כ לא מלך עד אחר פטירתו של אביי כו' וא"כ ע"כ מוכח דבת רב חסדא חיתה אחר פטירתו של אביי כדקאמר הכא דבתר דמלך עבדה ליה כוותא כו' וכן בכתובות מוכח דחיתה בת רב חסדא אחר פטירתו של אביי דקאמר חומה דביתהו כו' דאלמנת אביי חומה אתיא לקמיה דרבא ובת רב חסדא חיתה אז כדקאמר התם בההוא עובדא וזהו תימה לב' המאמרים דלעיל משמע כו' וק"ל:

וְלָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ ג' דְּבָרִים לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְנִין מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מְעוּמָד אֶלָּא מְיֻשָּׁב וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין מְקַנְחִין בַּיָּמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. מקשים למה האריך לומר אלא צָפוֹן וְדָרוֹם, אֶלָּא מְיֻשָּׁב, אֶלָּא בִּשְׂמֹאל? ונראה לי בס"ד אמר אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם בא לשלול ולאפוקי קרן זוית באלכסון, ואומרו אֶלָּא מְיֻשָּׁב למעוטי היטה עצמו לישב ולא ישב ממש, ואומרו בִּשְׂמֹאל למעוטי אפילו אם יש לו מכה בשמאלו וכרוכה וקשה עליו עם כל זה יכריח עצמו ולא יקנח בימין, והא דנקיט 'לָמַדְתִּי' בכל חדא וחדא, ללמדינו שלא כיון מדעתו מעיקרא על אחת מאלו, ולא עלו על דעתו ולא שמעם מאדם אחר גם כן, אלא רק למדם ממנו. ומה דנקיט בהו מניינא, להורות דחביבין הם בעיניו ומנאם לרוב חיבתם אצלו, ונראה לי בס"ד דכניסת רבי עקיבא אחר ר"י היה קודם שנכנס בן עזאי אחר רבי עקיבא, וסיפור זה שסיפר רבי עקיבא על כניסתו אחר ר"י, זה הסיפור היה אחר שנכנס בן עזאי אחריו, ומ"ש לו בן עזאי כל כך העזת פנים אף על גב דגם הוא עשה כן, עם כל זה א"ל כך לראות מה ישיב לו על זה, אך סיפור שסיפר בן עזאי על כניסתו אחר רבי עקיבה, היה אחר שסיפר רבי עקיבא על כניסתו אחר ר"י, ובזה יתיישבו איזה דקדוקים במאמר הזה ודוק.

אָמַר רָבָא מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה בַּיָּמִין קשא אמאי הקדים דברי רבא ודברי רבב"ח קודם דברי רשב"ל דקדים להו? ונראה לי בס"ד מפני שהטעמים של רבא ורבב"ח שייכי בין באנשים בין בנשים לכך נקיט להו קודם דברי רשב"ל, כי דברי רשב"ל ורנב"י לא שייכי אלא באנשים.

וּשְּׁתִּיקוּתָא קַבָּלָה דְיִסוּרֵי קשא קַבָּלָה זו מאן דכר שמה הכא, הלא הם דברו עמהם על ענין בית הכסא ודי לומר להם עתה הקבלה של בית הכסא? ונראה לי בס"ד דא"ל קבלה זו דיסורי כדי שממנה יבינו הכוונה של קבלת בית הכסא, ולא יטעו בכונתה להבין משתיקותא דבית הכסא אפילו על השמעת קול בלבד, דזה אינו דאדרבה השמעת קול דוחה המזיקין, אלא הכוונה הוא על שתיקה מדברים שלא ידברו שם, מפני שרוחות רעות יתחזקו ויתאחזו בדבור אותיות היוצא מפני האדם, מה שאין כן השמעת קול בלתי חיתוך אותיות אינו מזיק, וזה נלמד מן שתיקותא דיסורי, דהתם ודאי כונתם הוא על דברים ולא על השמעת קול בעלמא.

מְקַרְקַשְּׁתָּא לֵיה בַּת רַב חִסְדָא נמצא השמעת קול מבריח המזיקין, וכן הביא מהרש"א ז"ל מפרק ערבי פסחים, וכן תמצא גם כן במדרש רבא ריש פרשת קדושים באותה מעשה של הרוח, שא"ל להוו מקשיין בפרזלייהו ואמרין דידן נצח דידן נצח יע"ש. ונראה לכך נוהגין פה עירינו לעשות פעמונים של כסף בקרסולי התינוק שיהיה מהלך בהם ומשמיע קול עד היותו בן שלש שנים, וזה מנהג קדמון, ונעשה גם כן להבריח ממנו המזיקין בהשמעת קול כדעבדא רב חסדא, אך העולם אמרו הטעם כדי שאם ילך לבדו באיזה מקום בבית ידעו מן הקול היכן הוא הולך.