מסכת ברכות דף י״ד עמוד א׳

אחי כך שמו:

תנא דבי רבי חייא שהיה שונה בבית רבי חייא:

מהו שיפסיק לשאלת שלום:

ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שהוא חובה לכל אדם והם אחד ועשרים יום בשנה כדאמרינן במסכת ערכין (ד' י.):

מהו שיטעום את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין:

מטעמת טעימת תבשיל:

רביעתא רביעית הלוג:

חדלו לכם מן האדם כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם דאי לאו הכי למה ליה לחדול:

ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל לאו דוקא יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים בי"ד בניסן ולאו דוקא גומר דודאי קי"ל דימים שאין יחיד גומר את ההלל אין חובה לאמרו כלל אפילו בדילוג דהכי משמע בערכין (פ"ב ד' י:) דחשיב כ"א יום דיחיד גומר בהן את ההלל ופריך ר"ה וי"כ נמי לימא משמע דבשאר ימים טובים כמו בראשי חדשים פשיטא ליה דאין לומר מדלא חשיב יותר מכ"א יום וגם מדלא קאמר לגמור בר"ה ובי"ה דאז הוה משמע דבשאר ימים טובים כמו בר"ח ודאי אין גומרין אבל קורין אבל עתה משמע אפילו קורין לא וכן משמע בפרק בתרא דתענית (ד' כח:) רב איקלע לבבל חזנהו דהוו קא קרו בר"ח סבר לאפסוקינהו. פירוש שהיה סובר שהיו גומרים אותו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם אלמא דימים דאין גומרין בהן הלל אין חובה לאמרו ומה שאנו אומרין אותו היינו משום מנהג. וכתוב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה ד' מד:) אין מברכין על דבר שהוא מנהג. ומיהו אומר ר"ת דאינו ראיה דאטלטול ודאי לא מברכינן אבל על מצוה פשיטא דמברכינן דהא חזינן כל יו"ט שני אינו אלא מנהגא ומברכין והכא נמי משמע דמברכין דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך בה ועוד ראיה דמברכינן על מנהגא מהא דרב על לבי כנישתא וכו' ואם לא ברכו בתחלה אמאי לא הרגיש רב דהוה מנהגא עד שדלגו אלא בוודאי ברכו מפני שמברכים בטוב על מנהגא ובשביל כן לא הרגיש עד הדלוג וא"ת אמאי לא אסיק אדעתיה אם ברכו לקרות או לגמור וי"ל דבכך אין לחוש שבטוב יכול לברך לגמור אפי' כשהוא מדלג או איפכא ומה שמברכין כך על הדלוג לקרות וכשהן גומרין לגמור כדי שלא יטעו ומשום הכי לא היה יכול להבין מתוך הברכה עד הדלוג ויש שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי היה אומר דכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אע"ג שאינן חייבות ובלילי פסחים יש שמברכין פעמים בתחלה לקרות ואחר הסעודה אחר שפוך מברכין לגמור ומייתי ראיה מירושלמי (דפרק א') מההיא דמייתי עלה דכל הברכות פותחין בברוך חוץ מן הברכות הסמוכות לחברתה וברכת הפירות והמצות ופריך בירושלמי עלה והא איכא גאולה פירוש אשר גאלנו דסמוכה לחברתה ואמאי פותחת בברוך שנייא דאם שמעה בבהכ"נ יצא ופריך והרי סופה פירוש יהללוך דאינה סמוכה שהסעודה מפסקת ואפ"ה אינה פותחת בברוך ומשני שתים הנה אחת להבא ואחת לשעבר פירוש אחת להבא זו היא אותה ברכה שמברכין אחר אכילה לגמור ולאותה ברכה היא סמוכה אחת לשעבר היינו אותה שבירך קודם אכילה אלמא דמברכין שני פעמים אבל זה הפירוש אינו מיושב דהרי סיפא משמע דקאי אברכה דאשר גאלנו דקאי בה מתחלה אלא ודאי אברכה דאשר גאלנו קאי כאשר אפרש מיהו משמע בירושלמי כאשר פירשתי תחלה שהיו מברכין ב' פעמים תחלה וסוף אבל אומר ר' יהודה דזו היא תמיהא גדולה מאחר שבירך קודם אכילה אמאי מפסיק ואוכל בינתים שהרי בימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל כיון שבירך תחלה כמו הכא אינו מותר לפסוק אלא מפני הכבוד דאי בשלא בירך אמאי לא יפסיק באמצע אפילו שלא מפני הכבוד הא לא היה מפסיק שום ברכה אלא נראה הא דפריך בירושלמי הרי גאולה דמשמע דמברכין עליה בתחלה איירי באדם שעושה הסדר בבת אחת שאז אינו מפסיק שאינו צריך אבל אנו שמפסיקין לאכול אין לנו לברך כלל לא בתחלה ולא בסוף והא דקאמר בירושלמי והרי סיפא זהו אשר גאלנו דחותמת בברוך ואמאי והא הודאה בעלמא היא כברכת פירות ואמאי חותמת בברוך ומשני שתים הנה שתי גאולות אחת להבא ואחת לשעבר פירוש לעתיד כמו יגיענו וגם היא ארוכה קצת וגם יש בה לשעבר כמו אשר גאלנו מגאולת מצרים לפיכך חותמת בברוך ומה שהקשה מיהללוך שאינה סמוכה לפי מה שפרשתי עתה ואפ"ה אינה פותחת בברוך יש ליתן טעם לפי שהיא הודאה בעלמא ואפילו שהיא ארוכה קצת תקנו בה חתימה ולא פתיחה כמו אלהי נשמה. וכן משמע בירושלמי שהיה דרכן לומר הלל בבית הכנסת ואח"כ שותין כוסות שלהם בביתם בלא שום סדר דבעי בירושלמי (פ' ע"פ) שתאן בבת אחת מהו פירוש זה אחר זה בלא הלל וסדר בינתים מהו שמעינן מן הדא דא"ר יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא וכן משמע בתוספתא דמי שלא היה יודע ונכנס בבית הכנסת וכו' והשתא נמי מיושב דבשביל כך פותחת ברכה דאשר גאלנו בברוך דטעמא שאינה סמוכה כי הא דאם קרא הלל בבהכ"נ יצא:

או דילמא הנאה קביל עליה האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו אבל בתענית הכתוב לא:

טועם ואין בכך כלום פירש ר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות ומשום הכי הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה:

במשכים לפתחו וכן הלכה אבל פגעו באקראי מותר:

אמר (רבא) [רבה] ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל כו' איתיה לפירושייהו במסכתא תענית בפ' בג' פרקים בשנה (דף כח) דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק י"ח ימים יחיד גומר בהן את ההלל כו' והתם נמי אמרינן אמר (רבה) [רבא] זאת אומרת הלל דראש חודש לאו דאורייתא ולפיכך התיר רבא לפסוק בו אפי' באמצע הפרק:

רבי יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם וכו' ואוקימנא פלוגתייהו בגמרא דלרבי מאיר אינו משיב אלא למי שהוא מותר לשאול, ולרבי יהודה מיקל דרגא במשיב טפי משואל. ואני תמה, לכולי עלמא מפני מה אינו משיב ואפילו שואל לכל אדם בין ברכה לברכה דהא אין ברכות מעכבות, ואנשי משמר היו קורין אחת ומניחין את השניה ואפילו לכתחילה, ואם כן בין ברכה ראשונה לשניה יפסיק אם רצה ואפילו לשאול שלום לכל אדם. ושמא נאמר דאף על פי שאין הברכות מעכבות מכל מקום לכתחילה מעכבות ואסור להפסיק ביניהם, ואנשי משמר כיון דלא מטא זמן יוצר אור כדיעבד דמי. ומיהו לא ניחא בהכי אלא למאן דאמר ברכה אחת היא אהבה רבה אבל למאן דאמר יוצר אור קשה לי.

ובאמצע שואל מפני היראה וכו' ירושלמי (בפרקין ה"א): עד כדון באמצע הפרשה ואפילו באמצע הפסוק. רבי ירמיה מרמז, רבי יונה משתעי, רב חונא בשם רב יוסף ודברת בם מכאן [ש]יש לך רשות לדבר בם.

גמרא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק. פירש גאון ז"ל: כקריאת שמע שהוא פוסק בין פרק לפרק לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וימים שאין היחיד גומר, אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם. ורב בר שבא דאקלע לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר באמצע הפרק הוא דאקלע, ואיהו לא אקדים שלום לרבינא דלאו אורח ארעא, ורבינא נמי לא פסק לשאול משום דלא חשיב עליה. וימים שאין היחיד גומר דקאמר, האי יחיד לאו דוקא, דאפילו רבים נמי לא גמרי ליה בראש חודש, אלא כל שאין ישראל מקובצין יחד קרי יחיד, ומשום הכי קרי להו יחיד דכי מכנפי כולהו ישראל בעינן למימר הלילא על כל צרה שנגאלין ממנה, כן פירש הרב בעל ההלכות ז"ל. והראיה, דהא רב כי אקלע לבבל וחזא דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו, ואף על גב דבצבור הוה. ועוד שמעינן מההיא דלאו דוקא אינו גומר ולומר דבדלוג מיהא קורא, דהא רב סבר לאפסוקינהו, ואם איתא דבדילוג חייבים לקרות אמאי בעי לאפסוקינהו עד דישמע אי מדלגי ביה אם לאו. ועוד דהא אפילו כי חזנהו דמדלגי, תלא מלתא במנהג אבותיהן בלחוד, ועוד דהא אמרינן הכא וכן בפרק בתרא דתענית (כח, ב) דהלל דראש חודש לאו דאורייתא, ומההיא דרב שמעינן דאפילו מדרבנן ליתא אלא במנהגא תליא מילתא. ומיהו אף על גב דבמנהגא תליא, באתרא דנהוג אין מפסיקין בו אלא מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם. והא דקאמר הכא ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, מאי גומר, אומר, וכדאמרינן (לעיל ברכות ט, ב) ותיקין היו גומרין אותה, דהיינו אומרין. ואי נמי יש לומר דמשום רישא דקתני יחיד גומר נקיט נמי בסיפא אין היחיד גומר. ואי נמי משום דבבבל קורין אותו בדילוג נקט אינו גומר. וזה יותר נכון, דהא במקום שקורין אותו איירי, מדאמרינן באמצע הפרק פוסק. והא דתניא (תענית כח, ב) יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, איכא מרבוותא ז"ל דאמר דההוא לבני ארץ ישראל היא, דכיון שלא נהגו לא יתחיל בין יחיד בין רבים כדאמרן, ומיהו אם התחיל גומר. ויש מן הגאונים ז"ל שפירשו יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר כדי שלא תהא ברכה לבטלה, ומיהו אינו אומר יהללוך. ויש מי שאומר דההיא אפילו לבני בבל היא, דבצבור נהגו לאומרו אבל כל יחיד ויחיד לא, ומשום הכי קאמר דאפילו בבבל יחיד לא יתחיל כלל ואם התחיל גומר, אבל צבור אפילו לכתחילה מתחילין. ומיהו כללא דכל הני מילי דאזלינן בה בתר מנהגא, דהא רב כד איקלע לבבל וסבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי וידע דמנהג אבותיהון היתה, שתק. והראב"ד ז"ל כתב יחיד הוא דאם התחיל גומר משום דאין קבע ליחיד, אבל צבור אפילו התחילו מפסיקין ואפילו התחילו בברכה, שמא יעשו אותו קבע. ולברך עליו בימים שאין היחיד גומר. כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו, שאין מברכין על המנהג כדאמרינן בערבה (סוכה מד, ב) חביט חביט ולא בריך, אלמא קסבר מנהג נביאים. ושמע מינה שאין מברכין על המנהג. אבל רב האי גאון והרב רבי יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל אמרו שהצבור קורין בדילוג ומברכין. וכן אמר ר"ת ז"ל. והביא ראיה מדאמרינן הכא דאפילו בימים שאין היחיד גומר אין מפסיקין אלא מפני הכבוד, ואי לא מברכי אמאי אינו פוסק. ועוד מההיא דרב דאקלע לבבל דהא ודאי משמע דאיהו בתחלת קריאתו הוה תמן, מדלא קאמר אקלע לבי כנישתא שמעינהו דהוו קרו הלילא, אלמא מעיקרא הוה תמן, ואי חזו דלא מברכין אמאי בעי לאפסוקינהו, הא מחזא חזא דמנהג בעלמא הוה. ואי קשיא לך דמכל מקום כיון דחזא דברכו לקרוא ולא מברכי לגמור הא מידע ידע דבדילוג בעו למקרי ומנהג בעלמא הוא, לא היא, דאנן דאית לן מנהג למקרי ולדלג הוא דתקינו לן האבות לחלק בברכות בין לגמור ולקרוא כדי להבחין בין ימים שגומרין לימים שאין גומרין, ולגמור נמי היינו לקרות כדאמרינן (לעיל ברכות ט, ב) ותיקין היו גומרין אותה. אבל בארץ ישראל שלא היו קורין אלא באותן שמונה עשר ימים בלבד (ערכין י, א) לא היו מברכין אלא לקרוא את ההלל, כמו שאנו מברכין במגילה על מקרא מגילה. ומה שלא היו מברכין על חבוט ערבה היינו משום דאינה אלא חבטה בעלמא. ועוד דכלל אמרו בירושלמי (פאה פ"ז, ה"ה; מעשר שני פ"ה, ה"ב) בכיוצא בזה: אם הלכה רופפת היא בידך ראה האיך הצבור נוהג ונהוג כן. ומנהג הוא שמברכין על ההלל.

רב אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא כתב רבנו האי גאון ז"ל דאפילו בפעם אחת אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום.

אמר להו אנא אסור אמרי כלומר ואפילו במוצא חברו בשוק כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. וכתב הראב"ד ז"ל דהיינו שנהגו לומר בבוקר צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל, ומפני שהוא משנה בלשונו יזכור.

ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל כגון שאר ימי הפסח, אפי' באמצע הפרק פוסק פירוש כבין הפרקים דק"ש ששואל אפי' מפני הכבוד:

דלא חשיב עליה דרבינא כלומר לא היה חשוב בעיניו שיפסיק בשבילו משמע מהכא דרבינא ביחיד היה קורא מדקתני איקלע לקמיה דרבינא ולא אמר לבי כנישת' וגם כן משמע ודאי דבברכה היה קורא דאי לא למה לא הפסיק לרב בר שבא בפסוקים בעלמא שהוא קורא לא מימנע שלא יהא מפסיק. וא"ת וכיון דבברכה היה קורא אותו אפי' ביחיד א"כ מאי איכא בין ימים שהיחיד גומר לימים שאין היחיד גומר. י"ל דימים שהיחיד גומר קורא אותו כלו משלם וימים שאין היחיד גומר קורין אותו בדילוג בין ביחיד בין בצבור. וא"ת וכיון דלא נשתנה יחיד מן צבור כלל אמאי נקט ימים שאין היחיד גומר אפילו צבור נמי לא גמרי. י"ל דאיידי דתני רישא ימים שהיחיד גומר תנא סיפא נמי ימים שאין היחיד גומר. וא"ת והיכי קרא רבינא לחודיה בימים שאין היחיד גומר והא התם בתענית אמרינן רב אקלע לבבל לריש ירחא חזינהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר א"כ היאך קרא רבינא לכתחלה. י"ל דשאני ראש חודש דקיל טפי משאר ימי הפסח מפני שמקודשים לשם חג וחלוקין בקרבנותיהם משאר ימות החול מיהא אבל בר"ח ליכא אלא שחלוק בקרבנותיו אבל אינו מקודש לשם חג כלל ולפיכך יחיד לא יתחיל כלל והא דרבינא בשאר ימי הפסח הוה ובראש חודש אפי' צבור אין קורין אותו אלא משום מנהגא זכר לקידוש החודש. וא"ת רב אמאי תמה כי חזי דקרו בצבורא. י"ל לפי שלא היה מנהג במקומו וכסבור שבתורת חיוב הן קוראין ומש"ה סבר לאפסוקינהו וכיון שראה שקורין בדילוג הכיר שהיו קורין בתורת מנהג ונתפייס, ואם תאמר הכא אסיקנא דהלל דר"ח קיל משאר ימים דאין היחיד גומר והתם בתענית מתמה ש"מ הלל דר"ח לאו דאורייתא ומדתמיה' ליה דר"ח טפי משאר ימי הפסח אלמא דעדיף הלל דר"ח. יש לומר דמקמי דנדע דינא דר"ח הוה איפשר למימר דר"ח חמיר טפי משאר ימי הפסח משום דאיכא למימר דשאר ימי הפסח אינן חלוקין לעצמן דכולן נגררין אחר יום ראשון משא"כ בר"ח מפני שהוא זמן בפני עצמו וחלוק בקרבנותיו ויש בו קרבן מוסף ומפני זה הוה ס"ד שהוא חמור אבל השתא דידעינן עיקר דינא דקריאת הלל בר"ח במנהג הוא תלוי קים לן שהוא קל מכולם כדאמרינן לעיל שבר"ח אין בו אלא שחלוק בקרבנותיו ובשאר ימים איכא תרתי:

תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו פירש"י ז"ל דהא דרב ושמואל במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל, ויש מפרשים דאותו שהתפלל משכים לפתחו של שואל שלא התפלל עדיין וכיון דמשכים לפתחו ראוי הוא לשאול לו לשלום ומתניתין דקתני שואל מפני הכבוד מיירי בכי האי גוונא. וא"ת אמאי לא אוקים מתניתין בתפלה של ערבית ותו לא קשיא מידי. וי"ל דלא איפשר לאוקמה בשל ערבית לפי שאין שאילת שלום בלילה:

אמרו ליה היכי אמרת כלומר היינו דרב. אמר להו אסור אמרי כדרב אידי. כלומר כשם שאסור לצאת לדרך ולעשות חפצו קודם שיתפלל כך אסור להתעכב בדרכים וליתן שלום לפוגעים בו אלא שימהר לבית הכנסת ויתפלל כדי שלא יתיאש מן התפלה:

מגלה דינה כדין ק"ש לענין הפסק בין פרשה לפרשה שבה מפסיק לשאול מפני הכבוד ולהשיב לכל אדם ובאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, אבל קריאת הלל יש בו דרכים חלוקים והוא שהימים שהיחיד גומר בהם את ההלל והם בגולה כ"א יום ב' ימים הראשונים של פסח וג' ימים של עצרת וט' ימי החג וחי' ימי חנוכה, בכל אלו כ"א יום דינו כדין ק"ש שבין פרקים שבו כדין פרקים שבק"ש ואמצע הפרק שבו כאמצע הפרק של ק"ש ואע"פ שאמרו סתם באמצע הפרק אינו פוסק, אין כונתו אלא באמצע הפרק שבק"ש, ויש מפרשים אינו פוסק כלל מפני שהוא שבח והודאה ודומה לתפלה ולא שנון כק"ש:

וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל כגון ו' ימי הפסח האחרונים פוסק אפילו באמצע הפרק שבו כדין בין הפרקים של ק"ש, לא שהותרה בו הרצועה להפסיק בו לכל דבר וכן הענין בהלל של ר"ח למי שמצריך את היחיד לקרות בו את ההלל אלא שעיקר קריאת ההלל ליחיד בר"ח נחלקו בו הרבה חכמים ויש שפוסקים שאין היחיד קורא כלל אפילו בדילוג ואפילו שלא בברכה שהרי בפירוש אמרו ביחיד לא יקרא ואם התחיל גומר, ויש מפרשים לא יקרא כלל ואם התחיל גומר שלא בברכה, ואם תאמר הואיל ואין כאן ברכה היאך לא יפסיק אף לכל דבר מכל מקום הואיל ובכונת שבח והודאה הוא אומרו אין ראוי להפסיק שלא לצורך, ויש שפוסקים שהיחיד קוראו אלא שאין קוראו בברכה והם מפרשים יחיד לא יקרא בברכה ואם התחיל בברכה גומר בברכה, ויש שפוסקים שאף בברכה הוא קוראו ולא נאמר על יחיד שלא יקרא אלא ליחיד שאירע לו נס ורוצה לקרוא הלל על נסו, ולדעת כל אלו צבור מיהא קורין ומברכין, ומגדולי המחברים פסקו שלא לברך אף בצבור שלא תקנו חכמים את קריאתו אלא שהעם נהגו כן מאליהם, ואין מברכין על המנהג אלא שמכל מקום קורין בלא ברכה, ויש מפרשים שאף צבור אין קורין לכתחלה אף בלא ברכה והם מפרשים יחיד לא יקרא על כל צבור וצבור, וקורא לו יחיד הואיל ואין כאן כנופיא של כל ישראל מפני שרגילים היו לקרותו בכנופיא בעזרה ערב הפסח, ולדעת כלם זה שאמרו בסוגיא זו בר"ח שאין היחיד גומר, לא שהצבור מיהא יהו גומרים אלא מתוך שאין דרך להיות באים על הצבור בני אדם שיהיו צריכים הצבור להפסיק להם, הוא תופשה בלשון יחיד כלומר שאם היה היחיד קורא ובא עליו אחר שהוא צריך להפסיק לו מפסיק על הדרך שביארנו:

אלו שאמרו שהיחיד קורא בר"ח שלא בברכה וצבור בברכה הורו לעצמם שאם בא יחיד לבית הכנסת ומצא צבור שקורים את ההלל אם ישער בעצמו שאם יתחיל באותה שעה יגיע עמהם לסוף קריאת ההלל מתחיל ומברך לפניו כאלו היה עמהם בשעת ההתחלה, ויש שהורו אפי' אין יכול להגיע עמהם הואיל ומצאן קורין אף הוא בכלל צבור ויש שהורו למי שבא לבית הכנסת ומצאן קורין את ההלל ולא התפלל הוא עדיין שיקרא עמהם קודם שיתפלל כדי שיקרא עמהם בברכה. יש שפירשו שששת ימי הפסח דינן כדין ר"ח לגמרי לענין הלל ומי שאומר שלא לקרותו יחיד בר"ח כך הוא אומר בששת ימי הפסח, ואין הדברים נראים ממה שאמרו בשני של ערכין [דף י' ע"ב] י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל וכו' ושאל בה מאי שנא בחג דאמרי בכלהו יומי ר"ל לגמרי ובפסח לא אמרינן אלא לחד יומא ובשאר יומי בדלוג, ותירץ ימי החג חלוקים בקרבנותיהם פסח אינו וכו', שבת דחלוק בקרבנותיו לימא ר"ל שבת שבתוך המועד, לא איקרי מועד, ר"ח דאיקרי מועד לימא, לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה כלומר שיהא בו אסור מלאכה אלמא ר"ח לחוד וששת ימי הפסח לחוד:

הלל שבלילי פסחים רוב חכמים אין נוהגים לברך עליו שהם מפסיקים בו לאכילה דקריאה בעלמא היא, ומכל מקום במס' סופרים מנה עם שאר הימים שגומרים בהם את ההלל שנכתב שם י"ח יום ולילה אחת גומרים את ההלל ובגולה כ"א יום ושתי לילות וכן יראה מתלמוד המערב שמברכים היו עליו שהרי קראו עליו שם ברכת גאלה סמוכה לחברתה כמו שיתבאר בפרק שלשה שאכלו, ויש נוהגים לברך ב' ברכות ולזה דעתנו נוטה וכבר הרחבנו בה הדברים במסכתא זו בפרק שלשה שאכלו ובאחרון של פסח:

השרוי בתענית רשאי הוא לטעום עד רביעית משקה ובלבד שלא יבלע וטעימה זו אינה צריכה ברכה, ודבר זה אין ראוי להקל בו שכמה גרונות תרבותן רעה וקשה להוציא מידן מה שהתחילו להחזיק בו, ומקצת גאוני ספרד כתבו שלא הקלו בכך אלא בתענית יחדי הא בתענית צבור או אחד מתעניות הכתובים לא, ואינו רואה מה הפרש בין זה לזה:

מי שלא קרא את שמע ולא התפלל ומצא חברו בדרך נותן לו שלום ואין בכך כלום, אעפ"כ אין ראוי להאריך בכך וכבר נהגו בענין זה להקל בשאלת שלום ולומר צפרא דמרי טב והלה משיב ודמרי טב ובריך, ומכל מקום יזהר שלא ישכים לפתחו של חברו קודם ק"ש ותפלה להקדים לו שלום לביתו, שהדבר נראה כאלו מקבלו עליו באלקות ואם בירך הברכות או אחת מהן או קרא שמע אע"פ שלא התפלל והלך להשכים לפתחו של חברו להקדים לו שלום אין האיסור חמור כל כך שהרי קבל עליו מלכות שמים, ומכל מקום אסור עד שיתפלל אלא שאם נזדמן לו בדרך נותן לו שלום, ואם בא הלה בביתו והוא קורא מפסיק לו על הדרכים שהזכרנו:

ואסור לו לאדם להתחיל בשום מלאכה או לצאת לדרך עד שיתפלל זכר לדבר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:

תוספות בד"ה ימים שהיחיד כו' ואם לא ברכו בתחלה אמאי לא הרגיש רב כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דעל לבי כנשתא אחר שברכו באמצע הלל וק"ל:

בא"ד דכל הברכות פותחות בברוך חוץ כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ומה שהקשה מיהללוך כו' לפי מה שפירשתי עתה כו' עכ"ל ר"ל מה שהקשה הירושלמי מיהללוך לפי' קמא לפי מה שפירשתי עתה דלא מקשה מיניה יש ליתן טעם דלא תקשי מיני' לפי שהיא הודאה כו' כמו אלהי נשמה וק"ל:

גמרא א"ר יונה א"ר זירא כל העושה חפציו כו' וכדרב אידי בר אבין כו' כל זה בגמרא מדויקת אינו וכנראה מפי' רש"י וק"ל:

ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל כגון שאר ימי הפסח אפילו באמצע הפרק פוסק. פירוש כבין הפרקים דקריאת שמע ששואל אפילו מפני הכבוד:

דלא חשיב עליה דרבינא כלומר לא היה חשוב בעיניו שיפסיק בשבילו. משמע מהכא דרבינא ביחיד היה קורא מדקתני איקלע לקמיה דרבינא ולא אמר לבי כנישתא. וגם כן משמע ודאי דבברכה היה קורא דאי לא למה לא הפסיק לרב בר שבא [ד]בפסוקים בעלמא שהוא קורא לא מימנע שלא יהא מפסיק. וא"ת וכיון דבברכה היה קורא אותו אפילו ביחיד אם כן מאי איכא בין ימים שהיחיד גומר לימים שאין היחיד גומר. יש לומר דימים שהיחיד גומר קורא אותו כלו משלם וימים שאין היחיד גומר קורין אותו בדילוג בין ביחיד בין בצבור. וא"ת וכיון דלא נשתנה יחיד מן צבור כלל אמאי נקט ימים שאין היחיד גומר אפילו צבור נמי לא גמרי. יש לומר דאיידי דתני רישא ימים שהיחיד גומר תנא סיפא נמי ימים שאין היחיד גומר. וא"ת והיכי קרא רבינא לחודיה בימים שאין היחיד גומר והא התם בתענית אמרינן רב אקלע לבבל לריש ירחא חזינהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. אם כן היאך קרא רבינא לכתחלה. יש לומר דשאני ראש חודש דקיל טפי משאר ימי הפסח מפני שמקודשים לשם חג וחלוקין בקרבנותיהם משאר ימות החול מיהא. אבל בראש חדש ליכא אלא שחלוק בקרבנותיו אבל אינו מקודש לשם חג כלל ולפיכך יחיד לא יתחיל כלל. והא דרבינא בשאר ימי הפסח הוה. ובראש חודש אפילו צבור אין קורין אותו אלא משום מנהגא זכר לקידוש החודש. וא"ת רב אמאי תמה כי חזי דקרו בצבורא. יש לומר לפי שלא היה מנהג במקומו וכסבור שבתורת חיוב הן קוראין ומשום הכי סבר לאפסוקינהו וכיון שראה שקורין בדילוג הכיר שהיו קורין בתורת מנהג ונתפייס. וא"ת הכא אסיקנא דהלל דראש חדש קיל משאר ימים דאין היחיד גומר והתם בתענית מתמה שמע מינה הלל דראש חדש לאו דאורייתא ומדתמיהא ליה דראש חדש טפי משאר ימי הפסח אלמא דעדיף הלל דראש חדש. יש לומר דמקמי דנדע דינא דראש חדש הוה איפשר למימר דראש חדש חמיר טפי משאר ימי הפסח משום דאיכא למימר דשאר ימי הפסח אינן חלוקין לעצמן דכולן נגררין אחר יום ראשון מה שאין כן בראש חדש מפני שהוא זמן בפני עצמו וחלוק בקרבנותיו ויש בו קרבן מוסף ומפני זה הוה סלקא דעתיה שהוא חמור. אבל השתא דידעינן עיקר דינא דקריאת הלל בראש חדש במנהג הוא תלוי קים לן שהוא קל מכולם כדאמרינן לעיל שבראש חדש אין בו אלא שחלוק בקרבנותיו ובשאר ימים איכא תרתי:

תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו פירש רש"י ז"ל דהא דרב ושמואל במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל. ויש מפרשים דאותו שהתפלל משכים לפתחו של שואל שלא התפלל עדיין וכיון דמשכים לפתחו ראוי הוא לשאול לו לשלום ומתניתין דקתני שואל מפני הכבוד מיירי בכי האי גוונא. וא"ת אמאי לא אוקים מתניתין בתפלה של ערבית ותו לא קשיא מידי. וי"ל דלא איפשר לאוקמה בשל ערבית לפי שאין שאילת שלום בלילה:

בגמ' בעי מיניה אחאי כו' בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא כו'. לכאורה יש לדקדק דהוי מצי למיבעי נמי לאידך גיסא דדוקא בק"ש דאורייתא אינו פוסק באמצע אלא מפני היראה לר"מ ולר"י משיב מפני הכבוד משא"כ בהלל דרבנן אפילו באמצע משיב מפני הכבוד לר"מ ולר"י לכל אדם כדאשכחן בכמה דוכתי דמחמרינן בדאורייתא טפי מדרבנן תו קשיא לי דלמאי דס"ד לאידך גיסא דאע"ג דהלל מדרבנן אפ"ה פרסומי ניסא עדיף מ"ש דקבעי הכא לענין הפסקה טפי מבשאר מילי דאשכחן דפרסומי ניסא דמגילה עדיף טפי משאר מצות אפילו דאורייתא וכדאיתא בפ"ק דמגילה. ויש ליישב דודאי בכל מילי יש להקל בהלל דרבנן טפי מבשל תורה ול"ד למגילה דהוי דברי קבלה וילפינן מקראי דמשפחה ומשפחה שמבטלין כו' משא"כ בהלל דמדרבנן ודוקא לענין הפסקה לחוד משמע לתלמודא דלא תליא בדאורייתא או בדרבנן כיון דתפלה נמי לא הוי אלא מדרבנן ואפ"ה החמירו בה יותר מק"ש לענין הפסקה דקיי"ל אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ולפ"ז איכא למימר נמי דהלל אע"ג דהוי מדרבנן אפ"ה משום פרסומי ניסא וכ"ש כיון דהלל מיסוד נביאים שתקנו לומר חשיב כתפלה לענין זה:

ועוד נראה לי ליישב בדרך אחר דהא דפשיטא ליה דהלל הוי עכ"פ כק"ש לענין הפסקה היינו משום דלענין קורא למפרע מדמינן הלל לק"ש ולמגילה בריש פרק הקורא למפרע וילפינן לה התם מקראי טובא א"כ אפשר דה"ה לענין הפסקה דשייך למידרש מהנך קראי גופייהו לענין הפסקה כמו לענין למפרע ואלולי דמסתפינא היה נראה לי דבק"ש נמי הפסקה הוי בכלל למפרע דשייך נמי בדרשא דוהיו בהוייתן וממילא שאין להפסיק בינתים דאי מפסיק לא מיקרי בהוייתן אלא דגלי קרא בק"ש דכתיב ודברת בם ודרשינן בירושלמי דיש רשות לדבר בם והיינו מפני היראה או מפני הכבוד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שהדבר מסור לחכמים נמצא לפ"ז כי היכי דדרשינן בפ"ק דיומא דף י"ט ע"ב ודברת בם ולא בתפילה ופירשו התוס' שם דהיינו לענין שואל מפני היראה ומשיב וא"כ שפיר יש לן למימר דדרשינן בם ולא בהלל ובמגילה והוי מיהו דברי קבלה מיסוד נביאים ובלא"ה ע"כ ההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא כיון דתפלה גופא דרבנן כנ"ל:

שם א"ל פוסק ואין בכך כלום לכאורה הא דקאמר אין בכך כלום לשון מיותר הוא והיה באפשר לומר הא דקאמר אין בכך כלום היינו דמותר להפסיק לגמרי שלא מפני הכבוד אלא דמלשון הגמרא דבסמוך לא משמע כן. וכן לשיטת רוב הפוסקים חוץ מהרמב"ם כמ"ש הטור א"ח סימן תכ"ב ע"ש. לכך נראה שהוצרך לפרש כן וטעם הוא דיהיב למילתא משום דבלאו הך טעמא דפרסומא ניסא יש להחמיר בימים שגומרין את הלל ובמגילה טפי מק"ש כיון דבהלל ומגילה מברכין לפניהם ברכת המצות א"כ ס"ד דיש להחמיר בענין הפסקה שבין הפרקים שלא יפסיד הברכה משא"כ בק"ש דברכות ק"ש לא שייך כ"כ לגבי ק"ש כמ"ש כל המפרשים מש"ה מסיים במילתא דאין בכך כלום דכיון שלא התירו להפסיק אלא מפני יראה או כבוד לא חשיבא הפסקה כנ"ל:

בתוס' בד"ה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל לאו דוקא יחיד אפי' ציבור כו' עד סוף הדיבור ומה שיש לדקדק בתמצית דבריהם בכל זה האריכות יתבאר היטב בחדושי הרשב"א ז"ל ע"ש ובלשון הר"ן ס"פ ערבי פסחים יתבאר יותר שהאריך מאד בענין קיום ראיית התוס' וסתירתם ע"ש וגם אני בעניי יש לי לדקדק הרבה בדבריהם אלא שלפי שראיתי בלשון הרא"ש ז"ל שאחר כל האריכות מייתי בשם הירושלמי שכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וכיוצא בזה כתב הב"י בה"פ סימן ש"כ גם כן שהדבר תליא במנהגא ולפ"ז כל האריכות אך למותר וכוונתן מבואר דכל הימים שאין גומרים בהם את ההלל אינו אלא מנהגא בעלמא ולא מיסוד נביאים ולא מיבעיא הלל דריש ירחא דאמרי' בהדיא בתענית ובערכין דלאו דאורייתא אלא מנהגא תדע שהרי לא נתקנו על נס כלל ולא שייכא נמי בדרש דדרשינן מקרא דהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג פסח דכל מה שמקודש לחג ואסור בעשיית מלאכה טעון הלל וא"כ בר"ח לא שייך הך מלתא כלל אלא דאפילו בהלל של כל ימי פסח לבד מיום ראשון נמי אינו אלא מנהגא בעלמא שהרי הנס דיציאת מצרים לא היה אלא ביום ראשון ואע"ג שקריעת י"ס ג"כ היה בז' של פסח אפ"ה לא נתקן הלל ע"ז מיסוד נביאים והטעם ממה שלא רצה הקב"ה שהמלאכים יאמרו שירה לפניו לפי שראה מעשה ידיו טובעים בים נמצא דלפ"ז עיקר הלל דשאר ימי הפסח אף מה שאומרים אותו בדילוג אינו אלא מנהגא בעלמא משום לתא דיום ראשון ומה שאומרים אותו בדילוג ובחג הסוכות גומרים אותו היינו לפי מאי דאיתא בפ"ק דערכין לפי שבחג חלוקים בקרבנותיהם משא"כ בפסח ע"ש כנ"ל בכוונת תוס' ורא"ש ואין להאריך יותר ומה שיש לדקדק עוד יבואר בק"א:

בד"ה א"ד הנאה קיבל עליה כו' אבל תענית הכתוב לא עכ"ל מ"ש תענית הכתוב מבואר דהיינו ד' תעניתים שכתובים בדברי קבלה בנבואת זכריה כדאיתא בפ"ק דר"ה שתעניתים הללו אינו תלוי בקבלה ומדאמרינן בלשון האבעיא בגמרא בל' קיבל עליה משמע דלא איירי אלא בתעניתים שצריכים קבלה מיהו בעיקר כוונת התוס' מ"ש אבל בתענית הכתוב לא משמע מלשון הב"י ומל' ת"ה שהביא שם שהכוונה דבד' תעניתים הללו יש לאסור הטעימה יותר וקשיא לי טובא בגווה דא"כ למה כתבו התוספות דבריהם בסיפא דאבעיא ואדרבה ארישא דאבעיא הו"ל לפרש כן דמדקאמר אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא משמע דבתעניתים דשייך קבלה משמע ליה דיש להתיר טעימה כיון דאכילה ושתיה קביל עליה משא"כ בתעניתי' הכתובים שאין צריך קבלה פשיטא ליה דאסור לטעום ועוד שהרי ממה שכתבו התוס' בדיבור שאחר זה וז"ל אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות א"כ משמע להדיא דבשאר תעניות דהיינו שכתובים יש להקל יותר מדכתבו בלשון אפילו ולולי דברי הב"י היה נ"ל בהשקפה ראשונה לפ' להיפך דכוונת התוס' בשני הדיבורים הסמוכים דאדרבא בתעניות הכתובים דדברי קבלה לא כוונתן דבתעניות הכתובים שהם דברי קבלה דלא תליא בקבלה יש להקל יותר כיון דלא שייך לומר הנאה קביל עליה ודוקא תעניתים דתליא בקבלה הוא דבעי למימר דאפילו הנאה של תענוג קביל עליה ואל תתמה ע"ז שהרי מצינו כן להדיא בפרק בתרא דיומא לענין נעילת סנדל של שעם דלבתר דקאמר בפשיטות שמותר לצאת בסנדל של שעם ביה"כ אפ"ה קמיבעיא ליה לר"י בר נחמני בתענית ציבור מאי והטעם מבואר שם דיוה"כ לאו בתענוג תליא מילתא כדאמר רבא להדיא כל תענוג דלאו מנעל הוא ביום הכפורים מי אסור אם כן משמע להדיא דכל מידי שיש בו תענוג שייך לאסור בתענית ציבור יותר מביה"כ וכן משמע להדיא שם בלשון רש"י ע"ש ועדיין צ"ע ודוק היטב:

גמ' מטעמת כו' עי' ילקוט ש"א י"ד בפסוק ויפדו העם את יונתן:

כֹּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל הקשה הרי"ף ז"ל, מנא ליה דאיירי בנותן שלום קודם תפלה? ונראה לי בס"ד דדייק מה שנאמר (ישעיהו ב, כב) נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כי האדם בלילה מפקיד נשמתו להקב"ה, ובבקר מחזירה לו, ונכנסת דרך חוטמו כאשר היה בעת הבריאה, דכתיב (בראשית ב, ז) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חיים, ולזה אמר חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם בזמן שֶׁהַנְּשָׁמָה היא בְּאַפּוֹ שחוזרת בו בבקר דרך החוטם, ומכאן משמע שהוא קודם תפלה, ושוב ראיתי בזוהר הקדוש פ' תצוה (דף קפב.) שכתב מקדש מלך שם, וז"ל, ופסוק חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם נראה לי כמו שאמר הרב, שהנשמה החוזרת בשחרית אינה מתיישבת במקומה אלא עד אחר שהתפללו. וזה שכתב הרב אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ שעדיין היא בְּאַפּוֹ, והטעם כי הרשימות של אור המוחין שנסתלקו בלילה אינם חוזרים להאיר ממש אלא עד שיתפלל, ואור מעט שמאירים קודם תפלה, במה נחשב הוא לערך מה שלאחר תפלה, עד כאן לשונו, עיין שם, ולפי זה אתי שפיר הילפותא הכי, דמשמע דאיירי קודם תפלה, ונראה לי בס"ד דיליף מכאן על השלום, מן תיבת לָכֶם דנראה יתר, לכך מפרש חִדְלוּ גם מן השלום שהוא ניתן לכם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל גדול השלום שניתן לישראל שנאמר (תהלים כט, יא) הֳ' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. והא דאיכא קפידא יותר בשלום, היינו כי האדם בסוף ברכת העמידה שהיא ברכת החתום, מברך שִׂים שָׁלוֹם וכו' וחותם המברך אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם, וגם כשפוסע מבקש עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, נמצא מבקש את השלום מאיתו יתברך, ואם הוא נותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, נמצא זה אינו צריך לבקש שלום מן הקב"ה כי הוא יש לו שלום ונותן לאחרים גם כן, לכך יאשם בכך, ונראה לי לכך אמר כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה, מדה כנגד מדה, כי ידוע שהשלום אשר אנחנו מבקשים בברכת שים שלום, הוא נמשך מן יחוד הוי"ה אהיה הנעשה בקריאת שמע, ויחוד זה של הוי"ה [26] אהי"ה [21] מספר מ"ז [47], נהפך מספר זה של מ"ז למספר בָּמָה [47] שהחשבון מכוון היטיב, ולכך אמר כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּמָּה חֲשַׁבְתּוֹ לְזֶה וְלֹא לֶאֱלוֹהַּ? מקשים, מאי איכא בין רב לשמואל? ונראה לי בס"ד דרב טעמו, משום שהשלום הוא שמו של הקב"ה, ואין ראוי שיזכיר אותו לצורך בשר ודם קודם שיזכרנו לפני הקב"ה, וטעם זה מפורש בפוסקים ושלחן ערוך סי' פ"ט, אבל שמואל טעמו משום כבוד כיון דמשכים לפתחו לתת לו שלום, הרי זה מקדים כבוד בשר ודם לכבוד שמים, ונ"מ אם לא יזכיר שלום אלא יאמר לו צפרא וכו', לרב מותר, ולשמואל אסור.

אָמַר לֵיה 'בָּמָה' קָאָמַרְתְּ? הא דלא נתעורר בזה על דברי רב, משום דרב קאמר כאלו עשאו, ודמי לכל כאלו דנקטי חכמינו ז"ל, הכועס כעובד עבודה זרה, המתגאה כאלו עובד עבודה זרה, המלבין כאלו שופך דם, וכן כיוצא, דכף הדמיון אינו ממש, אבל על דברי רבי יונה דאמר עשאו ולא אמר כאלו, נתעורר במה קאמרת, שהוא ממש דאיך יתכן, והלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והשיב איסור קאמינא, שגם אני כונתי לומר כאלו עשאו: