מסכת עירובין דף מ״ט עמוד א׳

אף זו דברי ר' שמעון אפילו להשתמש שתיהן עמה ר' שמעון הוא דשרי דהא אפילו אמצעית בשתיהן נמי שרי אבל לרבנן פליגי בכולה ואמרו שלשתן אסורין זו עם זו ל"א אף זו דברי ר"ש ר' שמעון גופיה לא שרי אלא חיצונות באמצעית וקשיא לי הא תנן במתניתין היא מותרת עמהן ועוד מאי אף הכי איבעי ליה למימר זו דברי ר"ש אף משמע דבתרוייהו שרי ולשון אחרון זה שמעתי וכן עיקר והיא מותרת עמהן דמתניתין מתרץ לך שמואל דבהיתר שימוש שבאמצעית קאמר דומיא דהוא מותר עמהן דרישא ואיידי דתנא רישא הוא מותר עמהן תני נמי סיפא ואף זו הכי משמע אף ר' שמעון המיקל אוסר בזו דאין אמצעית מותרת בחיצונות אף איסור זה ר"ש נמי אמרו כרבנן ואלישנא קמא קשיא מאי ואזדא שמואל לטעמיה אי נמי הוה אמר כרב הוה מצי נמי למימר לרבנן עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן דאין ב' רשויות משתמשות לרשות אחת:

תניא כוותיה דשמואל דאפילו ר"ש לא התיר אמצעית בחיצונות כדקתני זו מביאה מתוך ביתה כו' ואילו אמצעית בחיצונות לא קאמר:

למה הדבר דומה אשלשה ששבתו בדרך קאי:

זו מביאה באמצעית ואוכלת וזו מביאה באמצעית ואוכלת:

ואזדא שמואל לטעמיה דאמר אף לר"ש אין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת:

חצר שבין שני מבואות פתוחה לשניהן:

ה"ג עירבה עם שניהן אסורה עם שניהן אפילו לרבי שמעון והיינו שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואי הוה שרי ר"ש בהא לא הוה אמר שמואל אסורה עם שניהן:

לא עירבה עם שניהן לא עירבה לא עם זו ולא עם זו:

זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת לפ"ה דווקא נקט אבל אמצעית בחיצונות לא ולר"ת איכא למימר דלרבותא נקט דכ"ש אמצעית בחיצונות דליכא למגזר כולי האי ולפי' מהר"י נקט הא משום דמהא פריך לרבנן מאי שנא התם דפליגיתו וגזריתו והכא לא גזריתו מכדי למה הדבר דומה כו':

עירוב משום קנין פירוש דבהאי פת מיקני רשות להדדי אע"ג דפירי לא עבדי חליפין מ"מ קנו בתורת דמים וא"ת והתנן לקמן בהדר (עירובין דף עא.) בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך לערב ואמר בהדר (דף עג:) נמי בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום סומכין על הפת שעל השולחן משום עירוב ולמ"ד משום דירה אתי שפיר וי"ל דכיון שיש קירוב דעת ביניהן עשאוה חכמים כאילו הקנו זה לזה:

מפני שאינה מצויה ובשאר דברים נמי אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת דשכיח טפי וגבי שיתוף הקילו שלא להצריך פת ושרי בשאר דברים דשכיחי קצת אבל במעה דלא שכיח כלל לא:

איכא בינייהו כלים ופחות משוה פרוטה דלמ"ד משום קנין אין מערבין בפחות משוה פרוטה אע"ג דאיכא מזון ב' סעודות וא"ת וכי איכא שוה פרוטה להוי עירוב אע"ג דליכא מזון ב' סעודות דהא אפילו בכלי הוי עירוב למ"ד משום קנין אם כן מה צריך ב' סעודות וי"ל כשמפרש ועושה דרך קנין לא בעי חזי לאכילה וקונה אפילו בכלי אבל בסתם כמו שרגילין לערב שאין מפרשין ומדקדקין לעשות דרך קנין בעי נמי שיהא בו חשיבות אוכל:

אמר רב יהודה אמר רב דברי ר' שמעון כי שתים החיצונות אסורות אבל חכ"א רשות אחת משתמש עם ב' רשויות אין ב' רשויות משתמשות עם רשות אחת ושמואל אמר לדברי חכמים שלשתן אסורות תניא כשמואל אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות הפתוחות זו לזו כו' עד חכ"א שלשתן אסורות ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין ב' מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם כחכמים דאמרי שלשתן אסורות זו עם זו.

לא עירבה עם שניהן אוסרת על שניהן.

במבוי אחד רגילה לערב עמו ובא' אין רגילה המבוי שהיא רגילה לערב עמו אסור והאחד שאינה רגילה עמו מותר ואם חזרה חצר זו וערבה עם מי שלא היתה רגילה לערב עמו הותר המבוי שהיתה רגילה בו שכבר סילקה עצמה מן המבוי הזה וחזרה על האחר. ואם עירבו בני המבוי שהיתה רגילה חצר זו לערב עמהן וזו החצר לא עירבה עמהן ולא עם בני מבוי האחר. וגם בני אותו מבוי אפי' לעצמם לא עירבו. דוחין זו החצר שלא עירבה עמהם אצל המבוי שלא עירב וא' מכלל אותו מבוי הוא שבני אותו מבוי אין מפסידין כלום [כי] בלא זו נמי אסורין הן דהא לא עירבו כי מצטרפא בהדייהו למשרא בני המבוי שהיתה רגילה בו שפיר דמי דכגון זה כופין על מדת סדום.

אמר שמואל המקפיד על עירובו פי' המדקדק שלא יתערב לו עם אחרים כדי שלא יקח פחות משלו אינו עירוב לפי שלא נקרא עירוב אלא שמתערב ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי וורדינא פירוש אנשי וורדאן היו ידועין בציקנות ובצרות עין.

אמר רב יהודה אמר שמואל החולק עירובו בב' כלים אפילו לב"ה אין עירובו עירוב ע"כ לא קאמר ב"ה דעירובו עירוב אלא היכא דמליא למנא ואותיר אבל (פלגיא הוא) [היכא דפלגיה] מיפלג אין עירובו עירוב.

ומי אמר שמואל הכי שהחולק לעירוב אינו עירוב והא אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת עמהן מ"ט לאו משום דאמרינן פת דמנחא בסלא כמאן דמנחא בהדי עירוב דמי ושנינן לא הכי קאמר שמואל אין צריך להיות לו פת בבית מ"ט כולהו אחת דיירי כלומר (עירובין) [כל העירובין] קיבצם אצלו בזה הבית לפיכך הוא א"צ כלום.

אמר שמואל עירוב משום קנין מקום (וא"ת מה אמר) [מפני מה] אין קונין במעות לפי שאין מצויין בע"ש ואקשינן אי הכי אי עירב במעות ליהוי עירוב. אלמ' הנותן מעה לנחתום כדי שיזכה בעירוב כו' ודחינן דלמא אתי למימר מע' עיקר וזימנין דליכא מע' ולא מיערב בפת.

ערבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן אבל הן עצמן מותרות לעצמן שאין עירובן אוסרן, דעד כאן לא אסרי להו אלא משום גזירה דילמא אתי לאשתמושי חיצונות אהדדי, ודי לגזירה זו לאסור תשמישן זו עם זו אבל כל חדא וחדא משתמשת לעצמה.

לא עירבה עם שתיהן אוסרת על שתיהן ודוקא כשלא עירבה היא לעצמה, אבל עירבה היא לעצמה אינה אוסרת על אחת מהן, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכדקיימא לן בפרק הדר (עירובין עה, א).

אם עירבה אצל שאינה רגילה הותר רגילה לעצמו וא"ת ומאי שנא כי עירבה עם שאינה רגילה ומשום דחזרה רגילה כשאינה רגילה, אפילו לא עירבה נמי בהדי שאינה רגילה אלא שעירבה היא לעצמה אינה אוסרת על שתיהן כלל, משום דהו"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. כבר תירץ הראב"ד ז"ל דהכא בשנשתתפה עם שאינה רגילה שיתופי מבואות ולא עירבה עמה ואפילו בעצמה לא עירבה, וס"ל כר"מ דס"ל לקמן (עירובין עג, ב) דבעינן שיתוף ובעינן עירוב, וכיון שאינו מונח בבית שבחצר אינו עולה לא לשיתוף ולא לעירוב, ואינה מותרת לא עם המבוי ולא לעצמה. וקמ"ל השתא דאע"ג דאינה מותרת אפילו במקומה ורגל שאינה מותרת במקומה לכ"ע אוסרת שלא במקומה, אפילו הכי כיון שגלתה דעתה דבהאי ניחא ליה ובהאי לא ניחא ליה, חזר שאינו רגיל כרגיל ואסור מחמתה והרגיל כאינו רגיל ומותר לעצמו.

וצריכא דאי אשמעינן התם משום דקא קפיד וכו' כתב הראב"ד ז"ל: דהלכה כר' חנינא במקפיד, משום דר' חנינא קשיש משמואל, ועוד דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב. אבל בחולק את עירובו בדלא מלי מנא הלכה כשמואל, דהא לא אשכחן (אנן) [מאן] דפליג עליה. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שהזכיר בפרק חלון (להלן עירובין עט, ב) דברי שמואל בחולק את עירובו ולא הזכיר דברי שמואל במקפיד על עירובו, דאלמא ס"ל דבחולק הלכה כמותו ובמקפיד אין הלכה כמותו.

ה"ג איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן. וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל. פירוש: כלי. למ"ד משום קנין מערבין בכלי, דהא קונין בכלי בין שיש בו שוה פרוטה ובין שאין בו שוה פרוטה וכדקיימא לן (שבועות מ, ב) דיצאו כלים למה שהן. ולמ"ד משום דירה אין דירה אלא במקום שפיתו מצויה שם.

ושאין בו שוה פרוטה כלומר: פת שיש בו מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה, דלמ"ד משום דירה איכא, למ"ד משום קנין ליכא.

כי אמרית׳ קמי׳ דשמואל אמר לי אף זו דברי ר״ש פרש״י ז״ל בלשון א׳ אף היתר זה שמותרו׳ חיצונו׳ באמצעי׳ דברי ר״ש היא מפני שהוא מתיר את האמצעית ג״כ בחיצונות וכדאית׳ במתני׳ אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות והא דאמרי׳ תניא כוותיה דשמואל לאו מדר׳ שמעון קא אמרי׳ דהא בדר׳ שמעון לא פליגי רב ושמואל כלל אלא מדרבנן קא מייתי׳ דקתני שלשתן אסורות כדקאמר שמואל והא דאמרי׳ אזדא שמואל לטעמיה היינו מדקתני עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לאו אליבא דר״ש דהא לדידיה הן מותרות עמה והוא מותרות עמהם אלא אליבא דרבנן דסברי שלשתן אסורות והכא נמי ה״ק שהיא אסורה עם שניהם לגמרי כי גם הן אסורות עמה: והקשה רש״י ז״ל על פי׳ זה דא״כ מאי ואזדא שמואל לטעמיה דהא אלו ס״ל לשמואל כרבנן דאמר שהוא אסורה עמהם והן מותרות עמה כ״ש דאזדא טפי לטעמיה דאמר הכא אסורים עם שניהם דמשמע טפי שהיא אסורה והן מותרות. ומפני קושיא זו פרש״י ז״ל לשון אחר דשמואל פליג על דברי רב אפי׳ בדברי ר״ש וה״ק אף זה דברי ר״ש שהוא סובר שהן מותרות עמה בלבד אבל היא אינה מותרת עמהם אבל חכמים אומרי׳ שלשתן אסורות וכי אמרי׳ תניא כוותיה דשמואל היינו בין בדר״ש בין בדרבנן דאפילו ר״ש לא קתני אלא שהחיצונות מביאות מן האמצעי לתוך ביתם ואוכלות ומחזירות מותרין לאמצעית אבל האמצעית אינה מותרת עמהם כלל ואמרי׳ דאזדא שמואל לטעמי׳ דקאמר עירבה עם שתיהם אסורה עם שניהם דמשמע היא אסורה עמהן אבל הן אינן אסורה עמה ואליבא דר״ש קאמר לה והיינו דאזדא לטעמיה וקאמר לעיל כי לר׳ שמעון היא אסורה עמהם אבל הם אינן אסורות עמה שאלו היה סובר כרב דאמר דלר״ש אף היא מותרת עמהן לא היה אוסר שמואל בזו המימר׳ דיליה משום דרבנן אסרי דהא קאמר שמואל הלכה כדברי המקיל בעירוב כך פי׳ רבי׳ ז״ל והקשה הוא ז״ל לעצמו דא״כ היכי קאמר שמואל אף זו לדברי ר״ש זו דברי ר״ש מבעי׳ ליה דאף משמע דשרי בתרווייהו כלומר אף בזו מתיר כמו בזו. ותירץ הוא ז״ל דאף זו לאו אהתירא קאי דהא לא שרי אלא בחדא אלא אאיסור׳ קאי וה״ק אף אסור זו של אמצעית בחיצונה שאתה אומר שלא אמרו אלא לרבנן ר״ש אמרו ע״כ פי׳ ר״ש אאיסורא קאי כאלו אמר אף ר״ש אוסר בזו דהא לישנא דאף זו דברי ר״ש לא משמע שאינו מוקף לדירה והרי הוא כאלו אין כאן מחיצות ואין קונה שביתה שם אלא בד׳ אמות וצריך שם לסיים שם מקום.

המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו ר״ל שיהו כלם מתערבים אף בדעותיהם ומתרצים זה לזה. ומקפיד על עירובו יש מפרשי׳ בו שאינו רוצה שיאכל אחר את הפת שנותן הוא אלא הוא לבדו והרי הוא כחולק את עירובו שאף החולק מראה שרוצה הוא שיהא פתו מיוחד לבדו. וגדולי המפרשי׳ פוסקי׳ במקפיד שעירובו עירוב כר׳ (יוסי) [חנינא] מפני שהחולק עשה מעשה אבל המקפיד לא נשאר לו אלא צייקנותו וצרות עינו שהרי מכל מקום מתערב הוא עם האחרים אלא שאמרה כן שאם יקבלו יקבלו ואם לאו יקבל הוא את דעתם וכן כתבוה רוב פוסקי׳. ולמדת מכל מקום שאם הוא מתעקש בהקפדתו אינו עירוב. ויש מפרשי׳ מקפיד על עירובו שמראה עצמו כמוכרח בו ועליו אמרו שבדיעבד מיהא עירובו עירוב:

בית שמניחין בו את העירוב כגון שהיו ארבעה או חמשה שגבו עירובן ונתנוהו בבית של חמישי או של ששי אותו בעל הבית שהניחו את הפת בתוכו אינו צריך ליתן פת ולא סוף דבר בשיש לו פת בסלו באותו בית עצמו שלא נקראהו חולק עירובו אלא אף אם אין לו פת כלל הואיל ועירוב משום דירה כמו שיתבאר בסמוך הרי ענין העירוב הוא שיראה שכלם דרים בבית זה והרי בעל אותו הבית אינו צריך להיכר זה ואלו היה צריך ליתן לו פת לא היה פת שבסלו מועילו שהרי חולק עירובו היה למדת שהחולק עירובו ר״ל שנתן כל אחד או מקצתם חלקו או חלקם בכלי מיוחד אעפ״י שהוא בבית אחד אינו עירוב ואעפ״י שאמרו חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים הרי זה עירוב פי׳ כשלא היה בתורת חלוקה אלא שנתמלא הכלי הראשון ונשאר ממנו והניחו את הנשאר בכלי אחר וכל שלא היה דרך חלוקה מותר:

נחלקו בסוגיא זו בעירוב מתורת מה הוא קונה אם משום קנין אם משום דירה וביאור הסוגיא הוא ששמואל אמ׳ משום קנין כלומר שהעירוב קונה לכלם עד שכל החצר והבתים קנוי לכלם ואעפ״י שאם כן היה לנו לומר שיקנה במעה שאעפ״י שאין מטבע נעשה חליפין הרי אף פירות כן ואעפ״י כן בעירובי׳ מיהא קונה לא אמרו אין קונין במעה אלא לפי שאינה מציה בערבי שבתות ואם תאמר בדיעבד מיהא יהא קנין מעה מועיל גזרה גזרו בו שמא יאמרו מעה עיקר וכשלא תזדמן להם לא יערבו בפת ונמצא עירוב משתכח. ורבה אמ׳ שהעירוב אינו אלא משום דירה כלומר שהדבר מוכיח שכלם דרים בבית אחד ושהם בני חבורה אחת. ושאלו בה מאי בינייהו וגורסין בה גדולי הרבנים איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה כלומר פת שאין בו שוה פרוטה. וקטן כלומר שאם עירבו בכלי שנתנו כלם כליהם במקום אחד אם משום קנין הועילו שהרי קונין בכלי ואעפ״י שאין בו שוה פרוטה ואי משום דירה אינו מועיל שאין דירה אלא במקום שהכינו בו את הפת ושאין בו שוה פרוטה כלומר פת שיש בו שיעור עירוב שהוא מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה שאם משום קנין אינו כלום שאין קונין בפחות משוה פרוטה אלא אם כן הוא כלי ואם משום דירה הועיל שהרי מכל מקום דירה במקום סעודה היא וקטן כגון שיש לקטן בית באותה חצר ונתנו עירובן בתוכה שאם משום קנין הרי קטן אינו בר הקנאה ואי משום דירה הרי מכל מקום דירתם במקום אחד. וגדולי הרבני׳ פירשו בקטן שאם משום קנין אין יכולין לעשות הקטן שליח לגבות עירובם ולערב עליהם שאינו בר הקנאה ואי משום דירה רשאין שאין הקטן עושה כלום אלא שהפת עושה אותם דירה אחת. ואין הדברים נראין שהרי רב הונא אמ׳ בפי׳ קטן גובה את העירוב ואם נחלקו בה היה לו לבעל התלמוד להזכיר את המחלוקת על דבריו. ועוד אמרו במסכת גיטין קטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן אלא שהעיקר כמו שכתבנו. ויש גורסין בסוגיא זו איכא בינייהו כלי שאין בו שוה פרוטה וקטן. ואינו נראה שהכלי אין לנו בו אם שוה פרוטה אם לאו וכמו שאמרו בענין מודה מקצת יצאו כלים למה שהן וכן אמרו בתוספתא קונין בכלי אעפ״י שאין בו שוה פרוטה. וכתבו בה גדולי המפרשי׳ בכאן שמטלטלין אחרים כגון בגדים והדומים להם צריכים שוה פרוטה:

ולענין פסק הלכה משום דירה והוא שאמרו בפרק הדר מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר וכו׳:

בפרש"י בד"ה אף זו כו' ואלישנא קמא קשיא מאי ואזדא שמואל לטעמיה א"נ הוה אמר כרב כו' עכ"ל דללישנא קמא ע"כ ואזדא שמואל לטעמיה כרבנן אמר למילתיה וא"כ א"נ הוה אמר כרב המ"ל נמי כרבנן כו' וק"ל:

בד"ה אוסרת על שניהן כו' ואע"ג דרגילה עם שניהן זו היא תקנתה כו' עכ"ל לא הוה איצטריך להאי פיסקא ברגילה בשניהן דאפי' עירבה עם שאינה רגילה קאמרינן בסמוך דסלקה נפשה מרגילה ומותרת לעצמה וק"ל:

עתוס' בד"ה זו מביאה כו' למגזר כולי האי ולפירוש מהר"י נקט הא כו' עכ"ל כצ"ל: