מסכת עירובין דף ס״ט עמוד ב׳

עד דהוי מומר לע"ג דההוא ודאי חשוד לכל מילי דאמר מר חמורה ע"ג שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובע"ג משתעי קרא בהוריות (דף ח.):

אמר רב נחמן איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל לענין ביטול רשות קאמר:

בשוק בפרהסיא ואע"ג דמחלל בצנעא:

כיצד אישראל קאי:

רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך:

לזכות בקנין סודר:

רב אשי אמר לעולם מומר דקאמר רב הונא לכל מילי קחשיב ליה מומר וכרבנן ס"ל והאי תנא הוא דאלימא ליה שבת כע"ג:

אדם כי יקריב מכם פרט למומר דאין מקבלין קרבנות דמכם משמע מקצתכם:

ושלהם מותר לו ולהן דהוי אורח לגבייהו פירש ר"ח דאמר בירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם ואומר ר"י דלא דמי להכא כלל דהתם איירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו דהכי איתא התם אית תנא תני קסדור אוסר מיד ואכסנאי לאחר שלשים ואית תנא תני קסדור אוסר לאחר שלשים ואכסנאי אינו אוסר לעולם מ"ד קסדור אוסר מיד ברגיל ואכסנאי לאחר שלשים בשאינו רגיל מ"ד קסדור לאחר שלשים כאלין דעלין ברשות ואכסנאי אינו אוסר לעולם כאלין דלא עלין ברשות:

אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבת בפרהסיא וא"ל רב נחמן אי לר' מאיר אפילו עבר על אחת מכל המצות שבתורה מומר הוי אי לרבנן עד דהוי מומר לע"ז. ואמר רב אשי כי האי תנא הוא דאמר דחמיר ליה שבת כע"ז. דתניא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מכם ולא כלכם להוציא את המומר לכל התורה כולה שאין מקבלין ממנו קרבן. מכם בכם חלקתי ולא באו"ה ש"מ (באומות העולם) שאין מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שעברו על מקצת מצות כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר לנסך יין לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא שאלו כמומר לכל התורה כולה הן לפיכך אין מקבלין מהן. כיוצא בו ישראל מומר שמשמר שבתו בשוק ואינו מחלל אלא בסתר מבטל רשות. ושאינו משמר שבתו בשוק אלא מחלל בגילוי פנים אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל מבטל רשות ונותן רשות.

ובאוה"ע עד שישכיר כיצד אמר לו רשותי קנויה לך. רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:

מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא כו' אוקימנא בשביטל רשותו בחצר. וקסברו רבנן המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל. לפיכך ביתו אסור. שלהן מותרין לו ולהן כלומר בתיהן מותרין לו ולהן. כיון דביטל רשותו הוה ליה אכסנאי לגבייהו: ירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם נתנו לו רשותם הוא מותר דהא נתנו לו רשותם אבל הן אסורין דליכא למימר דאכסנאין אינון לגבייהו דחמשה גבי חד לא הוו אורחין ומוקים שמואל למתניתין הכי לא תימא דאינון דבטיל להון הוא רשותיה הדרו אינהו ונתנו לו רשותם דשמעינן מינה דמבטלין וחוזרין ומבטלין אלא הכי קתני מתני' נתנו לו הם רשותם מעיקרא והוא לא נתן להם הוא מותר והן אסורין.

היו שנים אוסרין זה על זה פי' היו ב' שלא עירבו ונתנו להם כל בני החצר רשותם אלו שנים כל חד מהן אוסר על חבירו אע"פ שאח"כ חזר האחד ונתן רשותו לשני כיון דבעידנא דבטילי להו כל בני החצר להני תרי לא הות שריותא לחצר דהא חד אסר על חבריה לא מיבטיל. והא מיפריש הכי בחיצונה דתניא ואין שנים שעירבו נותנין רשות לשנים שלא עירבו דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה מהו דתימא נישתרי ליה קמ"ל שלא עירבו ואע"ג דאמרי להו קני ע"מ להקנות:

מתני' ביתו שלו אסור לו ולהם כדמפרש בגמ' דהמבטל סתם רשות חצרו ביתו לא ביטל, והלכך אסור להם שהרי לא ביטל להם רשות ביתו והרי אלו כמוציאין מרשות אחרים לרשותן, ולו נמי אסור דהו"ל כמוציא מרשותו לרשות אחרים. ואם הוציא קודם שהחזיקו הם בחצר הרי זה אסור ואוסר, ואם לאחר שהחזיקו אסור ואינו אוסר, לכשתמצא לומר דהלכה כמאן דאמר הכין לעיל. אבל שלהם מותר לו ולהם, ואפילו קדם והוציא הוא משלהן לא אסר, דכאורח הוא לגביהן וממקום המותר לו הוציא, ולא אמרו שאוסר אלא במוציא או במכניס ממקום האסור לו.

נתנו לו רשותן הוא מותר משלו והן אסורין אפילו משלו דרבים לגבי יחיד לא הוו אורחין, ואפילו לאחר שהחזיק הוא בחצר, דלא כמוציאין מרשותו של יחיד לחצרו של יחיד הם אלא כמוציאין מרשותו של אותו יחיד לרשות המשותפת להן. ומיהו מסתברא שאינן אוסרין עליו את החצר לאחר שקדם והחזיק, ומיהו אף ע"פ שאינן אוסרין אסורין.

מהו דתימא נגזור דילמא אתו לבטולי להו ולא דמי לנתנו לו רשותן, דהתם ליכא למיגזר דהא עריבו ואי מבטל להו שפיר דמי.

דתניא מכם כו׳ במסכ׳ חולין בס״ד ולענין פסק נחלקו הגאונים והפוסקים ז״ל בדין צדוקי והמחוור בכלם דהלכה כדברי המיקל בעירוב וצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות כר״ג ור׳ מאיר ור׳ יהודה דאפילו ר׳ יהודה לא עשאו כעובד כוכבי׳ ומזלות אלא כשמחלל שבתות בפרהסיא כמומר בעלמ׳ לפום איבעית אימ׳ דאמרי׳ בש״ס דהוא לישנא בתרא ומיהו מודה ר״ג בבייתוסי שהוא אוסר כעובד כוכבים ומזלות כדקאמר ת״ק דלא חזי׳ דפליג עליה אלא בצדוקי וטעמא דמילתא משום דצדוקי מתייראין הם מן החכמים כדאי׳ בריש פרק בנות כותיים אבל בייתוסים אינם כעובד כוכבים ומזלות ולענין ישראל שנטל רשו׳ קי״ל שאם קדמו בני מבוי והחזיקו שוב אינו אוסר עליהם כדקאמ׳ ר׳ מאיר והלכה כדברי המיקל בעירוב. והא עדיפא מכללא דכייל שמואל שהלכה כדברי ר׳ יהודה בעירובו דכללה דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ור׳ יהושע ב״ל דהלכה כמותו במקום שמואל ועוד דאפילו ר׳ יהודה מודה הוא בדין זה לגבי ישראל לפי הפי׳ הנכון שפירשנו למעלה לדעת הירושלמי וכדמוכח לן פשוטה דברייתא דסיפא דברי הכל היא. ומיהו לפי זה בצדוקי מיהת אף לאחר שהחזיקו בני מבוי חוזר ואוסר כר׳ יהודה דמתני׳.

אנשי חצר בש״ס מפרש מתני׳ בשמבטל להם רשותו וקסבר האי תנ׳ שהמבטל לרשות חצרו רשות ביתו לא ביטול הילכך ביתו אסור לו ולהם שאם הוא מוציא מביתו לחצר ה״ל מוציא מרשות שלו לרשות שאינו שלו ואם הם מוצאי׳ הוה להו מוצאים מרשות שאינה שלהם לרשותם ואם הוצי׳ הוא שהחזיקו הם הרי זה אוסר עליהם אף את החצר שלא להוציא לתוכו אפילו מבתיהם ושלהם מותר לו ולהם פי׳ בשלא קדם והוציא דאינהו מפקי מרשותם לרשותם שהרי אף החצר שלהם הוא ואיהו נמי נעשה כאורח אצלם נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו והם אסורין אפילו בשלו דרבי׳ לגבי יחיד אינם נעשים כאורחים וכיון שכן ה״ל כמוציאין מרשות היחיד לחצר המשותפת דאע״ג דבטלו לו רשותם אסורין הם בו אפילו לגבי דידיה כיון שלא נעשו לו כאורחים.

שמעת מינה כו׳ פי׳ דאע״ג דהכי קי״ל לדעת קצת הפוסקים אפ״ה מתמהי׳ עלה למימר דאי הויא מתני׳ תיובתא דשמואל ורבא דאנן דחי׳ דמהא ליכ׳ ראיה דדלמא מתני׳ ה״ק נתנו לו רשותם כו׳ והכין אורחא דתלמודא דהכין בכמה דוכתי. קמ״ל כיון דבעיתא צרי שהרי הם עצמם היו אוסרין זה על זה כיון שלא עירבו לא הדר ומבטיל לגבי חבריה פרש״י ז״ל דכיון דמעיקרא כשבטל לא הוה להו שריותא שוב אינו יכול לבטל לחבירו זכות שנתנו לו אחרים. ויפה כיון דמשום טעמא דלא הוה להו שריות׳ מעיקר׳ יכול לבטל לא הוה לן למיסר דא״כ בני חצר המבטלים זכותם לא׳ מהם צריכין לבטל רשותם כלם בבית אחד דאי בזה אחר זה נימ׳ דכיון דלא הוה ליה שריות׳ בראשונים הרי אין ביטלו של אחרון כלום אלא ודאי דטעמא נמי משום דאיהו לא מצי מקני לחבריה מאי דאקני ליה ושמעינן נמי מלישנא דאמר דכל היכא דה״ל שריותא מעיקרא יכול הוא לבטל לאחרים זכות שנתנו לו הילכך אחד מבני חצר שנתנו לו חבריו רשותם יכול הוא לבטל אותו לבני חצר הסמוכה לה וכן דקדק הרב ב״ר שניאור ז״ל:

נותנין רשו׳ למה לי מהו דתימא כו׳ פי׳ דאע״ג דהא קתני נותנין לו רשותן דמשמע שהשנים נותנין רשו׳ התם הוא מפני שערבו וכי מבטל ליה שפיר דמי הילכך ליכא למגזר אבל הכא מיירי בשנים שלא ערבו שא״א להם לבטל רשות כי שניהם אוסרין זה על זה וכיון דכן הוה ס״ד דנימא שאין נותנין רשות גזירה דילמא אתו למיתן להו קמ״ל דלא גזרינן ואין נוטלין רשות למה לי פי׳ דהא פשיטא דהא קתני שהשנים אוסרין זה על זה. ומהדרינן לא צריכא כו׳ פירש אשמעינן משנה יתירא שאפילו נתנו רשותם לאחד מהם ע״מ שיחזור ויבטלהו לחבירו דסד״א דשליחא שויה ומסני קמ״ל דכיון דאיהו לא קנה מעיקרא לאשתהויי כי חברו אסר עליו שאין יכול לחזור ולהקנות לו מאי דאקנו ליה ובהא אצטריך למתני שהשנים שלא ערבו אינם נוטלין רשות.

מקבלין קרבנות מן העכו״ם ומקריבים אותם לשמם אבל ישראל מומר הרי הוא פחות מן העכו״ם ואין מקבלין ממנו קרבן בד״א במומר לע״ז או לחלל שבת בפרהסיא אבל מומר לשאר עבירות והם הנקראים פושעי ישראל בני אדם הדומים לבהמה מקבלים מהם. ויש בקצת דברים אלו תנאים. וכבר ביארנו הענין (הראשון) [בראשון] של חולין. וכן ביארנו ענין אסור יציאה בשבת בחומרתא דמדושא אם בחצר ואם ברשות הרבים. בשני של מועד קטן ובמסכת שבת פרק במה אשה. וכלל הדברים שהוא מתכשיטי נשים והוא מצוי אצל האיש וזו שהוזכרה כאן פירושה שהיה יוצא בה לרשות הרבים ואותה שהוזכרה במועד קטן פירושה שהיה יוצא בה לחצר:

מומר לחלל שבתות שכתבנו פירושו פעם ושתים אבל בפעם אחת אינו קרוי מומר וזהו שאמרו מחלל שבתות ולא אמרו מחלל שבת. וזה שאמרו בחומרתא דמדושא כגון זה וכו׳ ואעפ״י שלא ראו בה כן אלא באותה שעה פירושו כגון זה שהיה עושה כן שבתות הרבה וכן כתבוה בתוספות:

המשנה השניה והכונה בה לבאר קצת החלק הראשון והחלק השני והוא שאמר אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב פי׳ והאחרים עירבו ביניהם אסור להכניס ולהוציא מבתיהם ומחצר לתוכה ומתוכו לחצר ולבתיהם לו ולהם. ושאלו בגמרא ביתו הוא דאסור הא מבתיהם לחצר מותר להם והיכי דמי אם לא בטל חצרו אמאי שריא ואם בטל אף ביתו אמאי אסור. ופרשוה שכל כיוצא בזה אם בטל להם רשות ביתו וחצרו הם מותרים להכניס ולהוציא ואם לא בטל להם כלום אסור להם להוציא אף מבתיהם לחצר ומשנתנו בשבטל רשותו או חצרו סתם ובא להשמיענו שהמבטל רשותו או חצרו לא נתבטל רשות ביתו בכך עד שיבטל אף רשות ביתו בפי׳ כמו שביארנו בפרק פסין והלכך אסור להם להוציא מביתו לחצר שהרי לא בטל להם רשות ביתו וכל שכן שאסור לו הואיל ובטל את חצרו ושלהם מותר לו ולהם להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם אחר שבטל חצרו. ופרשו הטעם בגמרא בהיתר שלו מפני שהוא כאורח אצלם ומכל מקום מביתו לחצר אסור שאין דרך להיותו נחשב כאורח בביתו ועוד שאם יוציא מביתו לחצר נמצא כמערער בבטולו ואעפ״י שמשהחזיקו אין יכול לחזור מכל מקום הרי הוא כחוכא וטלולא.

נתנו לו רשותם וכו׳ שאלו בגמרא שמעת מנה מבטלין וחוזרין ומבטלין פי׳ שהיה סבור לפרש שחזרו הם ונתנו לו רשותם או דנתנו מעקרא וכבר ביארנו שאין מזה הכרח לפסוק שאין חוזרי׳ ומבטלין:

ונשוב לביאור המשנה והוא שאם נתנו כלם את רשותם לו הוא מותר להוציא מביתו לחצר או אפי׳ מבתיהם אם בטלו לו הכל והם אסורים מבתיהם לחצר ולא עוד אלא אפי׳ מביתו של זה לחצר אעפ״י שהכל רשות אחת. ושאלו בגמרא להוו נמי אינהו אורחים לגביה כלומר ונתירם מביתו של זה מיהא לחצר. ותירץ בה שאין אומרין על רבים שהם אורחים אצל יחיד. ולשון הגמרא חד לגבי חמשא הוי אורח חמשא לגבי חד לא הוו אורחים. וגדולי הדור נסתפקו בכאן בשנים השרויים בחצר ולא עירבו ונתן האחד רשותו לשני אם מותר לו בשל חברו וכן אם בטל רשות חצרו ורשות ביתו אם מותר לו להכניס ולהוציא בין משלו בין משל חבירו לאחר שהחזיק חברו בין בביתו בין בחצרו אם לאו אם נאמר כשם שאחד אצל חמשה הוי אורח כך אחד אצל אחד ולא נתמעט אלא רבים אצל יחיד או שמא יחיד אצל רבים נקרא אורח אבל אחד אפי׳ אצל אחד לא נקרא אורח. ונראה להם לומר שאין דין אורח אלא יחיד אצל רבים אבל רבים אפי׳ אצל רבים אפי׳ היו המערבים יתר מן המבטלים או אצל אחד אפי׳ אחד וכל שכן רבים אצל יחיד אין בהם דין אורח כלל שאם לא כן למה מבטלין וחוזרין ומבטלין כדי להתיר מקצת היום לאלו ומקצת היום לאלו אם שנים הם יבטל האחד רשות חצרו וביתו לכל היום והותרו שניהם זה מדין בטול וזה מדין אורח ואם רבים הם יבטלו מקצתם למקצתם ויותרו כלם.

היו שנים וכו׳ ר״ל אותם ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להם את רשותם הרי עדיין שניהם אוסרין זה על זה כדין שנים הדרים בחצר אחת ונאסרו שניהם להוציא מבתיהם לחצר שהרי הבתים מיוחדים כל אחד לאחד והחצר משותף בין שניהם. ופרשוה בגמ׳ אפי׳ חזר אחד מהם ובטלה לחברו שמאחר שבשעה שנתבטל לשניהם לא היה הבטול מועיל להם שהרי האחד אסר על חברו אין בטול חברו מועיל לו. ויש למדים מכאן שבני חצר שמבטלין רשותם ליחיד צריכי׳ לבטלה בבת אחת שאם לא כן הרי בשעת בטולו של ראשון לא הועיל לו שהרי עדיין האחרים אוסרים. ואין זה כלום שלא אמרוה אלא לזה שזכה בו מחמת בטול אבל כל שמבטלין מה שהוא רשותם לגמרי אפי׳ חמשה שבטלו לאחד בזה אחר זה ואפי׳ הפרש גדול בין כל אחד ואחד הועילו הא כל שבטלו לשנים אין האחד יכול לבטל מחברו. ופרשוה בגמרא אפי׳ אמרו לאחד קני על מנת להקנות.

שאחד נוטל רשות ונותן רשות כלומר נותן רשות ליחיד או לרבים והם מותרים בבטולו וכן נוטל רשות מן האחרים והוא מותר בבטולם שהרי אין בחצר מי שיאסור עליו אבל שנים נותנין רשות כלומר אם שכחו ולא עירבו עם האחרים נותנים להם רשותם ויסלקו עצמם מן החצר לבטל להם את רשותם ואין גוזרין גזירה לשנים שיהיו נותנין רשות שיבאו אף הם ליטול רשות אבל אין נוטלין רשות שהרי אוסר כל אחד על חברו על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ושלהם מותר כו' דהתם איירי בנכרי הבא לדור כו' ולא לקבוע כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהכא לא דמי להך דמיירי הכא בישראל דר שם ודעתו ודאי לקבוע וק"ל: