Talmud Builders

    Nazir 61a

    Back to index

    English translation — Nazir 61a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rabbi Ḥiyya teaches the same halakha : The shaving of a leper does not count for the shaving of naziriteship, as this one, a leper, shaves before immersion in water, and that one, an impure nazirite, shaves after immersion water. This one, the leper, shaves before the blood is sprinkled, and that one, the pure nazirite, shaves after the blood is sprinkled.

    2§ The mishna taught that the shaving of leprosy overrides the shaving of a nazirite only when he is a confirmed leper. Rami bar Ḥama raises a dilemma: Those four shavings about which the tanna spoke, the four that a nazirite performs for his leprosy and impurity, are they all due to the mitzva of shaving, or are some of them not performed for the sake of a mitzva, but for the sake of removing hair that grew in impurity, so that other hair can grow?

    3The Gemara asks: What is the difference whether he shaves for one reason or another? The Gemara explains: It is relevant with regard to removing hair with a depilatory. If you say that the reason is due to a mitzva, removing with a depilatory is not an option, as the mitzva is specifically to shave. But if you say the reason is due to the removal of hair of impurity, even if he rubs it with a depilatory that is also effective.

    4What then is the halakha ? Rava said: Come and hear a resolution from a baraita ( Tosefta 6:1): And he shaves with four acts of shaving. Now if it should enter your mind that the reason is for the sake of removing hair of impurity, even three shavings should be enough for him, two for his leprosy, and the last one for his naziriteship of purity. Since the third shaving is performed only to remove his hair of impurity so that he can start his pure naziriteship afresh, why is it included? Conclude from the baraita that all four shavings are due to the mitzva of shaving. The Gemara says: Conclude from the baraita that this is the case.

    5MISHNA: Gentiles do not have naziriteship, i.e., the halakhot of naziriteship do not apply to gentiles. They are not subject to the prohibitions of a nazirite, nor does one accept their offerings at the end of naziriteship. However, women and Canaanite slaves do have naziriteship. The mishna adds: There is a greater stringency in the case of women than in the case of slaves, as a master may force his slave to drink wine, shave his hair, or become ritually impure from a corpse, despite the slave’s vow of naziriteship, but a husband cannot force his wife to transgress her naziriteship.

    6GEMARA: The mishna teaches that gentiles do not have naziriteship, whereas women and slaves can be nazirites. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught, that the beginning of the passage about naziriteship, which states: “Speak to the children of Israel” (Numbers 6:2), serves to emphasize that these halakhot apply to Jews, but not to the gentiles. Furthermore, the continuation of the verse: “And say to them, when a man or woman shall clearly utter a vow,” serves to include slaves. The Gemara asks: Why do I need a verse to include slaves? Haven’t you said the following principle: Any mitzva that a woman is obligated in its performance, a slave is also obligated in its performance? Since the halakhot of naziriteship apply to a woman, they should likewise apply to slaves.

    7Rava said: Here it is different, as with regard to vows the verse states: “To bind his soul with a bond” (Numbers 30:3), and the Sages expounded that this is referring only to one whose soul is in his possession, i.e., who is under his own jurisdiction. This excludes a slave, whose soul is not in his possession, but who is under his master’s control. The verse from Leviticus is necessary, lest you say that since a slave’s soul is not in his possession, one should say that with regard to the halakhot of a nazirite as well, he cannot undertake this vow notwithstanding the principle that slaves have similar halakhot to women with regard to obligations, who can become nazirites. The aforementioned verse teaches us that a slave can in fact take a vow of naziriteship.

    8The Gemara returns to the earlier exposition of the verse. The Master said in the baraita that the verse specifies: “Speak to the children of Israel,” but not to the gentiles. The Gemara asks: And anywhere that “Israel” is written, are gentiles not included in that verse? But there is a counterexample in the verse written with regard to the halakhot of valuations, as it is written: “Speak to the children of Israel” (Leviticus 27:2), and it was taught in a baraita : The children of Israel can take a valuation vow but gentiles cannot take a valuation vow. If a gentile declares: I undertake to donate the value of so-and-so, his vow does not take effect.

    9The baraita continues: One might have thought that this means that gentiles cannot be the subject of a valuation either, i.e., if a Jew says: I am obligated to give the value of so-and-so the gentile, his vow would not take effect. Therefore, the verse states the inclusive expression: “When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2), to teach that in this regard, every “man,” even a gentile, is included in halakhot of valuations. Inasmuch as the Torah also states with regard to a nazirite: “When a man or woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite” (Numbers 6:2), perhaps one should include gentiles in the halakhot of naziriteship as well.

    10The Gemara answers: Here, in the case of naziriteship, it is different, as the verse states: “For his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, he shall not defile himself” (Numbers 6:7). From here it is derived that this mitzva applies only to one who has a father. This excludes a gentile, who does not have a father. The Gemara asks: With regard to what halakha does a gentile lack a father? If we say it is with regard to inheritance, but didn’t Rabbi Ḥiyya bar Avin say that Rabbi Yoḥanan said: A gentile inherits the estate of his father by Torah law, as it is stated: “Because I have given Mount Seir to Esau as an inheritance” (Deuteronomy 2:5)?

    11Rather, this mitzva of naziriteship applies to one who is warned concerning the honor of his father, and as the mitzva to honor one’s father does not apply to a gentile, it is as though he has no father. The Gemara asks: Is it written: Honor your father, in the context of a nazirite? What is the connection between these two issues? Rather, the verse states with regard to a nazirite: “For his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, he shall not defile himself” (Numbers 6:7), and it should be understood as referring to one who has the potential to become ritually impure,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תני רבי חייאטמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים:

    בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיותדקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ"נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער:

    או דלמא משום עבורי שיער טומאהאיתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי:

    ואי ס"ד משום עבורי שיער טומאההוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל"א לאו ש"מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש"מ:

    מתני' הכותים אין להם נזירותהעובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים:

    חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדושהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמע לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:

    גמ' קתני הכותיםאין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין:

    דת"ר דבר אל בני ישראלאיש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין:

    ואמרת אליהםאיש או אשה לרבות את העבדים שיש להן נזירות:

    עבדים למה לילרבויי קרא שיש להן נזירות:

    הא אמרתבמס' קדושין כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכיון שהאשה חייבת בנזירות כדכתיב איש או אשה איתרבו להו נמי עבדים:

    שאני הכאגבי נזירות דאי לאו דאתי קרא אחרינא לרבויי עבדים לא הואי אמינא דעבדים מחייבי בנזירו' משום דאמר קרא גבי נזירות לאסור איסר כו' קמ"ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים:

    ואין העובדי כוכבים מעריכיןשאם אמר ערכי עלי לא אמר כלום:

    יכול לא יהו נערכיןשאם אמר ישראל ערך זה עובד כוכבים עלי שלא יהו בדבריו כלום:

    תלמוד לומראיש או אשה כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' דאיתנהו בכלל ערך ונותן ערכו כפי שנותיו של עובד כוכבים הכא נמי גבי נזירות ליהוו עובדי כוכבים בתורת נזירות דאם אינן נזירין להביא קרבן דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ליתהנו בהו איש דליהוו נזירים אבל לא מביאין קרבן כדלקמן:

    שאני הכאגבי נזיר מה שאינו בתורת נזיר כלל דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב דיבר הכתוב שהוא חייב בתורת נזיר:

    יצא עובד כוכבים שאין לו אבדאין אבות לעובד כוכבים:

    למאי הלכתאאמרת דאין אבות לעובד כוכבים:

    אילימא לענין ירושה כו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעירלהורישה לבניו אלמא דאית אבות לעובד כוכבים לענין ירושה:

    אלאאימא הכי לאמו ולאביו במי שמוזהר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו ועובד כוכבים הואיל ואינו בכיבוד אביו אין נזירות חלה עליו:

    נזיר 61 עמוד א

    1תני רבי חייא: זה לפני ביאת מים (חיים) וזה לאחר ביאת מים, זה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים.

    2שתגלחת הנגע וכו'. בעי רמי בר חמא: הני ארבע תגלחיות דקאמר, משום מצוה, או משום אעבורי שיער טומאה?

    3למאי נפקא מינה? לעבורי בנשא. אי אמרת משום מצוה לעבורי בנשא לא, ואי אמרת משום אעבורי שיער טומאה אפילו סכיה נשא נמי.

    4מאי? אמר רבא, ת"ש ומגלח ארבע תגלחיות. אי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה, אפילו בשלש נמי סגיא ליה! שמע מינה משום מצוה: שמע מינה.

    5הדרן עלך שני נזירים׃

    Mishna

    6הכותים אין להם נזירות. נשים ועבדים יש להן נזירות. חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו.

    Gemara

    7קתני: הכותים אין להם נזירות. מנא הני מילי? דתנו רבנן (במדבר ו, ב) ״דבר אל בני ישראל״ ולא לעובדי כוכבים ״ואמרת אליהם״ לרבות את העבדים. למה לי קרא? האמרת: כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה!

    8אמר רבא: שאני הכא דאמר קרא ״(במדבר ל״, ג) לאסור איסר על נפשו, במי שנפשו קנויה לו. יצא עבד, שאין נפשו קנויה לו. הואיל ואין נפשו קנויה לו, אימא גבי נזיר נמי לא. קמשמע לן.

    9אמר מר: ״דבר אל בני ישראל״, ולא לעובדי כוכבים וכל היכא דכתיב ״ישראל״, עובדי כוכבים לא? והא גבי ערכין, דכתיב ״(ויקרא כז״, ב) ״דבר אל בני ישראל״, ותניא: בני ישראל מעריכין, ואין העובדי כוכבים מעריכין.

    10יכול לא יהו נערכין ת"ל ״איש״.

    11שאני הכא, דאמר קרא: ״(במדבר ו״, ז) ״לאביו ולאמו לא יטמא״, במי שיש לו אב, יצא עובד כוכבים שאין לו אב. למאי? אילימא לענין ירושה, והא"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: ״(דברים ב״, ה) ״כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר״!

    12אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו. מי כתיב ״כבד אביך״ גבי נזיר? אלא: אמר קרא ״לאביו ולאמו לא יטמא״ במי שיש לו טומאה,׃

    Tosafot

    הני ד' תגלחיות משום מצוהכלומר כולהון משום מצוה וצריך תער אף לשלישית ואפי' טמא ודאי ומוחלט ודאי שטעון ארבע תגלחיות ותגלחת שלישית אינה אלא לנזיר טמא ולפי דעתי לא מהדר אארבע תגלחיות דמתני' דאיירי בספק מוחלט וספק טמא שאין במשנתינו תגלחת שלא תוכל להסתפק או במוחלט או בנזיר טהור ודאי מצורע ונזיר טהור נפקא לן מקראי בפ' שלשה מינין (לעיל נזיר דף מא.) דבתער ונזיר טמא נמי גמרינן לה מנזיר טהור וסוגיא דהש"ס הוא דסלקא הכי ולרמי בר חמא מיבעיא ליה ובקוצר היה יכול לומר תגלחת נזיר טמא צריכה תער או אינה צריכה תער אלא דנקט הני תגלחיות משום דאיירינהו בהו בסוגיין במוחלט ודאי וטמא ודאי דמגלח ארבע תגלחיות:

    אי אמרת משום איעבורי שער אפי' סכייה נשאוצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער שאם סך נשא בכל ראשו תו לא הדר כדאמרי' בפ' החובל (ב"ק דף פו.) ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה וה"ה דמצי למיבעי או מגלחו במספרים:

    תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ש"מ משום מצוה ש"מיש מפרשים דדייק מדכולל אותם ביחד א"כ דמיין אהדדי וכולהו בתער אף השלישית שהיא לספק נזיר טמא גם יש ספרים כתוב ואי ס"ד משום עיבורי טומאה אפילו בג' נמי סגי וקשיא לן מאי מייתי והלא בכל התגלחיות יש להסתפק אי במצורע או בנזיר טהור אף בשלישית ושמא י"ל דאע"ג דבתגלחת שלישית איכא לספוקי תגלחת בנזיר טהור שהיא צריכה תער מ"מ אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק דנזיר טהור לא היה צריך גילוח שהרי עדיין לא היה מותר לשתות ביין:

    מתני' הכותים אין להם נזירותואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות ובגמרא מפרש מנלן:

    נשים ועבדים יש להן נזירותבגמרא מרבה להן:

    כופה את עבדושמוחה על נזירותו בגמרא מפרש טעמא:

    מנהני מילידעובדי כוכבים אין להם נזירות הלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל והכא נמי נדר הוא:

    דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' וגו' בני ישראל ולא עובדי כוכבים - שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאין קרבנות נזירות עליהם:

    למה לי קרא לרבות לעבדים והא אמרינן כל מצוה שאשה חייבת עבד חייב בה - כלומר הא קיימא לן הכי ובפ"ק. דקדושין (דף כג.) ילפינן לה:

    שאני הכא דקאמר קרא לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד - ואע"ג דאכתיב לגבי נדרים מ"מ בפ"ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר להזיר:

    והא גבי ערכין דכתיב בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכיןלומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין העובדי כוכבים מעריכין אף כי נודרים נדרים ונדבות כישראל יכול לא יהו נערכים אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים עלי ת"ל איש והכא נמי גבי נזיר נימא דאהני מיעוטא דבני ישראל לומר בני ישראל נודרים ומביאין קרבן אבל העובדי כוכבים אין נודרים ומביאים קרבן יכול לא יהו נודרים כלל לאסור ביין ובטומאה ת"ל איש דהכי נמי אמר הש"ס בסמוך:

    למאי אילימא לענין ירושהדסתם מקום שנאמר בו אב לענין ירושה קרוי אביו:

    מי שמוזהר על כיבוד [אב]אבל עובד כוכבים לא מוזהר:

    מידי [בנזיר כבד] אביך כתיבולעיל כי קאמר לענין ירושה לא פריך הכי דסתם אב נקרא אב לענין ירושה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    ארבע תגלחות שהוזכרו כלם בתער ואין גלוח מספרים עולה באחת מהן ולא אף הסיכה בצבע נשא שהוא מעביר את השער מעיקרו שאין הכונה בהם להעברת שער לבד באי זה צד שיהא מועבר אלא מצוה בתער ולענין ביאור יש שואלין והיאך נסתפק בה והרי אמרו ג' מגלחין בתער ובכללן נזיר ומצורע כמו שהתבאר בפרק ששי ופירשו בתוספות שלא שאלוה אלא בתגלחת נזיר טמא ונפקא מינה לתגלחת נזירות טומאה דעלמא והוא שלמדוה ממה שאמרו ומגלח ארבע תגלחות דאי ס"ד משום עבורי שער אפילו בשלש סגי כלומר שתגלחת שלישית שהיא מסרך נזירות טומאה לא תצטרך להיותה בתער הואיל והראשונות שהיו לספק החלט היו בתער ותגלחת אחרונה גם כן שהיא לטהרה עתידה להיות בתער ושמא תאמר והיאך אפשר להיות השלישית בהם של נשא והרי צריך לגדל שער לנזירות טהרה ומאחר שסך בנשא אין השער צומח כדאיתא בפרק החובל פירשו בתוספות שיעביר נשא בכל שער ראשו לבד שתי שערות שיקיים בהם מצות העברת תער או שמא אינו צומח לגמרי אבל צומח הוא בכדי לכוף ראש לעיקר או שמא הוה ליה כנזיר ממורט ולא יצטרך מחמת הגלוח כלום:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    הגוים אין להם נזירות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא אמנם בא לבאר שהנזירות חל על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולא על הקטנים על ידי עצמן אלא על ידי האב ושזה החלק יתבאר בזה הפרק לבד נזירות הקטנים שהתבאר ענינם בפרק רביעי וכן באו עוד בזה הפרק מעניני החלק החמישי בעניני טומאת נזיר ובפרט בעניני נזיר שלא נודעה לו טומאתו עד שגלח ובענין בדיקת הדרכים לעולי רגלים ולנזיר ועושה פסח כשמוצאין מת בדרך על אי זה צד מפנין ועל אי זה צד חוששין לו לשכונת קברות ועל ידי דברים אלו נתגלגלו בה שאר דברים מענין ספק נגעים ובדיקת ראיה בזב ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בעניני נזירות הנשים והעבדים השני בעניני נזיר שגלח ונודע לו אחר כן שנטמא (אחר כן) בתוך נזירותו השלישי בענין בדיקת הדרכים לנזיר ועושה פסח ושאר עולי רגלים הרביעי במה שבא על ידי גלגול בקצת ספיקות הן בעניני מכה את חברו ואמדוהו למיתה הן בספק נגעים הן בספק זיבה על איזה צד בודקין אם מחמת אונס באה אם שלא מחמת אונס וסיים דבריו בעניני הנזירות לידע בשמואל הנביא אם היה נזיר אם לאו כדי לידע במי שאמר הריני כשמואל הרמתי אם נעשה נזיר בכך אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה אמר הר"ם בתחלת פרשת נזיר אמור אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא גוים ואמר השם ית' בשבועות ובנדרים כלם לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכופף הוא שיכריחהו על השתיה והטומאה והעקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא מה שיקרה והוא בלתי קונה עצמו ואולם הנדרים המחויבים לו כמו שיאמר על כך וכך כאשר עשיתי כך או אכלתי כך או איסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש ממה שלא יושג העבד בעצמו מזה היזק ולא יתבטל לאדניו ברצון ואם אמר לעבדו מופר לך הנה כבר הסיר ממנו הכפיפה והיה בן חורין ולזה משלים את נזירותו ואמר עבר מלפניו ירצה בו שהוא יברח ממנו או יצא ממנו והוא נזיר אמר ר' מאיר לא ישתוק מפני שיצטער ויחזור לרבו להכריח אותו על השתיה ור' יוסי אומר ישתה שלא יחלה וימות שאי אפשר לרבו שיקנהו ויחפשהו וישוב לרשותו והנה כלו נשאר ברשותו והלכה כר' מאיר:

    אמר המאירי הגוים אין להם נזירות כלומר שאף על פי שנתרבו בענין קרבנות לנדר ונדבה ונזירות הרי הוא בדין קרבן מ"מ התורה מעטתם מדין נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל ולא לגויים:

    נשים ועבדים יש להם נזירות כלומר שאם נדרו בנזיר נדרם נדר נשים בהדיא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ועבדים דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומ"מ אי לאו ריבויא דהאי קרא לא היינו כוללין אותם בדין נזירות מדין אשה ר"ל שכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חיבין בה שהייתי אומר שלא נאמר כן אלא במצוה הבאה מאליה אבל שבועות ונדרים ונזירות שהוא מביאם עליו והתורה אמרה על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא זה וכו' דאלמא דכל נדר שיש בו עינוי נפש או בטול מלאכה אינו חל עליו כלל כמו שיתבאר ושמא היה עולה על דעתך לומר שאף בנזירות כן קמ"ל שהנזירות מיהא חל עליו כבנשים ואח"כ בא לבאר על איזה צד האדון יכול לבטל את נזירותו ובאשה מיהא כבר ידעת שהאב או הבעל יכולין להפר לה כשאר הנדרים אבל העבד אינו בתורת הפרה אלא שהרשות ביד רבו לכופו לשתות ולהטמא בלא הפרה שאין הפרה בעבד אלא כופהו בכך וכל שאינו כופהו חייב לנהוג נזירותו ויראה שאף על פי שלא כפאו בשעה ששמע כופהו לכשירצה ומשכפהו נתבטל נזירותו אלא שאם יצא לחירות חייב להשלים שאין הכפייה בטול גמור ויש חולקים בה כמו שנבאר בסמוך ולמדת מ"מ שכופהו לשתות וזהו שאמרו חומר בנשים מבעבדים שאדם כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וחומר בעבדים מבנשים שאדם מיפר לאשתו ואינו מיפר לעבדו:

    הפר לאשתו הפר לה עולמית ר"ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ"מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ"מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:

    עבר מנגד פניו ר"ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו' ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו' כי טוב לו עבוד וכו' ור' יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר"ל בלא ידיעת רבו ואח"כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זהו שאמרו כאן לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שהדבר מוכיח ששאר נדרים ושבועות חוץ מן הנזירות אינן חלין על העבד למטה בסוף הסוגיא יראה הפך הדברים שבנדרים ושבועות אינו כופהו ונוהג במה שנדר או נשבע ופסק הדברים שכל שיש בו עינוי נפש או עכוב מלאכה או שהעריך עצמו אין הנדר חל עליו כלל שאין נפשו קנויה לו ואינו צריך לכפותו אלא אף בלא כפייה הוא יכול לעשות כנגד נדרו שאין זה אלא כאוסר פירות חברו על חברו אבל כל שנדר או נשבע בדבר שאין בו לא ענוי נפש ולא עכוב מלאכה אין האדון יכול לכפותו ולפי מה שיתבאר למטה אם נדר על אשכול של ענבים אם אין שם אלא הוא הרי זה אוכלו אף בלא כפייה שהרי יש כאן ענוי נפש ואין הנדר חל ואם יש שם אחר אין רבו יכול לכופו וכן כל כיוצא בזה:

    לענין ביאור זה שאמרו כאן שאני הכא דכתיב על נפשו וכו' פירושו דכתיב גבי נדרים ושבועות על נפשו כלומר שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל ומהו דתימא אף לענין נזירות כן קמ"ל שחל הוא עליו אע"פ שיש בו ענוי נפש אלא שהרשות ביד רבו לכופו ולמדת מזו שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל אבל החלק השני והוא שאם אין בו ענוי נפש אין רבו יכול לכופו יתבאר למטה והריני מצרף אותה סוגיא עם זו כדי שיהא הענין רצוף במקום אחד והוא שאמרו תנו רבנן רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ושבועות ושאלו בה למה רבו כופהו בנזירות ולא בנדרים ושבועות אי משום דכתיב על נפשו יצא עבד וכו' אף נדרים כן וזו ודאי קשה לפרש דהא קרא בנדרים כתיב ועוד שהרי פסוק זה מוכיח שאין הנדר חל עליו כלל ובנזירות אי אתה אומר כן שהרי אתה אומר עליו חל הוא אלא שרבו כופהו אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך ואנו מפרשים בה דאלישנא דהכא סמיך והכי קאמר אי מדכתיב בנדרים על נפשו כלומר דכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל ואמרת עליה דנזירות מיהא איתרבי אף על פי דאית ביה עינוי אלא שרבו כופהו דלהכי אהני על נפשו בנדרים נמי במה שהם חלין והוא כשאין בו עינוי נפש יהא רבו כופהו שהרי אין בו עינוי דנדרים הוה ליה כענוי דנזירות מצד שהנזירות נתרבה מן המקרא והמתרץ לא הבין שאלתו והיה סבור על המקשה שיהא דעתו שהנדר חל אף במקום ענוי ומחזר לומר שיהא רבו כופהו ותירץ לו שזה שאין רבו כופהו הוא מפני שאין בה ענוי שאם נדר באשכול זה הרי מותר באחרים מה שאין כן בנזיר שיש בו ענוי וחזר ושאלו לפי סברתו ומה תאמר כשאין שם עוד אשכול והא רבו יכול לכפותו והוא חוזר ומשיבו בחרצן שאין שם עינוי כל כך אף כשאין שם אחר שאין אכילתו מצויה ובנזיר מיהא נזר בחרצן נעשה נזיר לכל והוא משיבו שאף בחרצן כל שאין לו דבר אחר לאכל חליש ליביה ואיכא ענוי ויהא יכול לכופו והעלה אביי שלשון הבריתא אינו כן שהנדר כל שיש בו ענוי אין כאן נדר כלל ומה שאמרו בבריתא כופהו לנזירותו ולא לנדרים ושבועות ענינו בנדרים שיש בה ענוי ופירושה צריך לכופו בנזירות אבל בנדרים ושבועות אינו צריך לכפותו כלל דכתיב להרע או להטיב שאין שבועה אלא במה שבידו והרעה לאחרים אינה בידו ועבד כל הרעת עצמו הרעה לאדון הוא הא כל שאין בו ענוי אין צ"ל שאינו כופהו הואיל ואין בה שום הרעה לאדון ולמדת שהמקשה היה מחזר לומר שבמקום שאין שם ענוי יהא רבו כופהו והעלו הלכה שאינו כופהו:

    ולענין הבריתא מיהא הוזכר בה אבל לא לנדרים ושבועות וערכין וא"כ לפי מסקנא זו אתה צריך לפרשה שאינו צריך למחות שאינו חל עליו כלל כמו שביארנו למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בהלכות נזירות ומ"מ בתוספות מפרשים שלא נשנית בה ערכין כדמיון הנדרים אלא כך פירושו נזירות בעיא כפייה ומהניא ביה נדרים ושבועות לא צריכי כפייה כלל הואיל ויש בהן עינוי ערכין לא מהניא בהו כפייה כל שיש לו מעות שאין לרבו רשות בהן על הצדדין שאפשר להיות כן על הצדדין שביארנו בראשון של קדושין והרי הוא כנדרים שאין בהן עינוי והדברים נראין ובהלכות ערכין ראיתי לגדולי המחברים שכתבו שהעבד מעריך ולכשיפדה נותן הערך שנדר:

    הגוי אינו מעריך אלא שהוא נערך כיצד גוי שאמר ערך ישראל פלוני עלי או ערכי עלי אע"פ שהוא בתורת נדר ונדבה לענין הערכה לא אמר כלום אבל ישראל שאמר הרי ערך גוי זה עלי חייב בערכו כפי שניו וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקוה בהפך ר"ל שהגוי מעריך אבל לא נערך ובמקומה נחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה ושיטתנו כר"מ וממה שנאמר בה במקומה בראשון של ערכין אמר רבא הילכתיה דר"מ מסתברא וטעמיה לא מיסתברא ומ"מ לגדולי המפרשים הואיל ולא מיסתבר טעמיה הדרינן לכללא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ודעת ראשון נראה עיקר:

    בן נח אף על פי שיש לו אבות לענין ירושה על הדרך שביארנו בראשון של קדושין בענין גוי יורש את אביו דבר תורה מ"מ אינו בתורת אבות לענין כבוד ר"ל שאינו מוזהר על כבוד אב ואם נתגייר האב והבן אפי' נתגייר האב והיתה לידת הגר בקדשה הואיל והורתו שלא בקדשה אינו חייב על מכת אביו וקללתו אלא שנוהג בו מקצת כבוד אפילו גר שנתגייר ואביו גוי אסור לו לבזותו שלא יאמרו עליו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Nazir 61a

    Nazir 61a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 296 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תני רבי חייא טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים:

    בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ"נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער:

    או דלמא משום עבורי שיער טומאה איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי:

    ואי ס"ד משום עבורי שיער טומאה הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל"א לאו ש"מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש"מ:

    מתני' הכותים אין להם נזירות העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים:

    חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמע לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:

    גמ' קתני הכותים אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין:

    דת"ר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Nazir 61a · Sefaria

    Tosafot

    הני ד' תגלחיות משום מצוה כלומר כולהון משום מצוה וצריך תער אף לשלישית ואפי' טמא ודאי ומוחלט ודאי שטעון ארבע תגלחיות ותגלחת שלישית אינה אלא לנזיר טמא ולפי דעתי לא מהדר אארבע תגלחיות דמתני' דאיירי בספק מוחלט וספק טמא שאין במשנתינו תגלחת שלא תוכל להסתפק או במוחלט או בנזיר טהור ודאי מצורע ונזיר טהור נפקא לן מקראי בפ' שלשה מינין (לעיל נזיר דף מא.) דבתער ונזיר טמא נמי גמרינן לה מנזיר טהור וסוגיא דהש"ס הוא דסלקא הכי ולרמי בר חמא מיבעיא ליה ובקוצר היה יכול לומר תגלחת נזיר טמא צריכה תער או אינה צריכה תער אלא דנקט הני תגלחיות משום דאיירינהו בהו בסוגיין במוחלט ודאי וטמא ודאי דמגלח ארבע תגלחיות:

    אי אמרת משום איעבורי שער אפי' סכייה נשא וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער שאם סך נשא בכל ראשו תו לא הדר כדאמרי' בפ' החובל (ב"ק דף פו.) ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה וה"ה דמצי למיבעי או מגלחו במספרים:

    תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ש"מ משום מצוה ש"מ יש מפרשים דדייק מדכולל אותם ביחד א"כ דמיין אהדדי וכולהו בתער אף השלישית שהיא לספק נזיר טמא גם יש ספרים כתוב ואי ס"ד משום עיבורי טומאה אפילו בג' נמי סגי וקשיא לן מאי מייתי והלא בכל התגלחיות יש להסתפק אי במצורע או בנזיר טהור אף בשלישית ושמא י"ל דאע"ג דבתגלחת שלישית איכא לספוקי תגלחת בנזיר טהור שהיא צריכה תער מ"מ אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק דנזיר טהור לא היה צריך גילוח שהרי עדיין לא היה מותר לשתות ביין:

    מתני' הכותים אין להם נזירות ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות ובגמרא מפרש מנלן:

    נשים ועבדים יש להן נזירות בגמרא מרבה להן:

    כופה את עבדו שמוחה על נזירותו בגמרא מפרש טעמא:

    מנהני מילי דעובדי כוכבים אין להם נזירות הלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל והכא נמי נדר הוא:

    דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' וגו' בני ישראל ולא עובדי כוכבים - שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאין קרבנות נזירות עליהם:

    6 more comments on this page.

    Tosafot on Nazir 61a · Sefaria

    Meiri

    ארבע תגלחות שהוזכרו כלם בתער ואין גלוח מספרים עולה באחת מהן ולא אף הסיכה בצבע נשא שהוא מעביר את השער מעיקרו שאין הכונה בהם להעברת שער לבד באי זה צד שיהא מועבר אלא מצוה בתער ולענין ביאור יש שואלין והיאך נסתפק בה והרי אמרו ג' מגלחין בתער ובכללן נזיר ומצורע כמו שהתבאר בפרק ששי ופירשו בתוספות שלא שאלוה אלא בתגלחת נזיר טמא ונפקא מינה לתגלחת נזירות טומאה דעלמא והוא שלמדוה ממה שאמרו ומגלח ארבע תגלחות דאי ס"ד משום עבורי שער אפילו בשלש סגי כלומר שתגלחת שלישית שהיא מסרך נזירות טומאה לא תצטרך להיותה בתער הואיל והראשונות שהיו לספק החלט היו בתער ותגלחת אחרונה גם כן שהיא לטהרה עתידה להיות בתער ושמא תאמר והיאך אפשר להיות השלישית בהם של נשא והרי צריך לגדל שער לנזירות טהרה ומאחר שסך בנשא אין השער צומח כדאיתא בפרק החובל פירשו בתוספות שיעביר נשא בכל שער ראשו לבד שתי שערות שיקיים בהם מצות העברת תער או שמא אינו צומח לגמרי אבל צומח הוא בכדי לכוף ראש לעיקר או שמא הוה ליה כנזיר ממורט ולא יצטרך מחמת הגלוח כלום:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    הגוים אין להם נזירות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא אמנם בא לבאר שהנזירות חל על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולא על הקטנים על ידי עצמן אלא על ידי האב ושזה החלק יתבאר בזה הפרק לבד נזירות הקטנים שהתבאר ענינם בפרק רביעי וכן באו עוד בזה הפרק מעניני החלק החמישי בעניני טומאת נזיר ובפרט בעניני נזיר שלא נודעה לו טומאתו עד שגלח ובענין בדיקת הדרכים לעולי רגלים ולנזיר ועושה פסח כשמוצאין מת בדרך על אי זה צד מפנין ועל אי זה צד חוששין לו לשכונת קברות ועל ידי דברים אלו נתגלגלו בה שאר דברים מענין ספק נגעים ובדיקת ראיה בזב ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בעניני נזירות הנשים והעבדים השני בעניני נזיר שגלח ונודע לו אחר כן שנטמא (אחר כן) בתוך נזירותו השלישי בענין בדיקת הדרכים לנזיר ועושה פסח ושאר עולי רגלים הרביעי במה שבא על ידי גלגול בקצת ספיקות הן בעניני מכה את חברו ואמדוהו למיתה הן בספק נגעים הן בספק זיבה על איזה צד בודקין אם מחמת אונס באה אם שלא מחמת אונס וסיים דבריו בעניני הנזירות לידע בשמואל הנביא אם היה נזיר אם לאו כדי לידע במי שאמר הריני כשמואל הרמתי אם נעשה נזיר בכך אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה אמר הר"ם בתחלת פרשת נזיר אמור אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא גוים ואמר השם ית' בשבועות ובנדרים כלם לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכופף הוא שיכריחהו על השתיה והטומאה והעקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא מה שיקרה והוא בלתי קונה עצמו ואולם הנדרים המחויבים לו כמו שיאמר על כך וכך כאשר עשיתי כך או אכלתי כך או איסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש ממה שלא יושג העבד בעצמו מזה היזק ולא יתבטל לאדניו ברצון ואם אמר לעבדו מופר לך הנה כבר הסיר ממנו הכפיפה והיה בן חורין ולזה משלים את נזירותו ואמר עבר מלפניו ירצה בו שהוא יברח ממנו או יצא ממנו והוא נזיר אמר ר' מאיר לא ישתוק מפני שיצטער ויחזור לרבו להכריח אותו על השתיה ור' יוסי אומר ישתה שלא יחלה וימות שאי אפשר לרבו שיקנהו ויחפשהו וישוב לרשותו והנה כלו נשאר ברשותו והלכה כר' מאיר:

    אמר המאירי הגוים אין להם נזירות כלומר שאף על פי שנתרבו בענין קרבנות לנדר ונדבה ונזירות הרי הוא בדין קרבן מ"מ התורה מעטתם מדין נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל ולא לגויים:

    נשים ועבדים יש להם נזירות כלומר שאם נדרו בנזיר נדרם נדר נשים בהדיא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ועבדים דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומ"מ אי לאו ריבויא דהאי קרא לא היינו כוללין אותם בדין נזירות מדין אשה ר"ל שכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חיבין בה שהייתי אומר שלא נאמר כן אלא במצוה הבאה מאליה אבל שבועות ונדרים ונזירות שהוא מביאם עליו והתורה אמרה על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא זה וכו' דאלמא דכל נדר שיש בו עינוי נפש או בטול מלאכה אינו חל עליו כלל כמו שיתבאר ושמא היה עולה על דעתך לומר שאף בנזירות כן קמ"ל שהנזירות מיהא חל עליו כבנשים ואח"כ בא לבאר על איזה צד האדון יכול לבטל את נזירותו ובאשה מיהא כבר ידעת שהאב או הבעל יכולין להפר לה כשאר הנדרים אבל העבד אינו בתורת הפרה אלא שהרשות ביד רבו לכופו לשתות ולהטמא בלא הפרה שאין הפרה בעבד אלא כופהו בכך וכל שאינו כופהו חייב לנהוג נזירותו ויראה שאף על פי שלא כפאו בשעה ששמע כופהו לכשירצה ומשכפהו נתבטל נזירותו אלא שאם יצא לחירות חייב להשלים שאין הכפייה בטול גמור ויש חולקים בה כמו שנבאר בסמוך ולמדת מ"מ שכופהו לשתות וזהו שאמרו חומר בנשים מבעבדים שאדם כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וחומר בעבדים מבנשים שאדם מיפר לאשתו ואינו מיפר לעבדו:

    הפר לאשתו הפר לה עולמית ר"ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ"מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ"מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:

    עבר מנגד פניו ר"ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו' ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו' כי טוב לו עבוד וכו' ור' יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר"ל בלא ידיעת רבו ואח"כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Nazir 61a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות דהוו בנזיר ספק טמא ספק מוחלט משום מצוה נינהו וצריכי כלהו תער או משום עבורי טומאה נינהו ולעבורי בנשא סגי. איבעיא לן בספק דכיון דבתגלחת ראשונה עביד טבילה קודם תגלחת משום ספק טומאה דאי לא טביל לא מצי מגלח דדילמא לאו מוחלט הוא ואינו יכול לגלח עד שיטבול וישחוט זבח אחר דדילמא טהור הוא. וכן לאחר תגלחת עביד טבילה משום ספק החלט וקרבן טומאה נמי מייתי אם כן שייכא ההיא תגלחת קצת לתגלחת טומאה ואותה תגלחת מגלח בתער הרי קיים מצות תער לטומאתו ולחלוטו דהא טביל ליה תרי זימני. ובתגלחת שניה נמי טביל אחר תגלחת דספק טהרתו וספק ספרו הוא ומגלח נמי בתער. אבל בתגלחת שלישית לא יצטרך תער דכיון דטבל שתי טבילות בקמייתא הרי קיים מצות תער לספק טומאה. ואף על גב דמכל מקום מצרכינן תגלחת שלישית משום ספק טומאה בעבורי נשא סגי דלעבורי שער טומאה היינו משום דבעי למימני שלשים יום דנזיר טהרה ולא איפשר למנות נזיר (טומאה) טהרה אם עליו שער טומאה. או דילמא משום מצוה הוו כולהו ארבע תגלחיות ואפילו השלישית. ואם כן יצטרך תער דאינו יוצא ידי חובת תגלחת טומאה בתער ראשונה אף על גב דטביל מקמי תגלחת דכיון דלמצוה איתקון כולן צריכין תער. תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שער טומאה הוא בשלש סגי. שהרי בתגלחת ראשונה ושלישית אזיל ליה שער טומאה ובראשון ובאמצעי עבד ליה תגלחת טהרה. ואי ליכא מצוה דתגלחת אחרונה לא ליעביד כלל דהא ליכא בתרה מידי. אלא ודאי מצוה בארבעתן שמע מינה. ואם כן תער בעינן. הרב עזריאל ז"ל:

    תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש סגי. פירוש תגלחת שלישית לא אצטריך כלל לעשות ואפילו הכי מיד שמנה שתי ימים ושתי תגלחיות לצרעתו מיד הוא מותר למנות מנין דנזירות טהרה ומותר לשתות ביין אחר תשעים יום אף על גב שלא גילח לטומאתו הואיל ותגלחת טומאה להעביר שיער תעלה לו לתגלחת דמצורע מידי דהוה לנזיר. ומדתנן דאינו עולה תגלחת דמצורע לנזיר טמא שמע מינה דלאו משום עבורי שיער הוא אלא משום מצוה ולכך אינו עולה. והוא הדין דמצי למפשט מדאמרינן לעיל דתגלחת צרעתו אינה עולה לו לטומאתו. תוספות חיצוניות: וקשה לי דמסתבר דאפילו נזיר טהור מצי לאעבורי שערו בנשא רק שישייר שתי שערות לקיים מצות גילוח כדמוכח לעיל דמצות גילוח הן שתי שערות. וצריך לומר דתרי גווני נשא נינהו ויש נשא שהשיער צומח אחר כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו: סליק פרק שני נזירים פרק הכותים אין להם

    הנכרים אין להם וכו' ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבן. ואם בא להמלך אם מותר לשתות יין וליטמא למתים מתירין לו. שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין

    ואינו כופה אשתו לשתות אם לא שאמר לה בלשון הפרה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

    גמרא דאמר קרא. גבי נדרים לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יכול לאסור איסר על נפשו יצא עבד. והא קרא בנדרים כתיב. אם אינו ענין לנדרים דאיכא קרא אחרינא דעבד אינו יכול לידור מדכתיב להרע או להטיב. תנהו ענין לנזירות. ומהכא נפקא לן דביד רבו למחות ומותר בכך העבד לשתות ביין.

    נימא גבי נזיר נמי לא דגם כשישתחרר לא יאסר כלל ביין וגם בלא מחאת רבו מותר לשתות ביין. קמשמע לן ואמרת אליהם דנזירות חל עליהם ואסורים לשתות ביין כל אימת דלא מיחה קודם. תוס' חיצוניות:

    בני ישראל מעריכין ולא נכרי שאם אמר נכרי ערך פלוני עלי לא אמר כלום. דסלקא דעתך אמינא נילף מנדרים שישנן בנכרים שהרי הוקשו ערכין לנדרים מכי יפליא נדר בערכך. הר' עזריאל ז"ל:

    יצא נכרי שאין לו אב הילכך אינו בתורת נזירות ליין ולטומאת מתים הילכך ליכא למדרש הכא איש לרבויי. ותמיה לי בני ישראל למה לי. דליכא למימר דמהאי קרא לא שמעינן אלא יין וטומאת מתים ואתא בני ישראל למעוטינהו מקרבנות. דלא הוה מסתבר שיביא קרבנות נזירות הואיל ואין עליו תורת נזירות כלל. ועוד אי מצינן למידרש האי קרא לחצאין אכתי נימא מי שאין לו אב מיטמא למתים ומאיש נרבה שאסור לשתות יין. אלא ודאי האי קרא ליכא למידרשיה לחצאין. ונראה לי דמהאי קרא לא הוה שמעינן מידי אי לא כתיב בני ישראל. אלא בתר דכתיב בני ישראל אתיא הך דרשא לאפוקי מריבויא דאיש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

    Shita Mekubbetzet on Nazir 61a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Nazir, daf 61, Amud Aleph, about 296 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “תני רבי חייא: זה לפני ביאת מים…”

      Named: רבי חייא.

    2. Segment 218 words

      Opens “שתגלחת הנגע וכו'. בעי רמי בר חמא:…”

    3. Segment 322 words

      Opens “למאי נפקא מינה? לעבורי בנשא. אי אמרת…”

    4. Segment 425 words

      Opens “מאי? אמר רבא, ת"ש ומגלח ארבע תגלחיות.…”

      Named: רבא.

    5. Segment 54 words

      Opens “הדרן עלך שני נזירים…”

    6. Segment 621 words

      Opens “מתני׳ הכותים אין להם נזירות. נשים ועבדים…”

    7. Segment 738 words

      Opens “גמ׳ קתני: הכותים אין להם נזירות. מנא…”

    8. Segment 835 words

      Opens “אמר רבא: שאני הכא דאמר קרא (במדבר…”

      Named: רבא.

    9. Segment 935 words

      Opens “אמר מר: ״דבר אל בני ישראל״, ולא…”

    10. Segment 106 words

      Opens “יכול לא יהו נערכין ת"ל ״איש״.…”

    11. Segment 1149 words

      Opens “שאני הכא, דאמר קרא: (במדבר ו, ז)…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו. מי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Nazir 61a · Segment 11 — “שאני הכא, דאמר קרא: (במדבר ו, ז) ״לאביו ולאמו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nazir 61a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026