מסכת קידושין דף כ״ט עמוד ב׳

כל היכא דלית ליה נכסי אלא ה' סלעים:

ככתובה בשטר דמיא ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לבריה דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו:

ואזיל כהן וטריף לקוחות על פדיון עצמו:

לאו ככתובה בשטר דמי ואינו גובה ממשועבדים:

דכתיב ולמדתם קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם (דברים ה׳:א׳):

דלא מיחייבה ללמד את בנה דכתיב ולמדתם את בניכם קרי ביה ולמדתם לאקושינהו דלא מיפקדא ללמוד:

דלא מיחייבה ללמד את בנה דכתיב ולמדתם את בניכם קרי ביה ולמדתם לאקושינהו דלא מיפקדא ללמוד:

אחרים האב:

ואזיל כהן וטריף להו משעבדי כלומר בבני חרי פריק ליה לבריה שאם היה פודה עצמו בבני חרי לא היה פודה בנו ממשעבדי דמיירי שנשתעבדו קודם שנולד הבן ולכך מקדים פדיון בנו ואין כאן אונאה ללקוחות דמצות בנו עליו יותר ממצות גופו כפ"ה וק' דאדרבה יש אונאה ללקוחות דמצות גופו עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חרי ואפי' פדה בנו בכור מבני תרי יאמרו לכהן הנחנו לך מקום לגבות ממנו אותם חמש בני חורין ולכך פירש ר"י דמיירי כגון דאיכא חמש משועבדי' מיצחק שעשאן אפותיקי לכהן בעבור יעקב בנו ואח"כ מכרה ושוב גדל יעקב והיה לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה' סלעים מבני חרי ור' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי והיו לו אפותקאות בשטר לכהן קודם ולכך גובה מהן אע"פ שיש בני חרי ליעקב לפי שמצותו על נכסי אביו יותר מעל נכסי עצמו דחוב האב על נכסי האב ולא על נכסי הבן ואינם יכולים לומר הנחנו לך מקום בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכן משמע הלשון דקתני שזה מצותו על אביו:

הא לן והא להו פי' בקונטרס בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל עליהם נושא אשה דהוה ליה בלא הרהור ואח"כ לומד תורה הא להו לבני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו כל צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו וקשה לר"ת דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחלה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילתיה בבני בבל א"כ אכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומן ועוד קשה אחר שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו ובפ"ק דגיטין (דף ו:) אשכחן דשלח רבי אביתר בני אדם הבאים משם לכאן הם מקיימין בעצמן ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין פירוש שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן משמע שאין עושים יפה שהולכים ללמוד חוץ למקומן על כן נראה לר"ת איפכא דר' יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה ועוד שהם עניים ושמואל דאמר נושא אשה תחלה לבני א"י אמר שיכולים ללמוד במקומם וגם הם עשירים וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה ומיהו פעמים שגם בני א"י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם ואין תימה אם שמואל שהיה מבני בבל דמורה לבני א"י שהיו לפניו תלמידים מבני א"י שהיה מדבר להם ור' יוחנן אע"פ שהיה מא"י היה מדבר לתלמידים שלפניו מבבל וכן מצינו בפ"ק דשבת (דף ט.) גבי מאימתי התחלת אכילה רב אמר משיטול ידיו ורבי חנינא אמר משיתיר חגורו ומפרש התם הא לן והא להו וע"כ רבי חנינא אע"ג שהיה מארץ ישראל היה מדבר לתלמידים שלפניו מבבל כדאמרי' התם הני חברין בבלאי כיון דשרו המנייהו לא מטרחי להו משמע דבני בבל היו רגילין בהתרת חגורה ומיהו קשה מהא דאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מד.) דקאמר רב חסדא על הארץ ועל פירותיה ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ופריך עלה דרב חסדא אינהו אכלי ואנן מברכים ומשני איפוך ומאי קושיא דלמא רב חסדא שהיה מבבל מדבר לתלמידים שהיו לפניו מא"י ור' יוחנן לבני בבל כמו בכל דוכתי וי"ל דקים להו דלא הוו באותה שעה תלמידי דרב חסדא מתלמידי א"י ומיהו נראה לה"ר יצחק דמההיא דכיצד מברכין ל"ק מידי דשאני ענין אכילה וברכות דדין הוא לכל אדם שיברך לפי המנהג של מקום שהוא שם אפי' לא היה מאותו מקום ולהכי מתמה גמרא אליבא דרב חסדא שהיה מבבל ולמה מברכין על פירותיה דמשמע היינו פירות של א"י:

רבי יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כלומר וטרפה ממשעבדי דמקרקעי אבל לא מטלטלי אלא א"כ שעבדינהו בפירש מטלטלי אגב מקרקעי והא ליכא למימר במלוה הכתובה בתורה שישתעבדו לה המטלטלין כדין אגב אלא הכא הני משועבדי מקרקעי נינהו דמלוה בשטר גובה מהם ואע"ג דאין פודין בקרקעות ולא בעבדים ושטרות מכל מקום כולהו נכסי משעבדי לחמש סלעים לזבוני מינה שוה חמש סלעים לפדיון. והא דאמרינן הכא דרבי יהודא סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ואלו במס' בכורות אסיקנא דכולי עלמא לאו ככתובה בשטר דמיא לא תקשי לן דההוא דהתם מסקנא דרבא והא מסקנא דהכא דר' ירמיה דאמר התם נמי הכי דלר' יהודה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודכולי עלמא כרבנן קי"ל דלאו ככתובה בשטר דמיא וכן הלכתא. שיעור חמש סלעים של פדיון הבן בדקדוק היא משקל שתים עשרה ארגינ"ץ של כסף חסר רביע ארגינ"ץ:

תנו רבנן מניין שאם היו לו חמשה בנים מחמשה נשים בתולות וכלם פטרי רחם שחייב לפדות את כלם אע"ג דחד מינייהו בלחוד ראשית אונו דכתיב וכל בכור בניך תפדה דאע"ג דבפטר רחם תלה רחמנא הוה אמינא דבעינן תרווייהו פטר רחם וראשית אונו קמ"ל:

ת"ר ללמוד תורה ולישא אשה וכו' אמר רבי יהודה אמר שמואל לעולם ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה א"ר יוחנן רחים בצוארו ועוסק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו. פירש"י ז"ל דשמואל דהוה מבבל איירי בבני בבל שנושא אשה ואח"כ לומד תורה דכיון שהם הולכין לארץ ישראל ללמוד תורה אין צרכי הבית מוטלים עליהם ורבי יוחנן שהוא מארץ ישראל איירי בבני ארץ ישראל שלומדין במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם ולפיכך ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה:

והקשה עליו ר"ת דבני בבל אחר שנושא אשה האיך יש לו רשות ללכת ללמוד תורה ולהניח ביתו ריקן דהא אמרינן בפ' דגטין שלח להו רבי אביתר לחכמים שבבבל בני אדם הבאים משם לכאן הם קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרוה ביין וישתו. פי' לפי שמניחם ביתם ריקן וצריכין בני ביתם להתמשכן ולמכור עצמם במזונתם וביין משתיהם:

ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דשמואל דאמר נושא אשה ואח"כ לומד תורה איירי בבני ארץ ישראל שלומדים במקומם ויש להם ספק ללמוד אחר שישאו כי עשירים היו ולא היה צריכין לטרוח בתר מזונם ורבי יוחנן מיירי בבני בבל שהיו עניים ומכיון שנשא אשה אינם יכולים ללמוד בעירם שצריכין לטרוח אחר פרנסתן ואינם יכולים גם כן ללכת ללמוד תורה בארץ ישראל ולהניח ביתם מההיא דרבי אביתר ואל תתמה משום דשמואל דהוא מבבל איירי לבני ארץ ישראל ור"א דהוא מארץ ישראל איירי לבני בבל דהא אשכחן דכוותיה במס' סוכה דתנן מן המנחה ולמעלה מוריד כליו מן הסוכה ואמרי' עלה אין לו מקום להוריד כליו מהו רב אמר פוחת בה ארבעה ורבי יוחנן אמר מדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן והא להו דרב מיירי בבני ארץ ישראל דלא עבדי אלא חד יומא ויכולין לפחות הסוכה דחול הוא ורבי יהושע בן לוי איירי לבני בבל דעבדי שני ימים ואי אפשר להם לפחות אותה ביום שני דיום טוב הוא הלכך מדליק בה את הנר ובהכי מבטלי סוכה קטנה שהרי בזמן מצותה אין מדליקין בה את הנר כדאיתא התם והא התם דרב הוה מבבל איירי בבני ארץ ישראל ורבי יהושע בן לוי דהוה מא"י איירי בבני בבל. וטעמא דמילתא לפי שתלמידים של בבל הולכים לארץ ישראל ללמוד לפני רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן והיינו דאמר רבי יוחנן התם בפרק לולב וערבה גבי ערבה דילכון אמרי דילהון היא כלומר אחד מן התלמידים שלמד בפני דהיינו רב כהנא כדאיתא בגיטין אומר לי שהערבה מדבריהם היא. וכמו כן היו לומדים לפני רב בבבל תלמידים מארץ ישראל ונכון הוא:

ויש מפרשים דשמואל איירי בבני בבל שהיו נשיהם עמלות וטורחות אחר מזונותיהם ורבי יוחנן לבני ארץ ישראל שהיו נשיהם מעונגות והיו בעליהם צריכין לטרוח בתר מזונותיהם ולא נהירא מההיא דרבי אביתר דאמר וימכרו את הילד בזונה אלמא צריכות היו לבעליהן להספיק להן מזונותיהן. והנכון כדברי ר"ת ז"ל:

עד דאגמריה לבריה מוספא כלומר שמוסיף לו על מה שקרא אתמול:

אין לו במה לפדות אבל היו שם חמש סלעים במשעבדי ששעבד אביו או הוא עצמו ובא לו אצל כהן ליפדות ושיהא הכהן טורף לקוחות אין זה כלום שמלוה הכתובה בתורה לענין זה אינה כמלוה בשטר ואינו יכול לטרוף מעתה היה ראובן לפדות וחנוך בנו לפדות ויש שם חמש סלעים משעבדי ששעבד יעקב וחמש סלעים בני חרי שבידו הואיל ואין כאן טירפא כלל אין כאן אלא חמש סלעים בני חרי והוא קודם לבנו ואלו היתה כמלוה בשטר היה לו לפדות בנו בבני חרי שבידו שמצותו עליו ועצמו במה ששעבד אביו שאם נתן הבני חרי בשביל עצמו אין טירפא בשביל פדיון בנו על מה ששעבד אביו שלא נתחייב יעקב בפדיון בן בנו ואם שעבדם הוא עצמו אתה צריך להעמידה לענין ביאור דבר זה בששעבד קודם שחל חיוב פדיון בנו עליו ר"ל קודם שלשים יום מכאן למדו רבותי בראובן שהלוה לשמעון מנה בשטר בניסן ומת שמעון באלול והלוה ראובן אחר כן לבנו של שמעון מנה במרחשון ומכר שמעון קרקע שוה מנה בין ניסן לאלול וכשתבע ראובן חובו לא נמצא ביד בנו של שמעון אלא מנה בן חורין שהדין הוא שיפרענו בשביל עצמו וחוזר על המשועבד בשביל אביו ואין הלוקח דוחה אצל המנה בן חורין שביד הבן שהרי לא זכה בו בשביל האב ואף ראובן אינו מקבלו בשביל חוב אביו ואלו היה חייב את שניהם אין ספק שביד כל אחד מהם לגבות או להגבות את הקודם ומכל מקום אם פרעו הבן בשביל חוב אביו וקבלו הפסיד שעבודו ויש מפקפקים אם ראובן יכול לעכב שלא לקבלו בשביל האב:

כל שיש לפניו שתי מצות אחת ששעתה עוברת ואחת שאין שעתה עוברת ואיפשר לו עכשו לקיים את שתיהם מקדים אותה ששעתה עוברת ומכל מקום בפדיון הבן ועליה לרגל ואין לו הוצאה לשתיהם עכשו אע"פ שעליה לרגל עוברת יתר מפדיון הבן מקדים פדיון הבן תחלה ואחר כך משתדל לחזור אחר הוצאת הרגל שנאמר וכל בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם ומכל מקום אם יודע בודאי שאם יפדה לא יוכל לעלות עולה:

פדיון הבן הכל תלוי בפטר רחם אפילו היו לו עשרה בנים שכל אחד מהם בכור לאמו חייב לפדות את כלם אבל לנחלה אין בכור אלא אחד והוא אותו שהוא בכור לאביו שנאמר כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכורה:

האב חייב ללמד את בנו תורה כמו שביארנו הגדיל הבן ולא השתדל האב בלמודו חייב הוא להשתדל בעצמו היה הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד תורה ואין לו בכדי למוד האחד הוא קודם לבנו ואם היה בנו זריז ומשכיל ונבון והדברים מראין שיהא תלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו ומכל מקום אם יש בידו בכדי למוד שניהם לא יפטור אחד את חברו:

לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שמשנשאה אין למודו מצוי כל כך שצריך הוא להשתדל בביתו וטפילו דרך צחות אמרו רחים בצוארו ויעסוק בתורה מכל מקום במקום שהבנות זריזות ועול ביתם מסור להם אם רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה ישא ואחר כך ילמוד כדי שיעמוד לו בלא הרהור עבירה:

ולעולם ישא אדם אשה בבחרותו כדי שלא יתמיד גדולו בהרהורין רעים ומחשבות נכריות שמאחר שהתמיד עצמו בהם לעולם אף לאחר שישא לא יהא בטוח בהם ועקר הפרק בענין זה הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה דרך הערה אמר אחד מחכמיהם אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה ומכל מקום כל שהגיע לעשרים ולא נשא אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים:

בפרש"י בד"ה ככתובה בשטר כו' דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו עכ"ל אע"ג דכ"ע סבירא להו דמצוה דגופיה עדיף בדאיכא נמי חמש משועבדים הכא קאמר ר"י דמצות בנו עליו יותר ממצותו דהיינו להקדים מצות בנו מבני חרי משום דמצותו היה כבר חל על אביו מיהו אי לאו דפליגי במלוה הכתובה בתורה כו' ולכ"ע הוי ככתובה בשטר דמיא לא הוי פליגי רבנן עליה דודאי ליכא אונאה כיון דמצות בנו עליו קודם מבני חרי היכא דאיכא נמי משועבדים למצות גופו והתוס' הקשו ע"ז דאדרבה כיון דלכ"ע מצוה דגופו עדיף בדליכא אלא ה' סלעים מבני חרי הכי נמי הכא בדאיכא נמי ה' משועבדים מצוה דגופו קודם לגבות מבני חרי ועוד הקשו בסוף דבריהם לפרש"י דמ"מ לא ה"ל למימר שזה מצותו על אביו אלא שמצות בנו עליו דהיינו לגבות מבני חרי קודם למצותו ומה שנדחק מהרש"ל בזה בפרש"י לא ידענא מי הכריחו לכך שהרי התוספות נתקשו בפרש"י בכל זה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואזיל כהן כו' שעשאן אפותיקי לכהן כו' והיה לו אפותיקאות בשטר לכהן כו' עכ"ל נראה דלאו דעשה שטר אפותיקי ממש דאם כן ודאי דלא הוי גרע משאר מלוה הכתובה בשטר דגבי ממשועבדי' אלא כיון דכתיבה בתורה כמו שעשאה אפותיקי בשטר הוי קאמר גם בת"י לא הזכירו כלל שם דעשאן אפיתיקי בשטר לכהן אלא שהיו משועבדים מיצחק אבי יעקב דהשתא אינן יכולין לומר הנחנו לך מקום בנכסי יעקב כו' כמ"ש התוס' שלפנינו מיהו יש לעיין בדברי התוס' שלפנינו גם אם נפרש דלאו אפותיקי ממש קאמר מי הכריח אותם לפרש כלל דהוה כמו אפותיקי אמאי לא הוה סגי להו דהוה כמו שיעבוד בשטר בעלמא ויש ליישב שהצריכם לכך דאם נפרש דלא הוי אלא כשיעבוד בשטר בעלמא אכתי כיון דמצוה דגופו עדיף אע"ג דכבר הוא חוב שיעבוד על יצחק אביו מ"מ נכסי בנו יעקב שהם בני חורין קודמין לגבות מהן את פדיון נפשו אי לאו דהוי כמו אפותיקי בשטר על נכסי יצחק אביהם והוי כמו שנגבה כבר בפדיון בנו יעקב ולא יוכלו לומר הנחנו כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה הא לן כו' נראה לרבינו תם איפכא כו' שאינו יכול כו' ועוד שהם עניים כו' עכ"ל ר"ל שאינו יכול להניח אשתו כו' כההיא דגיטין ועוד שהם עניים ואף במקומן בבבל קשה [להן] להרויח מזונותן של בני ביתו קודם שילמוד תורה והיינו הך דר"י דרחיים בצוארו כו' דמשמע אף במקומן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה ובהיפוך בבני א"י דליכא בהו ההיא דגיטין לילך מא"י לבבל וגם ליתא בהו ריחיים בצווארו כו' דעשירים המה וק"ל:

בא"ד ומיהו פעמים שגם בני א"י כו' אלא רובם היו לומדים במקומן כו' עכ"ל הוצרכו לזה לפי' ר"ת דפעמים שגם בני א"י כו' דהא שמואל הוה בבבל ועמהם היה מדבר הלכה נושא אדם אשה כו' ומיהו בע"כ רובם היו לומדין במקומן דאל"כ הוה הרהור דרובן ולא הוה קאמר הלכה נושא אדם כו' כמ"ש לעיל דאכתי איכא הרהור בכה"ג וק"ל:

בד"ה ככתובה בשטר כו' שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו עכ"ל פירוש דאע"ג דלכ"ע מצוה דגופא עדיף היינו היכא דא"א לקיים שניהם משא"כ היכא דיש בידו לקיים שניהם יש לו לקיים תחלה פדיון בנו שעיקר מצותו עליו והוצרך רש"י לזה ליישב הא דקאמר ר"י שזה מצותו עליו ולא קאמר טעמא דכתובין בשטר אע"כ דאי לאו האי טעמא הוי אונאה ללקוחות דמצי למימר הנחתי לך מקום כקושיית התוספות אבל כיון דאיכא נמי האי טעמא דעיקר מצותו עליו סובר רש"י דליכא אונאה ללקוחות משום דהא דאמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים תקנתא דרבנן בעלמא היא כדאיתא בר"פ הנזיקין וא"כ אפשר דסובר רבי יהודא דבכה"ג במקום מצוה לא תקנו. וכבר עלה בלבי לפרש בפשיטות דהנהו חמש בני חורין מטלטלין נינהו דלא שייך בהן האי טעמא דאין נפרעין או אפילו בקרקעות וכגון שלא היה לו אותן הקרקעות אלא לאחר שנתחייב ג"כ בפדיון בנו וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר"י לומר שזה מצותו על אביו ואם מפרש משום דבלא"ה הוא מעיקר הדין שיחלוקו ואי סבר ר"י חמש ואפי' חצי חמש ומהני האי סברא דמצות בנו עליו לגרוע כח הלקוחות א"כ מה"ט מצינן למימר אפי' בשהיו לו אותן חמש בני חרי בקרקעות קודם שמכר ראשון ואפ"ה האי טעמא מגרע כח הלקוחות. מיהו ע"כ לשיטת רש"י צ"ל דאותן הלקוחות שקנו הקרקע לקחו בפירוש שלא באחריות דאל"כ א"כ אפי' אי טריף הנהו מלקוחות סוף סוף הדרי לקוחות גופייהו וטרפי הנך בני חורין כיון שהן ביד המוכר בשעת המכירה כדפרישית כן נ"ל בכוונת רש"י לפי משמעות לשונו בשמעתין וכמו שהבינו התוס' מדבריו. מיהו בפרש"י במס' בכורות דף מ"ט נראה מפירושו דאיירי שהבן מכר מנכסי אביו לאחר מיתת אביו ע"ש בתוס' ודוק היטב:

תוספות בד"ה ואזיל כהן כו' ולכן פי' ר"י כו' מיצחק שעשאן אפותיקי כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שהוצרכו לזה דאם לא עשאן אפותיקי אכתי מצי הלקוחות לומר לכהן הנחתי לך מקום לגבותן אצל הבן כו' ע"ש ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו אין נראה שום סברא לומר כן דאדרבא אם בא הכהן לגבות פדיון עצמו מהבן לא נתחייב הבן בכך כלום כיון שיש כאן מקום לגבות מנכסי אביו שעיקר החיוב עליו וממילא אשתעבדו נכסי ומאי ענין בני חורין של הבן למשועבדים דאב. והנלע"ד בכוונת ר"י דאי לאו שעשאן אפותיקי לא שייך כאן לומר דאזיל כהן וטריף ואיזה הכהן הוא שיטרוף מנכסי אביו דודאי מצי הלקוחות למדחייה ולמימר לאו בעל דברים דידי את שהרי ממון שאין לו תובעין היא ועוד אפי' במכירי כהונה איירי אכתי היאך נפרע ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בשטר היא ומאן יימר שלא פדאו האב דהא קי"ל לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה שלא נפדה ובשלמא לפרש"י אתי שפיר כיון שהבן מודה ונהי דלענין לקוחות לא מהני הודאתו דחיישינן לקנוניא מ"מ הכא כיון דככתובה בשטר דמי אפשר דמהני הודאתו משא"כ לפי' התוס' דמנכסי האב איירי הא תנן להדיא שהוא בחזקת שנפדה לכך הוצרכו לפרש דאיירי שעשאן אפותיקי וזו פדייתו:

גמרא ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם כו' הא דלא מייתי מקרא דושננתם לבניך נראה משום דהתם לאו בבנים ממש איירי אלא בתלמידים כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפירוש החומש שהתלמידים קרוים בנים כו' והוא מלשון הספרא ע"ש ולענ"ד שזה הפי' מוכח דהא מלשון ושננתם דרשינן בשמעתין שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך וזה לא שייך אלא בתלמידים דאי בחיוב האב על הבן לא שייך דהא מסקינן בסמוך דאין חיוב ללמדו לא משנה ולא גמרא אלא מקרא לחוד ומה"ט גופא לא שייך באב ובנו האי דרשא דאל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם דדרשינן לקמן אע"כ דבתלמידים איירי וה"נ משמע לישנא דקרא דכתיב ושננתם לבניך ודברת בם נמצא שהדיבור חוור על המלמד עליו דהיינו שהרב לומד עם התלמיד והתלמיד יושב ושומע משא"כ בההוא קרא דולמדתם אותם את בניכם כתיב לדבר בם משמע שהדיבור חוזר על הבן שזה תחילת לימודו כדאמרי' קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ומרגילו לדבר בפסוק תורה צוה לנו משה ועוד כיון דדרשינן ולמדתם ולימדתם נמצא דעיקר החוב על הבן עצמו כדפרישית שאביו מחויב לשכור לו מלמד שירגילו ואי לא אגמריה אביו חייב ללמוד בעצמו כן נ"ל וק"ל:

שם ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. ויש לדקדק תינח למאן דאית ליה לקמן בשמעתין דחייב נמי ללמד את בני בניו כדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך מה אני מקיים ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם משא"כ למאן דדריש לקמן באידך ברייתא בניכם ולא בני בניכם א"כ מנ"ל למידרש נמי בניכם ולא בנותיכם והא וודאי דהלכה פסוקה היא דאין נשים חייבות בת"ת לכ"ע ונראה דלמאן דדריש בניכם ולא בני בניכם אתיין בנות מק"ו דהא בני בנים הרי הן כבנים ממש יותר מבנות לנחלה ולכל דבר ואפ"ה אין חייב ללמד את בני בניו וכ"ש שאין האב חייב ללמד את בנותיו וממילא דרשינן נמי שהבנות אין חייבות ללמד את עצמן מדכתיב ולמדתם כו' משא"כ בבני בנים לא שייך למימר כן דנהי דאבי אביהן אינו חייב ללמדן אכתי קרינן בהו ולמדתם ע"י אביהם בעצמן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה הא לן והא להו פי' בקונטרס בבל וכו' וקשה לר"ת כולי א"כ אכתי איכא הרהור כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה לר"ת דהא ודאי בנשוי לא חיישינן להרהור לענין תלמוד תורה כדאשכחן בר' עקיבא שנשתהא כל הני שנין ואמרינן נמי בפ' אעפ"י התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות וברשות כמה דבעי ניזל וע"ש בתוס' דמייתי להא דר"ע ומדלא חיישינן להרהור אלמא דשפיר עבדי והכי נמי משמע להדיא בשמעתין דאמרינן בן עשרים ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה והקב"ה אמר תיפח עצמותיו א"כ משמע דעיקר הקפידא לענין הרהור הוא רק לענין לישא אשה אבל לא שיהא עמה דווקא וכה"ג אשכחן טובא בפ' אע"פ שהלכו מנשותיהם ונסעו כמה שנים מנשותיהם ללמוד תורה ולא חיישו להרהור עבירה ולפ"ז לא קשיא נמי מההיא דר' אביתר דבפ"ק דגיטין דבלא פי' רש"י נמי תיקשי להו הא דר' אביתר אהא דפר' אעפ"י אע"כ דההיא דר' אביתר שלא ברשות איירי או דאיירי בהנך דאית להו רבה במתא למיגמר מיניה משא"כ בשמעתין איירי בענין שמוכרח לילך ולהתרחק ובלא"ה אתי שפיר טובא למאי דפרישית בחידושי גיטין דהא דר' אביתר גופיה לאו הלכה פסוקה היא כמ"ש שם תוס' מהירושלמי וע"ש ובחידושינו ודי בזה לקיים פרש"י מיהא ר"ת ז"ל גופיה אפשר דמפרש בהך דפר' אעפ"י בהנך דקים להו בנפשייהו דלא אתו להרהור עבירה כר"ע וחביריו משא"כ האי בשמעתין מיירי בסתם בני אדם שפיר קשיא להו וק"ל:

אָמַר לֵיהּ אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ, תִּיב אַתְּ וְאֵיזִיל אֲנָא. נראה הענין הוא כך שיש שני מיני לימוד האחד הוא הגרסא והבקיאות במשניות וברייתות וזה הלימוד צריך להיות תחלה ועל זה הלימוד אמרו בגמרא שראוי ללמדו מן רב אחד כדי שלא ישתבש והשני הוא לימוד העיון והסברה והחריפות וזה יהיה באחרונה דהיינו אחר שיהיה שלם בלימוד הראשון הנזכר ולימוד הזה אם ילמד אותו בישיבה גדולה של רבוי חכמים ותלמידים יצליח בו יותר כי שם ימצא רבוי אופנים של חלוקים וסברות ובזה יתחדד שכלו יותר. והנה רב אחא כבר היה שלם בלימוד הראשון של הגרסה ובקיאות וכן רב יעקב בריה גם כן היה שלם בלימוד הזה אך שניהם היו צריכים עדיין ללימוד השני של חכמת העיון והסברה וזה הלימוד היה ראוי ללמוד אותו בישיבה של אביי ששם יש קיבוץ חכמים ותלמידים הרבה אך ישיבה זו של אביי לא היתה בעירם אלא בעיר אחרת ולא היו יכולים לילך שם שניהם ביחד כי היה צריך אחד מהם להשאר אצל בני ביתו בעיר בשביל עסק פרנסת הבית. ומתחלה בחר רב אחא שישאר הוא בעירו לעסוק בפרנסת הבית ושלח את רב יעקב בריה לישיבה של אביי בעיר אחרת בשביל להשתלם בלימוד השני של העיון והסברה וכן עשה ונזדמן דאחר שהלך רב יעקב שם לישיבת אביי נעשה לו סבה שבא אצל אביו לפי שעה על מנת לחזור וראה אביו דלא הוה מחדדן שמעתיה אף על פי שכבר ישב בישיבה של אביי זמן הרבה ומזה הבין שאין לו חריפות השכל מצד עצמו כל כך ולימוד זה כל מי שיש לו חריפות מצד עצמו יותר יצליח בו שיתחכם יותר ולכן בחר שישב רב יעקב בעיר בשביל עסק פרנסת הבית והוא ילך לישיבה של אביי להשתלם בלימוד הזה השני כי ידע שהוא יש לו חריפות וחידוד השכל יותר מבנו רב יעקב ומשלימותו בלימוד הזה יצא פירות טובים וחשובים יותר מבנו.

לָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא הקשה מהרש"א ז"ל כיון דהנס היה בספק אצלו איך דחה אותו למקום סכנה על הספק דשמא יתרחיש ניסא? ומה שאמר דאם מתוך תפילתו יהרוג את המזיק אין זה מקרי נס! לא ידעתי טעם בדברים אלו. ונראה לי בס"ד שיש שני אופנים בהצלתו האחד שישאר המזיק אך לא יגש אליו ולא יזיק לו כמו שאמר הכתוב יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ (תהלים צא, ז) דפירשו רז"ל יפול רצונו לומר ישכון כמו 'עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל' (בראשית כה, יח) וההצלה באופן זה אין נחשבת נס גמור כי המזיק עודנו בתוקפו ורק לפי שעה נעדר הרע שהמזיק ישן לו ולא היה ער להזיק ואין זה נס גמור הניכר לעינים ועל הצלה זו מנכין לו מזכיותיו כי טובת השמירה וההצלה נעשית לו לעצמו דוקא וכל דמצא תועלת מנכין לו מזכיותיו בעבורה. ואופן השניה הוא שיתפלל ויהרוג את המזיק וזה נס גמור וגלוי לעיני כל דהמזיק הרוג לפניו ועל תועלת הצלתו ממנו אין מנכין לו מזכיותיו יען כי באופן זה שנהרג המזיק אין התועלת לרב אחא דוקא אלא היא תועלת לכל העולם וגם אינה לזמן שעה אחת אלא עומדת התועלת ימים רבים בשביל כל הבאים אחר כך וכיון שיש בזה הנס צורך רבים ותועלת רבים אין מנכין לו מזכיותיו בעבור הנס. והנה כאן אביי ברור אצלו שיהיה הצלה לרב אחא ואין לו ספק בזה ורק הוא מסתפק אם תהיה הצלתו באופן הראשון שהמזיק ישאר כמו שהוא ורק אליו לא יגש ונמצאת הצלתו העדר הרע ממנו דוקא שאין זה נקרא נס גמור או דלמא שתהיה הצלתו באופן השני שיהרוג את המזיק על ידי תפלתו שזה נקרא נס גמור. ואם תהיה הצלתו באופן הראשון אין להם תועלת מזה מאחר דהמזיק עודנו בתוקפו אבל אם תהיה הצלתו באופן השני שזה נקרא נס גמור יש להם תועלת מזה כי המזיק נהרג ולזה אמר אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא רצונו לומר אפשר שתהיה הצלתו באופן השני שנקרא נס ואז ירווח לנו גם כן. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאביי לא אמר שיכניסו אותו לבית המדרש לישן שם יחידי אלא רק צוה לחכמים שלא יזמינו אותו לביתם ואין בזה הכרח שישן יחידי בית המדרש כי אפשר שיחוש מעצמו שלא ישן יחידי ויצא מבית המדרש ויכנס מעצמו לבית ישראל לישן שם היתכן שיוציאו אותו?! והוא מוכרח לעשות כן מאחר דאין לו מקום לישן ואין בזה מיעוט דרך ארץ כי אינו נכנס לאכול כי אם ללון בלבד. על כן אמר אביי אם יש רצון מן השמים שיהיה הנס על ידו לבטל המזיק אז ישימו בלבו שישאר בית המדרש כדי שיהיה הנס נעשה על ידו ואם אין רצון מן השמים לעשות נס זה ודאי ישימו בלבו פחד שלא ישן בית המדרש אלא יצא ויכנס לבית אחד מבתי ישראל מאליו ומעצמו בלי הזמנה ולכן צוה דְלָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא דאפשר דיש רצון מן השמים דמתרחיש ניסא על ידו ואז ישימו בלבו להשאר יחידי שם ולא יהיה לו פחד כדי שיעשו הנס על ידו.

אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִינָא דְּשֶׁבַע רֵישְׁוָתָא נראה לי בס"ד דאותו המזיק הראה כחו בדמיון זה של שבעה ראשים שהוא יכול לשלוט ולהזיק בכל שבעת ימי השבוע ולא כאותם מזיקים שיש להם יום מיוחד בשבוע להזיק בו כמו ליל רביעי וכיוצא ואז רב אחא כרע בתפלתו שבע כריעות שהמשיך כח קדושה מן שבעה ספירות הבנין שהם כנגד שבעת ימי השבוע ובכל כריעה היה מוריד כח אחת מן שבעה כחות של המזיק ההוא לנוקבא דתהומא רבא ועל כן היה רואה דנתר מן המזיק חד רישא בכל כריעה. ונראה דהצליח בכך על ידי שנמשך שפע משבעה אותיות 'הוי־ה שדי' הכתובים במזוזה ונתקיים בו מה שאמר הכתוב וְהָיָה שַׁדַּ־י בְּצָרֶיךָ (איוב כב, כה) כלומר כח שם הוי־ה שהוא צירוף 'וְהָיָה' וגם שם 'שַׁדַּ־י' בְּצָרֶיךָ לשמרך מן הצר שלך וגם בזכות התורה שהיא שבעה ספרים וצנורות השפע היו שבעה אותיות שמו ושם בנו.

רֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה נראה לי בס"ד הא דעשו דמיון להתחברות איש ואשתו לרחיים מפני שהרחיים הם דוגמת זכר ונקבה מעורים זה בזה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (קהלת ט, ט) תיבות 'ראה חיים' הם 'הא רחיים' כמו הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה (בראשית מז, כג) כלומר הא לך רחיים בצוארך עם האשה אשר אהבת.

לֹא קָשְׁיָא הָא לָן, וְהָא לְהוּ עיין רש"י ומה שכתבו התוספות על דבריו ועוד קשיא לפירושו מכמה עובדי דאיתא בגמרא דכתובות ובשאר דוכתי שגם בארץ ישראל היה דרכם ללמוד תורה במקום אחר ואין לומדים במקומם. וראיתי בשיטה לא נודע שמו שפירש בבבל הנשים עמלניות עוזרים בפרנסת הבית מכח מעשה ידיהם ואין על בעל הבית טירדה כל כך בשביל מזונות הבית ובהא איירי רב יהודה אמר שמואל שהם היו בבבל אבל בארץ ישראל הנשים מפונקות ואין יוצא מידם עסק ולא הרווחה כלל וצריך להביא הבעל כל פרנסת הבית ויש לו טרדה בזה עד כאן דבריו עיין שם. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד דרב יהודה אמר שמואל איירי בבבל שהיא ארץ חמה ואויר שלה הוא חם הרבה וכל חום מעורר התאוה של המשגל ולכן אמר שמואל יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמֹד תּוֹרָה כדי שלא יהיה בהרהור עבירה כי כפי הטבע מחמת שהאויר חם יהיה חימום לאדם בתאוות ההזרעה יותר. אבל רבי יוחנן איירי בארץ ישראל דאוירה קר ולכן גם מזג התאוה של ההזרעה יהיה קר ואין כל כך פחד פן יראה קרי מחמת חימום אש התאוה בהיותו עומד בלי אשה לכך יִלְמֹד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. אי נמי ענין תגבורת הרהורים רעים תלוי בקדושת המקום שאם האדם עומד במקום קדוש יחלש כח תאוה רעה שיש לו ולא תתגבר להביאו לידי הרהור רע וראיית קרי בעומדו פנוי בלא אשה ולכך בארץ ישראל שיש שם קדושה גדולה יעסוק בתורה בעודו בחור ואין לו מכשול בהרהור רע מה שאין כן בבבל שאין בה קדושה גדולה יש פחד בזה פן תתגבר בו התאוה ויהיה כל ימיו בהרהור עבירה בעומדו בלא אשה.

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא נראה שמו מוכיח עליו אותיות ' המ ' מספר שש הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שהיא מספר אדם [45] ונשאר ' נונא ' הוא הדג הגדול בתוך המים כן הוא אדם גדול הגדול בימה של תורה גם ' המנונא ' יש בשמו אותיות ' אמונה ' ואות נו"ן כפול הוא בשמו ושבח הצדיק הוא באמונה דכתיב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב, ד) וכתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב). גם ' המנונא ' אותיות ' נאמן ה " ו ' שהוא נאמן בתורה שבכתב שהיא חמשה ספרים ובתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים זיע"א.

חָזִי, דְּלָא חָזִית לְהוּ לְאַפָּאִי עַד דְּנָסְבַת עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל והוא דוחק דלפי דבריו הוה ליה למימר 'לא אחזי לאפך' ועוד איך יתכן לומר תהיה מחזיק לרב המנונא במדרגה זו ח"ו? ונראה לי בס"ד דידוע כמו שהאיש משפיע לאשה וכמו שהשפעת האיש לאשה צריכה להיות פנים כנגד פנים כן השפעת הרב לתלמיד המעולית ביותר היא פנים כנגד פנים דכתיב וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ (ישעיה ל, כ) ולכן אמר רבינו הקדוש האי דחכימנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלו חזיתיה מקמיה הוה חכימנא טפי (עירובין יג:), כי כאשר יהיו פני התלמיד רואין פני הרב מקבל התלמיד שפע יותר שנמשך לו דרך פנים מפנים ועל כן תלמידי חכמים נקראו בשם 'נשים' שהם כמו נשים המקבלים שפע מבעליהם כן התלמידים מקבלים שפע מרבותם והרבנים לגבי התלמידים נקראים 'אנשים' שמשפיעים להם כאנשים המשפיעים לנשים. והנה רב המנונא בהיותו רך בשנים נחשב לגבי רב הונא כתלמיד לפני רבו אשר מקבל שפע ממנו בראיית פניו ולכן כאשר ידע רב הונא שעדיין לא נשא אשה רצה להענישו בדבר שהוא מדה כנגד מדה והיינו דְּהַדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵיהּ כלומר כמו שאתה האיש מנעת השפע מבת זוגך האשה שלא נשאתה עדיין כדי להשפיע לה כן אנכי האיש אמנע השפע ממך שאתה דוגמת אשה שלא אתן לך רשות לראות פני כדי שלא תקבל השפע ממני דרך פנים אל פנים כדרך האשה המקבלת השפע מן האיש פנים אל פנים. ולכן לא אמר לו 'לא אחזי אפך' כדי שלא יחשוב כונתו כמו שחשב מהרש"א ז"ל דאסור להסתכל בפניו ח"ו אלא אמר לו לָא תֶּחְזִי לְאַפָּאִי דהקפידה היא שאתה לא תקבל ממני שפע אור הרב דרך פנים שבזה הוא נוהג עמו מדה כנגד מדה כאשר ביארנו. ואמר תלמודא רב הונא לטעמיה כלומר מה שהפליג כאן לענוש את רב המנונא בעונש כזה למנוע השפע ממנו ולביישו בכך שהחזיר פניו ממנו משום דסבר רב הונא על אדם דעלמא אם הוא בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עבירה ולכן אף על פי שרב המנונא הוא איש חסיד וקדוש ואינו כשאר אדם עם כל זה לא ימלט מהרהור קל ולפי מעלתו נחשב לו הקל לחמור או כונתו אפילו שיודע דרב המנונא אפילו הרהור קל לית ליה הפליג הענין כל כך לגביה בשביל אחרים שיקחו קל וחומר לעצמם מדבריו אלו שדבר עם רב המנונא הצדיק וכדי שיזדרז יותר לישא אשה יפה שעה אחת קודם ולא יתרשל לסמוך על צדקתו וקדושתו.

אוֹמֵר תִּפַּח עַצְמוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט הקללה על עצמותיו הוא על פי מה שאמר בס"ד בסה"ק בִּרְכַּת אָבוֹת בפרק א' בשם מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל על גוף האדם, העור כנגד עולם העשיה שהוא סוד ה"א אחרונה שבשם והבשר כנגד עולם היצירה שהוא סוד וא"ו והגידין כנגד עולם הבריאה שהוא סוד ה"א ראשונה שבשם והעצמות כנגד עולם האצילות שהוא סוד יו"ד שבשם הוי־ה עיין שם. וידוע באיש יש יו"ד של שם ובאשה ה"א של שם ואם זכו למצות נשואין מאירין בהם ולכן זה שלא נשא אשה כדי שתאיר בו אות יו"ד שבשמו שהיא כנגד העצמות שבו אז הקדוש ברוך הוא מקלל עצמותיו ולכן קללה זו אחר עשרים שנה שהוא מספר יו"ד [20] במילואה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שמקלל העצמות על פי מה שכתב הרב מקור ברוך ז"ל על פסוק רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) דכתבו הרופאים חולי העצמות יהיה מחמת הקור כי מי שעצמותיו כאבים וכבדים הוא מצד הקור ורפואתו על ידי סמים חמים עיין שם. והנה זה שהוא בן עשרים ולא נשא אשה מראה עצמו לפני העולם שהוא יש לו טבע קר ואין לו חמום הרבה להזריע בטומאת קרי והאמת אינו כן אלא הוא מתעכב בשביל ממון או סיבה אחרת גופניית לכן מדה כנגד מדה מקלל עצמותיו אשר חלאתם היא מן הקור על אשר הוא משבח עצמו בטבע קר בשקר. ומה שאמר הקללה בלשון תִּיפַּח ולא אמר ישחקו עצמותיו או ישרפו עצמותיו, נראה לי בס"ד כי במצות פריה ורביה נשלם אותיות השם ברוך הוא איש ואשה כנגד י־ה ובן הזכר אשר יולידו כנגד וא"ו והבת כנגד ה"א אחרונה ולזה אמר מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' (משלי יח, כב) דייקא נמצא במצות פריה ורביה נשלמים ד' תוארים שהם 'אב אם בן בת' [498] ומספרם תִּיפַּח [498] לכן זה שלא נשא להשלים ד' תוארים אלו מקללו תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו.