Commentary page

Nazir 32a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Nazir 32a

Nazir 32a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 256 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

גמ' אא"כ נוהג בהן איסור כימים שנהג בהן היתר שאם קיבל נזירותו סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים אחרים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן נמי בנזירות מרובה:

רבי יוסי אומר דין שלשים יום:

מני מתניתין אי רבנן קשיא נזירות מועטת דאילו במתני' תנן שימי איסור עולין לו מן המנין והכא תנינא דלא והאי דקאמר נזירות מועטת לאו דוקא דה"ה נמי לנזירות מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט נמי לגבי רבנן נזירות מועטת:

אי רבי יוסי קשיא נזירות מרובה דאילו במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות מרובה של מאה יום ועשה מהן. (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור ואח"כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום:

איבעית תימא רבי יוסי מתניתין בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת והכי קא"ל ר' יוסי לת"ק את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני':

ואיבעית תימא כרבנן ותתרגם מתניתין כעין ברייתא ואימא הכי מאי. משעה שנזר דקתני כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין. [לישנא אחרינא] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד"א דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש כלומר דת"ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת דמתני' מיירי בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר ואי רבי יוסי כו' כדמפרש:

א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית הלל דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה"נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות דהויא תמורה דאף על גב דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות:

הני מילי דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה:

9 more comments on this page.

Rashi on Nazir 32a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Tosafot

דתניא מי שעבר על נזירותו כו' כגון קיבל עליו נזירות מאה יום ושתה ביין [ס'] ימים ובא להביא קרבנותיו אין נזקקין לו להביא קרבנות נזירותו אלא א"כ מונה איסורן כלומר [ס'] יום כימים שנהג בהן היתר ששתה יין רבי יוסי אומר דיו בשלשים יום פר"י דהא דדיו [אם קנסי ליה] שלשים יום שאם נדר ק' יום ועבר [ס'] ימים לא קנסינן ליה לסתור הכל רק ל' יום ושלשים ימים יעלה למנין נזירות אע"פ ששתה בהן יין וה"ה בנזירות מועטת לרבי יוסי כגון אם נדר ל' ושתה בכולן יין יסתור הכל ואם שותה שני ימים יין צריך שימנה ימים אחרים בלא שתיית יין וה"ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה פירוש אפי' מרובה [דבין] נזירות מרובה כמו ק' ימים ושתה [בהם] יין סותר הכל [ובין] נזירות מועטת כגון ל' יום ושתה ב' ימים צריך למנות ב' ימים אחרים ומתני' משמע דמונה [משעה] שנדר כלומר מקצת ימים שנדר שאינו סותר הכל אלא רק ל' יום ול' יום האחרים יעלו לו והיינו נמי כר' יוסי אבל בנזירות מועטת קשיא שאפי' לר' יוסי סותר כולו ובמתני' משמע שעולה לו למנין:

איבעית אימא ר' יוסי בנזירות מרובה מתני' בנזירות מרובה ושלשים יום סותר ול' יום יעלו לו למנין כמו בנזירות מועטת והא דקאמר ר' יוסי שיסתור הכל בנזירות מועטת ושתה בכולן יין דאז סותר כל שלשים יום אבל בנזירות מרובה מודה ר' יוסי דאין סותר הכל מדקאמר ר' יוסי דיו:

ואי בעית אימא רבנן מאי [משעה] שנדר כמשעה שנדר ה"פ מונה ימים של איסור דהיינו מאה ימים והוא שתה בכולן יין [וכן] בנזירות מועטת והכי משמע לישנא דמתני' מונה משעה שנדר חוזר ומונה כך וכך ימים שהיו משעה שנדר ועבר עליהן עתה [מונה] פעם אחרת משבא לפני חכמים וינהוג בהן איסור שתיית יין אבל ודאי אם קודם ששתה יין מנה מקצת נזירות אותם ימים אינו סותר אפי' לרבנן דשתיית יין מדרבנן בעלמא:

מתני' נשאל עליה מתני' פירשתי לעיל:

א"ר ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה דקאמרי ב"ש הקדש [טעות הקדש וכיון] דמגליא מלתא דלאו שפיר נדר תצא ותרעה בעדר כדתנן במתניתין בהדיא א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש בטעות ותצא ותרעה בעדר לפי שנשאל לחכמים והתירו דלא הוי קבלה הלכך הקרבנות שהפריש לנזירות חולין הן כאדם שאומר זו לחטאת והוא אינו בר חטאת הכי נמי לב"ה אע"פ דאמרי דתמורה בטעות הוי תמורה בהא מודו ב"ה כדדרשינן מיהיה לרבות שוגג כמזיד:

ה"ג ה"מ כדאיתיה לעיקר אבל כי איתעקר לעיקר הקדש אתעקר נמי לתמורה ותצא התמורה לעדר - וה"פ כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואומר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינו עולה תצא גם התמורה לעדר והוי כאילו אומר זו תמורת זו על בהמת חולין:

טעותו ולא כוונתו דאי במתכוון קרא לתשיעי עשירי אינו מקודש:

רב חסדא אמר טעותו וכ"ש כוונתו ומתני' דקתני מי שטעה כו' רבותא קאמר כ"ש כוונתו:

3 more comments on this page.

Tosafot on Nazir 32a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Meiri

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני גם כן והוא שאמר מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו מצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר ואם משנגנבה הבהמה נזר אינו נזיר זו טעות טעה נחום איש המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להם נחום איש המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב נוזרים הייתם אמרו לו לאו והתירן נחום איש המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר משחרב בית המקדש אינו נזיר אמר הר"ם מבואר שאמרו בכאן בהמתו אמנם ירצה בו שלש בהמות המחויבת לו והטעות אשר טעה נחום המדי מבואר לפי שאמרו התירם לא ירצה בו היתר נדרים ואמנם רצה בו והוא התיר להם השתיה והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי עשוי אולם הפר נדרים הנה מחלוקת שהוא מותר ומאמר חכמים משחרב בית המקדש אינו נזיר ירצה בלא ספק שלא יצטרך הפרה לפי שהוא לא תחייבהו נזירות כבר התבאר בזה המאמר לדעת ר' אלעזר אשר יאמר פותחין בנולד שהוא לא יצטרך הפרה כמו שביארנו בט' מנדרים והוא אמרם בתלמוד שטפוה רבנן לר' אלעזר ואוקמיה בשטתיהו דתנן פותחין בנולד לא יצטרך הפרה ויתבאר מענין בא בנדרים שהוא יצטרך הפרה אצל ר' אלעזר וכבר ביארנוהו זה שם:

אמר המאירי מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ר"ל שלשת קרבנותיו ומצאם שנגנבו ונתחרט מתוך הגניבה ובא לישאל על ידי פתח זה שאלו ידע שיגנבו בהמותיו לא היה נודר ואמר שאם בשעה שנדר לא נגנבה הבהמה אין פתח זה כלום שהרי נולד הוא ואין הנולד מצוי ואם כבר נגנבה בשעה שנדר אינו נזיר ר"ל הופר הנזירות מעיקרו ואינו טעון קרבנות שהרי נתלית חרטתו בשעת הנדר ואלו היה יודע בשעת הנדר הדבר שאירע כבר כשנדר לא היה נודר:

זו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהם למקדש ומצאוהו חרב והוצרכו לעקירת הנדר מפני שהנזיר אסור לעולם באיסורי נזירות עד שיביאו קרבנותיהם ובאו לפניו ופתח להם בנולד זה ר"ל אלו הייתם יודעים בשעת הנדר שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים ואמרו לו לאו והתירם והרי חורבן בית המקדש נולד וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו שאין פתח זה מועיל אלא למי שבשעה שנדר את נזירותו כבר חרב הבית אלא שנעלם ממנו אבל כל שנדר קודם חורבן אין פתח זה מועיל לו כלום וצריכין פתח ממקום אחר ואע"פ שר' אליעזר היה שם בשעת החורבן כמו שהתבאר בחמישי של גיטין והוא סובר פותחין בנולד לא השגיחו בו ועקרו את דעתו או שהחזירוהו לשיטתם והוא שנאמר בגמרא שטפוה לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו כלומר הסירוהו משיטתו והעמידוהו בשיטתם הואיל ולא מצינו שחלק בהם ובגמרא אמרו בענין זה אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד בתנאי נולד מיהא פותחין והיכי דמי דאמרי להו אלו אתא איניש דאמר לכון דחרב בית מקדשכון מי נדרתון ודבר זה יש מפרשים בו כן אלו בא אדם בשעת הנדר שיאמר לכם כבר חרב בית המקדש אף על פי ששקר היה אומר הייתם נודרים כלומר שלא הייתם מאמינין בו או שמא לא הייתם נודרים מצד שמאמינין הייתם בדבריו ואלו אמרו שלא היו נודרים מתירין להם אף על פי שלא חרב באותה שעה ואין דנין אותו בנולד ולמדין מזה לכל שאר נדרים ומפני שכמה שקרנים יש בעולם מזומנים לומר שקרות ואין זה נולד ומ"מ יראה לי לשיטה זו דוקא בכיוצא בזה שבודאי קודם החורבן היו שם הרבה דברים מוכיחים עליו ואע"פ שהנחנוהו בכלל נולד שאינו מצוי מ"מ מצוי הוא לכמה בני אדם שיאמרו כן וכן הדבר אצלי במודר הנאה מאחד ונעשה סופר העיר שאם פתחו לו בנולד זה והיו שם דברים מביאים הרבה בני אדם לומר כן שפותחין לו בכך הא כל שאין הדבר מצוי כלל לשום אדם לומר כן אינו פתח כלל ומ"מ בקצת תוספות פירשו בפתח זה שהוא כעין מה שנאמר בפרק ארבעה נדרים אלו היו עשרה בני אדם שפייסוך בשעת הנדר מי נדרת כך בזו אלו באו לכם בני אדם ויאמרו לכם שלא לידור שמא יחרב בית המקדש מי נדריתו ומאחר שהוא אומר שאלו פייסוהו לא נדר והמפייסין מצויין אף על פי שהפיוס מצד דבר העתיד פותחין בזו וזו יתד גדולה ומבוא גדול להיתר נדרים:

ולמדת מ"מ שידיעת הדבר בשעת הנדר שעתידה להיות אינה מפקיעתו מנולד שהרי חרבן בית המקדש נודע מצד הנבואות שיחרב ואעפ"כ אנו דנין אותו בנולד שאינו מצוי הואיל ומ"מ לא ידעו זמן חרבנו עד שאפשר להתקיים נדרם קודם שיארע ואף על גב דכתיב שבועים שבעים שהם ת"צ שנה והם ע' שנה של גלות בבל ות"כ של בית שני אלמא זמנו נודע מ"מ לא נודע באי זה יום מן השנה והרי היה נדרם יכול להתקיים קודם החרבן הא כל שנודע כן ואי אפשר לנדרם להתקיים פותחין בו ואינו בדין נולד כלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר בגמרא שלא ביארנוהו:

Meiri on Nazir 32a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

Shita Mekubetzet

גמרא אין נזקקין לו להתיר נדרו או להביא קרבנותיו אלא אם כן מונה איסור בימים שנתן בהם היתר.

ר' יוסי אומר דיו שלשים יום כגון אם נזר מאה יום ושתה ששים יום יין דיו אם קונסין אותו שימנה מן הששים שלשים וישלים עליהם ארבעים יום ויביא קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אין נזקקין לו להתיר את נדרו אלא קנסינן ליה עד שימנה ימים באיסור שלא ישתה יין (בימים) כימים שנהג בהן היתר ואז מתירין לו לפוטרו מן הקרבן בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת. כגון אם אמר הריני נזיר שלשים יום או נזיר סתם ושתה יין ארבע ימים או שני ימים אין עולין לו מן המנין אלא ימנה עוד שלשים יום ולא ישתה בהם יין. וכן בנזירות מרובה אם נדר מאה יום ושתה בהם יין (אותו יין) אותן ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו למנין מאה יום אלא ימנה מאה יום שלימים בלא שתיית יין. וכן אם מנה מקצת קודם שעבר אחרים ימנה על הראשון וישלים מאה:

אמר ר' יוסי דיו שלושים יום ודאי אם לא קבל עליו אלא שלשים כל ימים ששתה בהן אין עולין לו אלא ימנה שלשים שלא ישתה יין בין הכל בין בראשונה בין באחרונה. אבל בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה בהן שלשים יום או ארבעים דיו אם קנסינן ליה שלשים יום למנות בלא שתיית יין אף על פי שאין עוד לבא שלשים יום עד חמשים מכל מקום בעינן לכל הפחות שלשים יום בלא שתיית יין בדין נזירות. ואם מחמשים יום שנדר עבר ושתה עשרים יום עולין כולן למניינו וימנה עוד שלשים שיש לבא עד חמשים ודיו כיון דסתם נזירות איכא בלא שתיית יין.

מני אי רבנן קשיא נזירות דאמרי הימים שנהג בהם היתר לא יעלו לו מן המנין. והוא הדין בנזירות מרובה דלימא רבנן דאין עולין לו כלל. אלא נזירות מועטת נקט משום דצריך למנקט לר' יוסי נזירות מרובה דהוי רבותא. ואי ר' יוסי קשיא גם נזירות מרובה דאמר דימים שספר אין עולין לו בין שלא מנה שלשים יום בלא שתיית יין. וכל שכן נזירות מועטת דאין עולין לו כלל. ומתניתין קתני מונה משעת שנדר דמשמע עולין לו הן רב הן מעט:

איבעית אימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת בנזירות מרובה שנדר חמשים יום ושתה עשרים יום כיון שיש עוד לבא שלשים יום מנזירות יעלו לו כל הימים שנהג בהם היתר ולא קנסינן ליה. ומלתא דר' יוסי דקניס בנזירות מועטת. והוא הדין דמצי למימר דר' יוסי קניס אף בנזירות מרובה כי ליכא שלשים יום בלא אותן הימים שנהג בהן היתר. אלא נזירות מועטת היא מלתא דפסיקא דכי לא נדר אלא שלשים יום כל ימים שנהג בהן היתר אין עולין לו כלל אלא ימנה עד שיהא שלשים יום בלא שתיית יין כלל. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

דקאמרי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש כדמסיק אביי לעיל דקאי בטיהרא. והיכא דאיגלאי מילתא דטעות הואי מעיקרא על ידי התרת חכם או שאמר לו החכם דלאו נדר הוא תצא ותרעה בעדר. הוא הדין לבית הלל בתמורה אם המיר בהמה בבהמה ואחר כך נשאל על הראשונה פקעא נמי קדושת תמורה.

ולא היא בדעתיה תלי סיומא דמלתיה דרב שימי היא. כלומר ודאי אין זה קל וחומר דבכל דוכתא הקדש בדעתיה דמריה תלי כדכתיב כי יקדיש איש את ביתו דמשמע מדעתו. ובמעשר דוקא גזרת הכתוב הוא כמו שהראו בית הלל פנים לדבריהם משמיני ושנים עשר:

Shita Mekubbetzet on Nazir 32a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

Original text

Segment 1

וְאֶת אַחַד עָשָׂר.

and the eleventh. It is a Torah edict that the consecration takes effect with regard to those two animals. Therefore, one cannot infer from this case that an erroneous act of consecration takes effect.

Segment 2

גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יוֹסֵי וְלָא רַבָּנַן.

GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna, when it rules that one whose request to dissolve his vow was rejected by a halakhic authority counts the duration of his naziriteship from the moment he took the vow, including the days on which he did not observe the halakhot of naziriteship in practice? The Gemara responds: It is neither the opinion of Rabbi Yosei, nor that of the Rabbis.

Segment 3

דְּתַנְיָא: מִי שֶׁנָּדַר וְעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ — אֵין נִזְקָקִין לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹנֶה בָּהֶן אִיסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶיתֵּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.

As it is taught in a baraita ( Tosefta Nedarim 1:6): With regard to one who took a vow of naziriteship and later transgressed his vow of naziriteship by drinking wine, the halakhic authorities do not attend to his request to dissolve his vow, nor do they let him complete his term as a nazirite by sacrificing offerings, unless he counted, i.e., observed, days of the prohibitions of naziriteship for the same number of days in which he behaved with permissiveness concerning the restrictions of a nazirite. Only after he observes the prohibitions of naziriteship for the number of days that his observance lapsed will a halakhic authority hear his request for dissolution, or allow him to bring his offerings. Rabbi Yosei says: Thirty days is enough for him. He is required to observe additional days of naziriteship only if he transgressed his vow of naziriteship for thirty days or more.

Segment 4

אִי רַבָּנַן, קַשְׁיָא נְזִירוּת מוּעֶטֶת. אִי רַבִּי יוֹסֵי, קַשְׁיָא נְזִירוּת מְרוּבָּה!

The Gemara elaborates: Which of these opinions might correspond to that of the mishna? If it is that of the Rabbis, it is difficult with respect to a short naziriteship, i.e., a standard term of naziriteship, which lasts for thirty days. The Rabbis maintain that he cannot include all the days from the time he took the vow even if his naziriteship was short. They hold that he must add days corresponding to the days that he failed to observe the halakhot required of a nazirite. If it is that of Rabbi Yosei, although he agrees that one who transgresses his vow of naziriteship for a short period of less than thirty days need not add to his term, it is nevertheless difficult with regard to a lengthy naziriteship, as even Rabbi Yosei rules that in such a case the individual must observe naziriteship for additional days.

Segment 5

אִיבָּעֵית תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, וְאִיבָּעֵית תֵּימָא רַבָּנַן. אִיבָּעֵית תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי: כָּאן בִּנְזִירוּת מְרוּבָּה, כָּאן בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת.

The Gemara answers: If you wish, you can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and if you wish, you can say it is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara explains: If you wish, you can say that the mishna is in accordance with Rabbi Yosei: Here, the baraita is speaking of a lengthy naziriteship; there, the mishna is referring to a short naziriteship. In other words, the mishna refers only to one who transgresses his vow of naziriteship for less than thirty days.

Segment 6

וְאִיבָּעֵית תֵּימָא רַבָּנַן: לָא תֵּימָא מִשָּׁעָה שֶׁנָּזַר, אֶלָּא אֵימָא כְּמִשָּׁעָה שֶׁנָּזַר.

And if you wish, you can say that the mishna follows the opinion of the Rabbis, by emending its wording: Do not say that he must observe naziriteship from the time that he vowed; rather, say: Like from the time that he vowed. That is, he must count his naziriteship corresponding to the time that has elapsed since he took his vow, exactly as stated by the Rabbis.

Segment 7

נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִדְּבֵית שַׁמַּאי נִשְׁמַע לִדְבֵית הִלֵּל. לָאו אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ, כֵּיוָן דְּאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּלָאו שַׁפִּיר נָזַר — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.

§ The mishna taught that with regard to one who requested of the halakhic authorities and they dissolved the vow for him, and he had already separated an animal for a nazirite offering, it shall go out and graze among the flock. Rabbi Yirmeya said: From the ruling of Beit Shammai one can learn a halakha with regard to the opinion of Beit Hillel. Is it not the case that Beit Shammai say that an erroneous act of consecration is considered consecration, and yet once the matter is revealed that his vow of naziriteship was not right, i.e., it has been dissolved, the animal is considered non-sacred and shall go out and graze among the flock.

Segment 8

לְבֵית הִלֵּל נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּאָמְרִי תְּמוּרָה בְּטָעוּת הָוְיָא תְּמוּרָה — הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְעִיקַּר הֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הֵיכָא דְּמִיתְעֲקַר עִיקַּר הֶקְדֵּשׁ — אִיתְעֲקַר נָמֵי תְּמוּרָה.

Rabbi Yirmeya continues: According to the opinion of Beit Hillel as well, even though they say that a substitution of a consecrated animal for another performed in error is a valid substitute, this applies only when the initial consecration, i.e., the consecration of the first animal, is in effect, in which case a substitution can take place. However, in a situation where the initial consecration has been uprooted, i.e., a halakhic authority dissolved the vow pertaining to the first consecration, the first animal is no longer consecrated, and therefore the substitute is also uprooted, i.e., the animal remains non-sacred.

Segment 9

אָמַר מָר: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִילּוּ קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי כּוּ׳. אִיתְּמַר: מַעֲשֵׂר, רַב נַחְמָן אָמַר: טָעוּתוֹ, וְלֹא כַּוּוֹנָתוֹ. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: טָעוּתוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן כַּוּוֹנָתוֹ.

§ The Master said in the mishna: Don’t you concede with regard to one who called the ninth animal: Tenth, that it is consecrated? It was stated that amora’im engaged in a dispute concerning this point. With regard to the animal tithe, Rav Naḥman said: It is consecrated in the above manner only if it resulted from his error, but not from his intentional declaration. If the owner was aware that it was the ninth animal and called it: Tenth, on purpose, his consecration is ineffective. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: His error consecrates the animal, and all the more so his intentional declaration, i.e., if he called the ninth or eleventh animals: Tenth, in full knowledge that they were not the tenth.

Segment 10

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ טָעוּתוֹ וְלֹא כַּוּוֹנָתוֹ, דְּקָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִילּוּ קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי, וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי, וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין? וְאִישְׁתִּיקוּ בֵּית הִלֵּל.

Rava said to Rav Naḥman: According to your opinion, that you say it is only his error that consecrates the ninth animal and not his intentional declaration, consider that Beit Shammai said the following to Beit Hillel in the mishna as proof that erroneous consecration is valid: Don’t you concede that if he called the ninth: Tenth; the tenth: Ninth; and the eleventh: Tenth, that all three are consecrated? And Beit Hillel were silent in face of this question.

Segment 11

לֵימְרוּ לְהוֹן: מָה לְמַעֲשֵׂר שֶׁכֵּן אֵינוֹ קָדוֹשׁ בְּכַוּוֹנָה.

However, according to your opinion, let Beit Hillel say to Beit Shammai: While it is correct that an erroneous act of consecration takes effect with regard to animal tithe, one cannot learn the halakha of other types of consecration from there, as what is unique about tithe is that it is not consecrated if his declaration concerning the wrong animal was intentional, whereas other types of consecration are typically the result of a purposeful act. Since other types of consecration take effect with intent, an erroneous act of consecration is not considered consecration.

Segment 12

אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא אָמְרִי לְהוֹן, דְּקַל וָחוֹמֶר הוּא: מָה מַעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ בְּכַוּוֹנָה — קָדוֹשׁ בְּטָעוּת, הֶקְדֵּשׁ, שֶׁקָּדוֹשׁ בְּכַוּוֹנָה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

Rav Shimi bar Ashi said: This is the reason that Beit Hillel did not say that answer to Beit Shammai, as one can argue in the opposite manner, by saying that it is an a fortiori inference: If tithe, which is not consecrated when he acts intentionally, is nevertheless consecrated if he acted erroneously; with regard to other types of consecration, which are consecrated intentionally, is it not all the more so that an act of erroneous consecration should render an item consecrated?

Segment 13

וְלָא הִיא, דְּהֶקְדֵּשׁ בְּדַעְתָּא דְמָרֵיהּ תְּלֵי.

The Gemara rejects this argument: And this is not so, as this a fortiori inference is flawed, as consecration depends on the intention of the owner, and therefore it cannot apply when done in error. By contrast, the animal tithe is not consecrated through the intention of its owner but merely by counting, as every tenth animal is consecrated.

Segment 14

מַתְנִי׳ מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ, וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר — הֲרֵי זֶה נָזִיר.

MISHNA: With regard to one who took a vow of naziriteship and went to bring his animal which he set aside for his nazirite offering and discovered that it was stolen, and due to the need to separate an additional animal now regrets having taken his vow, if he took a vow of naziriteship before his animal was stolen, he is a nazirite, as a vow cannot be dissolved as the result of a later event.

Nazir 32a

Nazir 32a

Rashi

Tosafot

Meiri

Shita Mekubetzet

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text