Talmud Builders

    Nazir 54a

    Back to index

    English translation — Nazir 54a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1As the Master said: Ritual impurity in a sealed grave breaks through and ascends and breaks through and descends, so that the grave imparts impurity like the corpse itself. While with regard to contact with these sources of impurity, Rav Yehuda said that it is taught in a baraita that the verse “and upon him that touched a bone, or the slain, or the dead, or the grave” (Numbers 19:18) is expounded as follows: “A bone”; this is a bone that is a barley-grain - bulk. “Or the slain”; this is a limb slain, i.e., severed, from the living, which does not contain enough flesh for it to heal.

    2The baraita continues its interpretation of the verse. “Or the dead”; this is a limb slain from a corpse, which is not covered by enough flesh for it to heal were he alive. “Or the grave”; Reish Lakish said: This is a grave that contained a corpse from before the time the command of these halakhot was given to the Jewish people. These graves render people and items ritually impure by contact, but do not carry the halakhot of impurity imparted in a tent.

    3The Gemara asks: With regard to this limb from a corpse, which is listed above as imparting ritual impurity by contact, what are the circumstances of the case? If the limb contains a bone that is a barley-grain - bulk, this is included in the halakha of one who touches a bone, and it was already taught that a bone imparts impurity by contact. Rather, it must be that it does not contain a bone that is a barley-grain - bulk, and even so the Merciful One includes it in the halakhot of impurity, despite the fact that it does not contain enough flesh. This indicates that a nazirite shaves for a limb of this kind, in accordance with the opinion of Reish Lakish.

    4The Gemara responds: In answer to this proof of Reish Lakish, Rabbi Yoḥanan could have said to you: Actually, you should explain that it does contain a bone the volume of a barley-grain-bulk, and if it does not need to refer to the matter of its contact, as the verse explicitly states: “Anyone who touches a bone,” have it refer to the matter of its carrying, i.e., that one who carries it is also rendered ritually impure.

    5§ The mishna taught with regard to any nazirite who became impure from one of the listed sources of impurity: And a priest sprinkles the ashes of the red heifer on him on the third and on the seventh days, and he negates all the previous days he counted toward his naziriteship, and he does not begin counting a fresh term of naziriteship until after he becomes pure and brings his offerings.

    6A dilemma was raised before the Sages: What is the meaning of that which is taught that a nazirite does not start counting until he is purified? Does the mishna refer to one who is standing on the seventh day of his purification and mean: Until he performs the requisite waiting for sunset? And whose opinion is it? It is the opinion of Rabbi Eliezer, who rules that a nazirite starts counting from the eighth day, even before he brings his offerings. Or perhaps it is referring to one who is standing on the eighth day. And then, what is the meaning of: Until he is purified? It means: Until he brings his offerings. And who is the author of this opinion? It is the Rabbis, who maintain that he begins his fresh period of naziriteship only after he has sacrificed his offering of impurity (see 18b).

    7The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma from the fact that it teaches in the latter clause of the next mishna that a nazirite who does not have to bring an offering starts counting immediately after the conclusion of his seven days of purification. The Gemara infers from this mishna: If so, what is the meaning of the different term used in the first clause: Until he is purified? It means until he brings his offerings, and whose opinion is it? It is that of the Rabbis, who say that the naziriteship of purity does not commence until the eighth day.

    8MISHNA: The previous mishna listed the sources of ritual impurity for which a nazirite must shave. This mishna adds: However, the nazirite does not shave for these: The hanging branches over a corpse, i.e., a tree overhanging a body that a nazirite passes, but it is uncertain which branches are over a corpse; and the projecting stones from fences when the place of the impurity is unknown; and a beit haperas , a place that contained a grave and was plowed. In the latter case, the entire area around the grave is impure from a corpse due to an uncertainty, as it might contain human bones.

    9The mishna continues its list: And the land of the nations, i.e., a nazirite left Eretz Yisrael for another land. The Sages decreed that all land outside of Eretz Yisrael is ritually impure. And the grave cover; and the grave walls upon which the cover rests; and a quarter- log of blood from a corpse; and a tent; and a quarter- kav of bones of a corpse; and vessels that are touching a corpse. And if the nazirite is in the days of his counting, i.e., the seven days a leper must count after purification from his leprosy; or in his days of full leprosy, when he is a full-fledged leper, for these the nazirite does not shave. This is the case even if he is rendered impure by one of the sources listed in the previous mishna.

    10And in those cases listed that involve ritual impurity from a corpse, one sprinkles the purification water upon him on the third and on the seventh days of his purification,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דאמר מר טומאה בוקעת ועולהונעשה קבר כגופו של מת עצמו והמהלך עליו אע"פ שאין נוגע אלא מאהיל טמא:

    ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניאדעד כאן מיירי בטומאת אהל מדכתיב ביה על פני השדה ומכאן ואילך בנגיעה דהא הדר ביה קרא ואמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר:

    ה"ג במת זה המחולל מן המתואין עליו בשר כראוי:

    או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבורכלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באהל כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקבר העובדי כוכבי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומש"ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור:

    והאי אבר מן המתומן החי שנחלל היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו עצם כשעורה ולא בשר כראוי וקא מרבי ליה רחמנא הילכך הואיל ואיתרבי ליה ליהוי נזיר מגלח עליו:

    ורבי יוחנן אמר לך לעולם דאית ביהעצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו ענין למשאו אבל אם אין העצם כשעורה ולא בשר כראוי לעולם אין טומאתו כלום ואין הנזיר מגלח עליו:

    ואינו מתחיללמנות נזירות דטהרה עד שיטהר כו':

    איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאיכלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני:

    ומני ר"א היאדאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל נזיר ד' יח:) מתחיל ומונה מיד משום וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ שלא הביא קרבנותיו:

    או דלמאמאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפרושי קמפרש:

    ומני רבנן היאדפליגי עליה ואמרי דאין מתחיל למנות עד שיביא אשמו דהיינו לאחר הבאת קרבנותיו וכל זמן שלא הביא קרבנותיו אינו מתחיל ואי איכא ספרים דכתיב בהו ומני ר"ש היא לאו שבשתא היא דברייתא תני לה להא דרבנן כר"ש:

    מדקתני סיפאאבל הסככות כו' מתחיל ומונה מיד מיום שביעי לפי שאינו מביא קרבן מכלל דרישא דאית ביה קרבן:

    מאי עד שיטהרדקאמר עד שיביא קרבנותיו במשמע דהיינו שמיני ומני רבנן היא דאמרי נזירות דטהרה עד יום שמיני לא חיילא:

    מתני' אבל הסככותדהיינו אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת נוף בא' מהן ואינו ידוע כנגד מי:

    וכן תחת אבנים הפרועותהיוצאות חוץ מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ואינו ידוע לאדם והלך נזיר תחתיהן:

    ובית הפרסשדה שנאבד בה קבר ונחרש:

    וארץ העמיםשנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא ונכנס לארץ העמים אין הנזיר מגלח:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נזיר 54 עמוד א

    1דאמר מר: טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת. ואילו גבי נגיעה, אמר רב יהודה, תניא: (במדבר יט, טז) ״(וכל) הנוגע בעצם או בחלל״, ״בעצם״ זה עצם כשעורה, ״או בחלל״ זה אבר הנחלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה,׃

    2״או במת״ זה אבר הנחלל מן המת, ״או בקבר״ אמר ר"ל זה קבר שלפני הדיבור.

    3האי אבר מן המת, היכי דמי? אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם! אלא דלית ביה עצם כשעורה, ואפי' הכי רחמנא רבייה!

    4אמר לך ר' יוחנן: לעולם דאית ביה. ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו.

    5ומזה בשלישי ובשביעי וסותר וכו'.

    6איבעיא להו: הא דקתני ״עד שיטהר״, בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש, ומני ר"א היא. או דילמא בשמיני קאי, ומאי ״עד שיטהר״ עד שיביא קרבנותיו. ומני רבנן היא?

    7תא שמע, מדקתני סיפא: ״מתחיל ומונה מיד״, הא רישא מאי ״עד שיטהר״ עד שיביא קרבנותיו, ומני רבנן היא דאמרי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא.

    Mishna

    8אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס,׃

    9וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, ובימי ספרו, ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח.

    10ומזה בשלישי ובשביעי,׃

    Tosafot

    דאמר מר טומאה בוקעת ועולהבכדי אייתה דהא לא איירי בקבר ועוד דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה:

    ואילו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם או בחלל עצם זו עצם כשעורה בחלל זו אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות - כולהו קראי וכולהו דרשות איירי לענין מגע:

    או בקבר רשב"ל אמר זה קבר שלפני הדיבורשקודם מתן תורה וצ"ע לרבנן דר"ש דאמרי (יבמות ד' סא.) אף קברי עובדי כוכבי' מטמאין באהל דלא דרשינן אדם אתם אתם קרויין אדם וכו' אמאי איצטריך [או בקבר] וי"ל דר"ש היא מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי עובדי כוכבים מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו (יבמות ד' סא.) ודוחק לומר דלא כרבינא והריב"א פירש קבר שלפני הדיבור גם אותן שמתו קודם מתן תורה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת דס"ד אמינא אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות (ד' י.) דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור משום דסד"א איש איש כי יהיה זב מבשרו מכאן ואילך ומקשינן לר"ש אמאי הוה רבי בנאה מציין מערת המכפלה בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח.) והא קודם מתן תורה לר"ש לא מטמא באהל ובפ"ק דמ"ק (ד' ה.) אמרי' דאין מציינים [על דבר שאינו] מטמא באהל ואומר הריב"א דשפיר קרייה אדם אדם הראשון ואברהם האדם הגדול בענקים א"נ דקסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מתן תורה:

    אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי מטמא ורחמנא רבייהכיון שיש בו אבר שלם ור' יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה כשעורה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו אם אינו ענין לנוגע דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו לענין משאו דעצם כשעורה מטמא במשא וקצת קשה דא"כ מאי קאמר או במת זה אבר הנחלל מן המת ואית בו [כשעורה] לימא זו עצם כשעורה:

    ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו ואיבעיא ליה עד שיטהרדמתני' בשביעי קאי דלאחר שטבל והזה וגלח ומתחיל מאותו יום למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני ומני ר"א היא דאמר לעיל פרק מי שאמר (נזיר ד' יח:) מתחיל ומונה מיד פירוש שמתחיל ומונה משביעי כדפי' שם או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו:

    ת"ש מדקתני מתחיל ומונה מידבהדי הנך שאין הנזיר מביא קרבן טומאה ומזה בשלישי ובשביעי ומתחיל ומונה מיד דהיינו בשביעי שהרי אינו זקוק להביא קרבן טומאה האמר ברישא עד דקתני ולא קתני מתחיל ומונה מיד כמו בסיפא שמע מינה דרישא עד שיטהר ויביא קרבנותיו קאמר ומני רבנן היא:

    סככות ופרעותמפ' בגמ' [מאי ניהו]:

    בית הפרסשדה שנחרש בו קבר [ועד ק' אמה] חשו חכמים שמא דלדל המחרישה בעצמות ונשתייר שם עצם כשעורה וליכא טומאה אלא מדרבנן:

    וארץ העמיםדגזרו בה רבנן טומאה כדאמר בפ"ק דשבת (ד' טו.):

    הגולל והדופקפרש"י בפ"ק דכתובות (דף ד:) גולל זה כיסוי הארון ודופק הוא דופן של צדדין וקשה לר"ת דאמר בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) על פני השדה לרבות גולל ודופק משמע דגלויין הן גולל ודופק ואלו מכוסין הן ופר"ת דגולל הוא המצבה ודופק אבנים שהמצבה נשענת בהן ובמקום אחר מפורש באורך:

    ורביעית דם ואהל ורובע עצמות[אע"פ שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עליהן ובדין הוא דהוה ליה למתני פחות מחצי לוג דם או פחות מחצי קב אלא נקט שיעורים המפורשין בפ"ק דאהלות שהן מטמאין באהל]:

    וכלים הנוגעים במתדכי ימות מת עליו אמרה תורה [ובגמ' מפ' באיזו כלים איירי]:

    וימי ספרו וימי גמרופי' נזיר שמנה מקצת נזירות ונצטרע בין ימי גמרו דהיינו ימי חלוטו שהחליטוהו לטומאה ובין ימי ספרו אחר שהוחלט וראה הכהן והנה נרפא הנגע מן הצרוע ומביא צפורים ומגלח ונכנס במחנה ישראל וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שאסור בתשמיש וביום [השביעי מגלח] ובשמיני מביא קרבנות צרעתו ואותן ימים קרויין ימי ספרו ואין עולין לימי נזירות ואינן מבטלין את הקודמים (וכתב בנזיר) ואיצטריך למיתני [ספרו וגמרו] דאי תנא ספרו ה"א אבל ימי גמרו דחמירי סותר ואי תנא גמרו ה"א אבל ספרו דקיל עולה וצריך עיון דלא ליתני אלא ספרו וליכא למימר אבל גמרו סותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספרו אינו סותר הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו:

    על אלו אין הנזיר מגלחלא קאי אימי ספרו ואימי גמרו שהרי [הוא צריך] לגלח בשביל צרעתו אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא:

    ומזהבגמ' משמע דלא קאי אכלים הנוגעים במת דמיירי בכלי עץ ואין אדם הנוגע בהם צריך הזאה [וכן לא קאי אימי גמרו ואימי ספרו דאין טעון הזאה] אלא קאי אשארא ארביעית דם וגולל ודופק:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל אבל לא במשא ואף טומאה שבו אינה על דרך אחת אלא בהרבה דרכים וכיצד הוא הדין כל שיש במקום הטומאה חלל טפח על טפח או יותר לפי ענין הטומאה אלא שהטומאה ממעטתו מטפח על טפח זה הוא קבר סתום ומטמא באהל מפני שהיא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה למאהיל עליו ובוקעת ויורדת למתאהל תחתיו וכן מטמא אף סביביו במגע כל שהוא מגוף הקבר כגון צידי הקבר ואם נשאר בו מגב הטומאה ולהלן טפח על טפח פנוי אינו מטמא באהל שהטומאה מתפשטת באותו חלל ואינה בוקעת ומ"מ מטמא הוא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח על טפח אף עם מקום הטומאה הרי זו טומאה רצוצה ומטמאה באהל מצד בקיעתה ואינה מטמאה את הנוגע בצדדין כלל כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אלא שגדולי המחברים וחכמי התוספות נראין מצטרפין לדעת אחרת:

    וקבר שלפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדבור אלא במגע אבל לא באהל וגוים מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה וענין חרב הרי הוא כחלל ושאר דברים שבמדרש מקרא זה ר"ל וכל אשר יגע וכו' הכל מבורר ממה שכתבנו למעלה ואבר הנחלל פירושו הנחתך:

    צריך אתה לברר בסוגיא זו במה שכתבנו באבר מן המת שנחלקו עליו שלא נחלקו בו לענין גלוח נזיר לבד אלא אף לענין תרומה וקדשים שאם לא כן היה לו לרבי יוחנן להשיב כי רבייה רחמנא לתרומה וקדשים והענין הוא שהאבר אינו מטמא אף לתרומה וקדשים אלא כשהוא כבריתו בשר וגידין ועצמות וכל שחסר מן העצם טהור לגמרי אחר שלא נשאר בו כשעורה ואם חסר מן הבשר שיעורו כדי להעלות ארוכה עד שאף כל האבר אם אינו אבר בעל עצם כגון הכוליא והלשון דינו כשאר הבשר ליטהר בפחות מכזית ושאלו כאן האי אבר מן המת דפליגי עליה לענין גלוח והוא הדין לתרומה וקדשים היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה תיפוק לי' משום מגע עצם כשעורה דנזיר מגלח ומאי טעמיה דרבי יוחנן ואי דלית ביה מאי טעמא דבית שמאי הרי אם מדין עצם אין בו כשעורה ואם מדין אבר אין בו בשר כראוי ותירץ לעולם דאין בו כשעורה ורחמנא רבייה הואיל ועצם האבר שלם ושיש בו מקצת בשר אף ע"פ שאין בו כראוי ולרבי יוחנן כל שאין בו בשר כראוי נפק ליה מתורת אבר ואין אתה מטמאו אלא מתורת עצם ובכשעורה וכי רבייה רחמנא למשא הוא דרבייה ושאר הסוגיא פשוטה היא:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Nazir 54a

    Nazir 54a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 177 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דאמר מר טומאה בוקעת ועולה ונעשה קבר כגופו של מת עצמו והמהלך עליו אע"פ שאין נוגע אלא מאהיל טמא:

    ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא דעד כאן מיירי בטומאת אהל מדכתיב ביה על פני השדה ומכאן ואילך בנגיעה דהא הדר ביה קרא ואמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר:

    ה"ג במת זה המחולל מן המת ואין עליו בשר כראוי:

    או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באהל כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקבר העובדי כוכבי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומש"ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור:

    והאי אבר מן המת ומן החי שנחלל היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו עצם כשעורה ולא בשר כראוי וקא מרבי ליה רחמנא הילכך הואיל ואיתרבי ליה ליהוי נזיר מגלח עליו:

    ורבי יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה עצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו ענין למשאו אבל אם אין העצם כשעורה ולא בשר כראוי לעולם אין טומאתו כלום ואין הנזיר מגלח עליו:

    ואינו מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר כו':

    איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי כלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Nazir 54a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בכדי אייתה דהא לא איירי בקבר ועוד דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה:

    ואילו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם או בחלל עצם זו עצם כשעורה בחלל זו אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות - כולהו קראי וכולהו דרשות איירי לענין מגע:

    או בקבר רשב"ל אמר זה קבר שלפני הדיבור שקודם מתן תורה וצ"ע לרבנן דר"ש דאמרי (יבמות ד' סא.) אף קברי עובדי כוכבי' מטמאין באהל דלא דרשינן אדם אתם אתם קרויין אדם וכו' אמאי איצטריך [או בקבר] וי"ל דר"ש היא מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי עובדי כוכבים מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו (יבמות ד' סא.) ודוחק לומר דלא כרבינא והריב"א פירש קבר שלפני הדיבור גם אותן שמתו קודם מתן תורה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת דס"ד אמינא אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות (ד' י.) דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור משום דסד"א איש איש כי יהיה זב מבשרו מכאן ואילך ומקשינן לר"ש אמאי הוה רבי בנאה מציין מערת המכפלה בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח.) והא קודם מתן תורה לר"ש לא מטמא באהל ובפ"ק דמ"ק (ד' ה.) אמרי' דאין מציינים [על דבר שאינו] מטמא באהל ואומר הריב"א דשפיר קרייה אדם אדם הראשון ואברהם האדם הגדול בענקים א"נ דקסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מתן תורה:

    אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי מטמא ורחמנא רבייה כיון שיש בו אבר שלם ור' יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה כשעורה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו אם אינו ענין לנוגע דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו לענין משאו דעצם כשעורה מטמא במשא וקצת קשה דא"כ מאי קאמר או במת זה אבר הנחלל מן המת ואית בו [כשעורה] לימא זו עצם כשעורה:

    ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו ואיבעיא ליה עד שיטהר דמתני' בשביעי קאי דלאחר שטבל והזה וגלח ומתחיל מאותו יום למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני ומני ר"א היא דאמר לעיל פרק מי שאמר (נזיר ד' יח:) מתחיל ומונה מיד פירוש שמתחיל ומונה משביעי כדפי' שם או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו:

    ת"ש מדקתני מתחיל ומונה מיד בהדי הנך שאין הנזיר מביא קרבן טומאה ומזה בשלישי ובשביעי ומתחיל ומונה מיד דהיינו בשביעי שהרי אינו זקוק להביא קרבן טומאה האמר ברישא עד דקתני ולא קתני מתחיל ומונה מיד כמו בסיפא שמע מינה דרישא עד שיטהר ויביא קרבנותיו קאמר ומני רבנן היא:

    סככות ופרעות מפ' בגמ' [מאי ניהו]:

    בית הפרס שדה שנחרש בו קבר [ועד ק' אמה] חשו חכמים שמא דלדל המחרישה בעצמות ונשתייר שם עצם כשעורה וליכא טומאה אלא מדרבנן:

    7 more comments on this page.

    Tosafot on Nazir 54a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל אבל לא במשא ואף טומאה שבו אינה על דרך אחת אלא בהרבה דרכים וכיצד הוא הדין כל שיש במקום הטומאה חלל טפח על טפח או יותר לפי ענין הטומאה אלא שהטומאה ממעטתו מטפח על טפח זה הוא קבר סתום ומטמא באהל מפני שהיא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה למאהיל עליו ובוקעת ויורדת למתאהל תחתיו וכן מטמא אף סביביו במגע כל שהוא מגוף הקבר כגון צידי הקבר ואם נשאר בו מגב הטומאה ולהלן טפח על טפח פנוי אינו מטמא באהל שהטומאה מתפשטת באותו חלל ואינה בוקעת ומ"מ מטמא הוא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח על טפח אף עם מקום הטומאה הרי זו טומאה רצוצה ומטמאה באהל מצד בקיעתה ואינה מטמאה את הנוגע בצדדין כלל כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אלא שגדולי המחברים וחכמי התוספות נראין מצטרפין לדעת אחרת:

    וקבר שלפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדבור אלא במגע אבל לא באהל וגוים מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה וענין חרב הרי הוא כחלל ושאר דברים שבמדרש מקרא זה ר"ל וכל אשר יגע וכו' הכל מבורר ממה שכתבנו למעלה ואבר הנחלל פירושו הנחתך:

    צריך אתה לברר בסוגיא זו במה שכתבנו באבר מן המת שנחלקו עליו שלא נחלקו בו לענין גלוח נזיר לבד אלא אף לענין תרומה וקדשים שאם לא כן היה לו לרבי יוחנן להשיב כי רבייה רחמנא לתרומה וקדשים והענין הוא שהאבר אינו מטמא אף לתרומה וקדשים אלא כשהוא כבריתו בשר וגידין ועצמות וכל שחסר מן העצם טהור לגמרי אחר שלא נשאר בו כשעורה ואם חסר מן הבשר שיעורו כדי להעלות ארוכה עד שאף כל האבר אם אינו אבר בעל עצם כגון הכוליא והלשון דינו כשאר הבשר ליטהר בפחות מכזית ושאלו כאן האי אבר מן המת דפליגי עליה לענין גלוח והוא הדין לתרומה וקדשים היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה תיפוק לי' משום מגע עצם כשעורה דנזיר מגלח ומאי טעמיה דרבי יוחנן ואי דלית ביה מאי טעמא דבית שמאי הרי אם מדין עצם אין בו כשעורה ואם מדין אבר אין בו בשר כראוי ותירץ לעולם דאין בו כשעורה ורחמנא רבייה הואיל ועצם האבר שלם ושיש בו מקצת בשר אף ע"פ שאין בו כראוי ולרבי יוחנן כל שאין בו בשר כראוי נפק ליה מתורת אבר ואין אתה מטמאו אלא מתורת עצם ובכשעורה וכי רבייה רחמנא למשא הוא דרבייה ושאר הסוגיא פשוטה היא:

    Meiri on Nazir 54a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Shita Mekubetzet

    או בקבר אמר ריש לקיש זה קבר שלפני הדיבר שקודם מתן תורה דאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו אמר ר' שמעון בן יוחי קברי נכרים אינן מטמאין דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם (אתם) ואין אומות העולם קרויין אדם. ופריך והכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו. ומשני דילמא אקטיל חד מישראל. רבינא אמר נהי דמעטינהו מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו. משמע דלאידך שינוייא דאיצטריך לשנויי דילמא אקטיל חד מישראל סבר דאף ממגע וממשא מעטינהו. ולדידיה (איצטריך אהא) אצטריכא הא לרבות קבר שלפני הדיבר דאף על גב דלאו ישראל נינהו מטמאין במגע. דהכא במגע איירי ולמגע רבינהו קרא ולא לאהל. ור' בנאה דהוה מציין מערת המכפלה בבתרא בפרק חזקת הבתים סבר כרבנן דר' שמעון. דבפרק קמא דמועד קטן אמרינן דאין מציינין אלא על דבר שמטמא באהל. וצריך עיון לריש לקיש מנא ליה דעצם כשעורה מטמא במשא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והרב עזריאל ז"ל כתב וזה לשונו וריש לקיש נפקא ליה מקרא אחרינא. עד כאן. תימה דהכא משמע דאבר שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה אינו מטמא לא במגע ולא במשא לר' יוחנן: ובמסכתא אהלות פרק שני תנן אלו מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שיש עליהם בשר כראוי. ובסיפא תנן אלו אין מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שאין עליהם בשר כראוי ועצם כשעורה. והשתא לר' יוחנן על כרחך מיירי בסיפא שיש בו עצם כשעורה דאם לא כן לא היה מטמא במגע. ואם כן אמאי קתני לה כלל בסיפא. אי לאשמעינן דאינו מטמא באהל מרישא שמעינן ליה דהא לר' יוחנן אית ליה דכל היכא דשמעינן מכללא לא תני בסיפא. ואי לאשמועינן דמטמא במגע ומשא תיפוק ליה משום עצם כשעורה. ותירץ הר"ם דסיפא איצטריך לאשמועינן דדבר שיש בו עצם כשעורה ויש עליו בשר אך לא כראוי אינו מטמא באהל. דאי מרישא הוה אמינא היינו כי ליכא עצם כשעורה לא מטמא באהל. אבל אם יש בו עצם כשעורה מטמא באהל אף כי אין עליו בשר כראוי. קא משמע לן סיפא דעל כרחין מיירי דיש בה עצם כשעורה ואפילו הכי אינו מטמא באהל. תוספי הרא"ש ז"ל:

    איבעיא להו עד שיטהר דקתני בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביר הערב השמש ומני ר' אליעזר היא. דאמר לעיל בפרק מי שאמר מתחיל ומונה מיד. והיינו משביעי דאם לא היה מתחיל למנות נזירות טהרה עד שמיני היכי מייתי קרבן טומאה והא ר' אליעזר אמר התם במתניתין לא בו ביום. אלא ודאי מתחיל ומונה מיד דקאמר ר' אליעזר היינו בשביעי. ומיד דקאמר היינו מיד שיטהר. ואחר כך מביא קרבנותיו בשמיני. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' יוסי בר' יהודה היא דאמר לעיל ביום תגלחתו. שיטה:

    מתני' וארץ העמים. מפרש בגמ' דגזרו עליהן טומאה. וכל אלו טמאות דחשיב הכא דרבנן נינהו.

    הגולל והדופק פירש רש"י גולל דף הארון של מעלה שהוא כסוי הארון. דופק דופן הארון. ור"ת מפרש גולל אבן גדולה שמניחין על הקבר לציון ולהכין מקום קברו והיא שקורין מצבה. ולשון גולל כמו וגללו את האבן שעל שם שהיא גדולה וכבדה צריך לגוללה. דופק שתי אבנים אחת שמעמידין בראש המצבה לצד ראשו ואחת לצד רגליו. ובערוך פירש לאחר שחפרו הקבר כל צורכו בונין מכאן ומכאן איצטבא לכסות המת ואותן אבנים קרויים גולל. ושורות אבנים שמכאן ומכאן קרוי דופק. ודופק דפקים היינו דופק מועט שסומך דופק גדול ואותו טהור. פירוש זה בערך גולל. הר' עזריאל ז"ל:

    ואין עולין לו קאי אכל הנך דמתניתין. ותמה הר' משה מאיברא הנוגע בכלים שנגעו במת אמאי אין עולה לו אותו היום אחר שטבל שהרי כשנטמא על ידי רביעית דם ורובע עצמות אמרינן בגמרא שיום שביעי אחר שטבל עולה לו מן המנין. ויש לחלק דיום שנטמא בו לא מסתבר דיעלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו וימי גמרו שהרי הן מגלחין בשביל צרעתו ופשיטא דאין מגלחין פעם שלישית אנזירות משום טומאת צרעת דכי ימות מת עליו דוקא אמר רחמנא:

    Shita Mekubbetzet on Nazir 54a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה או בקבר בפ' בתרא דהוריות וכו' אינו מדוקדק דהתם באמת ממעטין כי יהיה פרט לפני הדיבור וכ"כ תוס' בנדה דף ע ע"ב:

    Gilyon HaShas on Nazir 54a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Nazir, daf 54, Amud Aleph, about 177 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 137 words

      Opens “דאמר מר: טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.…”

      Named: רב יהודה.

    2. Segment 215 words

      Opens “״או במת״ זה אבר הנחלל מן המת,…”

    3. Segment 323 words

      Opens “האי אבר מן המת, היכי דמי? אי…”

    4. Segment 414 words

      Opens “אמר לך ר' יוחנן: לעולם דאית ביה.…”

    5. Segment 55 words

      Opens “ומזה בשלישי ובשביעי וסותר וכו'.…”

    6. Segment 628 words

      Opens “איבעיא להו: הא דקתני ״עד שיטהר״, בשביעי…”

      Named: רב שמש.

    7. Segment 725 words

      Opens “תא שמע, מדקתני סיפא: ״מתחיל ומונה מיד״,…”

    8. Segment 86 words

      Opens “מתני׳ אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס,…”

    9. Segment 921 words

      Opens “וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואהל,…”

    10. Segment 103 words

      Opens “ומזה בשלישי ובשביעי,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Nazir 54a · Segment 4 — “אמר לך ר' יוחנן: לעולם דאית ביה. ואם אינו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nazir 54a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026