Talmud Builders

    Nazir 32a

    Chapter 5 - Beit Shammai

    גם: נזיר דף ל״ב ע״א, פרק ה׳ בית שמאי

    English translation - Nazir 32a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and the eleventh. It is a Torah edict that the consecration takes effect with regard to those two animals. Therefore, one cannot infer from this case that an erroneous act of consecration takes effect.

    2GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna, when it rules that one whose request to dissolve his vow was rejected by a halakhic authority counts the duration of his naziriteship from the moment he took the vow, including the days on which he did not observe the halakhot of naziriteship in practice? The Gemara responds: It is neither the opinion of Rabbi Yosei, nor that of the Rabbis.

    3As it is taught in a baraita ( Tosefta Nedarim 1:6): With regard to one who took a vow of naziriteship and later transgressed his vow of naziriteship by drinking wine, the halakhic authorities do not attend to his request to dissolve his vow, nor do they let him complete his term as a nazirite by sacrificing offerings, unless he counted, i.e., observed, days of the prohibitions of naziriteship for the same number of days in which he behaved with permissiveness concerning the restrictions of a nazirite. Only after he observes the prohibitions of naziriteship for the number of days that his observance lapsed will a halakhic authority hear his request for dissolution, or allow him to bring his offerings. Rabbi Yosei says: Thirty days is enough for him. He is required to observe additional days of naziriteship only if he transgressed his vow of naziriteship for thirty days or more.

    4The Gemara elaborates: Which of these opinions might correspond to that of the mishna? If it is that of the Rabbis, it is difficult with respect to a short naziriteship, i.e., a standard term of naziriteship, which lasts for thirty days. The Rabbis maintain that he cannot include all the days from the time he took the vow even if his naziriteship was short. They hold that he must add days corresponding to the days that he failed to observe the halakhot required of a nazirite. If it is that of Rabbi Yosei, although he agrees that one who transgresses his vow of naziriteship for a short period of less than thirty days need not add to his term, it is nevertheless difficult with regard to a lengthy naziriteship, as even Rabbi Yosei rules that in such a case the individual must observe naziriteship for additional days.

    5The Gemara answers: If you wish, you can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and if you wish, you can say it is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara explains: If you wish, you can say that the mishna is in accordance with Rabbi Yosei: Here, the baraita is speaking of a lengthy naziriteship; there, the mishna is referring to a short naziriteship. In other words, the mishna refers only to one who transgresses his vow of naziriteship for less than thirty days.

    6And if you wish, you can say that the mishna follows the opinion of the Rabbis, by emending its wording: Do not say that he must observe naziriteship from the time that he vowed; rather, say: Like from the time that he vowed. That is, he must count his naziriteship corresponding to the time that has elapsed since he took his vow, exactly as stated by the Rabbis.

    7§ The mishna taught that with regard to one who requested of the halakhic authorities and they dissolved the vow for him, and he had already separated an animal for a nazirite offering, it shall go out and graze among the flock. Rabbi Yirmeya said: From the ruling of Beit Shammai one can learn a halakha with regard to the opinion of Beit Hillel. Is it not the case that Beit Shammai say that an erroneous act of consecration is considered consecration, and yet once the matter is revealed that his vow of naziriteship was not right, i.e., it has been dissolved, the animal is considered non-sacred and shall go out and graze among the flock.

    8Rabbi Yirmeya continues: According to the opinion of Beit Hillel as well, even though they say that a substitution of a consecrated animal for another performed in error is a valid substitute, this applies only when the initial consecration, i.e., the consecration of the first animal, is in effect, in which case a substitution can take place. However, in a situation where the initial consecration has been uprooted, i.e., a halakhic authority dissolved the vow pertaining to the first consecration, the first animal is no longer consecrated, and therefore the substitute is also uprooted, i.e., the animal remains non-sacred.

    9§ The Master said in the mishna: Don’t you concede with regard to one who called the ninth animal: Tenth, that it is consecrated? It was stated that amora’im engaged in a dispute concerning this point. With regard to the animal tithe, Rav Naḥman said: It is consecrated in the above manner only if it resulted from his error, but not from his intentional declaration. If the owner was aware that it was the ninth animal and called it: Tenth, on purpose, his consecration is ineffective. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: His error consecrates the animal, and all the more so his intentional declaration, i.e., if he called the ninth or eleventh animals: Tenth, in full knowledge that they were not the tenth.

    10Rava said to Rav Naḥman: According to your opinion, that you say it is only his error that consecrates the ninth animal and not his intentional declaration, consider that Beit Shammai said the following to Beit Hillel in the mishna as proof that erroneous consecration is valid: Don’t you concede that if he called the ninth: Tenth; the tenth: Ninth; and the eleventh: Tenth, that all three are consecrated? And Beit Hillel were silent in face of this question.

    11However, according to your opinion, let Beit Hillel say to Beit Shammai: While it is correct that an erroneous act of consecration takes effect with regard to animal tithe, one cannot learn the halakha of other types of consecration from there, as what is unique about tithe is that it is not consecrated if his declaration concerning the wrong animal was intentional, whereas other types of consecration are typically the result of a purposeful act. Since other types of consecration take effect with intent, an erroneous act of consecration is not considered consecration.

    12Rav Shimi bar Ashi said: This is the reason that Beit Hillel did not say that answer to Beit Shammai, as one can argue in the opposite manner, by saying that it is an a fortiori inference: If tithe, which is not consecrated when he acts intentionally, is nevertheless consecrated if he acted erroneously; with regard to other types of consecration, which are consecrated intentionally, is it not all the more so that an act of erroneous consecration should render an item consecrated?

    13The Gemara rejects this argument: And this is not so, as this a fortiori inference is flawed, as consecration depends on the intention of the owner, and therefore it cannot apply when done in error. By contrast, the animal tithe is not consecrated through the intention of its owner but merely by counting, as every tenth animal is consecrated.

    14MISHNA: With regard to one who took a vow of naziriteship and went to bring his animal which he set aside for his nazirite offering and discovered that it was stolen, and due to the need to separate an additional animal now regrets having taken his vow, if he took a vow of naziriteship before his animal was stolen, he is a nazirite, as a vow cannot be dissolved as the result of a later event.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' אא"כ נוהג בהן איסור כימים שנהג בהן היתר - שאם קיבל נזירותו סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים אחרים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן נמי בנזירות מרובה:

    רבי יוסי אומר - דין שלשים יום:

    מני מתניתין אי רבנן קשיא נזירות מועטת - דאילו במתני' תנן שימי איסור עולין לו מן המנין והכא תנינא דלא והאי דקאמר נזירות מועטת לאו דוקא דה"ה נמי לנזירות מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט נמי לגבי רבנן נזירות מועטת:

    אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה - דאילו במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות מרובה של מאה יום ועשה מהן. (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור ואח"כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום:

    איבעית תימא רבי יוסי - מתניתין בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת והכי קא"ל ר' יוסי לת"ק את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני':

    ואיבעית תימא כרבנן - ותתרגם מתניתין כעין ברייתא ואימא הכי מאי. משעה שנזר דקתני כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין. [לישנא אחרינא] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד"א דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש כלומר דת"ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת דמתני' מיירי בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר ואי רבי יוסי כו' כדמפרש:

    א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל - דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה"נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות דהויא תמורה דאף על גב דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות:

    הני מילי - דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה:

    אמר מר אי אתם מודים כו' - מתני' היא אבל לשון ירושלמי כך הוא:

    טעותו ולא כוונתו - כשטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי הוי הקדש אבל אם נתכוין לכך לא הוי הקדש (אבל מעשר דבחושבנא תליא מילתא בין בטעות בין בכוונה הוי קדוש):

    ואישתיקו בית הלל - דלא מהדרי להו מגופיה דמילתא דלימרו להו מה למעשר לכך הקדישו בטעות דהוי הקדש:

    שכן אינו קדוש בכוונה - שאם נתכוין על שלשתן להחליף ולקרותן בכך אינו הקדש תאמר בהקדש שיהא טעות הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה הואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין טעותו הקדש אלא מדלא קמהדרי להו הכי ש"מ דאית להו לב"ה דטעותו וכ"ש כוונתו וקשיא לרב נחמן:

    אמר רב שימי - לעולם טעותו ולא כוונתו והאי דלא אמרו להון הכי דא"כ יפה כח לב"ש דקאמרי להו מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש כו' לא כ"ש:

    ולא היא - דהאי ק"ו לא מצי למיהדר להו ב"ש:

    דהקדש בדעתיה דמריה תלי - שאינו קדוש אלא בכוונה לדעת בעלים ולא בטעות בעלים אבל מעשר בחושבנא תלי קדוש אפי' בטעות ולעולם אימא לך מדלא מהדרי להו ב"ה לב"ש מה למעשר שכן אינו בכוונה דאית להו לב"ה דטעותו וכ"ש כוונתו וקשיא לרב נחמן:

    מתני' והלך להביא את בהמתו - שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה:

    אם עד שלא נגנבה בהמה נזר - אע"פ שעכשיו נגנבה ובא לפני חכם לפתוח לו ולומר אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר ואמר לאו ה"ז נזיר שאין פותחין לאדם בנולד:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נזיר 32 עמוד א

    1ואת אחד עשר.

    Gemara

    2מני מתני' לא ר' יוסי ולא רבנן׃

    3דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א"כ מונה בהן איסור כימים שנהג בהם היתר ר' יוסי אומר דיו שלשים יום׃

    4אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות מרובה׃

    5איבעית תימא ר' יוסי ואיבעית תימא רבנן איבעית תימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת׃

    6ואיבעית תימא רבנן לא תימא משעה שנזר אלא אימא כמשעה שנזר:

    7נשאל לחכמים והתירוהו וכו': א"ר ירמיה מדב"ש נשמע לדבית הלל לאו אמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר תצא ותרעה בעדר׃

    8לב"ה נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי תמורה:

    9אמר מר אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי כו': איתמר מעשר רב נחמן אמר טעותו ולא כוונתו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ"ש כוונתו׃

    10אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו דקאמרי בית שמאי לבית הלל אי אתם מודים שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ואישתיקו בית הלל׃

    11לימרו להון מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה׃

    12אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להון דק"ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש שקדוש בכוונה לא כל שכן׃

    13ולא היא דהקדש בדעתא דמריה תלי:

    Mishna

    14מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר הרי זה נזיר.

    Tosafot

    דתניא מי שעבר על נזירותו כו' - כגון קיבל עליו נזירות מאה יום ושתה ביין [ס'] ימים ובא להביא קרבנותיו אין נזקקין לו להביא קרבנות נזירותו אלא א"כ מונה איסורן כלומר [ס'] יום כימים שנהג בהן היתר ששתה יין רבי יוסי אומר דיו בשלשים יום פר"י דהא דדיו [אם קנסי ליה] שלשים יום שאם נדר ק' יום ועבר [ס'] ימים לא קנסינן ליה לסתור הכל רק ל' יום ושלשים ימים יעלה למנין נזירות אע"פ ששתה בהן יין וה"ה בנזירות מועטת לרבי יוסי כגון אם נדר ל' ושתה בכולן יין יסתור הכל ואם שותה שני ימים יין צריך שימנה ימים אחרים בלא שתיית יין וה"ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה פירוש אפי' מרובה [דבין] נזירות מרובה כמו ק' ימים ושתה [בהם] יין סותר הכל [ובין] נזירות מועטת כגון ל' יום ושתה ב' ימים צריך למנות ב' ימים אחרים ומתני' משמע דמונה [משעה] שנדר כלומר מקצת ימים שנדר שאינו סותר הכל אלא רק ל' יום ול' יום האחרים יעלו לו והיינו נמי כר' יוסי אבל בנזירות מועטת קשיא שאפי' לר' יוסי סותר כולו ובמתני' משמע שעולה לו למנין:

    איבעית אימא ר' יוסי בנזירות מרובה - מתני' בנזירות מרובה ושלשים יום סותר ול' יום יעלו לו למנין כמו בנזירות מועטת והא דקאמר ר' יוסי שיסתור הכל בנזירות מועטת ושתה בכולן יין דאז סותר כל שלשים יום אבל בנזירות מרובה מודה ר' יוסי דאין סותר הכל מדקאמר ר' יוסי דיו:

    ואי בעית אימא רבנן מאי [משעה] שנדר כמשעה שנדר ה"פ - מונה ימים של איסור דהיינו מאה ימים והוא שתה בכולן יין [וכן] בנזירות מועטת והכי משמע לישנא דמתני' מונה משעה שנדר חוזר ומונה כך וכך ימים שהיו משעה שנדר ועבר עליהן עתה [מונה] פעם אחרת משבא לפני חכמים וינהוג בהן איסור שתיית יין אבל ודאי אם קודם ששתה יין מנה מקצת נזירות אותם ימים אינו סותר אפי' לרבנן דשתיית יין מדרבנן בעלמא:

    מתני' נשאל עליה - מתני' פירשתי לעיל:

    א"ר ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה - דקאמרי ב"ש הקדש [טעות הקדש וכיון] דמגליא מלתא דלאו שפיר נדר תצא ותרעה בעדר כדתנן במתניתין בהדיא א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש בטעות ותצא ותרעה בעדר לפי שנשאל לחכמים והתירו דלא הוי קבלה הלכך הקרבנות שהפריש לנזירות חולין הן כאדם שאומר זו לחטאת והוא אינו בר חטאת הכי נמי לב"ה אע"פ דאמרי דתמורה בטעות הוי תמורה בהא מודו ב"ה כדדרשינן מיהיה לרבות שוגג כמזיד:

    ה"ג ה"מ כדאיתיה לעיקר אבל כי איתעקר לעיקר הקדש אתעקר נמי לתמורה ותצא התמורה לעדר - וה"פ כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואומר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר והוי כאילו אומר זו תמורת זו על בהמת חולין:

    טעותו ולא כוונתו - דאי במתכוון קרא לתשיעי עשירי אינו מקודש:

    רב חסדא אמר טעותו וכ"ש כוונתו - ומתני' דקתני מי שטעה כו' רבותא קאמר כ"ש כוונתו:

    ואשתיקו להו ב"ה - לאו דוקא אשתיקו דהא השיבו להם גזירת הכתוב הוא אלא כלומר אשתיקו שלא השיבו להו סברא מיניה וביה אלא הביאו משנים עשר ושמיני לימא להו מהכא שאינו קדוש בכוונה כשאר הקדשות ולכך על כרחיה גזירת הכתוב היא:

    אמר רב שימי בר אשי מה דלא אמרי להון ב"ה אותה תשובה דא"כ הוו אמרי להון ב"ש לב"ה ומה מעשר שאינו קדוש (בהן) כמו הקדש להיות קדוש בכוונה אפ"ה חל בטעות הקדש לא כ"ש ולא היא הקדש בדעתיה דמריה תליא - כל זה מדברי רב שימי כלומר אין זה ק"ו טוב לקפח ב"ה דודאי הקדש בדעת ובכוונת הבעלים דאיש אשר יקדיש את ביתו אמר רחמנא מדעת ובכוונתו הלכך בטעות לא הוי הקדש [ומעשר] מגזירת הכתוב כמו שמראים ב"ה פנים במשנתנו מי"ב ושמיני ולא קשה לרב נחמן אמאי לא השיבו ב"ה מיניה וביה דאיכא למימר דב"ה חד מתרי טעמי נקט:

    מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו - פירוש לקרבנותיו ומצא שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על נזירותו על ידי חרטה זו שאמר אילו הייתי יודע שבהמה עתידה ליגנב לא הייתי נודר שאין לי במה לקנות קרבנות אחרים אם עד שלא נגנבה הבהמה נדר בנזיר אע"פ שלסוף נגנבה לא יתירנו החכם ע"י חרטה זו לומר לו אילו היית יודע שסוף בהמתך ליגנב מי היית נודר שזהו נולד שנגנבה אחר קבלת הנדר ותנן בנדרים (דף סד.) [או] שהיה [משיא כו'] וכן ההוא דחורבן בהמ"ק בסמוך דהוי נולד ואם תאמר והא מדחשבינן בכל דוכתי פתח כי אמר ליה אדעת מה שנדר ואמאי והא נולד הוא שהרי לא היה בשעת נדר אותו פתח כמו גבי נגנבה ויש לומר בענינים שרגילין לבא אח"כ שפיר מסיק ליה אדעתיה בשעת הנדר וכי נדר דעתו היה שאם יבא עליו אחד מאלו הדברים שיתבטל נדרו וכדאמרינן בנדרים (דף כג.) רגילין אפיקורסים לצער רבנן אבל בנגנבה וכן חורבן נולד דלא שכיח ולא איבעי לאסוקי אדעתיה בשעת נדרו פן יחרב הבית ולכך גמר ונדר בלבו בכל ענין שיהיה נזיר ואפילו תגנב בהמתו לפי שסבור בלבו שלא תגנב ולכך אין פותחין לו בנולד זה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני גם כן והוא שאמר מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו מצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר ואם משנגנבה הבהמה נזר אינו נזיר זו טעות טעה נחום איש המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להם נחום איש המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב נוזרים הייתם אמרו לו לאו והתירן נחום איש המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר משחרב בית המקדש אינו נזיר אמר הר"ם מבואר שאמרו בכאן בהמתו אמנם ירצה בו שלש בהמות המחויבת לו והטעות אשר טעה נחום המדי מבואר לפי שאמרו התירם לא ירצה בו היתר נדרים ואמנם רצה בו והוא התיר להם השתיה והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי עשוי אולם הפר נדרים הנה מחלוקת שהוא מותר ומאמר חכמים משחרב בית המקדש אינו נזיר ירצה בלא ספק שלא יצטרך הפרה לפי שהוא לא תחייבהו נזירות כבר התבאר בזה המאמר לדעת ר' אלעזר אשר יאמר פותחין בנולד שהוא לא יצטרך הפרה כמו שביארנו בט' מנדרים והוא אמרם בתלמוד שטפוה רבנן לר' אלעזר ואוקמיה בשטתיהו דתנן פותחין בנולד לא יצטרך הפרה ויתבאר מענין בא בנדרים שהוא יצטרך הפרה אצל ר' אלעזר וכבר ביארנוהו זה שם:

    אמר המאירי מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ר"ל שלשת קרבנותיו ומצאם שנגנבו ונתחרט מתוך הגניבה ובא לישאל על ידי פתח זה שאלו ידע שיגנבו בהמותיו לא היה נודר ואמר שאם בשעה שנדר לא נגנבה הבהמה אין פתח זה כלום שהרי נולד הוא ואין הנולד מצוי ואם כבר נגנבה בשעה שנדר אינו נזיר ר"ל הופר הנזירות מעיקרו ואינו טעון קרבנות שהרי נתלית חרטתו בשעת הנדר ואלו היה יודע בשעת הנדר הדבר שאירע כבר כשנדר לא היה נודר:

    זו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהם למקדש ומצאוהו חרב והוצרכו לעקירת הנדר מפני שהנזיר אסור לעולם באיסורי נזירות עד שיביאו קרבנותיהם ובאו לפניו ופתח להם בנולד זה ר"ל אלו הייתם יודעים בשעת הנדר שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים ואמרו לו לאו והתירם והרי חורבן בית המקדש נולד וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו שאין פתח זה מועיל אלא למי שבשעה שנדר את נזירותו כבר חרב הבית אלא שנעלם ממנו אבל כל שנדר קודם חורבן אין פתח זה מועיל לו כלום וצריכין פתח ממקום אחר ואע"פ שר' אליעזר היה שם בשעת החורבן כמו שהתבאר בחמישי של גיטין והוא סובר פותחין בנולד לא השגיחו בו ועקרו את דעתו או שהחזירוהו לשיטתם והוא שנאמר בגמרא שטפוה לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו כלומר הסירוהו משיטתו והעמידוהו בשיטתם הואיל ולא מצינו שחלק בהם ובגמרא אמרו בענין זה אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד בתנאי נולד מיהא פותחין והיכי דמי דאמרי להו אלו אתא איניש דאמר לכון דחרב בית מקדשכון מי נדרתון ודבר זה יש מפרשים בו כן אלו בא אדם בשעת הנדר שיאמר לכם כבר חרב בית המקדש אף על פי ששקר היה אומר הייתם נודרים כלומר שלא הייתם מאמינין בו או שמא לא הייתם נודרים מצד שמאמינין הייתם בדבריו ואלו אמרו שלא היו נודרים מתירין להם אף על פי שלא חרב באותה שעה ואין דנין אותו בנולד ולמדין מזה לכל שאר נדרים ומפני שכמה שקרנים יש בעולם מזומנים לומר שקרות ואין זה נולד ומ"מ יראה לי לשיטה זו דוקא בכיוצא בזה שבודאי קודם החורבן היו שם הרבה דברים מוכיחים עליו ואע"פ שהנחנוהו בכלל נולד שאינו מצוי מ"מ מצוי הוא לכמה בני אדם שיאמרו כן וכן הדבר אצלי במודר הנאה מאחד ונעשה סופר העיר שאם פתחו לו בנולד זה והיו שם דברים מביאים הרבה בני אדם לומר כן שפותחין לו בכך הא כל שאין הדבר מצוי כלל לשום אדם לומר כן אינו פתח כלל ומ"מ בקצת תוספות פירשו בפתח זה שהוא כעין מה שנאמר בפרק ארבעה נדרים אלו היו עשרה בני אדם שפייסוך בשעת הנדר מי נדרת כך בזו אלו באו לכם בני אדם ויאמרו לכם שלא לידור שמא יחרב בית המקדש מי נדריתו ומאחר שהוא אומר שאלו פייסוהו לא נדר והמפייסין מצויין אף על פי שהפיוס מצד דבר העתיד פותחין בזו וזו יתד גדולה ומבוא גדול להיתר נדרים:

    ולמדת מ"מ שידיעת הדבר בשעת הנדר שעתידה להיות אינה מפקיעתו מנולד שהרי חרבן בית המקדש נודע מצד הנבואות שיחרב ואעפ"כ אנו דנין אותו בנולד שאינו מצוי הואיל ומ"מ לא ידעו זמן חרבנו עד שאפשר להתקיים נדרם קודם שיארע ואף על גב דכתיב שבועים שבעים שהם ת"צ שנה והם ע' שנה של גלות בבל ות"כ של בית שני אלמא זמנו נודע מ"מ לא נודע באי זה יום מן השנה והרי היה נדרם יכול להתקיים קודם החרבן הא כל שנודע כן ואי אפשר לנדרם להתקיים פותחין בו ואינו בדין נולד כלל:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר בגמרא שלא ביארנוהו:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Nazir 32a

    Nazir 32a. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 239 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nazir 32a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026