Nazir 61a

תני רבי חייא טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים:

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ"נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער:

או דלמא משום עבורי שיער טומאה איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי:

ואי ס"ד משום עבורי שיער טומאה הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל"א לאו ש"מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש"מ:

מתני' הכותים אין להם נזירות העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים:

חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמע לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:

גמ' קתני הכותים אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין:

דת"ר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין:

הני ד' תגלחיות משום מצוה כלומר כולהון משום מצוה וצריך תער אף לשלישית ואפי' טמא ודאי ומוחלט ודאי שטעון ארבע תגלחיות ותגלחת שלישית אינה אלא לנזיר טמא ולפי דעתי לא מהדר אארבע תגלחיות דמתני' דאיירי בספק מוחלט וספק טמא שאין במשנתינו תגלחת שלא תוכל להסתפק או במוחלט או בנזיר טהור ודאי מצורע ונזיר טהור נפקא לן מקראי בפ' שלשה מינין (לעיל נזיר דף מא.) דבתער ונזיר טמא נמי גמרינן לה מנזיר טהור וסוגיא דהש"ס הוא דסלקא הכי ולרמי בר חמא מיבעיא ליה ובקוצר היה יכול לומר תגלחת נזיר טמא צריכה תער או אינה צריכה תער אלא דנקט הני תגלחיות משום דאיירינהו בהו בסוגיין במוחלט ודאי וטמא ודאי דמגלח ארבע תגלחיות:

אי אמרת משום איעבורי שער אפי' סכייה נשא וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער שאם סך נשא בכל ראשו תו לא הדר כדאמרי' בפ' החובל (ב"ק דף פו.) ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה וה"ה דמצי למיבעי או מגלחו במספרים:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ש"מ משום מצוה ש"מ יש מפרשים דדייק מדכולל אותם ביחד א"כ דמיין אהדדי וכולהו בתער אף השלישית שהיא לספק נזיר טמא גם יש ספרים כתוב ואי ס"ד משום עיבורי טומאה אפילו בג' נמי סגי וקשיא לן מאי מייתי והלא בכל התגלחיות יש להסתפק אי במצורע או בנזיר טהור אף בשלישית ושמא י"ל דאע"ג דבתגלחת שלישית איכא לספוקי תגלחת בנזיר טהור שהיא צריכה תער מ"מ אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק דנזיר טהור לא היה צריך גילוח שהרי עדיין לא היה מותר לשתות ביין:

מתני' הכותים אין להם נזירות ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות ובגמרא מפרש מנלן:

נשים ועבדים יש להן נזירות בגמרא מרבה להן:

כופה את עבדו שמוחה על נזירותו בגמרא מפרש טעמא:

מנהני מילי דעובדי כוכבים אין להם נזירות הלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל והכא נמי נדר הוא:

דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' וגו' בני ישראל ולא עובדי כוכבים - שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאין קרבנות נזירות עליהם:

ארבע תגלחות שהוזכרו כלם בתער ואין גלוח מספרים עולה באחת מהן ולא אף הסיכה בצבע נשא שהוא מעביר את השער מעיקרו שאין הכונה בהם להעברת שער לבד באי זה צד שיהא מועבר אלא מצוה בתער ולענין ביאור יש שואלין והיאך נסתפק בה והרי אמרו ג' מגלחין בתער ובכללן נזיר ומצורע כמו שהתבאר בפרק ששי ופירשו בתוספות שלא שאלוה אלא בתגלחת נזיר טמא ונפקא מינה לתגלחת נזירות טומאה דעלמא והוא שלמדוה ממה שאמרו ומגלח ארבע תגלחות דאי ס"ד משום עבורי שער אפילו בשלש סגי כלומר שתגלחת שלישית שהיא מסרך נזירות טומאה לא תצטרך להיותה בתער הואיל והראשונות שהיו לספק החלט היו בתער ותגלחת אחרונה גם כן שהיא לטהרה עתידה להיות בתער ושמא תאמר והיאך אפשר להיות השלישית בהם של נשא והרי צריך לגדל שער לנזירות טהרה ומאחר שסך בנשא אין השער צומח כדאיתא בפרק החובל פירשו בתוספות שיעביר נשא בכל שער ראשו לבד שתי שערות שיקיים בהם מצות העברת תער או שמא אינו צומח לגמרי אבל צומח הוא בכדי לכוף ראש לעיקר או שמא הוה ליה כנזיר ממורט ולא יצטרך מחמת הגלוח כלום:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

הגוים אין להם נזירות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא אמנם בא לבאר שהנזירות חל על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולא על הקטנים על ידי עצמן אלא על ידי האב ושזה החלק יתבאר בזה הפרק לבד נזירות הקטנים שהתבאר ענינם בפרק רביעי וכן באו עוד בזה הפרק מעניני החלק החמישי בעניני טומאת נזיר ובפרט בעניני נזיר שלא נודעה לו טומאתו עד שגלח ובענין בדיקת הדרכים לעולי רגלים ולנזיר ועושה פסח כשמוצאין מת בדרך על אי זה צד מפנין ועל אי זה צד חוששין לו לשכונת קברות ועל ידי דברים אלו נתגלגלו בה שאר דברים מענין ספק נגעים ובדיקת ראיה בזב ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בעניני נזירות הנשים והעבדים השני בעניני נזיר שגלח ונודע לו אחר כן שנטמא (אחר כן) בתוך נזירותו השלישי בענין בדיקת הדרכים לנזיר ועושה פסח ושאר עולי רגלים הרביעי במה שבא על ידי גלגול בקצת ספיקות הן בעניני מכה את חברו ואמדוהו למיתה הן בספק נגעים הן בספק זיבה על איזה צד בודקין אם מחמת אונס באה אם שלא מחמת אונס וסיים דבריו בעניני הנזירות לידע בשמואל הנביא אם היה נזיר אם לאו כדי לידע במי שאמר הריני כשמואל הרמתי אם נעשה נזיר בכך אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה אמר הר"ם בתחלת פרשת נזיר אמור אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא גוים ואמר השם ית' בשבועות ובנדרים כלם לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכופף הוא שיכריחהו על השתיה והטומאה והעקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא מה שיקרה והוא בלתי קונה עצמו ואולם הנדרים המחויבים לו כמו שיאמר על כך וכך כאשר עשיתי כך או אכלתי כך או איסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש ממה שלא יושג העבד בעצמו מזה היזק ולא יתבטל לאדניו ברצון ואם אמר לעבדו מופר לך הנה כבר הסיר ממנו הכפיפה והיה בן חורין ולזה משלים את נזירותו ואמר עבר מלפניו ירצה בו שהוא יברח ממנו או יצא ממנו והוא נזיר אמר ר' מאיר לא ישתוק מפני שיצטער ויחזור לרבו להכריח אותו על השתיה ור' יוסי אומר ישתה שלא יחלה וימות שאי אפשר לרבו שיקנהו ויחפשהו וישוב לרשותו והנה כלו נשאר ברשותו והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הגוים אין להם נזירות כלומר שאף על פי שנתרבו בענין קרבנות לנדר ונדבה ונזירות הרי הוא בדין קרבן מ"מ התורה מעטתם מדין נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל ולא לגויים:

נשים ועבדים יש להם נזירות כלומר שאם נדרו בנזיר נדרם נדר נשים בהדיא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ועבדים דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומ"מ אי לאו ריבויא דהאי קרא לא היינו כוללין אותם בדין נזירות מדין אשה ר"ל שכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חיבין בה שהייתי אומר שלא נאמר כן אלא במצוה הבאה מאליה אבל שבועות ונדרים ונזירות שהוא מביאם עליו והתורה אמרה על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא זה וכו' דאלמא דכל נדר שיש בו עינוי נפש או בטול מלאכה אינו חל עליו כלל כמו שיתבאר ושמא היה עולה על דעתך לומר שאף בנזירות כן קמ"ל שהנזירות מיהא חל עליו כבנשים ואח"כ בא לבאר על איזה צד האדון יכול לבטל את נזירותו ובאשה מיהא כבר ידעת שהאב או הבעל יכולין להפר לה כשאר הנדרים אבל העבד אינו בתורת הפרה אלא שהרשות ביד רבו לכופו לשתות ולהטמא בלא הפרה שאין הפרה בעבד אלא כופהו בכך וכל שאינו כופהו חייב לנהוג נזירותו ויראה שאף על פי שלא כפאו בשעה ששמע כופהו לכשירצה ומשכפהו נתבטל נזירותו אלא שאם יצא לחירות חייב להשלים שאין הכפייה בטול גמור ויש חולקים בה כמו שנבאר בסמוך ולמדת מ"מ שכופהו לשתות וזהו שאמרו חומר בנשים מבעבדים שאדם כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וחומר בעבדים מבנשים שאדם מיפר לאשתו ואינו מיפר לעבדו:

הפר לאשתו הפר לה עולמית ר"ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ"מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ"מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:

עבר מנגד פניו ר"ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו' ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו' כי טוב לו עבוד וכו' ור' יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר"ל בלא ידיעת רבו ואח"כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות דהוו בנזיר ספק טמא ספק מוחלט משום מצוה נינהו וצריכי כלהו תער או משום עבורי טומאה נינהו ולעבורי בנשא סגי. איבעיא לן בספק דכיון דבתגלחת ראשונה עביד טבילה קודם תגלחת משום ספק טומאה דאי לא טביל לא מצי מגלח דדילמא לאו מוחלט הוא ואינו יכול לגלח עד שיטבול וישחוט זבח אחר דדילמא טהור הוא. וכן לאחר תגלחת עביד טבילה משום ספק החלט וקרבן טומאה נמי מייתי אם כן שייכא ההיא תגלחת קצת לתגלחת טומאה ואותה תגלחת מגלח בתער הרי קיים מצות תער לטומאתו ולחלוטו דהא טביל ליה תרי זימני. ובתגלחת שניה נמי טביל אחר תגלחת דספק טהרתו וספק ספרו הוא ומגלח נמי בתער. אבל בתגלחת שלישית לא יצטרך תער דכיון דטבל שתי טבילות בקמייתא הרי קיים מצות תער לספק טומאה. ואף על גב דמכל מקום מצרכינן תגלחת שלישית משום ספק טומאה בעבורי נשא סגי דלעבורי שער טומאה היינו משום דבעי למימני שלשים יום דנזיר טהרה ולא איפשר למנות נזיר (טומאה) טהרה אם עליו שער טומאה. או דילמא משום מצוה הוו כולהו ארבע תגלחיות ואפילו השלישית. ואם כן יצטרך תער דאינו יוצא ידי חובת תגלחת טומאה בתער ראשונה אף על גב דטביל מקמי תגלחת דכיון דלמצוה איתקון כולן צריכין תער. תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שער טומאה הוא בשלש סגי. שהרי בתגלחת ראשונה ושלישית אזיל ליה שער טומאה ובראשון ובאמצעי עבד ליה תגלחת טהרה. ואי ליכא מצוה דתגלחת אחרונה לא ליעביד כלל דהא ליכא בתרה מידי. אלא ודאי מצוה בארבעתן שמע מינה. ואם כן תער בעינן. הרב עזריאל ז"ל:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש סגי. פירוש תגלחת שלישית לא אצטריך כלל לעשות ואפילו הכי מיד שמנה שתי ימים ושתי תגלחיות לצרעתו מיד הוא מותר למנות מנין דנזירות טהרה ומותר לשתות ביין אחר תשעים יום אף על גב שלא גילח לטומאתו הואיל ותגלחת טומאה להעביר שיער תעלה לו לתגלחת דמצורע מידי דהוה לנזיר. ומדתנן דאינו עולה תגלחת דמצורע לנזיר טמא שמע מינה דלאו משום עבורי שיער הוא אלא משום מצוה ולכך אינו עולה. והוא הדין דמצי למפשט מדאמרינן לעיל דתגלחת צרעתו אינה עולה לו לטומאתו. תוספות חיצוניות: וקשה לי דמסתבר דאפילו נזיר טהור מצי לאעבורי שערו בנשא רק שישייר שתי שערות לקיים מצות גילוח כדמוכח לעיל דמצות גילוח הן שתי שערות. וצריך לומר דתרי גווני נשא נינהו ויש נשא שהשיער צומח אחר כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו: סליק פרק שני נזירים פרק הכותים אין להם

הנכרים אין להם וכו' ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבן. ואם בא להמלך אם מותר לשתות יין וליטמא למתים מתירין לו. שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין

ואינו כופה אשתו לשתות אם לא שאמר לה בלשון הפרה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא דאמר קרא. גבי נדרים לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יכול לאסור איסר על נפשו יצא עבד. והא קרא בנדרים כתיב. אם אינו ענין לנדרים דאיכא קרא אחרינא דעבד אינו יכול לידור מדכתיב להרע או להטיב. תנהו ענין לנזירות. ומהכא נפקא לן דביד רבו למחות ומותר בכך העבד לשתות ביין.

נימא גבי נזיר נמי לא דגם כשישתחרר לא יאסר כלל ביין וגם בלא מחאת רבו מותר לשתות ביין. קמשמע לן ואמרת אליהם דנזירות חל עליהם ואסורים לשתות ביין כל אימת דלא מיחה קודם. תוס' חיצוניות:

בני ישראל מעריכין ולא נכרי שאם אמר נכרי ערך פלוני עלי לא אמר כלום. דסלקא דעתך אמינא נילף מנדרים שישנן בנכרים שהרי הוקשו ערכין לנדרים מכי יפליא נדר בערכך. הר' עזריאל ז"ל:

יצא נכרי שאין לו אב הילכך אינו בתורת נזירות ליין ולטומאת מתים הילכך ליכא למדרש הכא איש לרבויי. ותמיה לי בני ישראל למה לי. דליכא למימר דמהאי קרא לא שמעינן אלא יין וטומאת מתים ואתא בני ישראל למעוטינהו מקרבנות. דלא הוה מסתבר שיביא קרבנות נזירות הואיל ואין עליו תורת נזירות כלל. ועוד אי מצינן למידרש האי קרא לחצאין אכתי נימא מי שאין לו אב מיטמא למתים ומאיש נרבה שאסור לשתות יין. אלא ודאי האי קרא ליכא למידרשיה לחצאין. ונראה לי דמהאי קרא לא הוה שמעינן מידי אי לא כתיב בני ישראל. אלא בתר דכתיב בני ישראל אתיא הך דרשא לאפוקי מריבויא דאיש. הרא"ש ז"ל בפירושיו: