מסכת ברכות דף ל״ה עמוד ב׳

לאחר ברכה הרי היא לבני אדם:

גוזל להקב"ה את ברכתו:

וכנסת ישראל שכשחטאו הפירות לוקין:

אין פשע ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית:

לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא:

בזמן שעושין רצונו הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו:

דברים ככתבן שלא יעסוק בדרך ארץ:

הנהג בהם עם דברי תורה:

כאן לאחר ברכה וכן בפ' כל כתבי (שבת ד' קיט.) אמרי' כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם:

כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי' ליה. וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י"ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו:

דרך טרקסמון פירש"י היינו דאורייתא אבל מדרבנן גם חצר קובעת כדמשמע בפ' יוצא דופן (נדה ד' מז:) איזהו חצר שחייב במעשר וכו' וכן מוכח בפ' המביא (ביצה ד' לה.):

טובא גריר מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנח' ולמעלה ואם רוצה לשתו' צריך לשתות הרבה דטובא מגריר גריר:

מאי חבר הוא לאיש משחית פי' דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע"ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע"י אחרים:

דרך טרקסמון פי' טרק שער סימון בית:

דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי' ר' ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג"כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי' באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי' אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי' באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:

נימא בורא פרי הזית משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר: חמרא סעיד. פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתי' וסעדו לבכם:

אי הכי נברך עליה ג' ברכות וכו' וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס"ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:

היכי דמי אי דקא שתי ליה פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומכל מקום אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע והוא שנא' לא ימוש ספר התורה וכו' יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך אלא התנהג בהם מנהג דרך ארץ כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים, ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יטרוד בהם כל השנה הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא, וכל שתורתו קבע ומלאכתו עראי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:

כבר אמרנו שאין הטבל נקבע למעשר אע"פ שנמרח עד שיכנס לבית דרך הפתח מכל מקום צריך שתדע שכמו שהבית קובע כך החצר קובעת שמשנכנס לחצר דרך השער והוא הנקרא דרך טרסקמון הוקבע למעשר אע"פ שלא נכנס לבית אלא שאין כל החצרות שוות בדבר זה כמו שיתבאר במקומו וכן צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה, אלא שמכל מקום אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר כמו שביארנו, ויש מפרשים שכל שנמרח הוקבע בלא ראיית פני הבית שהמרוח והוא גמר עשיית הכרי אחר זרייה שהוא בהחלקת הכרי ברחת קובע אף בלא הכנסה דרך הפתח והוא טבל הגמור והוא נקרא גרנו למעשר, ואם לא מירח ראיית פני הבית קובעת אלא אם כן מכניסה במוץ ואם מרחה אחר כן הוקבע, הא אם הכניסה דרך הפתח ונקרה מן המוץ שאי אפשר עוד במירוח פטורה לעולם וזו ודאי אף לשטתנו כך היא אלא שהראשונה ר"ל להיות המירוח קובע מן התורה בלא ראיית הבית לא שמענו אלא שאם הכניסה ומירח אחר כן הוקבע אבל אין מירוח לבדו קובע אלא למי שאין כונתו להכניסן בביתו אלא למכרן בגורן:

כבר ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני עצמו וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת עצמו, ומכל מקום אין מברכין לאחריו ג' ברכות הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו, וכן הדין בתמרים שאמרנו עליהם שהם זנים וסועדים הואיל ואין דרך לקבוע סעודה בהם, ואפילו רצה זה לקבוע סעודתו ביין או בתמרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ומכל מקום בדיעבד יצא על היין ועל התמרים בג' ברכות אבל תאנים וענבים ושאר מינים אע"פ שזנין ר"ל שממעטים הרעב הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפילו בדיעבד לא יצא אלא בברכה אחת מעין ג' אבל לא בג' ברכות:

אע"פ שאמרנו ביין ותמרים שזנין וסועדין ושאר הדברים אינן סועדים מכל מקום כל הדברים זנין הם, ומי שאמר כל הזן קונם עלי אסור בכל הדברים חוץ מן המים ומן המלח אבל אם אמר הזן והסועד לא נאסר בפירות אלא ביין ותמרים אינם מזון ואינו אסור אלא במה שמברכין עליו בורא מיני מזונות כגון חמשת המינים ואורז ודוחן על דעת קצת כמו שיתבאר:

השותה שמן זית לבדו הן לרפואה כגון חושש בגרונו הן שלא לרפואה אינו מברך כלל שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגופו, ויש מפרשים אזוקי מזיק ליה האדם לשמן ר"ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו וכן פרשוהו גדולי המפרשים, ואם הוא אוכלו בפת או בתבשיל אינו מברך עליו כלל שהרי הפת או התבשיל עיקר ועליו הוא מברך, ואם שותהו שלא ברפואה על ידי אנגרון והוא מיץ של סלקא שהיו משימין בו שמן הרבה, ויש מפרשים בו המים שנתבשלה הסלקא בהם אלא שלדעתנו אין מברכין בזה ב"פ האדמה כמו שנבאר, אלא שעיקר הפי' על מיץ הסלקא הרי אנגרון עיקר ומברך על מיץ הסלקא ב"פ האדמה ולא על השמן ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר אינו מברך כלל שאף האנגרון בטל אצלו, ויש חולקים לומר שאף זה אנגרון עיקר ומברך עליו ואם שותהו לרפואה על ידי אנגרון זה, ומפני הרפואה הוא מוסיף בו בשמן עד שהשמן עיקר ושיש בן הנאת טעם מעט מברך על השמן וברכה שלו ב"פ העץ, זו היא שיטתנו בשמועה זו ויש חולקין בה בקצת דברים, ואף גאוני הראשונים חלקו בשמן על ידי אנגרון הג"ה [כן הוא ברשב"א בשם רב האי גאון ז"ל ושם מבואר טעמו ונימוקו] בין חול לשבת שבשבת מברך עליו בורא פרי העץ ובחול אינו מברך עליו, ואין אלו דברים של טעם אלא שעיקר הדברים כשיטתנו, וכל מה שאמרנו שאינו מברך כלל דוקא ברכת השמן אבל שהכל מברך וכן כתבוה גדולי המחברים, ויש אומר שאף שהכל אינו מברך וכן כל מה שנעשה לרפואה אם יש בו הנאת טעם קצת כגון מרקחות העושים לחולה מברך על העיקר שבו, והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל, ובמים יש אומר הואיל ואין הנאתן מרובה כל שלרפואה אינו מברך, ולי נראה שכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפילו במים:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם הן באכילה בדבר הראוי לאכילה בין בשתיה בדבר הראוי לשתיה בין בסיכה בדבר הראוי לסיכה:

שתה שמן של תרומה הואיל ושתיית השמן אינה מצויה ולא עוד אלא שהוא מזיק לו משלם את הקרן אבל לא את החומש ואף הקרן יש אומר שמן התורה פטור אפילו בא ליד כהן, אלא שחכמים חייבוהו בקרן אחר שבא ליד הכהן, הג"ה [ דבריו תמוהין מ"ט יפטור בתרומה שבא ליד כהן, כיון דתרומה נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים א"כ הוי כמזיק את ההדיוט וכן מבואר בתוס' ב"ק ד' ז' ד"ה שור ע"ש] וכן הדין בכל שהוא מזיק את ההקדש אבל פטור הוא מן החומש, הא אם סך אפילו ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש:

בד"ה כאן בזמן כו' דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין כו' עכ"ל בין עושין רצונו של מקום או לאו ודאי שמחלק נמי הכא אלא דר"ל בין עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן או שהם עושין מלאכת אחרים הכא לא מחלק בהו כדמחלק בהו לקמן ודו"ק:

בד"ה דרך טרקסמון כו' אבל מדרבנן גם חצר קובעת כו' עכ"ל דאל"כ תקשי ליה ההוא דיוצא דופן ודפרק חבית לרבי ינאי וע"ש בתוס' וק"ל:

מאי חבר הוא לאיש משחית פירוש דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר:

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כלומר בשלימות:

מלאכתן עושין על ידי עצמן דכתיב ואספת דגנך ואף על גב דלעיל מהאי קרא כתיב והיה אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך על ידי אחרים :

דרך טרקסמון פירוש טרק שער. סימון בית:

דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פירוש מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפילו ר' ינאי מודה דחצר קובעת. ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים. משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות גם כן יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר. ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי. ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים. ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפני ענינו. וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפילו באכילת קבע לפי שלא הוקבעו. ובשבת אסור אפילו אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע. יצא שבת חזרו להיתירן. אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפילו באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב. וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:

נימא בורא פרי הזית משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי. ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר:

חמרא סעיד פירוש סועד את הלב ומחזקו. זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב. ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתיב וסעדו לבכם:

אי הכי נברך עליה שלוש ברכות וכו' וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה סלקא דעתין למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:

פיסקא מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא כו' לכאורה משמע דעלויא דיין היינו דיין חשיב עלויא לגבי ענבים אלא דאכתי קשה דמאי ענין הך עלויא לקבוע בשביל כך ברכה מיוחדת מאי דלא אשכחן בשום פירי דאטו בפירות גופייהו לא מצינן בא' מהם עלויא הרבה יותר מבחבירו ואפ"ה לא קבעו בשום מקום ברכה מיוחדת ונלע"ד בזה דשאני הכא דיין חשיב שפיר עלויא משום דבכל הפירות המשקין היוצא מהן אינן בכלל הפרי וגריעי מינייהו טובא בין לענין מידי דאורייתא כדאשכחן בערלה ובתרומה וביכורים במשניות בפ' העור והרוטב לפי המסקנא דמפרי פרי ילפי' למעוטי משקין דידהו חוץ מיין ושמן דרבינהו קרא בהדיא לענין תרומה ומש"ה ילפינן מינייהו בערלה וביכורים בג"ש דפרי פרי וכה"ג אשכחן נמי בעיקר הדין לענין הברכה עצמה דבמשקין בשאר פירות אין מברכין אפילו בפה"ע אלא שהכל כדאיתא לקמן בהדיא בדובשא דתמרי כמו שאבאר שם באריכות והשתא א"ש דמהאי טעמא גופא לא שייך לברך בורא פרי העץ כיון דכל המשקין אינם בכלל פרי העץ אלא משקין דגפן לחוד ומש"ה שייך בה שפיר הך ברכה דפרי הגפן כיון דלענין גפן הוא דמקרי פירי משום האי עלויה ועל זה מקשה המקשן והרי שמן כו' דהא בשמן שייך לגמרי האי טעמא דפרישית כמו ביין כנ"ל נכון ודו"ק:

אלא דאכתי קשה דטעם זה לא יתכן אלא אליבא דרבי יהושע משא"כ לר' אליעזר דס"ל דבכל הפירות משקין היוצא מהן כמותן לענין ערלה וביכורים ממילא לא שייך הך סברא ואפשר לפרש עוד בדרך אחר דעלויי דיין היינו שיש בו צד מזבח לנסכים מש"ה מקשי בשמן נמי שייך ביה הך עלויא דצד מזבח למנחות:

שם והרי שמן כו' והאמר ר"י אמר שמואל כו' הא דלא מקשי ממתניתין גופא דקתני חוץ מן היין ולא קתני שמן משום דאיכא למימר תני ושייר דהא בסיפא נמי קתני חוץ מן הפת ושייר ביה ברכת בורא מיני מזונות ועוד במתני' איכא למימר דלא קתני שמן משום דלא שייך ביה ברכה משום דלא חזי לשתיה כדמקשה בסמוך מש"ה מייתי הא דר"י אמר שמואל דקתני דמברך בורא פה"ע משמע דשייך ביה ברכה ואפ"ה לא קתני ברכה מיוחדת כמו ביין וק"ל:

תוס' ד"ה כאן בזמן ועוד י"ל כו'. עי' תשובת רשד"ם (חא"ח סי' ל"ט):

גמרא, (מ"ש יין דקבעו לי' ברכה בפני עצמו, אילימא משום דאשתני לעלוי') והרי שמן דאשתני לעלויה ולא אישתני לברכה. הא דלא פריך בלא"ה ממתני' דקתני על פירות האילן הוא אומר בורא פה"ע חוץ מן היין ולא קתני חוץ מן היין והשמן היינו משום דדלמא בשמן ליכא ברכה כלל דאזוקי מזיק כדפרכינן לקמן. אולם ק"ל כיון דבאמת לא משכחת ברכה בשמן כ"א ע"י אניגרון ולרפואה, א"כ דלמא מה"ט לא קבעו עליו ברכה חשובה כ"כ, דהרי הס"ד הי' דלא לברך עלי' כלל כיון דהוא לרפואה, אלא דמסיק כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי, אבל מ"מ י"ל נהי דמברך מ"מ אינו חשוב, לקבוע לברכה ביחוד:

גמרא, אילימא דקשתי ליה משתי אזוקי מזיק לי' (דתני' השותה שמן של תרומה משלם את הקרן מטעם מזיק ואינו משלם את החומש, דכי יאכל כתיב גבי חומש וזהו מזיק). הרצון בזה, דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו ומרצונו ומדעתו מזיק לעצמו לא תקנו לברך עליו, ולתת הודיה להשי"ת, והראי' מתרומה הוא רק על היסוד דשתיית שמן מזיק. ומדברי רש"י ז"ל שכתב וגבי ברכה ואכלת כתיב, וכתב עוד דתניא דלאו בר אכילה הוא, משמע דמפרש דש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופי' אינו בכלל כי יאכל קודש, ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת. ועל פירושו קשיא לי, דהא מבואר בפסחים (דף כד ע"ב) דכל משקין היוצאין מפרי הוי שלא כדרך אכילתן עיי"ש, וכיון דחזינן דמברכין על מי פירות שהכל, ע"כ דאף שלא כדרך אכילתן מברך עכ"פ, וכיון שכן מה פרכינן, הא י"ל דאוכל דבר המזיק לו הוי בכלל שלא כדרך אכילתן, ובתרומה דבעי כדרך אכילתו כמ"ש תוס' להדיא פסחי' (דף כו ד"ה שאני היכל) מש"ה פטור מחומש, אבל מ"מ ברוכי מברכין עליו, כמו דמברכינן על מי פירות:

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. נראה לי לעיל דאמר מָעַל ונהנה מקדשי שמים קאי על המאכל עצמו שאכלו בלא ברכה, אך כאן מדבר על ניצוצי קדושה שהם בתוך המאכל, דהואיל שלא בירך כדי לתקנם ולהעלותם גרם שהקליפה תגזול אותם, ולכן לעיל אמר 'מָעַל' ולא אמר 'כְּאִלּוּ', וכאן אמר כְּאִלּוּ גּוֹזֵל, דבאמת הוא לא לקח את ניצוצי קדושה כדי שיאמר גזל, אלא גרם שהקליפה תגזול ולכן קרי עליה כאלו גזל הוא בעצמו, והואיל וניצוצי קדושה אלו שייכים לקב"ה לכן אמר כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ולכן מדמה זה לְיָרָבְעָם שֶׁהִשְׁחִית, כן זה השחית את ניצוצי קדושה שיהיו עשוקים בקליפה.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי, כְּתִיב "וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ". וּכְתִיב: "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם... נראה לי בס"ד ההפרש כאן יו"ד וכאן כ"ף, ובזמן שעושין רצונו של מקום כתיב בהו (ישעיהו מט, טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, ואז אותו זמן יבא אות כ"ף ויהיה במקום יו"ד, וקרינן ליה דְּגָנֶךָ.

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן בְּמָטוּתָא מִינַיְכוּ, דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי. הא דלא אמר 'בחודש ניסן ובחודש תשרי', נראה לי בס"ד דלאו על חודש ניסן וחודש תשרי ממש קאמר, אלא כונתו על 'זמן הקציר' ועל 'זמן חרישה וזריעה', ולהיות הקציר הוא בחדשי הקיץ, וניסן הוא ראש חדשי הקיץ, לכך קורא לזמן הקציר יוֹמֵי נִיסָן, וכן להיות זמן החרישה והזריעה הוא בחורף, וחודש תשרי הוא תחלת חדשי החורף, קרי לזמן חרישה וזריעה יוֹמֵי תִּשְׁרֵי, וידוע שהבוטחים בהשם יתברך ביותר ואין להם יכולת להוצאות השקאת מים מנהרות, הם זורעים על מי המטר לבדו שקורין בלשון ערבי דים, ועל כן אלו אין צריכין לעסוק במלאכתם אלא רק בזמן הזריעה בתחלת החורף ובזמן הקציר בתחלת הקיץ.

בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים הא דנקיט בלשון זה 'בֹּא וּרְאֵה', מפני שגם בדורו נמצא אנשים אשר מתנהגים כמו דורות ראשונים, כי לא אלמן ישראל אלא שהם מועטים, ולכן אמר לו 'בא וראה' עתה בשארית הפליטה שהם מתנהגים כמו דורות הראשונים, ותמצא כמה הפרש יש בין מנהג דורות ראשונים ובין מנהג האחרונים.

דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם. נראה לי בס"ד קביעות התורה בכל יום בשעות ידועות שלא יבטלנו אפילו אם נזדמן לו עסק גדול והכרחי, הנה זה מועיל לאדם בתרתי, ה א ' אפילו אם הוא קובע לתורה שתים ושלש שעות דוקא, ושאר היום עוסק במלאכה נחשב לו כאלו כל היום עסק בתורה, דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, ותועלת ה ב ' כיון שאם נזדמן לו עסק הכרחי בשעות אלו שהם קבועים לתורה, והוא מניח העסק ואינו מבטל לימוד התורה. נמצא הוא מאמין שכל עסקיו נעשים בהשגחתו יתברך והוא המזמין לו פרנסתו במלאכה ועסק שעוסק, לכך לא אכפת לו אם עבר זמן העסק ולא עסק בו, כי בודאי הקב"ה יזמין לו פרנסתו מדבר אחר, אף על פי שהוא רואה בחוש שעל ידי שביטל ולא עשה אותו העסק הלך מידו ריוח שהיה ראוי להרויח באותו עסק, ולכן לאדם כזה שהוא מאמין באמת בכך יהיה לו הצלחה בעסקיו מאותו יתברך, וירויח משאר עסקים מה שהיה לו להרויח מאותו עסק שהשליך מידו שמלאכתו ועסקיו מתברכין, ולזה אמר עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע שלא שינו ולא ביטלו תורתן בזמן הקבוע, אפילו שנזדמן להם אותה שעה עסק הכרחי על ידי כן זֶה וְזֶה נִתְקַיְּמָה בְּיָדָם, כי למוד התורה נחשב כשיעור גדול, כאלו למד כל היום כדין הקבוע, והמלאכה שהוא עסק הגשמי גם כן נתקיים בידם, שמלאכתם מתברך שירויחו בה ריוח טוב כאלו עשו העסק ההוא שנזדמן לידם ולא עסקו בו. ונראה לי בס"ד לכך עשרת הדברות שבהם כלולה כל התורה הם קע"ב [172] תיבות, לרמוז שצריך לעשות התורה קֶבַע וטוב לו.